עפרה ישועה-ליית הגיבה במאמרה על סדרת מאמרי "סוגיות בציונות" וטענה שהבעיה המרכזית לתחלואיה של ישראל היא הדת – או כפי שהיא ביטאה זאת בכותרת המשנה של ספרה[1]: "איך ניגפה הציונות המדינית מפני הדת היהודית". היא גם כותבת שם: "כאשר נולדה הציונות כרעיון זוהר, מרגש ועשיר בהבטחות, היא לא ממש ידעה להעדיף את העתיד הציוני על פני העבר היהודי". היא הציגה שאלות כגון: "מדוע העם הישראלי מתנהג בצורה שכלל אינה אופיינית לקבוצות קולוניאליות אחרות". גם ההפרדה בין היהודים לאוכלוסייה הערבית מוסברת על ידה "באנומליה הישראלית הנובעת מהאספקט הדתי הייחודי המשפיע על מדינת ישראל והתמסרותו של השמאל הזה למודל הריאקציוני שמציעה האורתודוקסיה הדתית לישראל" ("על האנומליה הישראלית כסוגיית שמאל בלתי פתורה", הגדה השמאלית 10/03/05). נראה לי שנקודת המוצא הזו שגויה מאוד וכי יש מקום לברר, ולו במעט, את היחס בין הציונות לדת בהתהוות הלאום הישראלי.

אין לדעתי אפשרות אפילו להתחיל להבין את החברה הישראלית בלי להכיר בכך שהישות הישראלית נוצרה בתהליך של קולוניאליזם (ולפיכך גם היציאה מן הסבך צריכה להתחיל בתהליך של דה-קולוניזציה). להציב כמקור כל הרעות את האורתודוקסיה הדתית, ולהעביר לאחריותה בדרך פלא את כל מעלליה של הקולוניזציה הציונית, מנקה אמנם את הציונות ("רעיון זוהר") אבל אין לזה סימוכין בעובדות, זה פשוט עוול להיסטוריה.

יש לזכור עובדת יסוד: הדת הממוסדת (האורתודוקסית) התנגדה בכלל לציונות מראשית הופעתה. הסיבה על פני השטח היתה כי הממסד הדתי חשש לאבד את השליטה על המהגרים (היא התנגדה גם להגירה לאמריקה ולאירופה המערבית, ובצדק מבחינתה, רוב המהגרים האלה אבדו לדת האורתודוכסית). זו הסיבה מעל פני השטח. אך יש גם סיבה עמוקה יותר והיא שהציונות היתה תנועה לאומית שאומצה מן "הגויים", כלומר תנועה שצמחה מן התנועות הלאומיות האירופאיות בזמן ההוא. תנועות אלה קמו על רקע של היחלשות הדת שמלכה על התודעה בעידן הקדם-קפיטליסטי. התנועות הלאומיות התפתחו על רקע הופעת הנאורות באירופה שהחליפה את הדת כתודעה שלטת. ובין היהודים על רקע תנועת ההשכלה. אותם יהודים שכבר השתחררו מן הדת, הצטרפו לתנועות הלאומיות – כך היה בכל ארצות אירופה וכך גם ביחס לציונות. הציונים הראשונים היו ברובם הגדול חילונים – ממשה הס עד הרצל, נורדאו, ורבורג, אופנהיימר ובודנהיימר בגרמניה (מנהיגי הציונות הגרמנית היו גם בעלי השפעה מכרעת בשנים הראשונות של התנועה הציונית העולמית). כך גם היה בין יהודי רוסיה של אותם ימים: אחד העם (אשר גינצברג), אוסישקין, פינסקר ומוצקין וכן אנשי העלייה השנייה: בן גוריון, בן צבי, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין וכו’. כולם היו אנשים חילוניים.

שוב מתברר שהציונות לא צמחה מתוככי היהדות או הדת היהודית אלא דווקא מהקשר עם הסביבה הלא יהודית, בהשפעת העמים בתוכם ישבו. בניגוד לטענה הנשמעת לעתים, לא היהודים שהתפללו חמש פעמים ביום לבוא המשיח ולשיבה לירושלים היו לציונים אלא דווקא אלה שלא התפללו.

לא לחינם לא התפתחה התנועה הציונית בקרב יהודי המזרח שנעדרו את תהליכי החילון.

רק מיעוט קטן מבין היהודים הדתיים הצטרפו לציונות ובצדק נקרא זרם זה "הציונות הדתית" (ולא "הדת הציונית"). הרב ריינס, מייסד הציונות הדתית "המזרחי", הציב את הציונות הדתית בצד המתון של הציונות. הוא הפריד בין הציונות למשיחיות, ותמך בתוכנית אוגנדה.

הציונים לא היו דתיים – אבל הם היו נלהבים מעין כמוהם למיתוסים היהודיים מהם שאבו ביסוס לציונות – למרות שלא האמינו בדת. גם תופעה זאת לא היתה אופיינית או שונה מן הנהוג בתנועות הלאומניות בנות זמנן. גם אלה המציאו והאדירו גיבורים מיתולוגיים ככל שידם השיגה – הצרפתים המציאו את אגדת רולנד, הגרמנים התרפקו על ארמיניוס, והאנגלים על המלך ארתור. בצורה דומה אימצו הציונים הלא דתיים את סיפורי המקרא ליצירת אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה ציונית.

הפן הקולוניאלי של הציונות נוצר כאשר העלייה לפלסטינה הפכה למציאות. הציונות הפכה לקולוניאליסטית, כלומר מתיישבת על חשבון התושבים הילידים, רק בהמשך התגשמותה בפלסטינה. גם כאן הציונות לא היתה מיוחדת במינה – היא אימצה את ההשקפה ואורח המחשבה ששלט באירופה האימפריאליסטית באותו הזמן: אפשר להתיישב בכל מקום מעבר לים ואין להתחשב בעמים היושבים באותם מקומות. כאן נוצרה גם השפה המשותפת כל כך למתנחלים קולוניאליסטים בכל העולם כלפי הילידים: הם פרימיטיבים, מפגרים מבחינה תרבותית, חסרי יצירתיות, בוגדניים, לא ממש בני אדם וכדומה. כל הביטויים האלה באו להצדיק נישול, גירוש, חיסול וגזילת אדמתם של העמים הילידים. אין לכן להשתומם על התבטאויותיהם של מייסדי הציונות. הרצל כתב בספרו הפרוגרמאתי "מדינת היהודים": "אנחנו נהיה שם חלק מן המבצר האירופאי נגד אסיה, מוצב של ציוויליזציה אל מול הברבריות"[2]. והוסיף: "יגידו שרק אנשים עניים יבואו איתנו, אבל בדיוק אותם אנו צריכם בתחילה! רק אנשים מיואשים יהיו כובשים טובים"[3]. ונורדאו – חברו של הרצל – הזכיר בנאומו בקונגרס הציוני הראשון את האסיאנים והאפריקנים כמנוונים.[4] הסוציאליסט בורוכוב כינה אותם "השכנים הסמי-ברברים"[5]. התבטאויות אלה היו ביטוי של גזענות עמוקה שרחשו קולוניאליסטים מכל הסוגים כלפי העמים אותם הם שיעבדו ונבעה ממציאות כיבוש ושליטה על עמים ילידים, ולא מתוך מניע דתי. כך היה גם בקולוניאליזם הציוני, הרבה זמן לפני שהדת האורתודוקסית השתלטה כביכול על "הציונות הזוהרת".

כאמור, הדת היהודית הצטרפה לציונות רק מאוחר יותר. הרצל רצה להרחיב את התמיכה בציונות "ולרכוש" יהודים דתיים לציונות אבל כאמור ללא הצלחה יתירה. לקראת הקונגרס הציוני בבאזל טרחו המארגנים להושיב גם רבנים על הבמה, הם חיפשו רב אורתודוקסי מגליציה הלבוש בקפטן ארוך ושחור, בתור קישוט קוסמטי…[6]

בכל השנים הפורמטיביות של הציונות – וגם לאחר מכן – הציונות הדתית לא מילאה תפקיד חשוב ובוודאי לא תפקיד מנהיגותי בתנועה הציונית. עד לקום המדינה ובעצם עד מלחמת ששת הימים, השתייכה הציונות הדתית דווקא לחלק המתון יותר ביישוב ובמדינה. בעידן הציוני-חלוצי הדתיים חיקו יפה את התנועות הציוניות החילוניות. זה ניכר אפילו בשם תנועותיהם. בשמאל הציוני היו "הפועל הצעיר" ו"מפלגת פועלי ארץ ישראל" ובמגזר הציוני הדתי אנו מוצאים את "הפועל המזרחי" ואפילו את "פועלי אגודת ישראל". ליד קיבוצים ומושבים של תנועת העבודה קמו גם אלה של הפועל המזרחי ושל אגודה.

הציונות הדתית היתה שותפה למטרות ולמעשי הציונות. עוד בוויכוח אוגנדה תמך הרב ריינס בעמדות של הרצל בעד התוכנית; יותר מאוחר תמך המזרחי בתוכנית החלוקה של פיל ב-1937 ותוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947. הלאומנות מקדשת השטחים נתפסה כמנוכרת לערכי היהדות. בארגונים כמו "ברית שלום" מספר הציונים הדתיים היה רב יחסית. גם דמות כמו זו של פרופ’ לייבוביץ עולה בהקשר זה. עם קום המדינה ניצבה הציונות הדתית בראשות י.ח. שפירא בדרך כלל שמאלה ממפא"י ובן גוריון. אפילו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אביהם הרוחני של המתנחלים כיום, השתלב למעשה בזרם הציוני הכללי כאשר ראה "במעשי החילונים מחוללי המצוות, ובמרכזם החלוצים, קדושה עליונה"[7]. לפי התיאולוגיה שלו, החילונים יבנו את המדינה החומרנית – ורק אחרי זה יגיע תורם של הדתיים (כחניך "השומר הצעיר" זה מזכיר לי את תורת השלבים של מאיר יערי – בתחילה נבנה את הארץ ובשלב השני יבוא תורה של המהפכה הסוציאליסטית!). לפי כל אלה יש לשאול מתי לעזאזל הצליחו הדתיים להגיף את הציונות המדינית?

אבל אולי ההתבדלות של הציונות מן התושבים הערביים ויצירת חברה מתחרה להם בפלסטינה מקורה בהגשמת עיקרי הדת היהודית?

גם לכך אין בסיס היסטורי. תנועות ההתיישבות הציוניות על מושביה וקיבוציה החילוניים, מעולם לא העלו בדעתם לקלוט לתוכם פלסטינים כפי שקולוניזטורים בכל העולם הקפידו תמיד להקים גדרות ביניהם לתושבים המקומיים. או ניקח דוגמה אחרת של ההתבדלות הציונית – הקרן הקיימת, זו כידוע אסרה מראשיתה על מכירת קרקע לשאינם יהודים ולא הסכימה להקים יישוב לא יהודי על אדמותיה. האם היא נהגה כך מתוך מניעים דתיים? גם לכך אין בסיס. הקרן הקיימת נוסדה על ידי יהודים חילוניים לפי דוגמה של קרנות קרקע דומות שהיו באופנה בסוף המאה ה-19 בגרמניה הקיסרית,[8] ושמטרתם היתה להשתלט על אדמות איכרים פולניים או למנוע שאדמות אלה יפלו לידיהם של פולנים. כלומר, מטרה כשרה ומובנת לכל התפשטות קולוניאלית.

אחת הדוגמאות הידועות של הפרדה בין פועלים יהודים לפועלים ערבים היתה סיסמת "כיבוש העבודה"[9]. זו היתה תנועה שנוסדה ע"י מפלגת הפועל הצעיר. מטרתה היתה לספק עבודה לפועלים יהודים מחוסרי עבודה על ידי סילוק פועלים ערביים שהועסקו במשק היהודי. אלא שגם מדיניות זו לא היה לה כל קשר למניעים דתיים. בעלי המטעים היהודיים העדיפו את הפועלים הערבים כי היו זולים יותר ורגילים יותר לעבודה חקלאית מן הפועלים היהודים "העולים החדשים". הפועל הצעיר העדיף דווקא להדגיש את ההיבט הציוני: "תנאי הכרחי למימוש הציונות הוא כיבוש כל תחומי העבודה בארץ ישראל ע"י יהודים".

בסופו של עניין "כיבוש העבודה" נכשל באופן נחרץ – במושבות המשיכו להעסיק ערבים (אף כי בשכר נמוך ובמקומות עבודה פחות מקצועיים משל העובדים היהודיים), וזאת בניגוד גמור לטענה כאילו היהודים לא העסיקו ערבים מטעמים דתיים ובניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם.

גם הטענה שהיהודים נהגו שונה ממתיישבים אירופאים בארצות אחרות אין לה ביסוס – אלא אם רוצים ליצור "אנומליה" מלאכותית. בכל מקום אליו הגיעו מתיישבים קולוניאליסטים הם הנהיגו הפרדה בינם לבין התושבים המקומיים והנהיגו כיבוש עבודה שהפריד בין הפועלים המקומיים והלבנים. בוודאי שהיו הבדלים בין הקולוניאליזם הציוני לבין קולוניאליזם בארצות אחרות – כמתבקש מן התנאים השונים בארצות השונות. אך פרט לכך שלא היה כוח אימפריאליסטי יחיד שעמד מאחורי המתיישבים הציוניים (אף כי גם לכך יש תקדימים בקולוניאליזם אירופאים אחרים) – הרי היה דמיון רב ביותר בין הקולוניאליזם בפלסטינה לזה שבשאר המושבות.

גדעון שפיר, שכתב את הספר המקיף והיסודי על הקולוניזציה הציונית, מסכם זאת כך: "ביסוד היה דמיון בסיסי (‘פונדמנטלי’) של מטרות ‘העלייה השנייה’ עם אלה של מתיישבים לבנים במקומות אחרים כלומר – מושבות שמטרתם לייסד אוכלוסייה הומוגנית של מתיישבים-מהגרים"[10]. במיוחד אפשר להסכים עם שפיר כאשר כתב שהפרדה (בין יהודים לערבים) היתה "תוצאה" ולא "סיבה" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[11]

זו אם כן היתה המציאות של הקולוניאליזם הציוני שאינו נובע כלל משיקולי דת אלא מן ההיגיון הפנימי של כל קולוניאליזם שבא לשלוט ולהשתלט על העם הילידי שמצא במקום.

התחושה האנטי דתית בקרב הציבור כיום מושפעת ודאי, פרט לכפייה הדתית לכשעצמה, מההתנחלות הדתית-בריונית בשטחי הכיבוש במשך קרוב לארבעים שנה. אכן המתנחלים השתמשו בדת כהצדקה ואף כהוראה ומצווה לנישול, גזילה, דיכוי ואדנות. אבל אפילו כאן ראוי לזכור שהדחף הראשוני ליסודה של תנועת "ארץ ישראל השלמה" בא מהצד השמאלי-חילוני של החברה הישראלית. נתן אלתרמן ומשפחת טבנקין מהקיבוץ המאוחד חברו ליגאל אלון ושמעון פרס. הם אלה שהעניקו את הלגיטימציה ל"גוש אמונים", הם אלה שהכניסו אותם לטרקלין הישראלי. אך כאן יש לציין כי למה שקוראים באופן עקשני "מפעל" ההתיישבות הוא מיסודו כובשני ואדנותי, והאלמנט הדתי הוא משני בהחלט. הטיב לבטא זאת יאיר שלג בעיתון "הארץ" כאשר כתב תחת הכותרת "קנאות ציונית, לאו דווקא דתית" (3/3/05): שבחלקים מהציונות הדתית נהפכו הערכים הציוניים עצמם, כמו ההתיישבות, לבעלי מעמד "אורתודוקסי" חזק יותר מכל עיקרון הלכתי.

מובנת וראויה היא השאיפה של ישועה-ליית להפרדת הדת מהמדינה ושאיפתה לחברה השייכת לכל אזרחיה בישראל. אולם הקונטקסט הרחב יותר של מאבק זה והצלחתו, קשור עם המערכה נגד הכיבוש ובעד דה-קולוניזציה של ישראל. אם לעומת זאת שאיפות אלה כרוכות בהשלמה עם הכיבוש, הן מאבדות את האופי הפרוגרסיבי-ליברלי שלהן (שזו ודאי לו כוונתה של ישועה-ליית), ומתחילות להדמות לפוליטיקה של טומי לפיד. גם הוא שואף להפרדת הדת מהמדינה אלא שהכיבוש לא מפריע לו במיוחד.

[1] עפרה ישועה-ליית, ארץ, ברית (איך ניגפה הציונות המדינית מפני הדת היהודית) הוצאת נמרוד, תל אביב, 2005

Share on Facebook