שערות

ובכן, שאלה: כמה מכן מתעללות בגוף שלהן על בסיס קבוע? בוודאי אף אחת לא תאמר שהיא עושה זאת. אני עשיתי זאת כמה שנים, ולא, לא אושפזתי במחלקה סגורה. למעשה הייתי כל כך נורמלית מבחינה זו, שהייתי חייבת לעבור תהליך כדי להפסיק להיות נורמלית. כמה מכן תולשות שערות בשעווה או בסופט אנד איזי? בוודאי הרוב. חלק ניכר בוודאי גם הסירו שערות במכון להסרת שער. אולי יש גם בחור או שניים שעשו זאת, אבל הם יוצאים מהכלל, וזו תופעה חדשה יחסית וגם הם בעיני מתעללים בגופם, אך נדמה לי שלא מאותן סיבות.

לפני כחמש שנים גם אני תלשתי שערות מהרגליים. וכשבחורף הפסקתי לעשות זאת, הקפדתי להסתיר אותן, פן מישהו יראה את הכיעור. אבל היום אני כבר לא מוכנה להוריד שערות מהרגליים. למה שאני אגרום לעצמי כאב? החיים לא מספיק כואבים וקשים? אני לא רואה אף סיבה טובה להוריד שערות. זו מוסכמה חברתית שמונחות מאחוריה שתי תפיסות:

תפיסה של אסתטיקה ותפיסה של מישטור הגוף. שתי התפיסות קשורות זו לזו ומשרתות זו את זו. אומרים לי: אבל זה יותר יפה כשהן חלקות. מי אמר? אסתטיקה היא מוסכמה חברתית דינמית וחולפת ואינה חוק אוניברסלי. אם את חושבת שאת יותר יפה כך או אחרת תבדקי היטב מה מבין הסטנדרטיים האסתטיים שלך הוא סובייקטיבי ומה מהם הוא הפנמה של מוסכמות חברתיתיות מדכאות.

כדי להפסיק להוריד שערות מהרגליים, כדי להפסיק להכאיב לעצמי הייתי צריכה לעבור תהליך ארוך של ניטרול הדיכוי המושם עלי. לא רק מגרימת הכאב הייתי צריכה להיפתר, כי הרי יכולתי, וכך עשיתי, לגלח את הרגליים – הכי הייתי צריכה להיפטר מהמסר החברתי לפיו רגליים עם שערות אינן יפות. זהו למעשה הדיכוי האמיתי. אנחנו, אני, מפנימות את התפיסות האסתתטיות של החברה, ובעצם מדוכאות מכך. כשרעיון כלשהו אינו פועל לטובתי, ומלמד אותי שמה שאני אינו טוב – הוא דכאני. אם יש לי שערות על הרגלים, או בבית השחי או על הפנים, והחברה מלמדת אותי שזה לא יפה וצריך מיד להסיר, הרי שהמסר החברתי הוא דכאני.

אני עברתי תהליך של הסרת שכבות ועוד שכבות של דיכוי שהפנמתי. שום דבר לא קרה ביום אחד. וגם היום אני לא הולכת עם מכנסיים קצרים בקיץ, אבל אני מקווה שאגיע ליום שבו גם השכבה האחרונה של הדיכוי המופנם תרד ממני. מה שכן – היום, בניגוד לפעם, הרגלים שלי יפות בעיני עצמי ביחוד עם שערות.

מרחב

מי מכן/ם מרגישים שצפוף להן/ם, שאין להן/ם מספיק מקום ושהן/ם צריכים/ות לצמצם את גופן/ם?

כמה מכן/ם משתמשים באוטובוסים? מתוך נוסעי האוטובוסים כמה מכם הרגישו אי פעם שהם צריכים לצמצם עצמם בעוד מי שיושב לידם מתרווח?

אני משערת שרוב הגברים לא הרגישו אי פעם שאין להם מספיק מקום. אולי גם חלק מהנשים לא שמו לב לכך. אבל, מנסיוני, משיחות עם חברותי, וממחקרים שקיימים בעניין ניתן לראות שגברים תופסים הרבה יותר מקום. כמה מאיתנו יושבות ברגליים משוכלות? כמה מהגברים יושבים ברגליים פשוקות? ואל תמכרו לי את ההסבר שזה יותר נוח בגלל הזין! אני מכירה מספיק גברים שלא מפריע להם בכלל לשבת ישיבה משוכלת.

יש כאן תפיסה עצמית של נשים וגברים השונה מאוד וטומנת בחובה דיכוי נשים. נשים מחונכות לתפוס פחות מקום, לצמצם את עצמן לכמה שפחות גם מבחינת הגוף, גם מבחינת כמות הדיבור, וגם מבחינת צורת הישיבה. אני מייחלת ליום שבו יתיישב לידי גבר באוטובוס ולא אצטרך לבקש ממנו או לרמוז לו להתחשב בי ולתת לי מספיק מקום. אני מייחלת ליום שבו גברים יבינו בעצם שהם אמורים לצמצם את עצמם מספיק כדי שלי יהיה די מקום לעצמי, ולא יתפסו מקום על חשבוני.

יחסי כוחות

שנים רבות מעסיקה אתי השאלה מי שולט במי? מי שולט בי? במי אני שולטת? מי מפעיל עלי כוח, על מי אני מפעילה כוח?

צמחונות

עקרון ראשון של הפעלת כוח פסולה, אני רואה באכילת בשר. הריגת בעלי חיים רק כדי שיהיה לי אוכל טעים, נראת לי לא מוסרית ופסולה. הרצון שלי לנטרל את הכוח השלילי שמופעל על בעלי חיים חסרי ישע בידי בני אדם רק בגלל שהם יכולים לעשות זאת, נראית לי דומה מאוד למנגנונים נוספים של כוח בהם חזקים מפעילים כוח על חלשות או חלשים אחרים. אני בוחרת שלא לאכול בשר ורואה את זה כבחירה פמניסטית שממשיכה את הרצון לנטרל יחסי כוחות עד כמה שאפשר, ולהגיע לשוויון עד כמה שאפשר. כן – פמניזים בעיני לא מדבר רק על שוויון בין נשים וגברים, אלא בין חלשים לחזקים, מדכאים למדוכאים. ובכלל, אין לי רצון בשוויון – לא זה העניין. אלא הפסקה של שליטה ודיכוי. שוויון לא יביא לכך בהכרח, וזאת משום שהצרכים שלי אינם בהכרח הצרכים של האחר, ואם שנינו נקבל את אותן זכויות מה יצא לי מזה? אם נותנים לי זכות שאני לא צריכה אז לא זזנו לשום מקום. אני לא חותרת לשוויון אלא לכך שלכל אחד מבני האדם ומבעלי החיים האחרים יהיו את הדברים להם הוא זקוק. כל אחד לפי צרכיו. כפי שלא יעלה על הדעת לתת לבעלי חיים זכות לנהוג במכונית מפני שאינם יכולים לממש זכות זו, כך אני גם לא רוצה שיתנו לגברים זכות להניק, או לנשים זכות לאנוס. משום שלא הגברים ולא הנשים יכולים לממש זכות זו. אבל יותר מכך, משום שלנשים ולגברים יש צרכים שונים, ולכן צריכות להיות להם זכויות שונות. ואני לא מדברת רק על זכויות משפטיות, אלא בעיקר על זכויות חברתיות. ונחזור לבעלי חיים. אני בוחרת שלא לאכול בשר למרות שאני יכולה, כי אני בוחרת שלא להפעיל כוח על יצור חי אחר אם זה לא הכרחי לי.

בכתה

כבר כמה שנים שאני מלמדת באוניברסיטה ובמסגרות אחרות. חלוקת התפקידים כביכול מאוד ברורה ביני לבין התלמידים, ולכן, כך נדמה, ברורה גם חלוקת הכוח. אבל, עם השנים התחלתי להבין שהכוח שאני מפעילה על הכתה איננו הכרחי. מה שמדהים לגלות הוא שמהרגע שהבנתי את זה והתחלתי להעביר כוח ממני אל התלמידים היה להם מאוד קשה להסתגל לתנאים החדשים. יש גבול דק בין הצורך הפסיכולוגי של קבוצה להיות מונהגת, להיות נשלטת כעדר כבשים, לבין הצורך שלה לבחון את גבולות ההנהגה והשליטה, לבין הרצון של כל פרט המרכיב את הקבוצה להיות חופשי ובעל כוח. כשאני נמצאת בפוזיציה של לימוד אני שואלת את עצמי כמה כוח אני מפעילה על הלומדים? עד כמה הם זקוקים לכוח שלי? צריך להבין שהכוח בכיתת לימוד בא לידי ביטוי בצורות מגוונות: למשל מי מדבר וכמה. האם אני מדברת יותר מהתלמידים, האם דעתי היא הקובעת, מי מחלק ציונים למי, מי מחליט מה אמת? מי יושב איפה? מי עומד ומי יושב ואיך? מי כותב את דבריו של מי? מי לומד ממי? האם אני רוצה לשלוט? האם אני נהנית מהכוח שאני מפעילה?

אני בכלל לא בטוחה שמישהו מכם שם לב ליחסי הכוחות בכיתת לימוד, או שנושא זה הטריד אותו בכלל אי פעם. אותי הדבר מטריד, ואני רואה בזה שאלה פמניסטית. זאת משום שאחת השאלות המרכזיות בפמניזים לסוגיו מתייחסת ליחסי כוחות חברתיים. ואם הפמנזים מלמד אותי לבחון את יחסי הכוחות החברתיים, שומא עלי לבחון את יחסי הכוחות בכל פרקטיקה שאני מבצעת, כי היא ביטוי של יחסי הכוח החברתיים. את יחסי הכוחות בתוך הכיתה עדיין לא פתרתי עד הסוף, אבל הגעתי לאיזושהי הבנה שמרגיעה אותי במידת מה: הבנתי שקבוצה זקוקה להנהגה, ואני, כמי שמלמדת אותם יכולה להנהיג אותם. הפתרון הזה הוא חלקי, משום שתמיד תעסיק אותי השאלה עד כמה אני כמנהיגה מפעילה כוח על התלמידים, ואם הכוח שאני מפעילה הוא לטובתם, הוא מספיק, הוא פחות מדי.

דיכויים אתניים על רקע בחירה מינית

אני אשכנזיה ואני לסבית. הלוואי שהייתי גם מזרחית. ככה לא הייתי צריכה להיזהר כל הזמן שלא לדכא נשים מזרחיות. בהיותי אשה ולסבית אני יודעת את המשמעות של להיות מיעוט. האם ידיעה זו הופכת אותי אוטומטית ללא מדכאת בעצמי? התשובה היא כמובן לא. יש לא מעט נשים, וגם אני, שמדכאות נשים במידה זו או אחרת, אף על פי שגם הן מדוכאות, ואולי דווקא בגלל זה. עם זאת, הבחירה שלי להיות לסבית ופמניסטית מאפשרת לי לדמיין את המקום של מדוכאות אחרות. אני יכולה להבין על מה המזרחיות הפמניסטיות מדברות כשהן צועקות על הדיכוי שלהן. אני יכולה להבין גם לסביות פלסטניות כשהן מדברות על הקשיים והדיכוי שלהן. אני יכולה להבין, אבל מה לעשות עם ההבנה, זה אני לא בדיוק יודעת. הפמניזים לימד אותנו לנסות לחתור לפלורליזים. אני לא בטוחה שזה מספיק. גם משרד החינוך מכריז על עצמו כפלורליסט והוא ממש לא כזה. אני יכולה להיות מודעת לכוח שלי כיהודיה ששייכת לעם הכובש גם אם אני לא רוצה ומתנגדת לכיבוש, אבל המודעות לא פותרת אותי מעשייה. אבל, אני לא רוצה לעשות למען הפלסטניות או למען המזרחיות – זה לא נראה לי נכון לעשות למען. מפני שכך עלולים להיווצר יחסים הירארכים: בעלת הכוח כביכול באה להעניק מחסדיה לחלשות. אני לא רוצה את זה. מה שאני רוצה זה להצליח להכיל את המאבק שלהן בתוך שלי. לא לבלוע את קולן. לתת להן תמיד במה כשאני זו שקובעת מה יהיה על הבמה. להקשיב להן תמיד. להבין שהן נבדלות ממני אבל שאנחנו גם יכולות ללכת ביחד בחלק מהדברים. לאפשר להן לכעוס עלי כנציגת המדכאים, אבל לנסות להראות להן גם שאני בעדן.

ומה הקשר ללסביות? ובכן, כפי שסטרטיות רבות מעוניינות ללכת איתי ביחד בדרך הפמניסטית בלי קשר ועם קשר לבחירה שלי בלסביות, ואני הולכת איתן למרות שהן מייצגות במידה מרובה את אותו עולם מין-סטריימי שמאיים עלי ושמדכא אותי בעקיפין או בצורה ישירה. אני יודעת שלמרות שהן אולי משתייכות לרוב המדכא בדרך כלל, הרי שיש להן עוד מרכיבים אנושיים שעל פיהם אני יכולה להתחבר איתן.

עשייה חברתית פמניסטית

לאחר ששיתפתי אתכן בחלק מהמחשבות שלי על פמניזים בחיים היום יומיים שלי, אני רוצה להראות לכן איפה כל זה בא לידי ביטוי בעשייה החברתית פמניסטית שלי. אני מגדירה את עצמי יוזמת פמניסטית או אקטיביסטית פמניסטית. זו הגדרה שיצאה אל הפועל בשנה האחרונה עם הקמת בית נשים פמניסטי בתל אביב. עקרונות הפעולה, החזון והמטרות של בית נשים פמניסטי יוצאות מתוך התובנות שלי מהחיים היום יומיים ומההסתכלות על החברה ממבט הציפור. השילוב הזה, כך אני מקווה, מאפשר להרבה נשים להתחבר לבית הפמניסטי ובעיקר ליצוק בו תוכן משלהן.

קודם כל בית הנשים הפמניסטי הוא בית. במובן הזה שהוא מרחב נעים עבור נשים, שמאפשר להן להיפגש במקום מוגן. זה לא עניין מובן מאליו. בישראל ובעולם חיות נשים רבות בלי מרחב מוגן משלהן. עבורי, ועבור רבות מהנשים שאני מכירה, רחובות, וגם רחובות תל אביב, הם לא מקום בטוח. מרחב מוגן מאפשר גם שיחה והתאגדות למטרות משותפות. כשכל אשה יושבת עם עצמה ועוברת את הקשיים שלה לבד, יש לה סיכוי קטן מאוד להצליח לשנות משהו. אבל, כשהרבה נשים יוצאות ביחד לרחוב, או מנסות יחד לפתור את הבעיות שלהן, יש סיכוי שהן תצלחנה. מכאן שאחת המטרות של בית נשים היא להוות מרחב מוגן ומקום להתאגדות של נשים שמאפשרת יציאה לפעולות פמניסטיות.

עקרון נוסף בבית נשים הוא השילוב בין דיבורים למעשים. משמע הפרויקטים שאנחנו מובילות או מעודדות הם משני סוגים עיקריים: סוג אחד הוא של תרבות פמניסטית. נשים שמדברות על נקודת המבט שלהן על התרבות, מדברות על היצירות שלהן, מתבטאות, מחליפות רעיונות, מחליפות ידע, מדברות על תיאוריה, יוצרות אומנות פמניסטית.

כסף פמניסטי

עם הדיבורים משולבים פרויקטיים מעשיים, כשהמוביל בינהם הוא "כסף פמניסטי" – רשת עסקית של נשים. כשהמטרה היא הגדלת מעגל לקוחות באמצעות המלצות מפה לאוזן והפניית לקוחות הדדית של נשים בעלות עסק עצמאי. כסף פמניסטי נולד מתוך מודעות למקום הנחות של נשים בעולם העסקים, ביחוד לבעלות עסקים קטנים. כסף פמניסטי עונה על צורך פרקטי של נשים רבות. הוא פרויקט חשוב מפני שהוא עוזר להרבה נשים. אני שמחה שהוא מתקיים כבר כמעט שנה, שבה שמחתי לגלות רשתות נוספות של נשים בלבד ברחבי הארץ. ובהמשך, אני שואפת לכך שמעבר למענה לצרכים קיומיים פיננסיים תעלה גם המודעות החברתית הפמניסטית של הנשים החברות ברשת, ויחד הן תעשנה שינוי כולל עבור עצמן.

בית נשים פמניסטי הוא מקום בשביל נשים או גברים פמניסטים. כל אשה יכולה למצוא עניין בבית הנשים, ויכולה למצוא מקום לעשות לעצמה עניין. נשים שרוצות להקים קבוצה, להיפגש, ליזום ערב דיון לקרוא לנשים אחרות לצאת איתן לפעולה, מוצאות היום את המקום לעשות זאת. פעם, עד לפני עשרים שנה היה מרכז פמניסטי בתל אביב. ומאז ועד לפני חודש לא היה מקום כזה. אני חושבת שהגיע הזמן, ומזמינה את כולכן להגיע לאירועים בבית הנשים ולקבוצות שמתארגנות בבית. נשים יכולות לשנות את החברה עבור עצמן ועבור החברה כולה, הן צריכות מקום בשביל זה, תודעה, והכרה בכוחן יחד. אני מקווה שאני מצליחה לספק להן לפחות חלק מזה.

Share on Facebook