ראש הממשלה, אריאל שרון
שר הביטחון, שאול מופז
הרמטכ"ל, משה יעלון
שרת החינוך, לימור לבנת
אנו, נערות ונערים אזרחי מדינת ישראל, אשר מאמינים/ןת בערכי הדמוקרטיה, ההומניזם והפלורליזם, מודיעים/ות שנסרב לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי שבה בחרה ממשלת ישראל. מקורינו מרקעים שונים ומגוונים, אך כולנו מסכימים/ות כי הערכים הללו הם הבסיס לקיומה של חברה צודקת. לכל אדם מגיעות זכויות היסוד – הזכות לחיים, שוויון, כבוד וחירות. חובתנו המצפונית והאזרחית היא לפעול למען הגנתן של זכויות אלו, על-ידי סירוב לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי.
הכיבוש כרוך באובדן של צלם אנוש ופגיעה מאסיבית בחיי אדם. הוא פוגע בזכויותיהם הבסיסיות של מיליוני בני אדם וגורם להרג ולסבל יום-יומיים. הוא מוביל להפקעת אדמות, הריסות המוניות של בתים ומבני ציבור, מאסרים והוצאות להורג ללא משפט, התעללות ורצח חפים מפשע, רעב, מניעת טיפול רפואי, ענישה קולקטיבית, בנייה והרחבה של התנחלויות וביטול כל אפשרות לאורח חיים נורמלי בשטחים ובישראל. הפרה בוטה זו של זכויות האדם מנוגדת לכל תפיסת עולמינו, וכמו-כן עומדת בסתירה לאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן ואישררה אותן.
הכיבוש לא תורם לביטחון המדינה ואזרחיה, אלא רק מזיק להם. הוא מעמיק את הייאוש ומלבה את השנאה בקרב העם הפלסטיני, מזין את הטרור ומרחיב את מעגל הדמים. ביטחון אמיתי יושג רק באמצעות הפסקת הכיבוש, פירוק חומת האפרטהייד וחתירה להסכם שלום צודק בין מדינת ישראל לבין הנהגת העם הפלסטיני וכלל העולם הערבי. המדיניות הנוכחית אינה תוצאה של כורח ביטחוני, אלא של ראיית עולם לאומנית-משיחית.
הכיבוש משחית את החברה הישראלית, והופך אותה לחברה מיליטריסטית, גזענית, שוביניסטית ואלימה. ישראל מבזבזת את משאביה על הנצחת הכיבוש והדיכוי בשטחים הכבושים, זאת בזמן שמאות אלפי אזרחים ישראלים חיים בעוני מביש. אזרחי המדינה חוו בשנים האחרונות התדרדרות של כל המערכות הציבוריות. החינוך, הרפואה, התשתיות, הפנסיות, ההטבות הסוציאליות וכל הדברים אשר נוגעים לרווחתם של האזרחים בישראל, מוזנחים למען המשך קיומן של התנחלויות אשר רוב הציבור רוצה בפינויין. איננו יכולים/ות לעמוד מנגד אל מול מצב זה, שהוא "חיסול ממוקד" של עיקרון השוויון.
ברצונינו לראות בחברה בה אנו חיים חברה רודפת צדק, אשר דוגלת בזכויות שוות לכל אדם ואזרח. מדיניות הכיבוש והדיכוי היא מכשול בדרך למימוש חזון זה, ואנו נסרב לקחת בה חלק. אנו מבקשים/ות לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני-אדם.
אנו קוראים לכל בני הנוער לקראת גיוס ולכל החיילים בצבא הישראלי לשקול מחדש האם לסכן את חייהם/ן, ולקחת חלק במדיניות הדיכוי וההרס.
אנו מאמינים/ות שיש דרך אחרת.
צר לי להיווכח בפעם המי יודע כמה בדקלום הנוסחתי הזה ,במכתב מבורך שאמור לייצג רוח נעורית חדשה ומהפכנית.
הסרבנות היא כלי חשוב והכרחי במאבק נגד הכיבוש אך, הישיבה בכלא לבדה וההצהרות לא שווה כלום. העובדה היא שרבים מהחתומים נמצאים אי שם במגדל השן המנוכר ואינם נוקפים אצבע כדי להתחיל את השינוי מהחברה הישראלית עצמה.
הייתי שמח אם המכתב היה מניב הצהרות מפורשות על נכונות החבר’ה לעקור את ניצני הגזענות מהיסוד ולעבוד עם דור העתיד, בערים מעורבות ועם אוכלוסיות לא משוכנעות במקום שירות צבאי( לא שזה היה עוזר ברמה המשפטית).
הרעיון הוא להבהיר לממסד שהכיבוש לא מתחיל בבולדוזר שהורס בית פלסטיני אלא במנגנון חינוכי-לאומי שמכרסם עמוק ולשלב חזון אלטנטיבי תוך כדי רתימה מוחלטת של קבוצה גדולה לחולל שינוי מלמטה ולא במאבקים נגד החונטה הצבאית .זה יכול היה לסמן כיוון מחודש במאבק של הצעירים ושל השמאל בכלל.
הבעיה היא שכל כך הרבה חבר’ה עסוקים בתיאוריה וביקורת, בהנצחת השיח הקיים ושימור מעגל התומכים המצומצם וכל כך מעט מנסה לשנות משהו ברמה הפרקטית, עם חשיבה ארוכת טווח שאולי תניב פירות ואולי לא.
הסרבנות הפרודקטיבית היחידה ברמת השאיפה לשנות משהו במוחות של אנשים היא זו של אנשי אומץ לסרב שחווים מהשטח.
מצער אותי שהמונח התנגדות לכיבוש כולל בתוכו כל כך הרבה כתיבה, תיאוריה ויחסי ציבור חסרי מטרה וכל כך מעט שיח בין אוכלוסיות ושאיפות חינוכיות אמיתיות.
פיתרון יצירתי ובעל כח רב יותר לאותם שמינסטים מתנגדי כיבוש היה נהירה המונית של הנוער שתומך בסרבנות לדלתותיו של קצין בריאות הנפש ומשם לעשייה חברתית ערכית רבת שנים במוקדי העוני והבערות.
רמי הוד היקר
טיבעם של מינשרים שכאלה להיות נוסחתיים
חוזרים על עצמם במיוחד כשמוסד מכתב השמיניסטים נוצר לפני אי אילו שנים
תשים לב לכמה דברים
בעולמנו הצר והעלוב של היום לא ממש משנה מה כתוב אבל חשובה המערבולת שנוצרת סביב זה
ומכתב השמיניסטים הוא משפט קצר שמתאים לכל מבזק חדשות —- וככול שיהיו כאלה יותר
אזרחי המדינה שאוהבים לחפור לעצמם בראש (עדיין) בפוליטיקה ברדיו ובטלוויזיה
יקבלו מנה נאה של דיווחים חיוביים באיזורינו…
יש לי הרגשה שכל התפקיד החינוכי שאתה נותן לחבר’ה הצעירים הללו קשור לניסיוןהקשה שלך בתחום– החברה האלה לא חייבים לאף אחד, שום דבר– כמה אנשים אמרו דברים עמוקים וחשובים ונעלמו –גם בשמאל… אבל אם חפצים הם בדרך אחרת לעצמם יש מצב שחינוך יהיה התחום המתבקש לעיסוקם
שלומי ידידי,
אני מאמין גדול במבחן הפרודקטיביות של מהלכים פוליטים מסוג זה ( כמובן שאין זה מהלך מצפוני גרידא כי עם ניסיון מדוד לכוון למקום מסוים), ולצערי סרבנות הישר מהאזרחות היא אקט לא סוחף ומתבדל.
השאלה אם מדובר כאן ב250 חבר’ה( הצעירים ממני בשנתיים דרך אגב), שמטרתם היא להצהיר, לייצג את "הגיבור המהפכן" התורן, או לעשות למען מטרותיהם, כלומר הפער הקלאסי בין דיבורים ומעשים. או בפרפראזה יותר הומנית לפלאטו שרון "מה אתה עשית בשביל לשנות?".
לצערי הרב, קבוצות השמאל הצעירות וחבר’ה בני גילי נכנסים היטב לנעלי השמאל השבע, השנקינאי והמתבדל ומסרב בכל תוקף לעשות בחברה שהוא חלק ממנה.
אגב, סחטיין על ההבחנה, אני אכן עובד עם ילדים, אך חוויותי עד עתה הם חיוביות ולא קשות, וגורמות לי לפנטז מה היה כאן אם הטרחנות הפילוסופית של השמאל היתה מומרת להתנדבות ולעבודה בשכונות.מה היה קורה לו היינו מעט יותר נגישים וסימפטיים לקהלים עוינים ופועלים במסגרות ארוכות טווח, בלי לטפוח זה לזה על השכם.
רמי הוד – אתה טועה. סרבנות הצהרתית היא אפקטיבית שבעתיים מסרבנות קב"ן. זוהי הפעולה החברתית המשמעותית ביותר שיכולים נערות ונערים בגיל גיוס לבצע.
באשר להתנדבות בשכונות: למרות קיומה של מצוקה בישראל, המצוקה בשטחים הכבושים חמורה יותר ונרחבת יותר. הרעיון שיש לשחד את עניי ישראל כדי לגייס אותם למאבק בדיכוי בשטחים הוא מעוות ופטרנליסטי.
במקום לכתוב לשרון על סרוב לשרת בעזה ועל זה כתבתי ענתי לכם .
הייתם מתנדגים לגירוש יהודים בהתנתקות ,לבצוע החלטת הממשלה שזה מסוכן בעתיד .
לא כל החלטות ממשלה נתן לבצוע. הבוחר הישראלי הפכפך ומשנה את בחירתו בכל בחירות פעם הליכוד 20 ח"כ ופעם 40 ח"כ גם מפלגת העבודה , ש"ס פעם ששה לגיעו 17 והיום 11 ,
שנוי התחילו בששה ח"כ היום 15 מפלגות היו ןמפלגות נעלמו.
נניח בבחירות הבאות מר’ ליברמן ירקיב ממשלה ויחליטו על גירוש מוסלמים יש החלטת ממשלה יש רוב בכנסת החלטה חוקית דימוקרטית כמו היום האם נתן לבצוע ?????????.
נניח שמר’ עזמי בשרא ירקיב ממשלה ליחליטו לבטל מגלת העצמאות , המנון ודגל מיזוג מדינת ישראל עם מדינת הפלסטינים ומדינת פלסטין הגדולה.
החלטת ממשלה יש רוב בכנסת החלטה חוקית דימוקרטית יהיה קשה לבצוע.
אתם הראשונים שחייבים לשכב על כל הכבישים שלא יהיה תקדים מסוכן לכאן או לכאן.
תתחילו להתארגן ולחשוב על העתיד לאן מוליך אותכם שטיפת המוח השקרי של חלק מהעיתונות והשמאל.
ליורם גת.
תחילה יש למחות על ההערה העלובה שלך כי משהו בעמוד מצדד ברעיון שיש לשכנע את עניי ישראל להתגייס כנתיני הפשע והרשע בשטחים. אין צידוד אך זה המצב הסטטיסטי, באססה לך פרופ’.
אני שמח מאוד שאתה משכיל לזהות את האפקטיביות של הסרבנות ההצהרתית. לצערי הרב, לי קצת קשה למצוא אותה בסבך הישראלי וכנראה שקשה לי מהסיבה המאוד פשוטה שסרבנות השמאל לא הובילה לשום שינוי פוליטי (אפילו במשקל נוצה) עד עצם יום זה. יש בסיס מוצק לשימוש בסרבנות ככלי פוליטי וחשוב לציין את האופי היחסית פוליטי בו נקטו 250 החבר’ה. אך עוד יותר חשוב לציין שלא ישתנה דבר כתוצאה מכך. יוזמה פוליטית וסרבנות צריכה להגיע מתוך האוכלוסיה המוחלשת בישראל ולא מתוך ילדים שבעים שיש להם המון מה להפסיד. זה צריך להיות מהפך של השכלה שיגיע מתוך הדיכוי (הן הלאומי\אתני והן הכלכלי). על-כן יש להסתכל בערבון מוגבל על כל הפרוייקט המוערץ הנ"ל – תוך כדי כמובן פרגון מסויים להקרבה.
אין לשלול לגמרי את הסרבנות אך יש לקחת אותה בערבון מאוד מוגבל. האם סרבנות כפי שאתה מציין היא האקט המושלם לנקוט בו כסוציאליסט, שמאלן… באקלים הפוליטי הנוכחי ? אם אתה אסקפיסט – ודאי שהתשובה היא כן מוחלט וסגור. אך אם אתה בוחן את המצב לעומק ברור שלמשל הקרבה מוחלטת בתחום החינוך היא כלי חשוב ואפקטיבי לא פחות. עבודה פוליטית וחינוכית עם אוכלוסיה מוחלשת בתוך ישראל (פלשתינאים, עניים, מזרחים, עולים חדשים, ילדים במצוקה…) והכוח שטמון בה לצורך קידום מטרות חברתיות היא הכרחית ופרקטית ‘שבעתיים’ מסרבנות לשירות שלא תוביל בשום צורה לסיום הכיבוש (ורק ה’ יודע באיזה כיבוש כבר מדובר ?!?!).
אתה גם מדבר על כך שהמצוקה בשטחים הכבושים חמורה יותר מהמצוקה בישראל. וכאן נשאלת השאלה הפשוטה: כיצד אתה רואה את עתיד ישראל ? האם גם המצב הקטסטרופלי בעיראק\צ’צ’ניה\מדינות אפריקאיות רבות, מוביל אותך להכרזות שאין יותר טעם להאבק על סוגיות בעייתיות בישראל ויש להתיק את האנרגיות הפוליטיות ליבשת אחרת ?
אני אישית כישראלי שלא שירת ולא ישרת בצהל מרגיש אשמה חמורה על כל הפשעים שעמי מבצע וביצע כלפי העם הפלשתינאי. אני מרגיש אשמה מלאה לכל פשע שמתבצע בשטחים, ואני לא חושב שלא הייתי מרגיש אשם גם אם הייתי בוחר לסרב, זאת מכיוון שהרגש הזה נובע מהמקום הבסיסי ועקרוני שלי כישראלי וכאזרח בעל אחריות אזרחית ופוליטית בישראל (ולא כאזרח העולם או כאיש רוח). המקום שאני נאבק לבנות בו עתיד דמוקרטי-שוויוני הוא ישראל.
שלום רמי,
1. נראה לי שהמכתב הנוכחי הוא הראשון שהכניס לתוך חיקו קבוצה שעד היום לא הייתה חלק ממכתבי שמיניסטים הלוא היא אותם אנשים שבוחרים להוריד פרופיל אם זה בנפשי בריאותי ומה שלא יהיה.
לצאת על ידי ועדת מצפון אם אתה פצפיסט (ע"פ ועדת המצפון) על ידי אי התאמה אחרי מאסר ממושך או על ידי קב"ן כולם דברים נכונות.
2. אני חושב שאף פעם לא יהיה רוב שיסרב אך אותם אנשים שמסרבים באופן פומבי משפיעים לא רק על אי הגיוס שלהם או על המערכת הפוליטית אלא הם משפיעים על התפיסות של בני נוער אחרים את מוסד הצבא.
הם מצהירים ומכינים את הקרקע להשתמטות ההומונית שיש היום. אני מאמין שחלק נכבד מאלה אשר הורידו פרופיל לא יסבירו עצמם בעיקרונות מפוצצים אלא פשוט יגידו משהו בנוסח "סליחה, אבל אני לא אלך שלוש שנים ואשמור על 3 מטורפים ו2 עזים עם קרוואן שהחליטו לגור על איזו גבעה מאמצע השטחים"
3. מאבק עממי לא יתקיים על ידי מיגזר מסויים אך לפעמים מיגזר אחד מתחיל ומכניס למאבקו מיגזרים אחרים. רוב החתומים למשל בתל אביב לא בגלל תהליך וועדת קבלה אלא בגלל שהגרעין הראשון החל בת"א וההחתמות ע"י התלמידים נעשות באיזור עירם.
אבל היו החתמות רחוקות, לא מזמן היו כמה נערים שהגיעו לבית ג’אן והחתימו שם.
אביב
אביב היקר,
על פי האופן שבו אני תופס את המאבק של בני הנוער בגיל צבא, הסבורים שאין להתגייס לצה"ל: הסרבנות היא כלי אמיץ וחשוב אך לצערי תקשורתי והירואי יותר מאשר פרודקטיבי.
אנו נוהגים להביט על הבועה המצפונית מסביבנו , או במקרה הטוב לרטון על שכבות המצוקה שאינן משכילות ללכת בדרכנו,ולהבדל מרוב העם, ע"י מיקום הקבוצה הקטנה והמצפונית שלנו במגדל שן רחוק שמסרב ליצור דיאלוג עם ה"לא משכילים" וה"גזענים" ( לצערי אני חוטא בסטריאוטיפיזציה אך זה נובע מהיכרות עם עשרות בני נוער בברנז’ה שבוחרים ללכת בדרך מצערת דו). אקט הסרבנות שלכם, אינו מקרב דיאלוג עם רוב העם, ורואה בהיבדלות מההמון כמטרה העליונה של המאבק, במקום עבודת שטח חינוכית ארוכת-טווח. הטקטיקה הרצויה לטעמי, היא להתחיל מלמטה, ליצור גוש רחב של צעירים שמכריזים שברצונם לעסוק מספר שנים בחינוך ( הרי לימוד נראטיב אחד מסולף הוא הסיבה העיקרית לשימור מנגנון הכיבוש ולרצון של צעירים לאייש אותו), לרדת ממגדל השן המתנשא הזה, לזנוח את אור הזרקורים והטפיחות ההדדיות על השכם ופשוט לעבוד, לעבוד ולעבוד. לצערי, רוב המשתחררים מסיבות מצפוניות, כמו רוב המשתמטים "האידיאולוגיים", בוחרים בהיבדלות וב"עשייה לביתם" הפוליטי והאישי.
אם אנחנו, אביב, נהיה כמו השמאל הרדיקלי המבוגר, המלא בעצמו, היושב בשינקין ומשוחח על עוולות הכיבוש והקיפוח המזרחי, ועסוק במעגל הבדלני והמצפוני שלו, ולא נירתם במלוא המרץ למאבק חינוכי, עבודה עם ילדים וחשיבה ארוכת טווח- לא עשינו דבר וחצי דבר.