שערות
ובכן, שאלה: כמה מכן מתעללות בגוף שלהן על בסיס קבוע? בוודאי אף אחת לא תאמר שהיא עושה זאת. אני עשיתי זאת כמה שנים, ולא, לא אושפזתי במחלקה סגורה. למעשה הייתי כל כך נורמלית מבחינה זו, שהייתי חייבת לעבור תהליך כדי להפסיק להיות נורמלית. כמה מכן תולשות שערות בשעווה או בסופט אנד איזי? בוודאי הרוב. חלק ניכר בוודאי גם הסירו שערות במכון להסרת שער. אולי יש גם בחור או שניים שעשו זאת, אבל הם יוצאים מהכלל, וזו תופעה חדשה יחסית וגם הם בעיני מתעללים בגופם, אך נדמה לי שלא מאותן סיבות.
לפני כחמש שנים גם אני תלשתי שערות מהרגליים. וכשבחורף הפסקתי לעשות זאת, הקפדתי להסתיר אותן, פן מישהו יראה את הכיעור. אבל היום אני כבר לא מוכנה להוריד שערות מהרגליים. למה שאני אגרום לעצמי כאב? החיים לא מספיק כואבים וקשים? אני לא רואה אף סיבה טובה להוריד שערות. זו מוסכמה חברתית שמונחות מאחוריה שתי תפיסות:
תפיסה של אסתטיקה ותפיסה של מישטור הגוף. שתי התפיסות קשורות זו לזו ומשרתות זו את זו. אומרים לי: אבל זה יותר יפה כשהן חלקות. מי אמר? אסתטיקה היא מוסכמה חברתית דינמית וחולפת ואינה חוק אוניברסלי. אם את חושבת שאת יותר יפה כך או אחרת תבדקי היטב מה מבין הסטנדרטיים האסתטיים שלך הוא סובייקטיבי ומה מהם הוא הפנמה של מוסכמות חברתיתיות מדכאות.
כדי להפסיק להוריד שערות מהרגליים, כדי להפסיק להכאיב לעצמי הייתי צריכה לעבור תהליך ארוך של ניטרול הדיכוי המושם עלי. לא רק מגרימת הכאב הייתי צריכה להיפתר, כי הרי יכולתי, וכך עשיתי, לגלח את הרגליים – הכי הייתי צריכה להיפטר מהמסר החברתי לפיו רגליים עם שערות אינן יפות. זהו למעשה הדיכוי האמיתי. אנחנו, אני, מפנימות את התפיסות האסתתטיות של החברה, ובעצם מדוכאות מכך. כשרעיון כלשהו אינו פועל לטובתי, ומלמד אותי שמה שאני אינו טוב – הוא דכאני. אם יש לי שערות על הרגלים, או בבית השחי או על הפנים, והחברה מלמדת אותי שזה לא יפה וצריך מיד להסיר, הרי שהמסר החברתי הוא דכאני.
אני עברתי תהליך של הסרת שכבות ועוד שכבות של דיכוי שהפנמתי. שום דבר לא קרה ביום אחד. וגם היום אני לא הולכת עם מכנסיים קצרים בקיץ, אבל אני מקווה שאגיע ליום שבו גם השכבה האחרונה של הדיכוי המופנם תרד ממני. מה שכן – היום, בניגוד לפעם, הרגלים שלי יפות בעיני עצמי ביחוד עם שערות.
מרחב
מי מכן/ם מרגישים שצפוף להן/ם, שאין להן/ם מספיק מקום ושהן/ם צריכים/ות לצמצם את גופן/ם?
כמה מכן/ם משתמשים באוטובוסים? מתוך נוסעי האוטובוסים כמה מכם הרגישו אי פעם שהם צריכים לצמצם עצמם בעוד מי שיושב לידם מתרווח?
אני משערת שרוב הגברים לא הרגישו אי פעם שאין להם מספיק מקום. אולי גם חלק מהנשים לא שמו לב לכך. אבל, מנסיוני, משיחות עם חברותי, וממחקרים שקיימים בעניין ניתן לראות שגברים תופסים הרבה יותר מקום. כמה מאיתנו יושבות ברגליים משוכלות? כמה מהגברים יושבים ברגליים פשוקות? ואל תמכרו לי את ההסבר שזה יותר נוח בגלל הזין! אני מכירה מספיק גברים שלא מפריע להם בכלל לשבת ישיבה משוכלת.
יש כאן תפיסה עצמית של נשים וגברים השונה מאוד וטומנת בחובה דיכוי נשים. נשים מחונכות לתפוס פחות מקום, לצמצם את עצמן לכמה שפחות גם מבחינת הגוף, גם מבחינת כמות הדיבור, וגם מבחינת צורת הישיבה. אני מייחלת ליום שבו יתיישב לידי גבר באוטובוס ולא אצטרך לבקש ממנו או לרמוז לו להתחשב בי ולתת לי מספיק מקום. אני מייחלת ליום שבו גברים יבינו בעצם שהם אמורים לצמצם את עצמם מספיק כדי שלי יהיה די מקום לעצמי, ולא יתפסו מקום על חשבוני.
יחסי כוחות
שנים רבות מעסיקה אתי השאלה מי שולט במי? מי שולט בי? במי אני שולטת? מי מפעיל עלי כוח, על מי אני מפעילה כוח?
צמחונות
עקרון ראשון של הפעלת כוח פסולה, אני רואה באכילת בשר. הריגת בעלי חיים רק כדי שיהיה לי אוכל טעים, נראת לי לא מוסרית ופסולה. הרצון שלי לנטרל את הכוח השלילי שמופעל על בעלי חיים חסרי ישע בידי בני אדם רק בגלל שהם יכולים לעשות זאת, נראית לי דומה מאוד למנגנונים נוספים של כוח בהם חזקים מפעילים כוח על חלשות או חלשים אחרים. אני בוחרת שלא לאכול בשר ורואה את זה כבחירה פמניסטית שממשיכה את הרצון לנטרל יחסי כוחות עד כמה שאפשר, ולהגיע לשוויון עד כמה שאפשר. כן – פמניזים בעיני לא מדבר רק על שוויון בין נשים וגברים, אלא בין חלשים לחזקים, מדכאים למדוכאים. ובכלל, אין לי רצון בשוויון – לא זה העניין. אלא הפסקה של שליטה ודיכוי. שוויון לא יביא לכך בהכרח, וזאת משום שהצרכים שלי אינם בהכרח הצרכים של האחר, ואם שנינו נקבל את אותן זכויות מה יצא לי מזה? אם נותנים לי זכות שאני לא צריכה אז לא זזנו לשום מקום. אני לא חותרת לשוויון אלא לכך שלכל אחד מבני האדם ומבעלי החיים האחרים יהיו את הדברים להם הוא זקוק. כל אחד לפי צרכיו. כפי שלא יעלה על הדעת לתת לבעלי חיים זכות לנהוג במכונית מפני שאינם יכולים לממש זכות זו, כך אני גם לא רוצה שיתנו לגברים זכות להניק, או לנשים זכות לאנוס. משום שלא הגברים ולא הנשים יכולים לממש זכות זו. אבל יותר מכך, משום שלנשים ולגברים יש צרכים שונים, ולכן צריכות להיות להם זכויות שונות. ואני לא מדברת רק על זכויות משפטיות, אלא בעיקר על זכויות חברתיות. ונחזור לבעלי חיים. אני בוחרת שלא לאכול בשר למרות שאני יכולה, כי אני בוחרת שלא להפעיל כוח על יצור חי אחר אם זה לא הכרחי לי.
בכתה
כבר כמה שנים שאני מלמדת באוניברסיטה ובמסגרות אחרות. חלוקת התפקידים כביכול מאוד ברורה ביני לבין התלמידים, ולכן, כך נדמה, ברורה גם חלוקת הכוח. אבל, עם השנים התחלתי להבין שהכוח שאני מפעילה על הכתה איננו הכרחי. מה שמדהים לגלות הוא שמהרגע שהבנתי את זה והתחלתי להעביר כוח ממני אל התלמידים היה להם מאוד קשה להסתגל לתנאים החדשים. יש גבול דק בין הצורך הפסיכולוגי של קבוצה להיות מונהגת, להיות נשלטת כעדר כבשים, לבין הצורך שלה לבחון את גבולות ההנהגה והשליטה, לבין הרצון של כל פרט המרכיב את הקבוצה להיות חופשי ובעל כוח. כשאני נמצאת בפוזיציה של לימוד אני שואלת את עצמי כמה כוח אני מפעילה על הלומדים? עד כמה הם זקוקים לכוח שלי? צריך להבין שהכוח בכיתת לימוד בא לידי ביטוי בצורות מגוונות: למשל מי מדבר וכמה. האם אני מדברת יותר מהתלמידים, האם דעתי היא הקובעת, מי מחלק ציונים למי, מי מחליט מה אמת? מי יושב איפה? מי עומד ומי יושב ואיך? מי כותב את דבריו של מי? מי לומד ממי? האם אני רוצה לשלוט? האם אני נהנית מהכוח שאני מפעילה?
אני בכלל לא בטוחה שמישהו מכם שם לב ליחסי הכוחות בכיתת לימוד, או שנושא זה הטריד אותו בכלל אי פעם. אותי הדבר מטריד, ואני רואה בזה שאלה פמניסטית. זאת משום שאחת השאלות המרכזיות בפמניזים לסוגיו מתייחסת ליחסי כוחות חברתיים. ואם הפמנזים מלמד אותי לבחון את יחסי הכוחות החברתיים, שומא עלי לבחון את יחסי הכוחות בכל פרקטיקה שאני מבצעת, כי היא ביטוי של יחסי הכוח החברתיים. את יחסי הכוחות בתוך הכיתה עדיין לא פתרתי עד הסוף, אבל הגעתי לאיזושהי הבנה שמרגיעה אותי במידת מה: הבנתי שקבוצה זקוקה להנהגה, ואני, כמי שמלמדת אותם יכולה להנהיג אותם. הפתרון הזה הוא חלקי, משום שתמיד תעסיק אותי השאלה עד כמה אני כמנהיגה מפעילה כוח על התלמידים, ואם הכוח שאני מפעילה הוא לטובתם, הוא מספיק, הוא פחות מדי.
דיכויים אתניים על רקע בחירה מינית
אני אשכנזיה ואני לסבית. הלוואי שהייתי גם מזרחית. ככה לא הייתי צריכה להיזהר כל הזמן שלא לדכא נשים מזרחיות. בהיותי אשה ולסבית אני יודעת את המשמעות של להיות מיעוט. האם ידיעה זו הופכת אותי אוטומטית ללא מדכאת בעצמי? התשובה היא כמובן לא. יש לא מעט נשים, וגם אני, שמדכאות נשים במידה זו או אחרת, אף על פי שגם הן מדוכאות, ואולי דווקא בגלל זה. עם זאת, הבחירה שלי להיות לסבית ופמניסטית מאפשרת לי לדמיין את המקום של מדוכאות אחרות. אני יכולה להבין על מה המזרחיות הפמניסטיות מדברות כשהן צועקות על הדיכוי שלהן. אני יכולה להבין גם לסביות פלסטניות כשהן מדברות על הקשיים והדיכוי שלהן. אני יכולה להבין, אבל מה לעשות עם ההבנה, זה אני לא בדיוק יודעת. הפמניזים לימד אותנו לנסות לחתור לפלורליזים. אני לא בטוחה שזה מספיק. גם משרד החינוך מכריז על עצמו כפלורליסט והוא ממש לא כזה. אני יכולה להיות מודעת לכוח שלי כיהודיה ששייכת לעם הכובש גם אם אני לא רוצה ומתנגדת לכיבוש, אבל המודעות לא פותרת אותי מעשייה. אבל, אני לא רוצה לעשות למען הפלסטניות או למען המזרחיות – זה לא נראה לי נכון לעשות למען. מפני שכך עלולים להיווצר יחסים הירארכים: בעלת הכוח כביכול באה להעניק מחסדיה לחלשות. אני לא רוצה את זה. מה שאני רוצה זה להצליח להכיל את המאבק שלהן בתוך שלי. לא לבלוע את קולן. לתת להן תמיד במה כשאני זו שקובעת מה יהיה על הבמה. להקשיב להן תמיד. להבין שהן נבדלות ממני אבל שאנחנו גם יכולות ללכת ביחד בחלק מהדברים. לאפשר להן לכעוס עלי כנציגת המדכאים, אבל לנסות להראות להן גם שאני בעדן.
ומה הקשר ללסביות? ובכן, כפי שסטרטיות רבות מעוניינות ללכת איתי ביחד בדרך הפמניסטית בלי קשר ועם קשר לבחירה שלי בלסביות, ואני הולכת איתן למרות שהן מייצגות במידה מרובה את אותו עולם מין-סטריימי שמאיים עלי ושמדכא אותי בעקיפין או בצורה ישירה. אני יודעת שלמרות שהן אולי משתייכות לרוב המדכא בדרך כלל, הרי שיש להן עוד מרכיבים אנושיים שעל פיהם אני יכולה להתחבר איתן.
עשייה חברתית פמניסטית
לאחר ששיתפתי אתכן בחלק מהמחשבות שלי על פמניזים בחיים היום יומיים שלי, אני רוצה להראות לכן איפה כל זה בא לידי ביטוי בעשייה החברתית פמניסטית שלי. אני מגדירה את עצמי יוזמת פמניסטית או אקטיביסטית פמניסטית. זו הגדרה שיצאה אל הפועל בשנה האחרונה עם הקמת בית נשים פמניסטי בתל אביב. עקרונות הפעולה, החזון והמטרות של בית נשים פמניסטי יוצאות מתוך התובנות שלי מהחיים היום יומיים ומההסתכלות על החברה ממבט הציפור. השילוב הזה, כך אני מקווה, מאפשר להרבה נשים להתחבר לבית הפמניסטי ובעיקר ליצוק בו תוכן משלהן.
קודם כל בית הנשים הפמניסטי הוא בית. במובן הזה שהוא מרחב נעים עבור נשים, שמאפשר להן להיפגש במקום מוגן. זה לא עניין מובן מאליו. בישראל ובעולם חיות נשים רבות בלי מרחב מוגן משלהן. עבורי, ועבור רבות מהנשים שאני מכירה, רחובות, וגם רחובות תל אביב, הם לא מקום בטוח. מרחב מוגן מאפשר גם שיחה והתאגדות למטרות משותפות. כשכל אשה יושבת עם עצמה ועוברת את הקשיים שלה לבד, יש לה סיכוי קטן מאוד להצליח לשנות משהו. אבל, כשהרבה נשים יוצאות ביחד לרחוב, או מנסות יחד לפתור את הבעיות שלהן, יש סיכוי שהן תצלחנה. מכאן שאחת המטרות של בית נשים היא להוות מרחב מוגן ומקום להתאגדות של נשים שמאפשרת יציאה לפעולות פמניסטיות.
עקרון נוסף בבית נשים הוא השילוב בין דיבורים למעשים. משמע הפרויקטים שאנחנו מובילות או מעודדות הם משני סוגים עיקריים: סוג אחד הוא של תרבות פמניסטית. נשים שמדברות על נקודת המבט שלהן על התרבות, מדברות על היצירות שלהן, מתבטאות, מחליפות רעיונות, מחליפות ידע, מדברות על תיאוריה, יוצרות אומנות פמניסטית.
כסף פמניסטי
עם הדיבורים משולבים פרויקטיים מעשיים, כשהמוביל בינהם הוא "כסף פמניסטי" – רשת עסקית של נשים. כשהמטרה היא הגדלת מעגל לקוחות באמצעות המלצות מפה לאוזן והפניית לקוחות הדדית של נשים בעלות עסק עצמאי. כסף פמניסטי נולד מתוך מודעות למקום הנחות של נשים בעולם העסקים, ביחוד לבעלות עסקים קטנים. כסף פמניסטי עונה על צורך פרקטי של נשים רבות. הוא פרויקט חשוב מפני שהוא עוזר להרבה נשים. אני שמחה שהוא מתקיים כבר כמעט שנה, שבה שמחתי לגלות רשתות נוספות של נשים בלבד ברחבי הארץ. ובהמשך, אני שואפת לכך שמעבר למענה לצרכים קיומיים פיננסיים תעלה גם המודעות החברתית הפמניסטית של הנשים החברות ברשת, ויחד הן תעשנה שינוי כולל עבור עצמן.
בית נשים פמניסטי הוא מקום בשביל נשים או גברים פמניסטים. כל אשה יכולה למצוא עניין בבית הנשים, ויכולה למצוא מקום לעשות לעצמה עניין. נשים שרוצות להקים קבוצה, להיפגש, ליזום ערב דיון לקרוא לנשים אחרות לצאת איתן לפעולה, מוצאות היום את המקום לעשות זאת. פעם, עד לפני עשרים שנה היה מרכז פמניסטי בתל אביב. ומאז ועד לפני חודש לא היה מקום כזה. אני חושבת שהגיע הזמן, ומזמינה את כולכן להגיע לאירועים בבית הנשים ולקבוצות שמתארגנות בבית. נשים יכולות לשנות את החברה עבור עצמן ועבור החברה כולה, הן צריכות מקום בשביל זה, תודעה, והכרה בכוחן יחד. אני מקווה שאני מצליחה לספק להן לפחות חלק מזה.
יקירתי, רציתי מאוד להכנס לאתר שלך אך הוא כנראה קרס מרוב התעניינות.
הופתעתי מההתייחסות החיובית שלך לכסף ולעסקים – אחרי שהבנתי שאכילת בשר והפעלת כוח לא נראית לך פמיניסטית. מקובל עלי שלסביות היא חלק בלתי נפרד משחרור האשה. לפחות כאופציה המרחיקה אותנו מגחמות האגו הגברי, או לפחות מקטינה את התחרות על הבנים השווים באמת. רק שעולם של חד מיניות נראה לי משמים כמו רגלים שעירות ואוכל צמחוני.
שכחתי לציין שאני מזרחית, ומעדיפה גברים חלקים, למרות שגם להם כואב מאוד כשמסירים מהם את השיער המיותר.
לא להאמין כמה אנרגיה מושקעת בסקסיזם הזה. גברים ככה – נשים ככה. גברים ככה – נשים ככה.
שהרי, לו במקום גברים ונשים, היה כתוב כאן ערבים ויהודים, לא היה שום סיכוי, שמאמר כה גזעני היה רואה צג. אבל, נגד גברים, מותר להסית בכיף, חופשי-חופשי…
גועל-נפש.
ליערה,
אני מעריך אותך מאוד כאדם חושב. באותה נשימה, אני לא מזדהה עם אף אחת מהמסקנות, וכפועל יוצא, מדרך הסקתן, וזאת למרות שיש דברים בגו.
בהחלט אני מסכימה שישנן תופעות של דיכוי נשים בחברה, אבל לא בהכרח בכיוון שאת הצבעת אליו. מצד שני, גם כלפי גברים מופנים מנגוני דיכוי מרובים. ייתכן שבמקום להתבצר באבחנות המגדריות, מוטב לדבר על דיכוי אנושי כללי.
לגבי האסתיקה ותופעת הגילוח, האמת המרה היא שגברים מגלחים את עצמם הרבה יותר מנשים. כמעט כולם עושים זאת מדי בוקר מול הראי. אך משום מה לא קמה צעקה על דיכויים בנושא זה. ודרך אגב, הם עושים זאת מאותן סיבות שנשים רבות עשות זאת: מוסכמות חברתיות לגבי אסתטיקה.
בעולם של ימינו, מקובל להניח כי גבר בעל זקן פרוע וארוך מימדים אינו אסטתי. אם המוסכמה היתה אחרת, כנראה שרוב הגברים היו מוותרים על הגילוח.המראה הטבעי אינו אופנתי, לא לגבי נשים, ולא לגבי גברים.
בערב-הסעודית נשים עוברות טקס מזוויע של מילת נשים. במכסיקו מאות אלפי נערות הופכות לשפחות של תעשיית הזנות. גם אצלינו בישראל, אלפי נשים הן קורבנות של התעשייה הזו- ואלפי אחרות הן קורבנות של אלימות מבית. במדינות השכנות אלינו אלפי נשים נרצחות כל שנה בגלל "כבוד המשפחה", ובמדינות מעט רחוקות יותר לנשים עדיין אין זכות הצבעה בבחירות. לא מזמן שמעתי סיפור על נערה שעברה התעללות מינית, במקום שנמצא עשרים דקות נסיעה מתל-אביב. המקרה לא נגמר בתלונה במשטרה, אלא ב"סולחה" בין אביה של הנאנסת לבין האנס, בתיווכו של רב בית-הכנסת. שמעתי גם כיצד אלפי נערות ונשים ממדינות עניות מגיעות לכאן ומושפלות עד עפר בשביל לספק את הצרכים המיניים של אחרים.
אבל יערה עסוקה עכשיו במאבק נגד גילוח הרגליים. כמה עצובים נראים פני הפמיניזם של ימינו. האם מטרתו של המאבק הפמיניסטי היא להבטיח זכויות לנשים בכל העולם? או לגרום להרגשה טובה בתוך הלב למיעוט תל-אביבי שחי בתוך בועה אקדמאית?
ד"א, אני לא מפשק רגליים באוטובוס. גם לא בכיתה, בזמן השיעור, או בכל מקום אחר. גם אני מצמצמם את עצמי. אני לא חושב שזה דיכוי. אני חושב שזה נימוס.
ואני חושב שהשאלה אם אנשים צריכים לגלח חלקים בגופם או לא היא שאלה אינדיווידואלית לחלוטין. זה תלוי בהעדפות אסתטיות של בני ובנות הזוג שלהם.
זה נכון שמה שאני כותב הוא אידילי מדי. הרי כולנו יודעים שבמציאות, ב-99% מהמקרים, רק צד אחד (נשים) סובל מהקשיים האסתטיים האלה. אבל ישנם גם מקרים אחרים. אני לדוגמא, גם נאלץ לבצע פעולות גופניות מסוימות שגורמות לכאב (ורק חלקן קשורות לתלישת שיער)- בגלל העדפות אסתטיות של בת-הזוג שלי. האם זהו דיכוי? לדעתי זו בחירה מודעת שלי, שנועדה להעצים את המשיכה ביני לבין אדם שאותו אני אוהב.
הרבה מאוד נשים בעולם סובלות מדיכוי בימינו. אלה זמנים רעים, והבושה בתור ישראלים היא גדולה במיוחד בגלל כוחה העולה של תעשיית הרשע (הזנות) במקומותינו. זו הבעיה האמיתית.
נשים הן לא מיעוט. הן רגילות להתנהג כמוהו.
נשים הטרוסקסואליות לא מאיימות על אף אחת. להיפך: הן נחדרות על ידי גוף לא תמיד ידידותי. אם הן מאיימות עלייך – הן חשות מאויימות בעצמן, מכל מיני סיבות.
אני לא רוצה להיות מזרחית משום שגם כאשכנזיה לא דיכיתי (אם כי אולי דיכאתי) מזרחיות. אני לא רוצה להשתנות משום שאני מתקוממת נגד הזיהוי המובהק של אשכנזי עם דיכוי וגזענות. זהו סוג של גזענות ב"הפוך על הפוך":כמה טוב להיות מדוכא וצודק, כי זה ברור שכל מזרחי הוא כזה. אני אני ואם הייתי נולדת מזרחית, לא הייתי רוצה תיוג אוטומטי שכזה.
שלום לבעלת רגלים חלקות,
ברור שבחירה מינית היא לא רק אידיאולוגית אלא גם נטיית לב או נטייה הורמונלית, או מה שזה לא יהיה.
כאן ניסיתי להראות את הפן האידיאולוגי של הבחירה בלסביות.
כסף- אכן לא עניין פמניסטי כל כך, אבל אנחנו חיות בעולם הזה וצריכות לשרוד בו איכשהו. כל עוד יש קפיטליזים אין הרבה מה לעשות נגד הכסף, ולכן אני רוצה לנסות לעזור לאלו שמתמודדות בו.
אני לא מבינה את הנימוק שלך "משמים"- מה זאת אומרת? אם משהו משעמם אז הוא לא נכון או מעוות או מה?
שלום לאמיר,
הבעיות המאוד קשות של נשים בעולם וכאן ליד הבית מאוד עסיקות אותי, ואני גם לא באקדמיה אלא מנסה לעשות משהו כדי להתמודד איתם.
ההתעסקות בשערות היא בכדי להפוך את הפמניזים לדבר שנמצא בכל מקום. אני בוחרת לעסוק בנושא כיוון שהוא כל כך קרוב לכל כך הרבה נשים- קרוב כל כך כי זה בגוף שלהן. לא תאמין כמה זה מעסיק נשים…
אני רוצה להראות שפמניזים זה בכל דבר, אפילו בשערות הגוף. הדיכוי מתחיל בגוף וממשיך בשיטתיות בכל תחומי החיים.
ולכולם: ברור שכולם מדוכאים כל הזמן. גם גברים. גם אשכנזים.
ובכל זאת, אני רואה שנשים מדוכאות יותר, והרבה גברים מצליחים פחות להיות מדוכאים.
לכפיר,
תודה על הערכתך.
כמובן שחילוקי דעות מעניינים, ולא הייתי מצפה שאף אחד יחשוב כמוני, למרות שאני הרבה פעמים מופתעת מפערי החשיבה.
מעניין אותי לדעת, במה מהדברים אתה מוצא שיש דבר/גו (אפשר לומר כך? בטח לא)
יערה, איך הגיבה החברה לכך שהפסקת לגלח את הרגליים? חוץ מלהיות סטריאוטיפ של פמיניסטית לסבית שעירה, האם מישהו באמת שם לב?
ועוד משהו, אני אשכנזי ומעולם לא חשתי כמוך.
יש לי חברי ילדות אשכנזים ומזרחיים ומעולם לא חשבתי שאני מדכא אחד מהם על רקע כלשהו.
אני משתדל להתיחס לכל אדם בכבוד.
עצם הרעיון שמישהו הוא מדוכא בגלל המוצא שלו הוא סוג של דיכוי והכללה.
לאלי,
אני לא חושבת שיש עינין ציבורי ביחסים שלי עם חברתי.
מה זאת אומרת האם מישהו שם לב? אתה צוחק עלי? המון המון אנשים מעירים על שערות, זה טאבו חברתי כל כך עמוק שזה מגוחך- ולראיה התגובות הרבות יחסית למאמר שלי.
אולי אתה לא כל כך מודע לכך בגלל שרוב התגובות מגיעות מנשים אל נשים- הדיכוי הכי גדול הוא הדיכוי המופנם שנשים הן סוכנות מצוינות שלו.
היחס האישי שלך או שלי לחברנו אינו מספיק כדי להמנע מדיכוי. דיכוי מורכב מהרבה יותר מאשר יחסים בין-אישיים. אני מדברת על דיכוי במובנים החברתיים שלו, בתמונה הגדולה ובה, ללא ספק, מזרחיים מדוכאים רק בגלל המוצא שלהם. לא אני המדכאת באופן אישי, אבל אני ערה לכך שהחברה כן ולכן אני חייבת לשים לב גם לעצמי כנושאת את הדיכוי, כתוצר של חברה.
יערה כל הכבוד על הדברים שכתבת, רוב הדברים שכתבת האנשים לא חושבים עליו, ועצם זה שאת כתבת על הדברים האלה,זה אומר שאת הרגשת שזה מציק לך, בעוד לאחרות זה מציק אבל הן מדכאות ומפנימות את הדברים.
למרות שאני גבר,מסכים איתך עם כל מילה.
תמשיכי להעלות נושאים שהציבור נוטה לשכוח.
את מצחיקה יערה- את לא אוכלת בשר כדי לא לדכא
חיות אבל צורכת חלב וביצים?
הרי תעשיית הביצים והחלב לא פחות דכאנית ואכזרית מתעשיית הבשר, אם לא יותר
בקשר לדיכוי- נשים נאלצות להוריד שיערות מהרגליים וגברים לא
גברים נלקחים בכפייה להילחם ולמות בשדה הקרב ונשים לא
איזה דיכוי יותר חמור?
לרגע חשבתי שהרשימה הזאת היא בדיחה-סאטירה, לכבוד פורים. אבל כנראה שלא (אם כי על פי השיר של נעמי שמר ישנה תמיד אופציית ה"יש לי יום יום חג", וגם אופציית ה"יש לי חג יום יום"), ולכן הייתי אומר שהרשימה הזאת מחזקת את ידי אלה שטוענים שההבדל בין פמיניזם ללסביו?ת הוא בדיוק-בדיוק כמו ההבדל בין סמים "קלים" ל"קשים", כלומר (כך יש כאלה שטוענים) לא מדובר בהשקפת עולם/ אידיאולוגיה אלא במשהו שנע בין חולשה לפרוורסיה.
אז אולי באמת מוטב שייס?גרו כמה וכמה קתדרות באוניברסיטאות, כי הרי הן נותנות הלגיטימציה ל?חולניו?ת אין לי הגדרה אחרת המתבטאת כאן (מתבטאת כאן לא בנקודה/ סימפטום זה או אחר אלא ב?סך-הכל).
— קישור —
יערה,
מאמר נפלא וממלא את הבטן.
תודה!
אני מקווה, בכל לבי, שבכותבך "פרוורסיות" ו"חולניות", התכוונת לשנאת הגברים, הסמי-גזענית, העולה מן המאמר.
כי אם התכוונת, איכשהו, שלסביות היא חולנית, אני מציע, שתחזור בך. ע?כ?ש??יו.
אז העדפות אסתטיות זה דיכוי בפמיניזם של יערה. נו טוב, אני מציע לגברת להפסיק להשתמש בדאודורנט, החומר הכימי מסכן את הבריאות שלא לדבר על הנזק לבגדים, האדמומיות והפירורים הלבנים הללו. הריח האנושי הוא טבעי, למעשה אחרי שבועיים ללא דאודורנט תגלי שהריח הטבעי הוא אפילו נעים ומדגדג בליבידו. מי אמר שאשא צריכה להריח כמו תפוז או בננה או קוקוס רחמנה לצלן. הלאה הטיפוח האישי, הלאה האסטתיות המעוותת של המערב מי קבע שחלק-ריחני-חטוב = אסתטי? יערה מקדמת משוואה חדשה שעיר-מסריח-שמן = אסתטי. אסתטיקה פמיניסטית שיחדשה. נפלא.
יקירתי – חס וחלילה שתביני כי בעיני מה שמשמים הוא לא נכון או מעוות, ההיפך. לעיתים קרובות הדברים הנכונים והטובים הם משעממים והרעים מעניינים. שנאמר:
Good girls go to heaven – Bad girls go everywhere!
לגב’ חוצן, אני קורא את דבריך על ה"מזרחיות", וחושב שאת חיה בבועה אשכנזית. את אומרת, "הלוואי שהייתי מזרחית, ככה לא הייתי צריכה להיזהר כל הזמן שלא לדכא נשים מזרחיות". מי את ש"תדכאי" נשים מזרחיות? המזרחים הם לא "מיעוט" במדינה, כפי שאת כותבת ("אני יודעת את המשמעות של להיות מיעוט", את אומרת). ה"רחוב" הישראלי הוא כבר מזמן לא אשכנזי, וה"מזרחים" אינם מיעוט שזקוק לדברים כמו אלה שאת כותבת.
מתי תביני שאתם, האשכנזים, מיעוט במזרח התיכון. ובעצם, אתם לא אשכנזים בדיוק, אתם חיים בתרבות שעיקרה אמריקאית, וכך גם ה"מזרחים".
במילים הפטרוניות שלך (פטרניות כביכול, כי הן נובעות מתמימות ואשליה),את ממש "אמא תרזה" המרחמת על המדוכאים המזרחים. מתי הלכת פעם ברחוב הישראלי ה"מצוי"? היית פעם בשוק, בחוף הים,במגרש כדורגל,ביחידה צבאית כלשהי,באסיפת ליכוד,בקניון,בהילולת צדיקים, במבחני כוכב נולד? (נכון, נותרו בארץ כמה בועות אשכנזיות, אבל קיומן הוא שאלה של זמן). במקומות הנ"ל וברבים אחרים תמצאי את הנשים ה"מזרחיות",והן תוכלנה לעזור לך להבין למה הן בכלל לא מדוכאות, שלא כמו כמה נשים שאולי את מכירה בין אלה שקוראות לעצמן חברות "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
בפרט הדיון המאד נבון שלך בסוגיית הכוח והתובנה החשובה שגם מגדיר יחסי כוח מחדש יכול לבטא הגמונייה ואי סימטרייה כוחנית בעצם העמדה כמגדיר וכבעל "אמפטייה למצוקתו של הזולת".
ניפלא.
מצבם של הגמדים מול ההגמוניה של הרוב הינו קשה במיוחד. באלכסנדריה היכרתי פעם גמדת פלשתינית שנאלצה להתחפש לגבר פלשתיני לאחר שניתן לה דרכון מיצרי, וזאת על מנת לבטא בצורה חברתית מקובלת את הוויתה הלסבית.
"מאז הכיבוש", היא אמרה באנחה, "הפך מצבם של גמדי השטחים הכבושים קשה ללא היכר, שכן השילוב של גמד ומחסום צה"ל עם חיילים סדיסטיים הינו פשוט בלתי אפשרי".
כן, וגם לי קשה, מה שמביא אותי לשאלה, האם כבר גיליתי לכם את סודי.
אני, כן אני, הוא הגמד הגבוה ביותר במזרח התיכון. 1.75 מ’.
כל בוקר עם עלות השחר אני מתייצב מול ראי מלבני מעוטר בשוליו בסלסולי זהב ושואל בזו הלשון:
ראי ראי, ענה, ענני,
היש גמד יפה ממני?
והראי מרשרש בשוליו הזהובים, רשרש והשב:
מפה גם משם,
משוט בעולם,
טרם ראיתי גמד כה מושלם!
אבל לך תספר לאלה שראי מוזהב חולק לך כבוד ואינו מבזה אותך. כנראה שלא נותרה ברירה אלא להצטרף ללגיון הזרים או לצי הששי.
קראתי את המאמר ולא הפסקתי לצחוק. בקריאה שניה התעצבתי מעט כיון שהבנתי שמרוב "מגדריות" ופוליטיקליקורקטיות קצת…התנתקת מעצמך ומהנשיות שלך.
כידוע על טעם ועל ריח קשה להתווכח אבל רוב האנשים כולל הנשים מעדיפים רגלי נשים חלקות, כמו גם שיניים מצוחצחות ומקלחת תכופה רצוי עם סבון.
וכי מה מותר שעור הרגליים מהבל הפה וזקן פרוע ולא מטופח.
נכון, את לא "חייבת" שום דבר לאף אחד, בטח לא לחזיר שובינסט אשכנזי.
אבל לשחות נגד הזרם בעניני יופי זה קצת פאתטי
ובעיקר מוביל לבדידות משמימה
לחן,
אתה שולח את יערה חוצן לדבר עם נשים מזרחיות שיסבירו לה שהן לא מדוכאות. ולאן אתה שולח אותה לשם כך: "לשוק, לחוף הים, למגרש הכדורגל,ליחידה צבאית כלשהי, לאסיפת ליכוד, לקניון, להילולת צדיקים,למבחני כוכב נולד". בינגו, חן!! תגיד ומה עם האוניברסיטה? למה לא שלחת אותה לבתי המשפט? כי שם רק הקלדניות מזרחיות? לחברות התעשיה בדרגים הניהוליים, כשיש כבר נשים הן בדרך כלל אנשכנזיות. כי הן גם הרוב בין בוגרות האוניברסיטאות. אז מי שחי בבועות כאן הוא אולי אתה, שמסתכל לצדדים שמתאימים לו. בדיוק במה שהצבעת מתבטא הדיכוי: בכך שהסיכוי של מזרחיים בכלל ונשים מזרחיות בכלל להגיע להשכלה הוא הרבה יותר נמוך משל גבר או אישה אשכנזיים. זה שיש לך חברים מזרחיים או אישתך/חברתך/אישך מרוצה, לא מעלה ולא מוריד למרבה הצער מהנתונים הללו.
אני לא מנסה לומר שחן=הגבר=האנשכנזי מדכא נשים. חס וכרפס. בתור מי שחיה עם גברים וביניהם אני רואה אותם כשותפים למאבק, אבל אין לי כוונות לעשות-קפה למי שלא מצטרף או לשתף עם זה פעולה בצורה אחרת.
אני מסכים עם שניכם, כי האמת נמצאת באמצע, באיזשהו מקום, בין מה שכתבתם.
אמנם, לדבר היום על "קיפוח המזרחיים", כאשר מחצית הממשלה, חלק נכבד מפיקוד הצבא ומרבית התרבות הפופולארית (כמעט כולה, למען האמת) הם מזרחיים *במובהק*, זה אנאכרוניסטי, גזעני, פרנואידי וטפשי.
מצד שני, אני מסכים לחלוטין עם איריס, שבתי-המשפט, האוניברסיטאות ועוד, הם מבצרי-אפארטהייד, של הגזענות האשכנזית הפשיסטית. זה – נכון בהחלט. למצוא פרופסור, או שופט, שאינו גזען אשכנזי, נדיר כמעט כמו למצוא עורב לבן – לא בלתי-אפשרי *לחלוטין*, כמובן, אבל…
והנה-הנה-הנה, שלשום התבשרנו, על הקמת אוניברסיטה חדשה. והיכן – בנצרת? בעכו? באור-עקיבא? לא!! בכרמיאל! ובמימונו של מיליארדר מקומי, בברכת ביבי ולבנת…
אומר הכל.
מדכא אותי לחשוב שעקרונות כל בך בסיסיים של הפמיניזם שהונחלו כבר בשנות השבעים, אינם נחלת הכלל! איני מבינה כיצד זה לא ברור עד כמה תלישת שערות מהווה דיכוי גופני ועל כן גם נפשי. כיצד אנשים שאמורים להיות חושבים אינם תמהים על מהות מנהג אכזרי כזה ועדיין רואים בו אקט "אסטטי"? ואכן, אין להתנחם בעובדה שגם נערים מתחילים לעשות כך.
אכן, התגובות למאמר שלך מעידות על היותו ה"פוסט פמיניזם" כאן ועכשיו. אולי זה לא מפתיע, תפקידה של האישה במערכות רבות כל כך עדיין קרוב להיות "עבד העולם", כפי שאמר ג’ון לנון… בהצלחה!
קראתי רק את חלקו של המאמר הדן בגילוח שיער, ולא בא לי להמשיך.
כאלה שטויות כבר מזמן לא קראתי. גילוח שיער הוא התעללות בגוף? מה, מישהו (או מישהי) נשאר נכה מזה?
הלא יש מנהגים איומים שגורמים לנשים סבל ונכות – "קשירת" רגלי הנשים בסין בעבר (תודה לקומוניסטים שביטלו מנהג נורא זה), מילה לנשים, ניתוחים מיותרים להגדלת חזה או להקטנתו.
קצת פרופורציה לא תזיק.
כשתסכימי אתי, שגילוח הפנים ומילה לבנים, הם התעללות נשית *בנו*, אז אסכים אני *א?ת??ך?*…
לדניאל,
אני בהחלט מסכימה איתך שמילה לגברים היא התעללות בגברים, אבל אני לא לגמרי משוכנעת שהיא התעללות נשית. זוהי התעללות של כל החברה ונשים משתפות איתה פעולה בצורה נרצעת בדיוק כמו גברים. לא יותר ולא פחות. מחוץ לתחומי ישראל יש נשים שמוחות ולא מלות את בניהם וזוכות לשיתוף פעולה מצד הגבר, כיוון שיש יותר לגיטימציה "לוותר לבנות" אם קשה להן. כי הרי הרגש הוא לגיטימי יותר אצלן, למרבה הצער.
אתה מנסה ליצור סימטריה בין נשים וגברים במקום שבו אין: 99% מהרכוש העולמי מוחזק בידי גברים. מי שמשכנע אותנו ש"פיגמנטציה בעור הפנים" זה משהו שצריך להילחם בו בעזרת קרמים יקרים מקולקציות חדשות הם תאגידים גדולים, שרוב הנשים שם הן מזכירות ודוגמניות. הכסף הגדול וכל מה שהוא מייצג הוא גברי.
גברים אכן גם מדוכאים, ובמיוחד במדינת ישראל לדעתי, ומופעל עליהם לחץ נוראי "להיות גיבורים" או "קרביים" ושאר מרעין בישין. אבל סימטריה? ומה אם אורית, נאמר, לא תסכים איתך אז לפי זה תקבע את דעתך?
נכון – אבל אסור לשכוח, שמכל הצדדים מופעל טרור פשיסטי ממש כלפינו, הגברים ש – מה לעשות? – נחמד להם לגדל, לפעמים, זקן ושפם… רק שימי לב, בכל סרטי-הקולנוע, בטלוויזיה, ב…כל, בעצם: מיהם היחידים, שמעיזים, ב"חוצפתם הרבה", שלא להתגלח? הה? וכמה ממושקפים מופיעים בטלוויזיה ובקולנוע? ובאיזה תפקיד, כמעט-כמעט תמיד?
ה"""תרבות""" הפופולארית האמריקאית היא רעל נתעב, הפוגע בגברים ובנשים כאחד. האמריקאים, וכל מה שהם מייצגים, הם האוייב של כולנו – ואין לפלג, בשום פנים ואופן, את מחננו על-פי קווים סקסיסטיים!!
לאיריס,
פיגמנטציה בעור הפנים היא בעיה אסתטית קשה שמפריעה לנשים רבות וגברים רבים. במקרה את הנושא הזה אני מכיר מקרוב שכן ידידה קרובה שלי סובלת מכך. אני לא יודע אם אי פעם היה צריך לשכנע שכתמים חומים על פניה הינם בעיה אסתטית, באורח פלא היא עלתה על זה לבד ולמרות שבן זוגה לחיים לא הוטרד מכך באופן יוצא מגדר הרגיל היא סבלה נורא והשקיעה ממון זמן ויגון בנסיונות להסירם. אני בכלל לא מבין את רמת הטיעון כאן, ואם נשים היו משכנעות נשים שכתמים חומים הם מכוערים, זה היה בסדר? אני מופתע כל פעם מחדש לגלות כמה נשים מזלזלות בנשים. אף גבר בעולם לא יחשוב שגבר אחר המורט שערות בחזה הוא מדוכא, זה צעד שאדם לוקח מבחירה ולמטרת משיכת המין האחר, כלומר צעד אקטיבי אסטרטגי שמטרתו שיפור חייו תמורת אי נוחות רגעית מסויימת, זו בחירה לגיטימית שאין בה גרם של דיכוי. מדוע לא נותנים קרדיט לאדם(אפילו אם הוא אשה) שהוא יודע מה טוב לו.
לחיים ודניאל,
חיים, תחת ההגדרה של "פיגמנטציה" רק כדוגמא, אפשר להכניס ממחלות עור שונות ועד לנמשים תמימים או כמו שנשות קניה עושות: מריחת קרמים מסכני חיים כדי להבהיר את העור. ההבדל בין "טיפול רפואי" ל"טיפול קוסמטי" הוא עדין, אבל הבעיה שלי היא עם התכתיבים החברתיים שעל פיהם אנו פועלים. כל אחד מאיתנו נכנע אליהם באופן כזה או אחר ומאמץ אותם כ"שלו". אני נותנת קרדיט לכל אחד לעשות את הבחירות שלו, אבל כמי שעבדה פעם בתעשיה הזו מודעת היטב גם לאינטרסים שלה. ולתעשיה אין אינטרס שנאמין שמה שטבעי הוא הנכון לנו, כי מזה הם לא מרוויחים.
אם להתייחס למשל, למה שדניאל העלה: יש מחקר שהשווה את היקפי השרירים של בובות-בנים לאורך השנים, ומצא שהם הולכים וגדלים. כלומר ה"גבר האידיאלי" הוא גבר שרירי. מזה מרוויחים כמובן מכוני הכושר (והנשים שיכולות לסנן ככה גברים, החוצה או פנימה…), רק כדוגמא.
לפי הטיעון שלך חיים, אנחנו פשוט לא מושפעים מאמצעי התקשורת והפרסומות שסתם זורקים מליונים, אנחנו יצורים תבוניים שמקבלים החלטות רציונליות, אישיות לגמרי. או שהתבלבלתי?
אני מורידה שערות עם סכין. לוקח לי 2-3 דקות. אולי אם זה לא היה טאבו, אז הייתי עם שערות בסבבה, אבל הדבר האחרון שאני רוצה זה למשוך תשומת לב בגלל משהו גופני. זה נראה לי יותר משפיל דווקא בגלל שזה טאבו.
אבל אני לא מקפידה באטרף על הקטע של השערות.
בכלל גברים לא עושים עלי שום רושם. הם רובם שחצנים על גבול המגלומניה , פשטניים, קולניים, חסרי נימוס, גרועים במיטה, חסרי רגישות, אינטיליגנציה מינימלית… ובגלל שהם די כאלה, אז הם לא כל כך בתודעה שלי. מרובם אני מתרחקת ואם אני מכירה מישהו "עם פוטנציאל" אז אנחנו הופכים לחברים טובים.
והשערות? זה כבר הרבה יותר בשבילי מאשר בשביל בנים. כבר קרה שנכנסתי למיטה עם גבר עם השערות על הרגליים וזה היה בתודעה שלי בדיוק כמו השלג דאשתקד גם כי אף אחד אף פעם לא אמר כלום.
מי שבאמת מכירה הרבה גברים, יכולה ללמד את עצמה לראות את הדברים ככה. ובמילים של פרחה: מה יש להתרגש מהם בכלל??:)
לאיריס,
אנחנו בהחלט יצורים תבוניים שמקבלים החלטות לפי האינטרסים שלנו יהיו אלו אשר יהיו, לגבי ראציונליות אני לא יכול להתחייב.
מה שאני לא מבין זה מדוע את(וזה לא אישי) לא מושפעת מהפרסומות ואחרים\ות כן. ההנחה כאילו אין ביכולתם של ה"המונים" להבין שהבלונדינית שנמשכת לגברים ששותים גולדסטאר לא באמת קיימת במציאות מגוכחת.
אנשים מאז שחר ההסטוריה רצו להיות יפים ומושכים, הקריטריונים ליופי נשי כמעט ולא השתנו משחר ההסטוריה משום שהאידיאל היופי הנשי(של נשים וגברים כאחד) היא הנערה, קרי עור מתוח, חלק, אחיד, גוף מוצק רזה יחסית ורענן. פשוט לא? כנ"ל אידיאל היופי הגברי, דוד למיכאלאנג’לו די מייצג.
זה שרובינו אפילו לא קרובים לאידיאל, זו המציאות. להפוך זאת לאידיאולוגית אנטי-יופי זו לוזריות.
אני רוצה רגע לסטות מן הנושא ולהתיחס לאיזו מגמה שהתחילה להיוולד פה, חן הפנה\תה אותנו לרחוב לאמוד את אופיה האמיתי של התרבות הישראלית.
היתה פה אמירה שאני מאוד מסכים איתה, אך לא מאותן סיבות, אמרו פה "אתם רק מיעוט במזרח התיכון".
לצערי האמירה הזאת נכונה מאוד,בסופו של דבר החברה הישראלית החליטה לבחור במזרח והיא נראת בהתאם: מעמדה של האישה התקבע כלאחר כבוד עמוק מתחת לאדמה, תרבות וערכים-על כל מאפייניהם -הן מילים גסות, והחוק פה הוא בדיחה.
אני משתוקק מאוד שתשלימו את התהליך ותהפכו לסתם עוד מדינה ערבית מסכנה במזרח התיכון, תזדכו על הטבות המודרנזציה (סביליזציה, דמוקרטיה וכו’) ואם אתם כבר שם, אולי תתחילו לחזור לעצים כי שם מקומכם, אתם בחרתם!
נ.ב- מהירי התגובה מבינכם ודאי מתעתדים לשלוף את קלף ה"גזען".
אקדים והבהיר שאני מתייחס פה להגדרות כמו "מזרחי" כמושג רעיוני-תאורתי ולא כהגדרה של גנטיקה.
לחיים,
דווקא משום שאני מושפעת מפרסומות אני מודעת לכוח שלהם. מכיוון שאני מאמינה בהיותי מושפעת בצורה לא רציונלית ממה שמנסים למכור לי (כי באמת כל אחד רוצה להיות יפה/רצוי/אהוב וכו – מה יותר אנושי מזה?) אני צריכה להפעיל מנגנונים רציונליים שלא עובדים באופן אוטומטי ודורשים זמן ואנרגיות, כדי להתגבר על הנטיות הללו. הפרסומות שאנחנו חשופים להן פועלות על שני המנגנונים הללו (האוטומטי והמודע) כדי לתקוף בכל החזיתות.
למרבה הצער ההיסטוריה וההצלחה של הפרסומות להמציא צרכים שלא היו קיימים מעולם כדי למכור לנו דברים שלא ידענו שאנחנו "חייבים, אבל ממש חייבים" מעידים על כך שאנחנו לא בדיוק מי שהייננו מאמינים או רוצים להיות.
בענין אידיאל היופי הוא בהחלט משתנה בהתאם לאופנה ולזמנים: דוגמא בולטת לכך הוא אידיאל היופי של פעם בדמות האישה בהירת העור, שהעיד על עושר. העשירות יכלו להעביד משרתות שעבדו בשדה והעור הלבן של הגבירות העיד על עושרן. היום להיות שזוף, משמעותו להשתייך למעמד של העשירים שיכולים להישתזף על החוף או בסולריום…
אני חייב לתקן סתירה במה שכתבתי קודם: אמרתי "לעולם לא אומר למישהי מה לעשות עם שיער גופה" ולאחר מכן ציינתי שאני מעדיף שאישתי תוריד שיער מהרגליים.
ובכן, התכוונתי לכך שלא אומר לפלונית שצריך לעשות כך או אחרת כי שיער רגליים נשי לא אמור להיות שם. כמובן שנתונה לכל אדם החרות להחליט מה מושך בעיניו ולמצוא מישהי/מישהו העונים לקריטריונים.
בין היתר מותר ואפילו רצוי לאמר לבן/בת הזוג מה ניתן לשפר כדי להיות מושכים יותר מבחינה גופנית.
זאת זוגיות.
לגבי החלק הראשון במאמר (שערות):
לדעתי משהו כאן מפוספס. לצורך הדיון נאמר שאני רווק המחפש בת זוג.
אם לפגישה העיוורת תופיע מישהי עם שיער "מיותר" (דהיינו שיער רגליים/פנים) אז התגובה האינסטינקטיווית שלי תהיה דחייה, ולא בגלל שאני מנסה להיות חלק ממנגנון דיכוי אלא מכיוון שרגליים חלקות הן יותר אסטטיות בעיני.
לעולם לא אומר למישהי מה לעשות עם שיער גופה אבל לרווקה הרוצה להגדיל משמעותית את סיכוייה למצוא בן-זוג אמליץ בחום לא לגדל שפם.
אגב, בזוגיות מותר לעשות ויתורים, וכמו שאישתי הייתה רוצה שאתגלח יותר מאשר פעם בשבוע כך אני הייתי רוצה שהיא תנהג לגבי רגליה (אגב, אנחנו על סף הסכמה בעניין זה).
רק לצורך העניין, אם חברתה של כותבת המאמר מוצאת שרגליים חלקות מושכות אותה יותר, האם יערה חוצן הייתה מגלחת או טוענת שחברתה היא חלק ממנגנון הדיכוי?
איריס,
את מערבבת סיבה ומסובב. המצאת המתקן לגירוד הגב לא יצרה את הצורך בגירוד הגב. כלומר הפרסומות רק מציעות לנו דרכים שונות לגרד בגב, הגירוד תמיד היה שם. בין אם בני אדם רצו כרכרות רתומות לארבעה סוסים או מרצדס הרתומה ל350, הצורך לנוע במינימום השקעת אנרגיה עצמית ממקום למקום הוא צורך של כמעט כל צורת חיים, ההומו סאפיינס פשוט רוצה לעשות את זה בסטייל. בכל מקרה אני עד לא ראיתי פרסומת לתכשיר שיעודו הוצאת טחורים למשתמשים בו(מלבד אולי טיפולי פוריות אבל גם אז רק כתופעת לוואי) את חושבת שקמפיין של מיליוני דולרים ישכנע את ההמונים בצורך בתכשיר הפלא?
בעניין אידיאל היופי, לא לבלבל בין פוליטיקה לבין אידיאל היופי האינושי, שתמיד היה ותמיד יהה אידיאל הנעורים(בווריאציות התרבותיות שלו), מובטחני שהאדונים הלבנים לא בחלו במשרתות שחורות צעירות וחטובות, הפוליטיקה של התקופה לא איפשרה להם(או פטרה אותם מהצורך) לתת פומבי לכך.
לחיים,
הפרסומות בהחלט יוצרות צרכים שאין לנו. ליסטרין, למשל, הוא נוזל לשטיפת פה ששווק תוך כדי המצאת מחלה חדשה שלא היתה קיימת, של "ריח רע מהפה" שמניעתו תאפשר מציאת חתן. יש מוצרים שנועדים לפתור צרכים קיימים, כמו גירוד בגב ויש מוצרים שנכנסים לתוך חורים בשוק שהם קודם כל מיוצרים. אחרי שיוצרים אצלינו את הצורך המוכנות שלנו לצרוך את "הדבר המתאים" עולה. מי אמר שנשים צריכות לשאוף להיות במשקל של אנורקטיות? רובינו לא כאלו והשאיפה להיות כאלו טובה להרבה מאוד בעלי אינטרסים. כולנו רוצים שיניים יפות ומוכנים להאמין שמסטיק אורביט יעזור…המשותף לבני האדם הוא הרצון והצורך להיות אהובים ונאהבים, ואיך לעשות את זה זה תלוי תרבות ותקופה, אבל עושה רושם שלא משנה אילו דוגמאות אתן, אתה מנסה לצמצם את התמונה. איני טוענת שהתעשיה רק ממציאה דברים, אלא גם, ועלינו להבחין ביניהם.
לגדי,
אתה מנסה לבחון איך מישהו הופך להיות להיות חלק ממנגנון הדיכוי. אני חושבת שכולנו חלק\ ממנגנון הדיכוי. גם אני- וזה בדיוק מה שטענתי במאמר שלי. אני נושאת את הדיכוי בגופי ואני גם מדכאת אחרים.
אני מודעת לכך ומנסה לנטרל זאת כמה שרק אפשר.
טענה נוספת שלי, שנראה כי לא שת לב אליה, היא שתפיסות אסטטיות אינן נפרדות ממנגנון הדיכוי. אין תפיסה אסטתית מופרדת מאידיאולוגיה. השאלה שלי היא האם אתה מוכן לבחון את העדפותייך כחלק ממערך שלם של דיכוי או לא. אם אתה מסרב לעשות זאת אז ישנה, בעיני, עוד דרך ארוכה עד שנגיע להבנה.
תודה למיכאל, לשני ולרוני על התגובות החיוביות. אני שמחה שהיו גם כאלה שהבינו על מה אני מדברת
יערה
ציוני גאה,
אני דווקא ממש לא בודדה.
ככל שאני יותר מתקדמת מחשבתית כך אני מתקרבת יותר לאנשים.
לשחות נגד הזרם גורם לי להיות אהובה יותר על ידי אנשים אחרים.
מקנא???
מה שפתטי הוא הנסיון של גברים להקטין ולהשפיל כל אשה שלא יכולה או לא רוצה להתאים את עצמה לתקן החברתי-פוליטי שמכונה "אסתטיקה".
מה שפתטי הוא גבר שעיר ומגרבץ שמעלה על נס את האסתטיקה ואז חושף כרס כי לגברים מותר…
מה שפתטי הוא מישהו שבאמת חושב שעולמה החברתי והאינטקלטואלי של אשה פמיניסטית הוא בהכרח פחות טוב מאחוות השוביניסטים המטומטמת שלו עם החבר’ה מהצבא.
כל הכבוד, מזמן לא שמעתי גבר נורמאלי במדינה הזו שמעריך נכוחה את השוביניזם פה.
אירית
ברשותך אתמקד בטיעון שלך לפיו "אין תפיסה אסטתית מופרדת מאידיאולוגיה", שאני רואה בו (תקני אותי אם אני טועה) את תמצית החלק הראשון במאמר שלך.
הטיעון הזה, לדעתי, נכון רק בחלקו.
קשה לאדם לאמר מדוע הוא נמשך ומעדיף תכונה מסויימת אצל בן/בת זוג.
בתת-מודע שלנו אנחנו לרוב נמשכים לתכונות שמשמעותן המשכיות ושרידות "הדורות הבאים". למשל: אשה הנמשכת לגברים שריריים, יתכן והיא מפרשת את כוחם כאפשרות הגנה פיזית טובה על צאצאיה, וכנ"ל לגבי חוזק כלכלי.
באותה מידה יכול גבר להמשך לנשים גבוהות ורזות (לכאורה מודל יופי) כי הוא רוצה שצאצאיו ירשו תכונה כזו, וכך ישפרו את מעמדם במשחק ההשרדות.
ושוב, הכל בתת-מודע. אם נשאל אותו או אותה מדוע בחרו במי שבחרו נקבל תשובות אחרות לחלוטין ("זה נראה לי סקסי" וכדומה) ולא את מה שבאמת מניע את מנגנון ההעדפה האסטטית.
כל זה לגיטימי בעיני ואין כל קשר לדיכוי.
לשיטתך, אם כל העדפה אסטטית מקורה באידאולוגיית דיכוי, הרי שאם אני רוצה להיות "בסדר" אני צריך לעודד את אשתי לגדל את שיער רגליה ואז כשאני נתקל בעובדה המצערת הזו (מה לעשות, לפעמים אני שם יד) להשתדל להינות במסגרת המגבלות. אולי לעצום עיניים בכח ולחשוב חזק חזק על דמוקרטיה.
זהו הרי אבסורד.
אני לא אוהב שיער רגליים נשי, היא לא אוהבת שאני דוקר אותה עם הזיפים, אז שנינו נעבוד קצת יותר על עצמנו ונהנה יותר זה מזו.
או שגם זה פסול?
כל הדיונים, על פרסומות-מוסכמות-רדיפות אינם רלוונטיים פה, לשאלה "מדוע אנו נמשכים" יש תשובה אחת בסיסית ופשוטה: בנים סטרייטים ובנות לסביות נמשכים, לכל מי שתזכיר להם, כמה שיותר, את אמם בתקופה, בה נוצרו זכרונותיהם הראשונים; כי *זהו* אידיאל היופי, שהוטמע בנו – וכל היתר, איננו אלא *רציונאליזציה מאוחרת*, הנובעת מקשיים נפשיים פנימיים, באשר לעובדה הנפשית הפשוטה דנן.
כתבה מעולה חבל שאנשים נכנסים וכותבים הארות טיפשייות
אני לא רוצה להיות אחד אבל אני בן זונה מה לעשות אני רוצה שאמי תגמור עם עסקי הזונות
כי איך שהוא היא נהיית פמיניסטית מזה למרות שאמור לקרות ההיפך
אין מה להאשים את הגברים במצב.
ע"פ מחקרים שנעשו בארה"ב אשה בתפקיד בכיר תעדיף לקבל גבר על פני אישה עם אותם כישורים בדיוק. הנשים והגברים חולקים באחריות למצב כפי שהוא היום ועל שניהם מוטלת האחריות לשנות אותו.
אני פוגשת היום אינספור נשים שמסתייגות מכל הגדרה פמיניסטית (שחס וחלילה לא ייחשבו ללסביות על הדרך..) ובטוחות שבישראל 2006 השיוויון שריר וקיים. יש על מה להלחם אבל בעיקר, יש מה לדבוק ביחד (מאה נשים משפיעות יותר מאחת) ולהתאחד למען מטרה ראויה (אחוות נשים, בשפת הפמיניזם sisterhood).