בעוד ממשלת ישראל מתכננת להפוך את רצועת עזה ל"נקייה מיהודים", היא הולכת ובונה על גבעות יהודה ושומרון גדר גבול. תהליך זה (הזוכה לשמות שונים כמו "הפרדה", "התנתקות", "היפרדות" ועוד) איננו תהליך של שחרור או עצמאות, ובטח לא של שלום. זהו המשך תהליך של השרשת משטר רודנות, דיכוי ואפליה. אך המענין הוא שלא רק לימין הקיצוני יש חלק במדיניות ההפרדה הזו: גם לגופים ולקבוצות שהתכּנו "שמאליות" יש מניות ביצירת האווירה הציבורית המאפשרת לממשלת ישראל לבתר את הגדה המערבית ללא הפרעה כמעט. מי שבמשך שנים קראו ל"שתי מדינות לשני עמים" וזעקו מרה נגד "הסיפוח", הולכים ורואים כיצד לנגד עיניהם קורם החזון הזה עור מבטון וגידים של תיל, כי אכן הולכות ומתמסדות כאן שתי מדינות: אחת לאזרחים שווים יותר או שווים פחות, והשנייה לנתינים משוללי זכויות. הגיעה העת לעשות חושבים ולשנות כיוון. במקום "היפרדות", "עצמאות" ו"הגדרה עצמית", הגיעה העת לדרוש סיפוח עכשיו.
במאמרו חושף האמיתות מלפני מספר שבועות שכותרתו "שרון לא סובל מפיצול אישיות, ממש לא!" (2/3/05), כותב חררדו לייבנר שמבחינה פוליטית וחברתית מגיע אריאל שרון מבית מדרשו של בן גוריון, ואיננו רוויזיוניסט היסטורי. זה נכון. שרון, היושב בניחותא מתחת לתמונתו של זאב ז’בוטינסקי, רחוק ממרבית הערכים שלהם הטיף מייסד התנועה הרוויזיוניסטית.
ראש ממשלת ישראל בן שבעים ושבע. כשהוא נולד, כמעט וכלל לא היו בארץ גדרות גבול. אך התהליך שהוביל אותנו אל חומות הגטו הפיסיות של היום החל כשאריק היה עדיין ילד קטן במושב בשרון. לפני שבעים שנה כמעט, בספטמבר שנת 1935, בכנס היסוד של "הציונות החדשה" בווינה, ויתר למעשה האגף הימני בתנועה הציונית על חזון ארץ ישראל הגדולה. באותו כנס כרת זאב ז’בוטינסקי (אל מול התנגדותם של מספר צירים) ברית עם האגף הדתי בתנועה הציונית; למעשה, הוא נתן בידי אנשי דת וסמכויות רבניות את המלה האחרונה. אמנם, משך שנים היו נטושים ויכוחים תאורטיים מרים בין ממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי לבין אנשי מפא"י ותנועת העבודה לפלגיה בקשר ל"שלמות הארץ". אך הם יכולים היו ועדיין יכולים לשיר על שתי גדות הירדן עד שתצא נשמתם: משך שנים מה שהכתיב למעשה את בחירותיהם הפוליטיות של ראשי התנועה שלימים התגלגלה למפלגת הליכוד לא היה הצורך בשטחים נוספים, אלא ביצירת שטחים "יהודיים". שלא כפי שטוענים תועמלנים כאלה ואחרים בדבר מזימות ההשתלטות של התנועה הציונית על כל המרחב שבין הנילוס לנהר הפרת, שיקול עיקרי במדיניות ממשלות ישראל (ובמידה רבה גם במדיניות "הנהגת היישוב" שקדמה לה) לא היה השגת מקסימום שטח. המטרה היתה השגת מינימום "זרים". במלים אחרות: הדמוגרפיה גברה על הגיאוגרפיה.
הבנת סדר העדיפויות הזה יכולה להסביר מדוע נתן בגין למצרים את כל חצי האי סיני בקלות רבה כל כך; אך לא רק בגין הודרך על ידי השיקול הזה. מסופר שבמלחמת ששת הימים בשנת 1967, בעת שחטיבת צנחני המילואים בפיקוד מוטה גור תרמה תרומה נכבדה לפיתוח בתי הקברות הצבאיים בהקזת דמה בגבעת התחמושת, אבד קשר האלחוט עם החטיבה של אורי בן ארי, שהיתה אמורה לנוע מצפון לה. האגדה מספרת שכשהתחדש קשר האלחוט שאל אלוף הפיקוד את בן ארי למיקומו ולמעשיו. "אני מתכונן לפרישת גשרים לחציה", אמר בנארי. "איזה גשרים ואיזה חציה? איפה אתה?" שאל האלוף. בנארי הסביר שהוא על גדת הירדן, ומתכונן לחצותו ולעלות לכיוון רבת עמון. הפיקוד העליון נחרד, והחטיבה קיבלה פקודה מפורשת שלא לחצות את הנהר. יכול להיות שהסיפור הזה הנו רק בדיה או מעשיה משעשעת; אך הוא מסביר היטב כוונות והלכי רוח: לא השטח הוא החשוב לממשלות ישראל מאז 1949, אלא השמירה על טוהר העדה והתבדלותה מאלה שאינם נושאים תווית הכשר רבנית. בנושא זה ההבדל בין פוליטיקאי רך דיבור בשם יוסי, למשל, לבין עמיתו העבדקן אפי, טמון במידת הנכונות להתגרות באומות העולם וביחסיהם עם ההשגחה, לא במהות הצורך לעשות את מדינת ישראל כלי לשימור קהילה יהודית, נבדלת מסביבותיה.
משך שנים לאחר מלחמת ששת הימים דובר על "השטחים הכבושים". "יציאה מהשטחים" היתה למטבע לשון שחוק עד כדי כך, שהוא ייתר כל פירוש או מתן משמעות (נושא מעניין למחקר יכול להיות האופן שבו הצטמצמו כמעט כל השיח הפוליטי המקובל בארץ וכל החלוקה לימין מול שמאל לשאלה "אם לצאת מהשטחים או לא", שהפכה לקוף המחט שדרכו אמורים היו לעבור כל דיון וכל החלטה). בין לבין נשכחה מעט העובדה שב"שטחים" האלה חיים אנשים. ויכוחים פוליטיים התנהלו במונחים של קילומטרים רבועים, אחוזים מהשטח (זכור הוויכוח המשעשע על "הצעותיו הנדיבות של ברק" בקמפ-דיוויד, שבו הושקעו זמן ויזע בדיון כמה אחוזים בדיוק הציע ברק), רציפות טריטוריאלית, וכיוצא בזה עניינים שכולם טופוגרפיה. מפה לשם נשכח שקודם לכל מדובר בחייהם של אנשים, שגם אם יתויגו כ"פלסטינים" וישמשו כלי משחק בידי הטוענים ל"הגדרה עצמית לאומית" עד קץ כל הדורות, עדיין הנם בראש ובראשונה בני אדם.
רעיון הזכות להגדרה עצמית לאומית איננו רעיון חדש. חשוב לזכור גם מיהו שקיבע אותו כנורמה פוליטית עולמית: היה זה הנשיא האמריקאי וילסון, בראשית עידן הפיכת ארצות הברית של צפון אמריקה למעצמה עולמית. יכולה להיות אמת מסוימת בטענה שווילסון לקח ועיוות רעיון של הוגים אחרים והשתמש בו לצרכיו, ולכן לא לו זכות ראשונים; הדבר רלונטי לוויכוח על הצדק ההיסטורי, אך איננו משנה הרבה את המציאות הפוליטית המעצבת את חייהם של מיליונים ברחבי העולם. בדומה לרעיון ההיפרדות מהשטחים של מפלגות שמאל בארץ ש"אומץ" על ידי ממשלת שרון תוך שינוי מוחלט שלו, גם כאן אתה יודע היכן אתה מתחיל, אך לא תמיד היכן תסיים. כמו כל רעיון רחב, הוא חומר לא רק ביד יוצרו, אלא בידי כל משתמש בו.
אמנם היו ויש ארגוני זכויות אדם העוסקים יום יום ושעה שעה במלאכת הקודש של עזרה לנתיני ממשלת ישראל. אך גם העוסקים במלאכה זו עדין פועלים במציאות המחלקת בין ישראלים לפלסטינים, מה שקובע מראש מסמרות בסוג הדרישות המועלות כלפי רשויות הכיבוש. פעילים בארגוני זכויות אדם מן הראוי שיעמידו בסימן שאלה לא רק את האפליה בין ישראלים לפלסטינים אלא את עצם ההפרדה השרירותית הזו, ולא רק הם: זהו המינימום הנדרש מכל מי שרוצה בשוויון זכויות אמיתי לכל תושבי הארץ.
למען הסר ספק: דברים אלו מופנים בכוונה כלפי אזרחי ישראל. יהיו שיראו בכך "פטרונות" כלפי הנתינים. אך הדברים נכתבים לא מתוך רצון להלקאה עצמית, למירוק חטאים או למציאת חן בעיני מישהו, אלא מתוך הכרה ברורה בעובדה שאין כאן סימטריה. הכוח והיכולת לשנות נמצאים בידי אזרחי ישראל ה"ישראלים", לא בידי נתיניה ה"פלסטינים".
לדעתי, בהידרש הכרעה בין הזכות להגדרה עצמית לאומית וזכויות לאומיות כאלה ואחרות, לבין הזכויות לחיים ולשוויון, גוברות האחרונות. והדבר איננו תאורטי בלבד: על כל נואם או כותב מאמר בזכות "הלאומיות הפלסטינית" – שעד היום שרתה ומשרתת בעיקר אנשים שלא סבלו עשירית מיסורי הכיבוש בשטחים – יש עשרות שעומדים בתור ברחוב אבן שדאד, מאות שעומדים מול שערים נעולים בגדר ואלפים המשועים לעבודה בישראל.
המאבק נגד הפיכת רוב שטחי יהודה ושומרון לשטח צבאי הוא כרגע קרב מאסף, וכנראה היה כזה כבר מאז ספטמבר 1993 לכל המאוחר. העובדה שתוכניות הנישול של ממשלות הימין והמרכז הלאומניות נבנות ומסתמכות על אותן סיסמאות שטבעו מפלגות שמאל בשעתן רק ממחישות את חוסר התוחלת של חתירה להדדיות (כפי שמבקשים ליצור "יוזמי" ז’נבה, או אחרים הדבקים ברעיונות ההידברות והדו-קיום). אין ובעתיד הקרוב גם לא יהיו כאן סימטריה או הדדיות.
כדי להביא לשינוי אמיתי במצב, יש ליצור סדר כוחות חברתי שונה לחלוטין: הכללה מלאה של כל תושבי השטחים הנתונים לשליטת ממשלת ישראל בריבונות הישראלית. במלה אחת: סיפוח. סיפוח מיידי, כולל ומלא של כל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, החלת החוק הישראלי על כל השטח, מתן אזרחות ישראלית מלאה לכל תושביו. במצב כזה תהיה מדינת ישראל אחראית באופן מלא על המצב. "אזור הדמדומים" של הכיבוש הצבאי, המאפשר למנגנוני האפליה לעשות מעשה זמרי ולבקש שכר כפנחס, "ללכת עם ולהרגיש בלי", לא יוכל לשרוד כך לאורך זמן. לשם כך עלינו לדרוש זכויות מלאות ושוות לכל בני ארצנו, גם אלה המוקעים על ידי משרד הפנים כ"פלסטינים" באמצעות תעודות ירוקות או כתומות, או המוגבלים למעמד "תושבי קבע".
יהיו שיבואו ויטענו שגם כך האפליה תימשך, והם צודקים; רק תמים יחשוב שניתן לשנות את המצב בארץ בן רגע במטה קסמים. ביטול האפליה הנו תהליך ארוך ומייגע ואולי אינסופי, אך הכיוון ברור. השאלה היא רק כמה חמס וגזל עוד יסבלו תושבי הארץ עד אז, ועד כמה נעשה זאת בעצמנו ולא תחת תכתיבים מבחוץ.
בנוגע להערתך על הבחירות החופשיות בקובה
("אני מאד תומך בזה שישנן בחירות בקובה ומתנגד לזה שארה"ב תכפה שם דיקטטור מטעמה"): האם פירוש הדבר שאתה תומך בבחירות חופשיות בקובה בפיקוח האו"ם או משקיפים בי"ל (כמו שהיה במז’ טימור או לאחרונה בעיראק וברש"פ) שבהן יתמדדו אירגונים ומפלגות ללא כל הגבלה ומניעה מצד השלטונות הנוכחיים?
האם אתה תומך בכיבוד תוצאות הבחירות האלה גם אם פירושן חיסול המשטר הקומוניסטי של קסטרו וכינון משטר דמוקרטי רב-מפלגתי המבוסס על כלכלת שוק, קניין פרטי וחופש העיסוק כמקובל במערב?
המדובר בשני ציבורים שונים עם מאפיינים שונים לגמרי. הישראלים שהיגרו לחול ("יורדים") עברול מדינות רחוקות, מכרו כאן את רכושם במחיר מלא, השתלבו די מהר באוכלוסייה במדינות שאליהן היגרו, וחלקם אף קיבלו אזרחות זרה כעבור מספר שנים מועט, כל זאת בשונה מהפליטים הפלסטינים.
גם שיעור הילודה שלהם נמוך מאוד יחסית למזרח התיכון, וקרוב מאוד למקובל במערב.
אציין שאני לא מכיר את הנתונים המלאים, אבל אופתע אם מספר האזרחים ישראלים שחיים באופן קבוע בחו"ל אכן גדול בהרבה מחצי מיליון(ויוגדר מושג הקביעות איך שיוגדר).
לצביקה
כתבתי שאני מתנגד לכך שארה"ב תכפה דיקטטור מטעמה.
מכאן ברור שאני מתנגד לבחירות תחת כיבוש "בחסות האו"ם" כפי שהנהיגה ארה"ב בעראק וברשות הפלסטינית.
אני גם מתנגד לכך שארגונים הממומנים על-ידי מעצמה אימפריאליסטית שהמכריזה בגלוי שבכוונתה לכבוש את קובה ישתתפו בבחירות בקובה (או בכל ארץ אחרת).
לכן אשאל אותך – כשאתה מדבר על בחירות חפשיות, האם זה כולל גם חפשיות מכל התערבות אימפריאליסטית ?
לפי התייחסותך לעראק והרשות נראה שתשובתך היא לא.
אלא מה, ללא הלחץ האימפריאליסטי, אפשר יהיה להעביר את כל השלטון לוועדים העממיים ולא יהיה צורך בבחירות לפלרמנט (או בפרלמנט).
האם לדעתך קובה נמצאת תחת ‘כיבוש’?
ושנית, האם פיקוח של האו"ם או פיקוח בי"ל מוסכם אחר נקרא אצלך ‘התערבות אימפריאליסטית’?
ושלישית, מי ידאג לשוויון הזדמנויות בבחירות – חופש התארגנות ותעמולה, מימון שוויוני וכד’ – לכל הגופים המתמודדים ולא רק למפלגה הקומוניסטית השולטת בעריצות בכלא הצף?
אין לי בעיה עם מה שאתה מכנה ‘ועדים עממיים’ ובלבד שהם יהיו דמוקרטיים ויבחרו בבחירות חופשיות והוגנות לכל – אבל בדיוק כאן החתול מסתובב סביב זנבו: איך למנוע בתירוץ כזה או אחר בחירות חופשיות ודמוקרטיות כדי להבטיח את שלטון העריצות של קסטרו ועושי דבריו.
קובה לא נמצאת תחת כיבוש (פרט לגואנטאנמו).
מי שמדבר על "בחירות דמוקרטיות" ומביא כדוגמא את עראק והרשות הפלסטינית מדבר על בחירות תחת כיבוש. זה לא מקרי, הבעיות של קובה כבודן במקומן מונח אבל אלו הדורשים שם "בחירות בחסות האו"ם" הם בהחלט אלו המבקשים לקדם את כיבוש קובה, לכן הם מעמידים פנים שהאו"ם אינו מוסד אימפריאליסטי ומציגים את הבחירות בעראק כדוגמא לדמוקרטיה…
ובעניין המימון השיויוני, זה ממש מצחיק שתומכי הדמוקרטיה הבורגנית מדברים על מימון שיויוני…
מאחר והבחירות בקובה הינן אזוריות-אישיות ולא מפלגתיות ומאחר והמשטר מונע מארה"ב להזרים מליונים למשת"פים שלה והפערים הכלכליים בקובה קטנים מאד, אז דווקא אין שם בעיה של מימון לא-שיויוני.
ראשית עלי לברך את מערכת "הגדה השמאלית" על כך שהקימה אתר המשמש במה לדיון ענייני בבעיות יסוד שלנו.
ולעניין מאמרו של דן תמיר. דן צודק עקרונית ואינני חושב שלא ניתן ליישב בין תרבותם של היהודים הישראלים לבין תרבותם של הערבים הישראלים ( אליהם יסתפחו "הפלשתינאים).
יצירה של תרבות לאומית אינה בגדר תהליך רצוני של יחידים בלבד אלא בעיקר תהליך מכוון ומכונן המנוהל ע"י השלטון באמצעות החינוך וכלי התקשורת. כך נוצרה צרפת על בסיס גאלים, פרנקים, נורמנדים ואח’ וכך נוצרה גם ספרד ומדינות מערביות אחרות. אמנם נכון שרוב הקטלנים מעדיפים לדבר קטלנית אך אין קטלן שלא יודע ספרדית ורוב הספרדים לא יודעים קטלנית. לבקש סימטריה בין עברית וערבית אינה דרישה סבירה. היהודים הם שהקימו את המשק הקפיטלסתי בפלשתינה ושילובם בו של הערבים תהיה אחד מהמשימות של המדינה המאוחדת.
אך הבעיה של הצעתו של דן היא "להסתפח אל מי?" הואיל וכבר בני פלד אמר כי מדינת ישראל טרם הוקמה.
אשר על כן משימתו הראשונה של כל מי שרוצה לפתור את "הבעיה הפלשתינאית" היא לפתור קודם כל את "הבעיה היהודית" ע"י הקמת מדינה מושתתת על יסודות התרבות העברית (ולא יהודית), תרבות שתחזק את הקשר עם הארץ ולא עם ה"עם", תרבות שתצהיר שאנו שייכים לארץ הזאת ולא שהארץ שייכת לנו.בקיצור, להחליף את המונח "ציוני" במונח "פטריוט"!
המאמר תורגם לאנגלית וגם פורסם תחת הכותרת:
Annexation Now
— קישור —
אני מסכים עם דבריו של יוסי: "הבעיה הפלשתינאית" היא תמונת מראה מדויקת של "הבעיה היהודית" (שתיהן במרכאות כפולות ומכופלות, כמובן), ולכן על מי שרוצה לשפר מצבנו יש לפתוח את הקשר הגורדי הקושר "יהודים" למדינת ישראל ואת מדינת ישראל ליהודים.
אני חותם בשמחה על הניסוח "שאנו שייכים לארץ הזאת", אך באותה מידה הארץ דוקה כן שייכת לנו ולא לכל פלוני-אלמוני "יהודי" מצדו השני של הגלובוס.
התרבות העברית העכשוית הנה מצע חברתי (ומדיני) איתן. לכן יש להמשיך ביתר שאת בשכנוע המוני בית ישראל בעובדת היותם עברים, אל מול שטיפת המוח הציוניסטית שבה אנו שרויים.
צריכים להסתפח אל התרבות הזאת (בתור חוטבי עצים ושואבי מים)