כבר שנים רבות שאני שולל את האוריינטליזם הימני והשמאלי. ההסתכלות המערבית הלבנה על המזרח, אינה נכונה, אינה חכמה ואינה צודקת. לא חסרות ראיות לכך שעמים במזרח, ובעולם השלישי בכלל, יכולים ללמד עמים מערביים לא פחות משאלה יכולים ללמד אותם בתחומים שונים. כך שנסיעתנו לוייטנאם, רעייתי ברוריה ואני, נבעה קודם לכל מהעובדה ששנינו מכורים להכרת אנשים ועמים השונים זה מזה באורח חייהם, וגם מהעובדה ששנינו מכורים לנסיעות ולהכרת נופים שונים. הסיבה השנייה המוכחת לא פחות היא העובדה שדרכו של השמאל הרדיקלי, קומוניסטי או סוציאליסטי אל השלטון, אינה קשה יותר ממימושם של הערכים המנחים אותו הלכה למעשה, בארצו שלו. הדבר נכון במיוחד כאשר השמאל עולה לשלטון בארצות תת-מפותחות, כלכלית, חברתית ותרבותית; ובעולם שחלקו הגדול עומד לו מנגד בערכיו ובעוצמתו. בקצרה, כל אלה היו סיבות ראויות לנסוע לוייטנאם.

מקורות:

הדברים שייכתבו להלן אינם בגדר מחקר ועם כל הרצון לספר דברים כהוויתם, יתכנו טעויות. הם נכתבו על יסוד התרשמויותינו מהסיור בוייטנאם; מספרי ההדרכה שקראנו לקראת הנסיעה, במהלכה ואחריה; מהידע שרכשנו ממדריכינו; מיומן מסע יומי שניהלנו; מעיתונות וייטנמית באנגלית; מבוליטין חודשי של המפלגה; ומספר על "האסטרטגיות והתוכניות להתפתחותה הכלכלית-חברתית עד 2010″. הספר נכתב על-ידי כלכלן בשם: Ts.Nguyen Manh Hung ופורסם על ידי בית ההוצאה הסטטיסטי של וייטנאם.

הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם – תעודת זהות:

שטח: 329,560 קמ"ר
גבולות: לאוס 2,130 ק"מ; סין 1,281 ק"מ; קמבודיה 1,228 ק"מ
אקלים: טרופי בדרום, מונסוני בצפון עם שתי עונות – עונה חמה ורטובה ועונה חמה ויבשה
אוכלוסייה: 83 מיליון נפש
קצב גידול אוכלוסין: 1.2% לשנה
תוחלת חיים: כ-70 שנה (ממוצע גברים ונשים)
קבוצות אתניות: וייטנמים 85%-90%; סינים 3%; ו-54 קבוצות אתניות נוספות
דתות: בודהיזם, טאואיזם, קתוליות, איסלם, פרוטסטנטים, קאו-דאי
עצמאות מצרפת: 2/9/1945
עיר בירה: האנוי
מטבע: דונג (דולר שווה לכ-16,000דונג)
קצב צמיחת התל"ג: 7.6% ב-2004
אוכלוסייה מתחת לקו העוני: כ-18%
אבטלה: כ-5% בערים. הכפריים עובדים ב-80% מכוח עבודתם
תעשייה: מזון, ביגוד, מכרות, כימיקלים, זכוכית, נפט, פחם, פלדה, נייר, מכוניות ואוניות
משאבים טבעיים: פוספטים, פחם, מגנזיום, כרום, נפט, יערות, מים
הדגל: כוכב צהוב במרכזו של רקע אדום

קצת היסטוריה

וייטנאם נשלטה בעבר הרחוק יותר מאלף שנים על-ידי סין, ונשלטה יחד עם מדינות אחרות של "הודו סין" (לאוס וקמבודיה), מאמצע המאה ה-19 על-ידי צרפת. במלחמת העולם השנייה נכבשו מדינות אלה בידי יפן, שגורשה ב-1945, וצרפת חזרה לשלוט באזור, כובשת בתחילה את האזור במונחים מתונים של "חבר העמים הצרפתי". אבל הכיבוש הצרפתי החמיר ופרצה מלחמת וייטנאם (החזית הלוחמת נקראה וייטמין) עד למפלה הצרפתית הגדולה בדיין-בן-פו, ב-1954. באותה שנה התקיים הסכם ז’נבה שחילק את וייטנאם לשניים בקו הרוחב 17. בצפון הוקמה וייטנאם הסוציאליסטית בראשותו של הו-צ’י-מין, בדרום הוקמה ממשלה ימנית, שבתחילה קיימה יחסים סבירים עם האנוי. אולם כאשר נעשה ניסיון להדק את הקשרים (בדרום שלט דיאם), סייעה ארה"ב להתקוממות של הצבא שתפס את השלטון בדרום. מאז, כאשר המחתרת הוייטנמית בדרום (הווייטקונג), גייסה לעזרתה את צפון וייטנאם, פרצה המלחמה עם האמריקאים.

המלחמה עם האמריקאים ומלחמת האזרחים בין הצפון לדרום נסתיימה ב-900,000 הרוגים בצפון, 200,000 בדרום ו-50,000 אלף הרוגים אמריקאים. היא הסתיימה ב-1975 במפלה אמריקאית (העם היחיד בעולם שניצח את מעצמת העל במלחמה). כמות חומר הנפץ שבו הופצצה צפון וייטנאם, האנוי בעיקר, שווה כמסופר לכמות חומר הנפץ בו השתמשו הצבאות הלוחמים במלחמת העולם השנייה. האמריקאים השתמשו ב"איג’נט אורנג’" (Agent Orange – דיוקסין), חומר רעיל המפוזר ממטוסים, משמיד כל חי שבדרכו וכל מה שצומח. בביקורנו הגענו למרכז עבודות יד מסוגים שונים: אריגת תמונות, קרמיקה ומלאכות יד אחרות. במרכז עובדים כבר שלושה דורות של נפגעי ה"אורנג’" ויש מרכזים כאלה גם במקומות אחרים. אנשי הוייטקונג הסתתרו בדרום במחילות קוצ’י, בעומק של 3 קומות, בהם חיו הלוחמים בשנים 1960-1975; גם שם ביקרנו: שלוש קומות עומק וחדרים; חדרי מלאכה להכנת כלי נשק מנשק אמריקאי, מטבח לבישול אורז ושורשים מזינים כמזון. מ-16,000 לוחמים שרדו 6,000, אחרי הפצצה אמריקאית שפגעה בחלק מהמחילות סמוך לסיומה של המלחמה (כמובן שישראלים הנכנסים למחילות כאלה אינם יכולים שלא להיזכר במחילות אחרות, אלה שברפיח).

בנוסף למחילות מנציחה וייטנאם את המלחמה במוזיאון המלחמה בהו-צ’י-מין, השם סייגון הוחלף ביום השני לניצחון (אזור אחד, מרכזי בעיר נשאר סייגון גם עתה). המוזיאון נקרא במקורו "מוזיאון לפשעי מלחמה" אבל לקראת ביקורו של הנשיא קלינטון בוייטנאם ב-2000, שונה שמו של המוזיאון ל"מוזיאון המלחמה", בו כמובן צפינו בכל מוראותיה. ב-1976 אוחדה וייטנאם פורמלית למדינה אחת ששמה "הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם". המדינות הראשונות שסייעו לה אחרי הניצחון היו ברית-המועצות, שבדיה וקובה.

הו-צ’י-מין

הו-צ’י-מין (כינוי שמשמעו: "מביא האור"; אוהדיו מכנים אותו בשם הדוד הו) חי בשנים 1890-1969. היה שנים באירופה, היה בין מייסדי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ב-1920. אחר-כך היה פעיל בקומינטרן. ב-1930 הקים את המפלגה הקומוניסטית של וייטנאם (הגענו לשם בדיוק כשחגגו לה 75 שנה להיווסדה). הו-צ’י-מין הנהיג את מלחמתם של הוייטנמים נגד הצרפתים, 8 שנים שהה בהרים שמסביב להאנוי; נאסר כמה פעמים על פעילותו המהפכנית במדינות שונות (בתקופת הקומינטרן). חזר אחרי עשרות שנים לוייטנאם וב-1945 כתב וקרא את מגילת העצמאות של העם הוייטנמי (יש בה קטעים ממגילת העצמאות האמריקאית). הוא מונה לנשיא הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם, ומת ב-1969, לא נשוי, ולא זכה לראות את הניצחון על האמריקאים ומנהיגי הדרום. בצוואתו ביקש לשרוף את גופתו ולפזר את אפרו על הגבעות שמסביב להאנוי: "זה מעשה היגייני וטוב לפריון האדמה". אולם יורשיו לא שעו לבקשתו והקימו לו מוזולאום מפואר מאוד באזור יוקרתי של האנוי, אזור צרפתי לשעבר. במחשבה של צופה כמוני, שאינו אוהב מוזולאומים, האם לא צדקו יורשיו מבחינה הסברתית-דידקטית פשוטה? האם לא חשוב לעם כה גדול ומפגר כל-כך בהשכלתו, כי יישמר לו סימלו של "אבי האומה"?

המבקרים במוזולאום, מבקרים גם בדירתו ובמשרד הסמוך לדירתו, בה התקיימו הפגישות של הלשכה הפוליטית בתקופת המלחמה. אין גבול לפשטות ואין גבול לצניעות האישית!

ההתפתחות הכלכלית-חברתית

כמובן שלא הגענו לוייטנאם כסוקרים אובייקטיביים. יותר מכל רצינו לראות במו עינינו איך חיים 83 מיליון וייטנמים, 30 שנה אחרי הניצחון. מה שהבינונו עם הזמן היה ששני עקרונות מדריכים את המדינה הוייטנמית כיום:

• היא ממשיכה להגדיר את עצמה כאחת המדינות העניות בעולם
  
• היא חותרת להגיע ב-2020 להיות מדינה תעשייתית מודרנית, בדרך לסוציאליזם

לתוכניות החומש בדרך הזאת קדמו שנים קשות, שהוייטנמים מגדירים את הגורמים להם כאובייקטיבים וסובייקטיבים (גם בעתיד, בכל דיון רציני, קיימת החלוקה הזאת בין שני סוגי הגורמים). קריסת ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה; המצור האמריקאי על וייטנאם והמשבר הכלכלי באזור במחצית השנייה של שנות התשעים. אבל גם בתקופה זו חלו שינויים חיוביים בכלכלה ובחברה ועיקרם היכולת לספק לאוכלוסייה הוייטנמית מצרכי מזון בסיסיים.

שינויים מסוימים ברפורמה הכלכלית בוייטנאם החלו עוד ב-1986 (תקופת גורבצ’וב בברה"מ) אולם השינויים הגדולים בכלכלה חלו ב-1993, כאשר הוכרזה רשמית כלכלת שוק בעלת אוריינטציה סוציאליסטית. למיטב הבנתי, הכלכלה הזו משלבת שני תחומים, כלכלי וחברתי: בתחום הכלכלי נפתחת הדרך לסקטורים כלכליים שונים מבחינת הבעלות עליהם, כאשר בעלות המדינה היא תמיד במרכז; ואילו מהבחינה החברתית, מושם דגש על המלחמה בעוני. הסקטורים הכלכליים השונים הם אלה: הסקטור הממלכתי, הסקטור הקואופרטיבי, הסקטור הוייטנמי הפרטי, סקטור היוזמות המשותפות (הון מקומי וזר) וסקטור המשקיעים הזרים.

מבחינת המאבק בעוני מושם דגש על אזורי העוני הקשים ביותר והאוכלוסיות העניות ביותר: האזורים הכפריים, אזורי המיעוטים האתניים והאוכלוסיות הסובלות ביותר: ילדים, נכים קשישים ונשים. המדינה מטפלת בעוני באמצעות "משרד העבודה לנכים ולרווחה", אולם לא רק המדינה מטפלת בעוני כפי שעוד נראה.

מדיניות השוק הפתוח והחתירה למדינה תעשייתית מודרנית בשנת 2020, משנה באורח יסודי את המבנה של כלכלת המדינה לפי הענפים השונים ולפי הבעלויות השונות בסקטורים השונים.

להלן מספרים לתוכנית 2000-2005:

• חקלאות 17% מהתל"ג
  
• תעשייה 40% מהתל"ג
  
• שירותים 42%-43% מהתל"ג

כוח העבודה החקלאי צריך לרדת ב-50% מזה שהיה ב-2000 (המדריך בדרום וייטנאם אמר כי כיום הוא 25% מכוח העבודה הכללי – הצעירים בורחים העירה; הקשישים הם קשישים).

תוכנית ההתפתחות של הכלכלה ל-2005: תעשייה – 13.5% בשנה. מזה 35% ממלכתי. לא ממלכתי – 11.5%. השקעות זרות 22%. שירותים – 6.8%.

גם בסקטורים של הכלכלה ישתנו אחוזי הבעלויות. מדינתי – 39%; קולקטיבי – 8.5%; פרטי וייטנמי – 36%; מעורב – 3.9% (ממלכתי-פרטי); השקעות זרות – 13.3%.

יצוא החקלאות עדיין במרכז: ירד מ-42% ב-1996 ל-30% ב-2000.

מתפתחות גם השקעות וייטנמיות בארצות אחרות, 12 מדינות.

קיימת כמובן גם מגמה לשנות כך את מבנה העבודה: בתיעוש מ-16% ב-2000 ל-21% ב-2005; שירותים מ-21% ל-23%. להוריד את אחוז העבודה החקלאית לסוגיה מ-93% ל-56%.

בסיכום: החלוקה לענפים צריכה להיות כזאת: 20% לחקלאות; 40% לתעשייה; 40% לשירותים. גם חלוקת השקעות המדינה תשתנה: 13% בחקלאות; 64% לתעשייה; 15% לתחבורה; 8% לחינוך, בריאות וטכנולוגיה.

הסקטור הממלכתי העומד במרכזה של הכלכלה הוייטנמית כולל: אוצרות טבע, אנרגיה, תחבורה, תעשיה כבדה (אזרחית וצבאית). תעשיה קלה פונה יותר לכיוונה של ההפרטה. סקטורים של יזמות משותפת לעיתים 50/50 לעיתים 70/30 (המיעוט למדינה).

מחוזות בוייטנאם מפרסמים פרוייקטים אליהם מוזמנות השקעות חוץ. הפרוייקטים הם ברובם בהתאם לצרכים וייטנמיים ולא מוצרי חברות זרות כמו נעלי נייק המיוצרים בוייטנאם בגלל העבודה הזולה. הפרוייקטים המוקמים בהשקעות חוץ אינם נצחיים והם מוגבלים בשנים. אנחנו שמענו על תקופות זמן של 15, 30-60 שנים. המשקיעים המועדפים היום הם הוייטנמים החיים מחוץ לוייטנאם.

להלן כמה משפטי סיכום וייטנמים לתוכנית הכלכלית של השוק הפתוח באוריינטציה סוציאליסטית:

• הממשלה מכבדת את זכותו של כל אזרח לפתוח עסק בהתאם לחוק; לכל העסקים יש גישה שווה להון, הלוואות, טכנולוגיה וכו’. תחרות בריאה של כל הסקטורים בכלכלה משרתת את כלכלת השוק בעלת האוריינטציה הסוציאליסטית.
  
• עובדים היוצאים ממפעלים ממלכתיים עקב שינויים שחלו בהם (הצטמצמו או נסגרו), יקבלו סיוע בלימוד מקצוע; בחיפוש מקום עבודה לקבלת שכר מתאים. במקרה של אבטלה – תמיכה במחוסרי עבודה בהתאם לנוהג.

החברה הוייטנמית מקיימת מפעלים לעזרתה של כלכלת השוק:

• יום היזמים הוייטנמים (הצעירים בעיקר) מספרם עלה מ-21,000 ב-2003 ל-147,000 ב-2004
  
• קואופרטיבים: בכל 64 האזורים של וייטנאם יש היום 8,000 קואופרטיבים או ארגוני קואופרטיבים. התוכנית להגיע ב-2009 לכך ש-80% של בתי-אב באזורים הכפריים יהיו קואופרטיבים או שיזדקקו לשירותם של קואופרטיבים.
  
• עבודה ואבטלה. ב-2004 בערים 95% עובדים וכ-5% מובטלים. בכפרים 99% עובדים ו-1% מובטלים. אבל בכפרים יש מושג של זמן עבודה פעיל והוא רק 80%! בכפרים רק ל-25% יש מקומות עבודה עם משכורת; אחרים מגדלים אורז וכו’ באדמותיהם.
  
• המדינה מעוניינת ביצוא כוח עבודה לחו"ל. ב-2005 ייווצרו 1.6 מיליון מקומות עבודה במדינה ו-70,000 מקומות עבודה בחו"ל.
  
• תיירות. מאות אלפים – צווארון לבן וכחול – עובדים בתיירות. בעשרות אוניברסיטאות ומכללות לומדים תיירות וכן בבתי-ספר מקצועיים בוייטנאם ובחו"ל.

סיכום התפתחות התל"ג בוייטנאם: 1990 – 4.4%; 1995 – 8.2%; 2000 – 6.9% (אחרי המשבר האזורי); 2004 – 7.5%; תוכנית ל-2005 8%+.

רעב ועוני

חשוב מאוד שנזכור כי המדינה המציגה לעצמה יעד להיות ב-2020 מדינה תעשייתית מודרנית, היא כיום, לפי הגדרתם שלהם, אחת המדינות העניות בעולם. על-כן חשוב מאוד לדעת מהי עמדתם העקרונית, הכוללת, לגבי דרכי היציאה מהעוני.

הם קובעים באורח חד-משמעי כי ניסיונם הלאומי מוכיח שהעניים אינם יכולים לצאת ממעגל העוני ללא התערבות מרכזית של הממשלה. העניים אינם יכולים לבטח את מימוש זכויותיהם בעצמם. המדינה וכל החברה חייבת לספק להם תשתיות וכל הדרוש ליציאה מהעוני; ואילו הם חייבים להיות מודעים ליכולתם ולפעול למען עצמם כדי לצאת ממעגל העוני.

לוייטנאם הישגים גדולים בטיפול בעוני. אבל בעיותיה נשארו בעיקר באזורים כפריים, באזורי מיעוטים אתניים, באוכלוסיית קשישים, ילדים ונשים – הם הנפגעים ביותר. יש אומרים כי העוני הכלל ארצי ירד מ-17.8% בשנת 2000 ל-10% ב-2004, אבל הפערים בין האזורים השונים ובין האוכלוסיות השונות הם עצומים.

וייטנאם קיבלה על עצמה את מגמות האו"ם למלחמה בעוני וברעב. קו הגבול של האו"ם לרעב הוא 2,100 קלוריות ליום; ויש עדיין אנשים רעבים בוייטנאם, בעיקר באזורים הנחשלים למיניהם. קיימת עדיין תת-תזונה לילדים מתחת לגיל 5.

ב-1,870 יישובים היתה בשנת 2000 נחשלות. ל-20%-30% אין דרכים למרכזים; ל-40% אין עדיין חדרי לימוד; ל-50% אין עדיין מרפאות; ל-55% אין עדיין מים נקיים (בעיה וייטנמית קשה המחייבת להרתיח מים לשתייה). 50% אינם מחוברים לזרם החשמל. ל-50% אין סידורי השקיה ול-20% אין שווקים.

מספר המשפחות "הנופלות" מדי שנה מתחת לקו העוני (אבטלה; מחלות; אסונות טבע) גדול ממספר המשפחות היוצאות ממנו.

יותר מ-90% של העניים גרים באזורים חקלאיים. יותר מ-80% של העניים הם כפריים, ללא השכלה חקלאית וללא גישה למקורות כלכליים והשכלתיים.

עוני של רעב היה ב-1996 4,6% בערים ו-16% בכפרים.

המדינה פועלת לגיוסה של החברה הוייטנמית לעזרתם של העניים והרעבים. "ימי עניים" הפכו ל"חודשי עניים". מסייעים להם בבניית בתים; מסייעים להם בהשתלבות בייצור; בגישה לטכנולוגיה ולמדע ובמציאת מקומות עבודה. הכל לעזרתם, יחד איתם ולא כתמחוי.

בדרך זו קיבלו עזרה יותר ממיליון עניים החיים ב-67 מחוזות. ב-62% מהכפרים יש כבר מים נקיים (זאת אומרת שב-40% אין).

כיוון דומה של עזרה אזרחית מתקיים למען קשישים עניים. ב-1965 הוקם ארגון לאומי לטיפול בקשישים עניים. הדגש הוא על הפעלת קשישים ולא על פעולה למען קשישים פסיביים; להשתמש בידיעותיהם; לפתח פוטנציאל כלכלי שלהם וטיפוח קשרים פוליטיים-תרבותיים ביניהם. לעניים באזורים של מיעוטים אתניים יש מעט מאוד קרקע; עובדה זו נוטה לעבור מדור לדור, מה שמקשה מאוד להוציאם ממעגל העוני.

Share on Facebook