ההימנעות וההצבעה בעד מדיניות ההתנתקות של חברי הכנסת של מפלגות חד"ש ובל"ד בכנסת, מעלה שאלות רבות לגבי התחייבותן לאזרחים הערבים בפרט והחברה הישראלית בכלל. נדמה כי הקריאה לסיום הכיבוש, הוחלפה, בקבלת הנוסחה הכוחנית של ממשלת שרון, שכללה פינוי מספר קטן של התנחלויות וחומה ארוכה אל מול מדינת פלסטין והאזור הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני. השאלה הגדולה, שעולה מתוך צעדיהם התמוהים של מנהיגי חד"ש ובל"ד היא האם הם יתמכו גם בהצעת התקציב שממשיכה את חיסולה של מדינת הרווחה במדינת ישראל?
בריב הגדול בין שתי המפלגות, יודעים לספר תומכי חד"ש כי בשארה ועמיתיו למפלגה הערבית הבדלנית (על שם כך שאין ברשימתה שום נציג יהודי) הם ליברלים ואין להם עקרונות של מדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית. מנגד, מציבים את עצמם תומכי ותומכות חד"ש בצד השמאלי של המפה הכלכלית-חברתית הישראלית, בדרישתם לסוג של שוויון סוציאלי, כחלק ממורשתה הסוציאליסטית של מק"י.
ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ידע לתמרן טוב בין האינטרסים השונים של המפלגות השונות, בנתינת אתנן, לכל אחת מהן ששיתפה עמו בפעולה במדיניות ההתנתקות המדינית והכלכלית. לדוגמא הוא קנה את יהדות התורה שוויתרה על העניים הלא חרדים למען סידור מקורביה (היא קיבלה כ-190 מיליון שקל בהצטרפותה לממשלה). מנגד, שרון ידע להעניש את המפלגות שלא שיתפו עמו פעולה, למשל מפלגת שינוי שמצאה את עצמה באופוזיציה ביחד עם המפלגה השנואה עליה – ש"ס.
מפלגות חד"ש ובל"ד יצטרכו בקרוב להבהיר את עקרונותיהם הכלכליים בהכרעתם בהצעת החוק לתקציב. ויש קשר הדוק בין המדיניות הכלכלית המנשלת את האזרחים המוחלשים מזכויותיהם הבסיסיות לבין מדיניות חיסול האינתיפאדה ודרישתם הצודקת של הפלסטינים לשלטון עצמי. שרון יידע לשחק על המתח הזה מול מפלגות חד"ש ובל"ד, דווקא משום שהצעת החוק על התקציב תוכל להפיל את הממשלה. האפשרויות העומדות בפניו הם לבקש גלגל הצלה (ואני בניגוד לביילין ודן מרגלית חושב שאישור התקציב הוא החלטה לא אחראית בעליל) או אף לנסות ולקנות אותן באתנן סקטוריאלי כזה או אחר.
דווקא בימים חשוכים אלו, כשאין ביקורת רחבה על פעולות הממשלה, הן בחזית המדינית בהצעת ההתנתקות, והן בחזית הכלכלית-חברתית במדיניות הניאו-ליברלית, הצבעת המפלגות הערביות חשובה על מנת להציג קו תקיף שמאלי ואוניברסלי אמיתי השומע את זעקת העניים הפלסטינים הכבושים והישראלים. ההתנתקות לא הועילה לעניים הפלסטינים, שכן היא פיצתה את המקרבנים הישראלים ולא את הקורבנות הפלסטיניים בפועל. יתרה מכך, היא מביאה שוב פתרון שווא ישראלי המנסה לדחות את הקץ של שתי מדינות היושבות זו לצד זו כחלק מגוש מזרח תיכוני כולל. ההתנתקות הכלכלית-חברתית של הממשלה הישראלית מאזרחיה לא הועילה למרות הבטחות ביבי לעניי ישראל, והצמיחה של המשק לא הגיעה לשכבות הנמוכות. המפלגות הערביות יכולות להוכיח לציבור הישראלי שהן המייצגות האמיתיות של השמאל הישראלי האוניברסלי. במקרה שהמפלגות הערביות ימנעו או יצביעו בעד התקציב, אנו נראה את החיסול האמיתי של השמאל בישראל.
