סערה קמה בעקבות כוונת הנשיא בוש למנות את תת מזכיר ההגנה פול וולפוביץ לתפקיד מנהל הבנק העולמי. זאת, לאחר מינויו של ג’ון בולטון כשגריר ארה"ב באו"ם. כפי שבחירת בולטון, מאויביו המושבעים של האו"ם, הוא מסר לכל העולם; גם בחירת וולפוביץ לתפקיד הרם הוא מסר מדאיג נוסף. וולפוביץ הוא מאדריכלי מדיניות המלחמה של ממשל בוש. עמדותיו הבוטות נגד הארגונים הבינלאומיים ידועות לכל. מן המפורסמות גם זלזולו בדעת הקהל. אבל מהי המשמעות העמוקה של בחירת וולפוביץ כדי לנהל את הבנק העולמי? כאן בוואשינגטון, בעקבות פרסום דבר מינויו הצפוי של תת מזכיר ההגנה, נשמעו קולות שבר דווקא בדרגים הבכירים של הבנק העולמי. אנשי הבנק אינם מעוניינים להצטייר כעוד כלי במדיניות החוץ של ארה"ב.
זאת, חרף העובדה שהבנק העולמי מזה שנים רבות מהווה חלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ של ארה"ב. מתן האשראי על ידי הבנק העולמי מתואם עם קרן המטבע הבינלאומית. במלים אחרות, מדיניות הבנק קשורה קשר בל ינותק לקביעות הקרן ולעמדותיה הכלכליות והחברתיות. הבנק אינו מוכן להעניק אשראי ללא אישור מוקדם מן הקרן. והקרן נשלטת על ידי האוצר האמריקאי. על הנייר, לנציגי מדינות אירופה ויפן יש רוב בהנהלת הבנק והם יכולים להכשיל כל יוזמה אמריקאית. אך זה לא קרה בשישים השנים האחרונות.
שליטת האוצר של ארה"ב על הקרן ועל הבנק העולמי ותיאום העמדות בין גורמים אלה, מסוגלים לסכל כל מלווה מצד גורמים פרטיים או מדינות עשירות לכל מדינה שארה"ב אינה חפצה לסייע. אם כי שליטה זו התרופפה במידת מה בשנים האחרונות בעקבות הצעדים שנקטה ממשלת ארגנטינה. ארגנטינה סירבה לפרוע את החוב החיצוני של המגזר הפרטי (כ-100 מיליארד דולר!) ואף איימה שלא לפרוע את חובה לקרן המטבע. מומחי הבנק והקרן הופתעו שאי-תשלום החוב לא גרר אסון כלכלי, אלא להפך. אי-תשלום החוב תורגם לגידול מהיר בתוצר.
אך המקרה הארגנטינאי הוא נדיר. לרוב, לבנק העולמי ולקרן המטבע השפעה גדולה מאוד על המדיניות הכלכלית והחברתית של המדינות המתפתחות. השפעה זו היתה הרסנית במשך 25 השנים האחרונות. פרט למספר מדינות באסיה, מדיניות הקרן והבנק העולמי גרמה למיתון עמוק. אין דוגמאות בעולם לכך שמדיניות הקרן והבנק גרמה לפיתוח המשק או לגידול בתוצר. האצת הפיתוח הכלכלי הסיני מאז שנות השמונים של המאה שעברה אין לה כל קשר למדיניות שני המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים. יחד עם זאת, איפה שנרשמה התערבות בוטה של הקרן והבנק – גדל האי-שוויון. באמריקה הלטינית הכישלון הוא ברור. ההכנסה לנפש גדלה ב-12% ברבע המאה האחרון. אבל בשני העשורים שקדמו (בין השנים 1960-1979) ההכנסה לנפש גדלה בכ- 80%! התערבות הקרן והבנק במדיניות הכלכלית והחברתית של מדינות אפריקה היתה לאסון של ממש. כל תכלית מדיניות זו היא הבטחת תשלום החוב על ידי המדינות העניות ביותר ביבשת.
לכן, וולפוביץ יהיה מנהלו של מוסד שהוא כישלון מכל נקודת ראות – כולל מנקודת ראות כלכלית. אבל מומחי הבנק מסרבים להתמודד עם אמת מרה זו. הם לא מוכנים להודות בכישלון המדיניות של הבנק. בשנה שעברה, בעת שנערך בקונגרס דיון חשוב בסוגיית המשך השותפות במסגרת אזור הסחר החופשי באמריקה הצפונית (נפט"א), אנשי הבנק פירסמו דו"ח מיוחד כדי "להוכיח" שהפעלת אזור הסחר החופשי גרמה להאצת גידול התוצר במקסיקו. האמת היא הפוכה, ואנשי הקרן עשו שימוש בכלים כלכליים לא נכונים על מנת לבדוק את העניין. למרות שברור לכל ששיטת המדידה היתה שגויה, הדו"ח המיוחד עדיין מתנוסס באתר האינטרנט של הבנק.
למרות הרגשות ההומניטריים שחשים רבים מעובדי הבנק העולמי, הבנק עצמו אינו עוסק בפעילות הומניטרית. יתר-על-כן, יש גורמים פרטיים וציבוריים בארה"ב שמסרבים לשתף פעולה עם הבנק. הם אף מחרימים את הבנק ואינם קונים את אגרות החוב שהוא מנפיק; ביניהם: קרן קלברט, קרנות הגמלאות של האיגודים המקצועיים הגדולים ותאגידים שבבעלות עשר עיריות גדולות.
וולפוביץ איננו האיש המסוגל לשנות את מדיניות הבנק. סביר להניח שהוא גם לא יהיה קשוב לעמדותיהם של 183 המדינות החברות בבנק העולמי. אין ספק שהבנק לא יעשה דבר על מנת לצמצם את ממדי העוני ולשפר את רמת החיים במדינות המתפתחות. החשש שהוא שאילולא היה נבחר לתפקיד וולפוביץ, ונציג אחר של הממשל האמריקאי היה זוכה במינוי – מדיניות הבנק היתה מוסיפה להתנהל בדיוק באותה צורה.
תודה רבה למתרגמי ומביאי המאמר!
מעניין וחשוב!
יש משפט שחוק שאומר שבעל במאה הוא בעל הדעה.
יש מציעות, ארה"ב היא התורמת הגדולה הן לקרן המטבע והן לבנק העולמ, ובתוך שכך היא זאת הקובעת את מדיניותם.
אפשר להסכים ואפשר כמובן לא להסכים! אבל, זו לא הבעיה של ארה"ב, הארופאים היפנים והדרום אמריקאים יכולים לרוב קולות וע"י הקצאת כסף רב יותר לשנות את החלטות הבנק העולמים, אבל הם לא עושים את זה.
לכך, הבעיה לא נעוצה במדיניות ארה"ב שהיא עיקבית אלה במדיניות אי- לקיחת האחריות שלש יתר המדינות.