בשעה טובה אישרה הכנסת בקריאה טרומית (ביום רביעי 23 במרץ) את הצעת חוק שיווי זכויות האשה (תיקון-ייצוג הולם בתהליכים מדיניים). את הצעת החוק המחייב "ייצוג הולם של נשים בצוותים המייצגים את המדינה או הפועלים מטעמה בנושאים הקשורים לתהליכים מדיניים, ניהול משברים לאומיים ומשא ומתן", גיבשו חברות הכנסת יולי תמיר מן העבודה ואתי לבני משינוי, בשיתוף עם ארגונים פמיניסטיים ובחתימת כל חברות הכנסת.
יש לקוות שהתיקון המוצע יצטרף לשני תיקונים חשובים אחרים לחוק שיווי זכויות האשה מ-1951 שהתקבלו בשנות התשעים, אשר העניקו לחוק משמעות ושיניים, ופתחו לנשים תחומי פעילות בזירה הציבורית שהיו חסומים לפניהן כמעט לחלוטין. כוונתי לתיקון בחוק החברות הממשלתיות, המשלב נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות באמצעות העדפה מתקנת, והתיקון לחוק שירות המדינה המחייב ייצוג הולם לנשים במשרות בכירות בשירות במדינה. כמו בעבר, גם הפעם לא הצליחו מנסחות ההצעה לקבוע בחוק את מכסת הייצוג הנאותה ליותר מחמישים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. למעשה הן ויתרו מראש וביקשו רק 25%, אך גם שיעור ייצוג זה נתפש כמוגזם בוועדת השרים לחקיקה, שהתנתה את אישורהּ לחוק במחיקת המִכסה, והסתפקה בביטוי המערפל "ייצוג הולם". ואולי מוטב שכך: אם תופר הוראת החוק יוכלו ארגוני הנשים לעתור לבית הדין הגבוה לצדק, שעשוי לפרש את הביטוי "ייצוג הולם" באופן שיהלום את חלקן הממשי של הנשים באוכלוסייה.
ואולם נטעה אם נתמקד במכסת הייצוג ולא במהותו. השאלה החשובה בעיני היא, איזו תרבות של ניהול משברים, איזה קול משלהן, יביאו איתן נציגותינו לשולחן המשא ומתן? הניסיון לימדנו, שנשים המהוות מיעוט בקבוצות גבריות מפנימות התנהגות גברית כוחנית ותחרותית והקול הנשי שוב מודר, מוסתר או מוכחש. האם במחיצת "מומחים" בתחומי מדיניות וביטחון לאומי יוכלו, גם הידעניות שבהן, להשמיע את קולן האזרחי או לבטא תרבות של שלום?
"תרבות של שלום" הוא מושג מפתח להבנת החלטה 1325 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-31 באוקטובר 2000. החלטה זו, שהיא הורתו של התיקון המוצע לחוק שיווי זכויות האשה בישראל, התקבלה בעקבות לחצם הממושך של ארגונים פמיניסטיים ותנועות שלום בעולם. היא נחשבת להישג היסטורי, משום שהאו"ם אימץ לראשונה בתולדותיו השקפה מיגדרית ב"שיח המרכזי של פעילות למען השלום", מתוך הבנה שלסכסוכים אלימים יש השפעה הרסנית על חיי נשים וזכותן להשמיע את קולן במעגלים של קובעי המדיניות.
את קבלת ההחלטה ליווה האו"ם בצעדים שנועדו להבטיח את ישומה. לארגונים הפמיניסטיים שהתנדבו להטמיע את ההחלטה במדינותיהם הוצע "ארגז כלים" לסיוע בתרגומה לשפות מקומיות ובהפצתה, ועד כה תורגמה החלטה 1325 ל-65 שפות. הוקמו אתרי אינטרנט למידע וליצירת רשתות קשר ואורגנו סמינרים, השתלמויות וקורסי הדרכה לקראת פגישות עם מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל. בישראל לקחו על עצמם הארגונים הפמיניסטיים החיפאים "אשה לאשה" ו"כיאן" לתרגם את ההחלטה לעברית ולערבית, והשקיעו כארבע שנות עבודה בהפצת ההחלטה ובקידומה, עד שגובשה כהצעת חוק. בשני הארגונים הללו, כמו בתנועות אחרות בחברה האזרחית, בולטות בפעילותן נשים הרואות את עצמן כפעילות שלום וזכויות אדם. לפיכך ראוי להבליט את קולן ולא לחשוש שמא המושגים "פמיניזם", "שלום", או "זכויות אדם" יפגעו בקונסנזוס הפוליטי שנרקם סביב הצעת החוק.
טרם הצגת ההצעה לפני ועדת השרים לחקיקה מיזערו מגישות החוק את עלותו התקציבית כדי לא להמציא עוד עילה לדחייתו. ואולם ישומו המלא יחייב הקמת מנגנון פיקוח בדומה לקבוצות העבודה המכונות לעתים "קואליציות 1325″, שהוקמו במדינות שאמצו את החלטת האו"ם. יהיה צורך לנקוט פעולות לעידוד נשים להצטרף לצוותים; לקיים ימי עיון להכשרת מועמדות; לבנות מאגר שמות של נשים מתאימות למשימה ולחבר דו"חות מעקב שיטתיים על נושאים שבתחום החוק ויישומו.
המלצות אלו נראות נבובות משהו על רקע התמונה העגומה שציירה שדולת הנשים בדו"ח שהגישה לוועידת האו"ם בנושא נשים בישראל בתחילת מרץ השנה. הדו"ח מתאר את מצבן המוחלש של הנשים לא רק מבחינת ייצוגן במוקדי הכוח, אלא בחברה בכללותה, בפוליטיקה ובכלכלה. הדו"ח מצביע על פגיעה בתקציבי הרשות לקידום מעמד האשה ומונה נסיונות לביטולם של משרדים לקידום מעמד הנשים ושל משרות של יועצות למעמד האשה. אחד הבולטים בהם היה הניסיון – שנמנע בלחץ ארגוני הנשים – לסגור את משרד היועצת למעמד האשה בלשכת הרמטכ"ל.
לנוכח המציאות המוכרת אין לנו ברירה אלא להמשיך להזין, לטפל ולתת קול לחוק, בכדי שלא ישאר כמין הצהרה בלתי ממומשת, ועל מנת שאנחנו לא נשלה את עצמנו שבהבאתו למליאת הכנסת תמה ונשלמה מלאכתנו.
ושוב אותו סקסיזם, ושוב אותה שנאת-גברים מובהקת, עיוורת וחולנית – הקול הגברי הוא אלימות ומלחמה, הקול הנשי הוא שלום וחמלה… באמת, די כבר!! חלאס, מספיק!! לימור לבנת, דניאלה וייס, גאולה כהן, רות ירון – נשים או גברים? לא, שאבין. פשוט, הסקסיזם הזה עושה לי בחילה, בדיוק כתאומו, הסקסיזם של "תשבי במטבח ותשתקי". אין שום הבדל, כי שניהם מתייחסים לאדם בצורה גזענית, נקודה.
דניאל קלטי, הסופר (איזה ספרים?)ת על מה ולמה אתה מתעצבן, אסור לחדוה ישכר, יולי תמיר ושאר חברותיהן העשירות להתפרנס? הסיבה היחידה שאתה מתעצבן היא שאתה מתייחס ברצינות לקשקוש הזה על פמיניזם.
כמו הפמיניסטיות שעיקר דאגתן הוא להעדפה מתקנת במינוי דירקטוריונים הכותבת, חברות הכנסת ונציגות האירגונים ה"פמיניסטיים" בסך הכל רוצות להשיג כמה משרות נוחות. לצערן, אין להן את הקשרים המתאימים ולכן עליהן להשתמש באמצעי היחידי שנשאר, הנפנוף בקיפוח המגדרי, אין מה להתרגז, פשוט עדיף להתייחס לכך בהתאם.
צודקת חדוה ישכר!!
צריך לצרף את נדיה נטר, גאולה כהן לימור ליבנת, ובכלל את נציגות נשים בירוק לכל מסע ומתן עתידי על עתיד ארץ ישראל.
נכון שלא לזה התכוונת במאמר?!
קודם-כל, אהבתי – קלעת ב?ו?ל לסיבה האמיתית… קבל ח"ח.
ומה שנגע לספרים – יש הרבה סיפורים, קומדיות ושירים… אשמח לפרט בדואל, אם תחפוץ.
אהבתי!!
קודם-כל צריך לחשוד בכך שדווקא מדינת ישראל, שהינה אחת המדינות היחידות בעולם שלא אישררה אף אחת מאמנות זכויות האדם של האו|ם, הזדרזה כל-כך לקבל חוק שנגזר ישירות מהחלטה שלו.
אבל חשוב יותר, החוקים הניאו-גזענים של אותה "העדפה מתקנת" פגעים בשוויון בין אזרחי המדינה, ולא נותנים כלום חוץ מאשר לצרף כמה נשים וערבים לאליטות השליטות, ודווקא את אלה שממילא קרובים (או קרובות) לאליטות האלה, וגרוע יותר, הן לא נבחרו כך שאינן מייצגות אף אחד חוץ מאשר את עצמן.
עצוב מאד שכל-כך הרבה אנרגיה פמיניסטית מושקעת בזכות של נשים להשתתף בייצוג מדיניות ה"שלום" השערורייתית של ישראל, שאיננה אלא המשך המלחמה באמצעים מדיניים.
אמנם דגל "זכויות האדם" הונף במסגרת הדרישה הזו אבל תפקידם של פעילים ועפילות למען זכויות האדם במדינה כובשת וזגענית הוא להיאבק נגד המדיניות בכללותה ובפרטיה ולא לדרוש את הזכות לייצג אותה ולהעמיד פנים כאילו אריאל שרון עומד לשלב את תמר גוז’נסקי *ואת עמדותיה* בצוות המשא ומתן לשלום.
החלטה עקרונית עומדת כאן (כבר הרבה שנים) על הפרק – האם להיות נציגות מורככות של ישראל או של חלק חשוב במאבק נגד מה שישראל היא. האם לתת תו-תקן פמיניסטי לשקר המכונה בישראל "משא ומתן לשלום" או להשתתף בחשיפת השקר הזה והוקעתו.
עצוב שכל כך הרבה אנרגיה מושקעת בכתיבת מאמרים יפי נפש באתר של הגדה השמאלית, עבור אלה שלמעשה אינם מסוגלים להפנים ולהבין את משמעותם.
עוד יותר עצוב שמאמר של חדוה ישכר- פעילת שלום נפלאה ופמיניסטית, זוכה באתר הזה לתגובות זהות לגמרי לאלה שמופיעות בכל אתר חדשות פופולארי אחר.
לידיעתכם- סקסיזם נשאר סקסיזם, גם אם הוא מבוטא על ידי גברים שמאלנים שמתנגדים לכיבוש…
ולמען הגילוי הנאות- מרבית השרים וחברי הכנסת ובינהם פשיסטים מובהקים כמו יובל שטייניץ, הביעו בדיוק את אותם הטיעונים שהובעו על ידי המגיבים. לכן על פי ההגיון הזה, לא ראוי שאנשי "פסבדו-שמאל" המגיבים כאן יקחו חלק בשום עניין הנוגע לשאלות פמיניסטיות- או בכלל- לשאלות של צדק חברתי.
כמו גולדה מאיר בשעתה, גם לדעתך "העם מטומטם" ואולי צריך להחליף אותו. ולדעתי הצנועה, התיאוריה היא נכונה, אבל מה לעשות שכמו ביתר ענייני מדינה זו גם התחום הפמיניסטי-צדק חברתי לוקה בשחיתות ששוחקת את האמון בהצהרות היפות. אף אחד לא חולק על העקרון, אלא שידוע כבר מי יהנה מן התיאוריות, ומה הרמה האתית של אותן נציגות.
לצערי, וחרף תמיכתי תמיד בנשים לשלום ולצדק חברתי, ככל שמדובר בשמאל הפמיניסטי הישראלי, בא לי להקיא מהעסקונה הדו פרצופית הזו, זו באמת פרנסה וקרייריזם ברוב המקרים. יש כמה קולות מעניינים ויותר משכנעים מבחינתי כמו למשל בקשת הדמוקרטית, וגם אורית קמיר אולי, וכמה קולות חדשים וצעירים רדיקליים, אבל אלה
לא מי שיהנו מהכיבודים.
"לא ראוי שאנשי "פסבדו-שמאל" המגיבים כאן יקחו חלק בשום עניין הנוגע לשאלות פמיניסטיות- או בכלל- לשאלות של צדק חברתי"…
כמובן! שמאל יכול להיות רק, ואך ורק, הצדעה (עם יד ימין מונפת?) לעקרון: "האשה עליונה! הגבר נחות!" כמובן, שרי. שהרי, כל טיעון אחר – הוא פשיסטי בעליל! אין זה ראוי, שניקח חלק בדיונים פה! מהיום, ‘לא לוקחים חלק בדיונים, בלי רשות של חדוה ושרי! לא לוקחים חלק בדיונים, בלי רשות של חדוה ושרי!’ הפוליטביורו ימליץ ויאשר, למי מותר לקחת חלק בדיונים ואת מי יש להשתיק באמצעים הולמים (גולאגים, אולי?). כי שמאל טהור – הוא שמאל נשי, בלבד! וכמובן: סקסיזם הוא רק, ואך ורק, סקסיזם גברי ואנטי-נשי… ההיפך מכך – קרי, סקסיזם נשי ואנטי-גברי – הוא, כ??מו?ב?ן, שוויון.
אני מבין שבעינייך פמיניזם הוא הזכות לייצג את מדינת האפרטהייד במשא ומתן על הצורה שהאפרטהייד יקבל ולא הזכות (והחובה ?) לסולידריות עם אחיותייך השמדוכאות על-ידי האפרטהייד.
נחמד, אבל בשביל לשכנע אותי שזה ורק זה הינו פמיניזם, תצטרכי למחוק מהמפה את הפמיניזם הראדיקלי והחשוב של ארגון אלפנאר זכרונו לברכה או של הפעילות הפמיניסטיות הנהדרות בשמאל הפלסטיני.
בעצם לא תצטרכי לעבוד קשה, הרי הפמיניזם הישראלי ממילא מחק אותן, כמה פמיניסטיות ישראליות יודעות למשל שלילה ח’אלד היא פעילה פמיניסטית חשובה עם רקורד גדול של עשייה ואמירות נחרצות בנושא ? הו לא, בשבילכן היא "טרוריסטית"…
אז אם את רוצה לתת לי שיעור בפמיניזם, אשמח תמיד לקבל כי יש לי מה ללמוד, אבל כדי שהשיעור יהיה מדוייק תבהירי בתחילתו שזה פמיניזם של יהודיות-ציוניות בלבד.
איזה קטע, מאמר שמתעסק בפמינזם, מעלה נקודות מעניינות ונכונות (למה ייצוג של 25% באמת? למה לא 50%) ומיד, כמו לכל מאמר בעל ניחוח פמינסטי, קמים חבורה של גברים ומתנגדים.
בכלל שמתי לב שבכל פעם שגברים מרגישים שזכויות היתר שלהם מאוימות על ידי נשים הם מיד מוחים בתירוצים שונים, אפשר להבין, אף אחד לא רוצה לוותר על הזכויות שהוא רגיל לו, גברים לא רוצים לותר על היותם הרוב בכנסת, בעמדות ניהול וכו, אני יכולה להבין את זה, אבל אין צורך למצוא כל פעם תירוצים אחרים,
אין אתם מתייחסים לעניין עצמו אלא לעניינים תפלים מסביב לו.
היחידה שהתנגדה לקונצנזוס הגברי בתגובות פה היא אישה, מוזר, לא?
זוהי הצעת חוק מגוכחת ונלעגת. למעשה קשה לי להאמין שהכנסת נגררה אחרי הסקסיזם הבוטה והמאוס של הפמיניסטיות הרדיקליות.
הייצוג בצוותים המנהלים משא ומתן חייב להיות מבוסס על קריטריונים עניינים כמו כישורים , נסיון , עמדות וכו ולא על פי קריטריונים סקסיסטים כמו מגדרו של המועמד….
ומצידי שכל הצוותים יאוישו על ידי נשים.