"האחר" הגיב:

נקודה חשובה, ניראה לי שנשים אחראיות במידה רחבה לחלוקה בין הגינות ובין פריצות, והדברים הם עתיקים וידועים. בנסיבות של הפליה ממושכת בעיקר בתחום הכלכלי, נוצר צורך להפרד ומשול, כאשר האשה "ההגונה" נכנסה להסדר זנות ממוסד (קידושי קניין או ביאה) וה"פרוצה" עבדה על הסדרים קצרים (עובדת קבלן). היום כבר מתחיל להישמט היסוד הכלכלי והפילוסופי מתחת להסדרים המפלים, אבל ההרגלים נישארו. זכורה לי התנסותי רבת השנים בין ארגוני הנשים, והאופן שבו עדיין הרבה נשים, כולל "פמיניסטיות" מבקשות ליצור חיץ ביניהן ("לי זה לא קורה") ובין הקרבנות. הדוגמא של הפרופסורית מבר אילן טובה לעניין זה, אבל זה גם מאד נפוץ בקרב הפעילות כביכול נגד אלימות מינית. כל אשה חוותה "זנות" או "הצעה לזנות" או אלימות או הטרדה מינית וניצול, ויש בזה בסיס לסולידריות שתייתר את המונח "זונה" בכלל מהלקסיקון. הרבה תלוי בנו.
הגברים, נו הרי אם אמא שלהם תחנך אותם כמו שצריך, הם לא ידברו כאלה שטויות, יש לקוות.

שלמה הגיב:

ד"ר לוטן, רציתי להעיר שאת משתמשת בטרמינולוגיה מיושנת.
לא אחזור על כל המונחים עכשויים – אבל התנערנו כבר שנות בחיי יום יום מהמונחים המקראיים ספרותיים. – ועל כך יבואו על הברכה
מרענני הלשון העברית עורכי מדורי הפרסום בעיתונינו. מצד שני המינוח התפקודי הגברי כמו "סרסור" ו"קליינט" על שלל תרגומיהם שמר על מעמדו – וזה דווקא אומר דרשני.

מור הגיב:

למקרא הגיגיה של כותבת המאמר אינני יודעת אם לבכות או לצחוק. היום הופיע בעיתון העיר מאמר מאלף ביותר, העוסק בנושא הזנות, שנכתב ע"י אשה העוסקת בתחום. הכותבת מפריכה, אחת לאחת, את כל הטענות המועלות ע"י פמיניסטיות בטענה (הנכונה לדעתי) כי אין הן מכירות כלל את הנושא לאשורו. הכותבת מזדהה לחלוטין עם הטענה כי את הסחר בנשים יש לאסור, ולהעניש בכל החומרה את העומדים מאחורי הסחר הזה, אבל אין היא מבינה מדוע יוצא הקצף על נשים שבוחרות לעסוק בזנות מרצונן החופשי, כמוה. אין היא מנוצלת ע"י איש, סרסור אינו חי על רווחיה, וכל מה שהיא עושה נעשה מתוך בחירתה שלה.
נשות המוסר הצדקניות, (פמיניסטיות), בדרישתן לאסור את הזנות, משתפות פעולה עם החוגים הדתיים-פשיסטיים, מדכאי הפלסטינים, אוייבי השלום והקידמה החברתית.
אותן נשים מתעלמות מעובדה בסיסית אחת: בחברה, בכל חברה, ישנם גברים שאין ביכולתם לקיים יחסי מין (זכות בסיסית של כל אדם הנברא בצלם) משום שהם נכים, או לא עלינו מכוערים, או חסרי ביטחון עצמי, או סובלים מבעיות נפשיות, או שפשוט אין הם מוצאים בת זוג מסיבה זו או אחרת. הליכה לזונה, או לנערת ליווי, היא פיתרון נוח עבורם, באין להם אפשרות אחרת.\
מה הפיתרון שמציעות נשות הפוליטקלי קורקט לגברים כאלה? לאונן כל ימיהם? לבוא על נשים בכח? לצרוך חומר פורנוגרפי? (הרי גם לדבר האחרון הן, וגם החרדים, מתנגדים בכל תוקף)

דניאל הגיב:

מסכים לחלוטין עם מור – סוף-כל-סוף מישהי, שכותבת ומדברת לעניין. וליובל: טוב לדעת, שכשמסירים מ"פעילי זכויות-האדם" בארץ הזו את מסכת-הצביעות, מתגלה האמת: "אני לא מסכים. לא בבניין שלי, לא בשכונה שלי, לא בעיר שלי ולא על יד"… קרי – גם אם הנשים (או הגברים… כי מה לעזאזל ההבדל?) *רוצות ומעוניינות* לסחור, במחמדיהן הגופניים, פשוט כי ככה *מ?ת?ח?ש???ק* להן לעשות, כי זה הגוף שלהן והוא רכושן וברשותן ולא ברשותו של מר יובל הלפרין – יבוא מר יובל הלפרין דנן (או שלוחיו… אין שום הבדל, לדעתי), יפרוץ לביתן, יאסרן באזיקים וישלחן ל"חינוך סטאליניסטי מחדש" – ולמה? כי הוא בעד "שימור המוסר בעירו"! מציע לך לחשוב, יובל, מה בעצם ההבדל, בינך, לבין כל פעיל ממוצע, ב"משמרות הצניעות" בבני-ברק, או ב"משמרות המהפיכה" בטהרן? הרי, אין שום הבדל. בנושא המדובר כאן – שתודה מכל הלב למור, על שהעלתה אותו! – אין ניצול ואין סרסור. בחורה מחליטה, מרצונה היא החופשי, לשכב עם בני-אדם אחרים ולהרוויח קצת תוך-כדי! קיבינימט, זהו הגוף *ש??ל??ה*!!! הוא איננו "רכוש המהפיכה"! לאסור על אדם בוגר, לעסוק בזנות – כמוהו כלכפות עליו, לעסוק בזנות. בשני המקרים, זכויות-הפרט שלו (או שלה) נפגעות, על-ידי גורם זר. וחופש-הפרט, הוא מעל לכל שיקול אחר!!

אירית הגיב:

ניראה לי שאין באמת ויכוח פה בין הצדדים הניצים. כולם מסכימים שאשה אדון לגופה, ואני מניחה שכולם מסכימים שה"בחירה" בעיסוק הזה היא ברירת מחדל שנובעת מעוני, דימוי נמוך, פערים כלכליים ניכרים בין גברים ובין נשים וכולי. הויכוח הוא מה הפתרון….זה מזכיר לי את העיסוק ההולך ופושה של מכירת איברים להשתלה, כמו כליות וקרניות והשד יודע מה עוד. (התחיל עם ביציות…). הסחר נאסר על ידי רוב המדינות המערביות ומותר ברוב המדינות העניות כך שנוצר ייבוא של איברים מן העולם העני אל העשיר. כמובן, מוכר הכיליה הוא אדון לגופו, אבל אנחנו בעל זאת נגעלים מהמצב אליו הגיע העולם, בעצם משקף את הפערים הכלכליים שממילא קיימים ומובילים לעבדות ולמוות בחצי הדרומי לטובת רמת החיים של הכדור הצפוני. האם איסור פלילי הוא הפתרון? כמובן שהוא מעניש שוב את הנזקקים להכנסות האלה, ולא את העשירים שממילא ירכשו את הסקס, הביצית הקרנית כך או אחרת. המקרים האלה מעוררים רגשות עזים במיוחד כיון שהם מאלצים את החברה להתבונן במציאות שהיא מעדיפה לא לראות בדרך כלל.

דניאל לאירית הגיב:

קודם-כל: "ואני מניחה שכולם מסכימים שה"בחירה" בעיסוק הזה היא ברירת מחדל שנובעת מעוני, דימוי נמוך, פערים כלכליים ניכרים". אל תניחי, אירית. פשוט – אל תניחי, מראש, מה הדעה ש??ל??י, בסדר?
גם אם ל?פ?ע?מ??ים זוהי הסיבה – לעזאזל, אפשר לומר זאת על כל עבודה! מה, כשמזכירה מעבירה דרך מוחה – לא רק דרך גופה – את כל השטויות, שהבוס אומר לה להקליד – זה רע יותר או טוב יותר? יותר ניצול או פחות ניצול? כשבחור/ה בוחר/ת (ולהגיד לך משהו: ג??ם א?נ?י, א?יש???ית, שוקל זאת – כאופציה לא מפחידה בכלל… עכשיו יובל, בוודאי, ישלחני לגולאג), מרצון/נה הוא/היא החפשי, לשכב עם בני-אדם אחרים/ות ולעשות מזה קופה – ודוק: לא סרסור/ה ולא בטיח (כי אם *יש* סרסור/ה אני מסכים אתכם, כמובן!) – אין כאן שום הבדל שהוא, בין זה, לבין כל עיסוק אחר שהוא!!!

עופר יהלום – לכולם!! הגיב:

הויכוח המעניין שקיים כאן נוגע בעיקר לשאלת התערבות המדינה בחיי הפרט, כלומר עד כמה המדינה צריכה לנהוג בפטרנליזם, כלומר להגיד לאזרח שהיא יודעת יותר טוב בשבילו מה עדיף עבורו.

על כל חוק אפשר לומר שיש בו מידה מסוימת של פטרנליזם, השאלה היא איפה הגבול.כפי שאמרו מספר מגיבים לפני, על כל עבודה ובייחוד על הקשות ביניהן ("שחורות, מלוכלכות") ניתן לומר שהגיעו אליהן מחוסר ברירה, ואולי גם על כל עבודה, שהרי כל אחד מנסה למצוא את העבודה שתיתן לו את המקסימום ומתפשר עקב תנאי השוק שנתקל בהם.

קיים ויכוח אם כל אחד רוצה "לעבוד כמו פקיד, עם חופשות כמו של מורה ומשכורת של חבר אגד", אבל כנראה שירצו גם סיפוק בעבודה.וסליחה על הסטריאוטיפים הלא-מדוייקים, זה רק פתגם.

כמח רוב הכותבים, המצב המשפטי כיום לא תואם את השקפותיי.כמו בצחום הכלכלי, התערבות המדינה צריכה להיות רק במקרים קיצוניים, כמו שכר המינימום או ריבית מקסימלית. נראה לי שבתחומים הנויים במחלוקת צריך להגיע לפתרון ביניים שאינו שולל את הרצון החופשי ומותר רק למבוגרים- לגליזציה שח הימורים אבל לא באשראי, סמים רכים אך לא קשים, פורנוגרפיה שאינה מציגה אלימות, וזנות ליגלית אך לא סרסרות ליגלית ומובן שלא סחר בבני אדם או אימוץ/פונדקאות תמורת כסף (גם אם קוראים לזה "החזר הוצאות").

הטעות שנעשתה בהולנד, המדינה הראשונה שהתירה את הזנות, היתה שהתירו גם את הסרסרות ולכן לא חל שיפור משמעותי במעמד הזונות.ולדעתי יש להתיר סחר איברים מן המת בלבד (כלומר התחייבות של החי), או כפי שאמר קאנט – לכל אדם יש מחיר, פרט לאדם עצמו.

יעל לוטן הגיב:

מי שמכיר את סיפוריהם הצרפתיים של גי דה מופאסאן או של ז’ורז’ סימנון זוכר בוודאי את תיאורי בתי הזונות. אלה היו מוכרים, חוקיים ונתונים להשגחה ממלכתית רפואית ולפיקוח משטרתי. כך הוגבלה במידה משמעותית הפצת מחלות המין הקשות וכן הפגיעות האלימות בנשים שעבדו בבורדלים הללו.

זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה קמה חברת פרלמנט צרפתייה בשם מארת רישאר ודרשה לסגור את בתי הזונות. לא קשה לשער מה היו טענותיה, מכל מקום היא הצליחה לסחוף את הפרלמנט הצרפתי ולהעביר -בתשעה באפריל 1946 – חוק הידוע עד היום הזה בשם "חוק מארת רישאר", והבורדלים נסגרו.

התוצאות ידועות – הזנות לא נעלמה, היא פשוט ירדה לכביש (כמובן שגם קודם לכן היו זונות ברחובות, אבל עיקר הפעילות היתה בבתים, שהיו הרבה יותר בטוחים). מחלות המין התפשטו במהירות, הנשים מצאו עצמן חשופות לאלימות מצד סוג הגברים הפונים אליהן כדי להתעלל בהן, וכל שאר הרעות החולות הידועות. הצעות לבטל את "חוק מארת רישאר" עולות לפרקים בפרלמנט הצרפתי, אבל מסיבה זו או אחרת הן לא עוברות. היום בעיית המחלות החמירה לאין שיעור – לא רק איידס, אלא כל מחלות המין משתוללות באוכלוסייה העולמית, ואין צורך לומר שגם האלימות נגד הנשים האלה לא התמעטה.

נכון, גם אני לא אשמח אם זונה תתחיל לשרת לקוחות תחת עמודי הבניין בו אני גרה, ומן הסתם גם לא אם ייפתח בורדל בסמוך לביתי, למרות שמזמן אין לי ילדים בבית. אבל אני משוכנעת שעד שלא תיפסק הדרישה הגברית לשירותי מין – ואין סיבה לחשוב שזה ייקרה בעתיד הנראה לעין – עדיף שהשירות יינתן בצורה חוקית ובמסגרת הניתנת לפיקוח רפואי והגנה משטרתית.