מאמר זה, השני במיני-סדרה על גיבורינו הקדומים, המהוללים, המיתולוגיים, המכובסים בכל דור על-פי הקונסנזוס המוכתב, הממלכתי: לאומי-> ציוני-> לאומני, המוטמעים בקרב האוכלוסייה דרך פטמות ההנקה של החינוך הפורמלי והלא פורמלי, בא לנפץ, וסליחה אישית לציבור הפגוע, את מיתוס האתנוצנטריות של "מה יפית תולדתי". המניע הינו מחקרי אינטלקטואלי צרוף, אם כי בוודאי יתלו בי בוקי-סרוקי של השמצות שונות. גיבורנו עתה, שהוא מושא הרשימה הנידונה, הינו שמעון בר גיורא, אשר מקביל באופן מעניין לדמותו של ה"מנותח" הקודם, יוחנן מגוש חלב. שניהם עמדו בראש קבוצה של קנאים, שניהם צמחו מחוץ למרכז הירושלמי, שניהם התגייסו לטובת מאמץ המרד ברומאים, שניהם שעטו לכיוון ירושלים, שניהם היו אחוזים תזזית קנאית, מעין משיחית, ואף מעט מלכותית, שניהם התנהגו מחוץ לירושלים ובתוכה כאנשי כנופיות לכל דבר, שניהם נלחמו זה בזה, שניהם הפכו את הרומאים לצדיקים (שהרי צדיק הוא מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים), שניהם נמלטו כשטבעת החנק הרומאית התהדקה סביבם, שניהם השתפנו (ומחילה משוגרת כאן לחיות המתקתקות שבשמם השתמשתי לרעה) מול המשפט הרומי, ורק אחד מהם נידון למוות.
עם זאת, היות ששני המנהיגים צמחו באזורים שונים והתאפיינו בממדים סוציו-אקונומיים אחרים, ובוודאי שלא התקיים קשר ביניהם עד להתקרבותו של שמעון בר גיורא לירושלים, ניתן ללמוד מכאן על חתך מאפיין של הנהגת המרד ברומאים, לא זו שמאופיינת כ"ממשלת המרד", המתונה, השפויה במעט, כגון יוסף בן-מתתיהו. מדובר במסגרת של הנהגות מקומיות, שפשוט נטלו את ההובלה והפכו את המרידה לבקחנליה אחת גדולה – בעיקר מול מתנגדיהם המתונים, ומעט מול הרומאים.
שמעון בר גיורא מגיח אל בין קפלי גווילי המרד מן העיר ההלניסטית גרסה (גרש אשר בעבר הירדן). איש לא קרא לו. איש לא מינה אותו והסמיכו. הנסיבות ההיסטוריות – פרוץ המרד ברומאים, ובעיקר כזה שניצת בכל מיני מרכזי ישיבה משותפים של הלניסטים-מתיוונים ויהודים, והכוונה לערי פוליס כמו קיסריה, בית שאן, ובמקרה זה גרסה (גרש). שמעון בר גיורא מבקש לנצל את אווירת ה"בלאגן" כדי לשדרג את מעמדו וכוחו, ואולי בפינטוז מתגלגל – להפוך למלך על ישראל (אולי בנוסח של גלגול מאוחר של פרשת שאול, אנשי יבש גלעד והמלוכה). המשך דרכו של שמעון בר גיורא, ממש אינו "מבייש" את ראשיתו, ועל כן ניתן לשער כי אותו בר גיורא עסק באזור עבר הירדן בשוד שיירות מסחר מזה ופרוטקשן מזה (אף יכול היה להתבשם מקשר כלשהו בין פעולת דויד – קודם התמלכו – באזור השפלה הדרומית, לבין טיב פעולותיו שלו).
שמעון מנצל את יכולתו האישית ואת מיומנות נאמניו, לוחמיו המדבריים, כדי להדוף צבא רומי בפיקוד קסטיוס גאלוס אשר טיפס במעלה בית חורון. כוחותיו של שמעון בר גיורא התנפלו על הרומאים מעורפם ונטלו שלל רב.
בתקופת הנהגתו של הכהן הגדול חנן בן חנן, פעל שמעון בראש גדודיו בשטחי הגבול בין יהודה והשומרון, באזור עקרבתא (עקרבים) ובזז אותו. "ובמחוז עקרבים" – כך יוסף בן מתתיהו – "אסף אליו שמעון בר גיורא אנשי ריב רבים ושם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשום לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למכים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו". לפנינו מתגלית איפוא דמות של איש חמס, כנופייתיסט, שמצטייר כרובין הוד משני טעמים: תיקצוב כל פעולותיו ומשיכת דלת העם, הרצוצה והסובלת, אחריו. סופו של דבר הופעל כנגדו אמצעי אכיפתי-צבאי-שיטורי ביוזמת הכהן הגדול, חנן בן חנן (מה שיעלה לו אחר-כך ביוקר רב). שמעון גורש בבושת פנים מן האזור, כיאה לעבריין נקלה, וכזה שעלול היה לפתח כוח מתחרה כנגד ממשלת המרד, והוא עושה דרכו לכיוון מצדה.
במצדה מצא את "בחירי לבו", הלוא הם הקנאים בהנהגתו של אלעזר בן יאיר, ומן הסוג הגרוע ביותר – ה"סיקריים" הרצחניים. ומן המעוז במצדה פשט שמעון על כל ארץ אדום, חמס ורצח, ועד למידה כזו, שהאדומים נאלצו להקים מעין משמר צבאי להגנת חייהם ורכושם.
שמעון בר גיורא הראה את נחת זרועו גם ליהודים המקומיים אשר ל"מרגלות" מצדה, בואכה עין גדי, ו"החריב מקומות יישוב רבים" (כך על פי עדויות יוסף בן מתתיהו). ראוי לזכור (ועל כך התייחסתי באחד ממאמרי בזיקה למעשי הרצח בעין גדי), כי נמצאו שרידים של תושבי עין גדי הקבורים במקום ועל עצמותיהם, ובעיקר גולגולתיהם היו סימנים ברורים של התעללות. האם מדובר בתופעות הזויות ורצחניות של הסיקריים, או שמא של אנשי שמעון בר גיורא? המתים לקחו את הסוד לקברם המיתולוגי.
בשעה שנודע לשמעון בר גיורא כי נרצח הכהן הגדול חנן בן חנן בירושלים (מי יודע אם לא ידו הארוכה היתה במעל) גמלה בלבו ההחלטה לפעול, וב"גדול". כלומר להתקדם לעבר ירושלים, לחדור לתוכה וליטול בה את ההובלה, את ההנהגה. "ובהגיע אליו השמועה כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני החורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי בליעל מכל עבר".
קודם הפריצה לירושלים התכונן שמעון בר גיורא בצורה מסודרת ומאורגנת. הוא מעצים את כוחו, מאמן את חייליו, בונה מרכז שליטה, אוגר מזון וציוד במערות מוכנות או משופצות.
מעשיו אלה עוררו חרדה ודאגה בקרב קבוצות קנאיות שהשתוללו בירושלים. הללו מבקשות להניסו חזרה אל המדבר, אך נסוגות ונמלטות בחזרה אל העיר. הקנאים אינם אומרים נואש. הם לוכדים בעורמה את אשת שמעון ומבקשים להפעיל כנגדו לחץ של מיקוח. כתגובה מתנפל שמעון על ירושלמים חלשים שיצאו ללקט מעט מזון מחוץ לחומות, וביניהם זקנים תשושים. שמעון מכה אותם נמרצות, מתעלל בהם גופנית וקוצץ חלק מגפיהם וכך שולח אותם חזרה לעיר. לבסוף משיבים לשמעון את רעייתו בריאה ושלימה.
נודעו מקרים בהם נמלטו מהעיר נצורים שקצו בהשתוללות של הקנאים בעיר, ומרגע שנמלטו משם נפלו בידי שמעון וגדודי מרצחיו: "והבורח מפני העריץ מבית, נפל בחרב העריץ אשר מחוץ".
ירושלים הוטלה אל תוך מערבולת רצחנית של מלחמת אחים ושמעון מוזמן, לא פחות ולא יותר מאשר ביוזמת הכוהנים הגדולים, ובלית ברירה, בבחינת ברירת מחדל, להיכנס לירושלים ולעשות בה סדר. אך נכנס שמעון לעיר, אכן עשה בה סדר, אך "ממש לא" על פי כוונת המזמינים. כניסתו של שמעון הפכה את מלחמת האחים-הקנאים בירושלים לאירוע המרכזי והסוחף שידעה ירושלים מעודה. העיר כמו התפצלה לשלושה מוקדי לחימה: יוחנן וקנאיו התבצרו בהר הבית, אלעזר בן שמעון חלש על בית המקדש ושמעון בר גיורא שלט על העיר העליונה ועל מרבית העיר התחתונה. כולם נלחמו בכולם, והגדיל לעשות שמעון בר גיורא, אשר בשל אופיו השודדי השתלט על נכסי הקנאים ובכלל של עשירים בחלקי העיר השונים. תוך כדי הקרבות ביניהם נשרפו אוצרות המזון בירושלים – אירוע שעליו מקוננים התלמודים ומניפים אצבע מאשימה כלפי הקנאים, אותם הם מכנים בשם "ביריונים" (כן-כן, ומדובר בספרות חז"ל ולא בדברי ה"בוגד" יוספוס פלאוויוס). פעולה טרגית זו מלמדת באופן ברור על להט היצרים של הקנאים וגילוי אי-איכפתיות לגבי המשך הישרדותו של הציבור הנצור בירושלים. מותר אגב להניח כי אוצרות המזון נשרפו בכוונת מכוון כדי לגייס כמה שיותר ירושלמים למחנות המורדים, כדי שיילחמו מתוך ייאוש על הישרדותם.
ובינתיים ממשיכה ירושלים להפוך לשק החבטות הרצחני של מלחמות האחים, וכדברי בן מתתיהו: "שניהם (יוחנן ושמעון) שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האומללים".
מי שפתח בזמנו את שערי העיר בפני שמעון היה מתתיהו בן בייתוס ממשפחת הכהונה הגדולה. וכאשר קלט בחושיו, כבר מן הרגעים הראשונים, את מטרותיו האמיתיות של שמעון בר גיורא, היה לאחד ממתנגדיו הבולטים. שמעון החליט לסלקו מעל פניו והדביק על מצחו של הכהן את אות הקין של שיתוף פעולה עם הרומאים, העמידו לדין, סירב לאפשר לו ללמד זכות על עצמו ולבסוף גזר את דינו למוות. שמעון לא הסתפק בכך ופסק מיתה אף על שלושת בניו של מתתיהו. מתתיהו התחנן לפני שמעון שלפחות יומת הוא ראשון ואל יראה בסבל בניו, ואולי אף כמחווה לכך שמתתיהו היה זה שהזמין את שמעון ופתח לפניו את שערי העיר. אך לא נשוא פנים כשמעון יתרכך ועל כן דחה בבוז את בקשתו-תחינתו. יחד עם שמעון הומתו גם כהן נוסף, מן המכובדים שידעה העיר, וכן סופר מועצת העיר וחמישה עשר מבני המעלה שבירושלים. נלכדו גם אלה שקוננו על מות החבורה הזאת ואף הם הומתו.
בניגוד ליוחנן ולמנהיגים קנאים אחרים, שמעון ייחס לעצמו תכונות של מלך. הדבר נובע, כך דומה, מרצונו להזדהות עם תנועות המרדנות כנגד הרומאים והורדוס עשרות שנים לפניו. יש אולי לחבר זאת עם תפיסות אפוקליפטיות, אסכטולוגיות, משיחיות, שאיפיינו תנועות התנגדות שונות, ביהודה ומחוצה לה כנגד העולם הרומי. וכן אין להוציא מכלל אפשרות כי שאיפה מגלומנית מסוג זה – ההתמלכות – נבעה מיהירותו בעקבות הצלחותיו בשדה הקרב והשלטת משטר אימים בירושלים.
מה עלה בסופו של שמעון בר גיורא? ובכן, שמעון ה"גיבור" נמלט עם רבים אחרים למנהרות כדי למלט עצמו מהרומאים שביקשו את נפשו. שמעון וחבריו ניסו לחצוב ולחפור דרך החוצה, ומשלא הצליחו, גמלה בלבו של שמעון ההחלטה להטעות את הרומאים ולבעתם: הוא לבש מכנסי בד לבנים ועטה עליו מעיל ארגמן וצץ פתאום מהמקום שעליו ניצב פעם המקדש. שמעון התאכזב שתחפשות זו לא צלחה להבעית את הרומאים, והוא נאלץ להיכנע להם. אזי, מהו ההבדל בין בגידתו של יב"מ לבין כניעתו המוזרה של שמעון בר גיורא? שהרי הראשון נתפס במיתולוגיה כבוגד והשני – כלוחם חירות.
שמעון הובא לרומא ושם הותז ראשו ליד הקפיטוליום.
לא לי להתערב בעניין המחקרי הטהור של יחיעם שורק, אבל המניע הפוליטי של מפרסמי המאמר הזה הוא עניין אחר ומעלה את השאלה הבאה :
את מי משרתת בימים אלו הצגת לוחמי גרילה כקנאים, מטורפים ובריונים חסרי עכבות ? האם זה לא זהה לחלוטין למאמץ ההסברתי של ישראל, ארה"ב וכובשים אחרים ?
אמת שהציונים אוהבים לנכס לעצמם לוחמי-גרילה קדומים על-בסיס יהדותם לראות עצמם כממשיכי דרכם. יש הסבורים אי-לכך שכמה סטירות לרקורד ההיסטורי של אוצם מורדים מסייעות למאבק בקנאות הציונית היום. אני סבור ההיפך, שאין בכלל לקבל את הרעיון שהציונים הם ממשיכי החשמונאים, הקנאים או בר-כוכבא, נהפוך הוא, הם ממשיכי הסלווקים והרומאים (אם יש בכלל טעם לטעון לקשר בין תופעות בתקופות כה שונות). אי-לכך, אם יוצאים קצת מהגטו החמשבתי שקושר כל יהודי היום לאיזשהו יהודי מתישהו, רואים שהלקח הפוליטי האוניברסלי מההתקפות המילוליות על מרד הקנאים הוא בדיוק הלקח של ליבראלים שיושבים על הגדר ומגנים את המורדים באשר הם.
לחרדתי אני כמעט ומסכים עם יורם…
כבר במאמר הראשון שורק התחמק מלענות על הקשר בין גיבורינו הקדומים לגיבורים הפלסטינים של היום. הרי כלכך קל למצוא בר-גיורה פלסטיני שממש לא ברור מה אומר לנו מר שורק.
האם הוא מבקר את ההרס העצמי הפלסטיני? את חוסר התוחלת במאבק נגד אויב חזק ומצוייד היטב? או אולי את ריבוי הכוחות המזויינים, הארגונים ומרכזי הכח?
וישנה עד שאלה אחת, שגם ממנה התחמק מר שורק.
מה דעתו שלו על אופי המאבק הפלסטיני לאור הבקורת הארסית שהפיק על הלוחמים בכיבוש הרומי?
סיפור יפה.
גם אם נניח של העובדות נכונות ואין עליהם עוררין כי אז נשאלות השאלות?
1) מסופר רק על יהודים שחיו פה בערך בשנת 66 לספירה, איפה הפלסטינים? מה לא היו אז פלסטינים?
2) על הר הבית היה בית מקדש יהודי ולא מסגר כיפת הסלע, איפה היו המוסלמים?
כלומר פעם היתה כאן מדינה יהודית תחת כיבוש רומאי בכל חלקי ארץ ישראל, כלומר זו הארץ שלנו, אז למה לוותר למישהו?
3)
למגיבי שלום
שני המאמרים האחרונים שנכתבו, הראשון על יוחנן מגוש חלב והשני על שמעון בר גיורא, לא נועדו לפתח איזשהו רעיון טמיר, חבוי, של זיקה בין היום לפעם. אני בין אלה המבקשים להדוף, ולעיתים בקנאות, כל ניסיון ליצור גשר של קשר בין היום לאז, ולפחות בהעמדת לוחות הפרטים, אחד על אחד, כמעין רובד של שקפים.
גם אינני חסיד הדיסציפלינה של "למידה מן ההיסטוריה", ומקובלת עלי יותר האמירה כי "הדבר היחידי שניתן ללמוד מן ההיסטוריה הוא, שמסוכן לפתח אנלוגיות מן ההיסטוריה, בבחינת תוצר של ניסוי מעבדתי".
ואם בכל אופן תבקשו למשוך בלשוני, אצביע רק על הסכנה העולה מן התלכיד של פטריוטיזם+משיחיות, מה שמהווה מתכון קטלני-התאבדותי לכל חברה שפויה.
האנלוגיה, אם בכלל, העולה ממחקרי, נוגעת דווקא לא לכובש המימסדי, אלא לנוער הגבעות ההזוי, שניתן לראות בהם מעין ממשיכים של הטרוריסטים של פעם, דוגמת יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא: אלה האלוהיסטים שאין להם אלוהים.
מאמר שני ומצויין גם הוא.
ד"ר יחיעם שורק חושף לנו גם הפעם, פן לא מוכר של גיבור ילדות שעליו חונכנו כולנו ויש על שמו אפילו מושב בפרוזדור ירושלים.
במאמרו הראשון, על יוחנן מגוש חלב, עשה יחיעם אלגוריה בין האדומים של אז, לאמריקאים הדתיים של היום, הבאים לעזרתה של ישראל.
במאמר הזה, עושים מבקריו המלומדים אלגוריה בין המורדים של אז לפלשתינאים של היום, רחמנא ליצלן!
לדעתי הצנועה, כל מעשה של הקבלה בין אז להיום, ממש מפחית מערך המאמר ומהנאמר בו, בין אם נעשה ע"י הכותב ובין ע"י מבקריו. בשיא הנימוס הייתי מציע לקוראים הנכבדים לרדת מכך כי התוצאה המתקבלת הנראית היא יותר ממגוחחת.
ליחיעם שורק
כפי שכתבתי, אינני דן במניעיך שלך אלא במה שנובע מההקשר, כלומר שהמאמר מתפרסם באתר אינטרנט פובליציסטי שמאלי ולא בכתב-עת אקדמי (שאז לא הייתי יודע על קיומו בכלל). כשמשהו מתפרסם באתר פובליציסטי הנחשב שמאלי, זו חובתו של הקורא הנבון למקם את הכתוב בהקשריו הפוליטיים.
אגב, לטיפש ששאל על הפלסטינים, לפחות מאז חורבן "בית ראשון", מעולם לא היה בארץ רוב "יהודי", וממילא, הפלסטינים של היום הם ברובם הגדול צאצאים של תושבי הארץ הקדומים (מהרבה דתות ועממים) שתרבותם הפכה לערבית כפי שקרה לכל תושבי האמפריה האסלאמית. מקור שמה של משפחת כנאענה (בעראבה אלבטוף) למשל, הוא דוגמא טובה…
אורי אבנרי אמר פעם ש"לוחם חופש" זה אני ו"טרוריסט" זה מי שנגדי.
אצל יחיעם זה עובד אותו דבר רק בהפוכה –
"פושע" זה יהודי שלוחם על חרותו ו"לוחם חופש" זהו פלשתינאי שלוחם על חרותו.
דרך אגב נדמה לי שאם נחליף את השם "שמעון בר-גיורא" בשם ""ברגותי", "דחלאן" ,"רגו’ב" נקבל ביגורפיה של המאבק הפלשתינאי ב30 השנים האחרונות- כמו שכבר הבחינו רבים לפני.
למר שורק,
ובכן צל של ביקורת אכן עולה מדבריך, צל של בקורת על השילוב הקטלני בין פטריוטיזם או אולי עדיף לאמר לאומיות ובין משיחיות ואולי אפשר להרחיב ולאמר דת. אני בהחלט מסכים עם הבקורת ומאמץ את האנלוגיה לגבעות יוגונד בשתי ידי. אלא שהיושרה תובעת סטנדרטים דומים לכולם ואז עלינו בוודאי לצרור את החמאס והג’יהאד ואולי אף את חללי אל-אקצה בצרור אחד עם יוחנן מגוש חלב ואז אפשר אם מנסים לראות באיראנים מקבילה לאדומים של אז ולהמשיל את הצמידות ישראל-ארה"ב לרומאים. זו אנלוגיה מפתה ומשמעותית כיוון שהיא מבקרת את אופי המאבק הפלסטיני מיסודו ומתייגת אותו כמאבק אובדני. לאמר על המאבק הפלסטיני שהוא מאבק בעל לפחות סממנים אובדניים זה פרובוקטיבי מאד ומעניין מאד. כמובן שיש לברר אם אכן אמרת את זה או שזה רק אני משתולל כאן?
לחיים שלום
צר לי, אך לא נותר לי אלא להצטרף לסיפא שבדבריך: אכן היטבת להשתולל.
אנלוגיות היסטוריות פסולות, קל-וחומר פרוייקציות היסטוריות שדינן זהה. הנה אתה בעצמך טווה מערכת סבוכה של קורים, אשר עשויים היו להתאמת באותה מידה שעשויים היו להניב איזשהו מחזה סטיבן-ספילברגי.
כאמור, ניתן, בנסיבות מיוחדות להעלות אי-אילו קווי דימיון, ובערבון-מוגבל כמובן, בין אירועים שונים, ולהסיק מסקנה מוגבלת מחד ועקרונית מאידך. בכל מקרה תפירת מיטווה כפי שניסית אולי מגרה את ההדמייה הסקרנותית, אך אין בינו לבין חשיבה היסטורית ולו שמץ של דבר.
למר שורק
מקראת מאמר לא ניתן לטעות לגבי דעותךולצערי תאור עובדות במאמר נגועות באנכרוניזם ושיפוטיות ערכי שלפי דעתי אין להם מקום במחקר ההיסטורי
הסתמכו על תיאוריו של יוסף בן מתתיהו כמקור עיקרי ללא ציון הבעיתיות של המקור שידוע במחקר שספריו המגמתים ובעלי אינטרסים אישים של מחבר לדוגמא השמצות של יריבים פוליטים ושימוש במונח ליסטים לגבי הקבוצות המורדות ללא כל ביסוס בספריו לגבי הערה שלך "איש לא קרא לו. איש לא מינה אותו והסמיכו" היא דוגמא לשיפוטיות ערכי כי ניתן לטעון לגבי כמעט כל דמות היסטורית דברים אלו לדוגמא הרצל
אפשר לעבור על כל המאמר ולהביא דוגמאות רבות שאין מדובר במאמר המדבר על היטוריה אלה שימוש בהיסטוריה על מנת להביע דעת פוליטית
מאכזב מאד שעדין משתמשים בהיסטוריה לנגח יריבים פוליטים ולא מנסים לגלות איך נראה עבר באמת אם חיוב שלילה שעבר טןמן בחובו
יצחק כץ
תבחן באותם כלים ביקורתיים את הקדוש הגדול של השמאל ארנסטו צה גווארה, זה יהיה מעשה אמיץ.
להשתלח בדמיות המופת של הימין והמתנחלים זה קל מידי
לזאב שלום
הנני נזהר, כפרפר מאש, לבצע פרוייקציות היסטוריות, היינו לחבר ולגשר על פני מאורעות בני אלפי שנה. כל תקופה חייבת להיבחן מתוך הקוניונקטורות ההיסטוריות שלה.
אל תגרור אותי, אם כי עז ועמוק חפצך, אל תוך השוואות היסטוריות.
ברצונך לעשות זאת, שייבושם לך.
רשימתי נועד לפקוח עיניים לגבי מה שארע בעבר, ואם שלפת מתוכה הקשר מודרני כלשהו, אם כי איננני מתכחש לעניין זה, אלא שהוא שווה דיון מיוחד, הריהו מתוך דימיונך בלבד.
הו תמימות קדושה!
לזאב שלום
ולו הייתי בוחן אישים אחרים בהיסטוריה ומגיע למסקנות דומות/זהות, האם היית מקבל את טיעוני לגבי קנאי המרד הגדול?
ולו הייתי מנתח את הזוועות שחוללו, נאמר הטטארים או הוויזיגותים, האם גם אז הייתי מעלה כנגדי את השאלה: ומה עם קנאי המרד, או יהודה המקבי, או בן כוסבה? תמהני.
הניתן לטפל, ואפילו לא בו-זמנית באירועים שונים מהעולם, ומזמנים שונים, מבלי לגלוש לבינוניות ולשרלטנות? תחליט בעצמך!
ההיסטוריה אינה מושפעת מאידיאות, כפי שסבר הגל, כי אם מפרקטיקות כפי שסבר מרקס.
לאורך כל ההיסטוריה חוזים אנו במקורות שונים המספרים לנו סיפור אחד.
סיפור על מלחמת החירות של העם מול צורכי האליטה, הממסד ומשרתיו.
בתור אדם ובהחלט בתור יהודי, עליי לקבל על עצמי את מורשתו של שמעון בר גיורא.
ומי כמונו יודע כמה קשה לקבל עול מצווה שכזו בימינו. מצוות המרד, מצוות השאיפה לחירות.
הניתוח האנכרוניסטי שבמאמר לוקה בחסר היות והוא לא מוסר פרטים על המאבק המעמדי של אותה התקופה ובכך מנתק אותנו מהיכולת להשתמש בו בימינו לטובתנו.
מה שנחשף במאמר הוא המתח בין יהדות קנאית ליהדות מתונה, דבר המותיר את השמאל הישראלי של ימינו בעיסוקיו הלאומיים בטחוניים, תוך וויתור על מאבק מעמדי, שכה נחוץ בימינו.
והוא היה לוחם לא ברומאים האהובים אלא בציונים השנואים…
איזו חגיגה היתה נערכת כאן ע"י המחבר ובני דמותו שהיו מאדירים את שם השהיד והיו קוראים לו צ’ה גווארה של האוריינט…
ליאור שלום
הנני משתייך לברנז’ה ה"ביזארית" שאיננה בוחרת את נושאי מחקריה ובוודאי שאינה משטחת ומרדדת אותם מתוך ראיה של פרוייקציה היסטורית. כל אחד רשאי וזכאי לקחת עימו את אשר לבו חפץ ונפשו מתאווה מתוך קריאה כזו או אחרת במאמר היסטורי. אני, ורבים שכמותי, כותבים את הדברים עבור קליאו (מוזת ההיסטוריה) ולא עבור פוליטיקאי, איש ציבור או סתם אדם מן השורה המבקש מטעמיו הוא לעשות בהם שימוש.
אינני מתחמק מן ההיבט המעמדי של האירועים שקדמו למרד, ועל כך אתייחס בהזדמנות אחרת, אפילו קרובה.
רשימה יפה ומדויקת. תיקון קל אחד: דרך המתתו של שמעון אינה ברורה פרט לכך שהולקה בשוטים לאורך מצעד הניצחון הרומי.
המשורר יל"ג יכול לכתוב פואמה "בין שיני אריות" על מות שמעון בזירה מול האריה, אך לא כך היה גם אם יש מישהו שרוצה לשנות את פרטי ההיסטוריה.
שוב – רשימה מדויקת ונאה – יישר כוח.
מנחם פרידמן:
המאמר הזה נראה כמעט נאיבי. אתה מביא כאן את דברי יוסף בן מתתיהו ודעותיו בלי שום ביקורתיות.
יוסף שנא את יוחנן ואת שמעון, בין השאר מסיבות אישיות, וניסה באופן מוצהר להציג אותם בתור "הרעים" שגרמו למרד, לטבח ולהרס, ואת אנשי-חסדו הרומאים כ"טובים" וחפים מפשע. הוא היה גאה בך על הצייתנות בה אתה מקבל את דבריו בעיניים עצומות, אבל כיוון שאתה לא חי תחת הרומאים לא ברור למה אתה כה צייתן.
מכך שכה הרבה אנשים אהבו את שמעון והאמינו בו, ברור שדברי יוספוס אינם מביאים תמונה מלאה של האיש. חבל שלא העמקת יותר בנושא.