מכירים את הקטע מבריאן כוכב עליון בו נציגי החזית לשחרור יהודה מטיחים בנציג חזית היהודים לשחרור את מילת הגנאי Splitter (פלגן). אכן, כל אקטיביסט יכול ללא מאמץ למנות עשרות ארגוני שמאל הלוחמים נגד הכיבוש בצורה זו או אחרת. לרוב הם עושים זאת בצורה מבוזרת, ללא שום תיאום, כל אחד בזמן ובמקום שימצא לנכון, כנאמר. ברצוני להציג כאן יוזמה לפעולה שתאחד את כל הכוחות האלה ברגע נתון, ותשיג אפקט סינרגטי, כלומר, מצב בו השלם גדול מסכום חלקיו. היוזמה, עליה אני עמל כבר מספר שבועות, היא למסד מסורת בה יום מסוים בשנה יצוין כ"יום המלחמה בכיבוש". ביום זה כל הגופים שוחרי הדמוקרטיה יקדישו פעילות להתנגדות לכיבוש ותמיכה בדמוקרטיה – כל אחד בהתאם לתחום עניינו, קהל היעד שלו והאג’נדה שלו.
לדוגמה: סינמטקים יקרינו סרטים; תיאטראות יציגו הצגות הקשורות לכיבוש; מכוני מחקר יערכו כנסים; תנועות נוער יערכו פעולות; עיתונים יקדישו כתבות; אוניברסיטאות יקדישו הרצאות; חברי כנסת יזמו דיון בכנסת וכו’. כמובן שכל ה"חשודים המידיים", כלומר תנועות השמאל השונות, יוכלו לארגן פעולות באותו היום. היום ייפתח בעצרת של אמנים נגד הכיבוש ובעד הדמוקרטיה. בנוסף, אפשר להגדיר סמל לאותו היום, אותו יוכלו אנשים להציג, לדוגמה, דגל שחור על האוטו או במרפסת.
התוכנית היא לערוך השנה את היום נגד הכיבוש ב-19 ביוני, יום ראשון, כאשר העצרת תתקיים ערב קודם, במוצאי שבת.
מדוע היום הזה חשוב? מפני שבעוד שהחברה הישראלית דנה בקדחתנות בכל מיני נושאים הקשורים לכיבוש, הנובעים ממנו או כפופים לו, דיון אסטרטגי על הכיבוש עצמו כמעט ואינו נוכח. הדבר בולט במיוחד על רקע תוכנית ההתנתקות. תכליתה של תוכנית ההתנתקות אינה הפסקת הכיבוש, ולא רק שהיא אינה מוצהרת ככזאת, אלא שנהפוך הוא, אישים שונים, ובהם אריק שרון, דב וייסגלס ואהוד אולמרט, הצהירו קבל עם ועדה שתכליתה היא חיזוק אחיזתנו בגדה המערבית. אך יחד עם זאת, גם גופים אשר מאופי הגדרתם תכליתם להילחם בכיבוש, מרכזים את כל פעילותם סביב תוכנית ההתנתקות והצלחתה.
לתחושתי, הדיון הנסוב היום סביב מצב הכיבוש המתמשך הוא טקטי-תועלתני באופיו. דרוש דיון אסטרטגי-ערכי בנושא הכיבוש. מטרתי להשריש בקרב הציבור את ההבנה שהכיבוש רע, נקודה; שאל לנו לשאול מה נקבל עבור סיום הכיבוש?, אלא תחת זאת לשאול איך אנחנו מסיימים אותו?, כי סיומו הינה תכלית בפני עצמה; שהאינטרס לסיים אותו הוא שלנו לא פחות משהוא של הפלסטינים; שישראל אינה יכולה להיקרא דמוקרטיה כל עוד היא עוסקת בכיבוש; שהכיבוש (ואני מצטער על הקלישאה), משחית.
על אף האמור לעיל, אם ברצוננו לפרוץ אל מעבר לקהל המשוכנעים, אי-אפשר להתעלם לחלוטין מאירועי השעה. לכן ברצוני לקשר השנה את יום המאבק בכיבוש להתנתקות, אבל בצורה ביקורתית וספקנית. נראה שגם המתנחלים כבר מבינים שהפור נפל, ושככל הנראה תוכנית ההתנתקות תצא אל הפועל. אם כן, המאבק הוא כעת על תו המחיר שיוצמד למהלך. על האופן בו הוא יחרט בזכרון הקולקטיבי. המתנחלים היו רוצים למצב אותו כשבר גדול, קרע בעם, טראומה לאומית. כך הם מקווים שהרעיון של פינוי שטחים נוספים לא יעלה על הפרק במשך כמה עשורים.
שוחרי הדמוקרטיה, מנגד, צריכים להציג את המהלך הזה כיום חג. כניצחון של הדמוקרטיה. לא במובן של שמחה לאיד, אלא כצעד ראשון במסע קשה אך הכרחי שעל ישראל לעבור אל עבר עתיד טוב יותר. ברצוני להציג את היום הזה כיום של ניצחון הדמוקרטיה והתקווה על היאוש והכיבוש. לכן בחרתי בסיסמה "מתנתקים מהכיבוש, מתחברים לדמוקרטיה" כסיסמה לעצרת שתתקיים בשבת. הסיסמה אכן מתכתבת עם תוכנית ההתנתקות, אך יחד עם זאת מדברת על הכיבוש בכללותו, ולא רק על עזה. בנוסף, היא מדגישה את הסתירה המובנית בין כיבוש לדמוקרטיה, ובכך מדגישה את הצורך העמוק יותר בסיום הכיבוש, מעבר לשיקולים הטקטיים הרגילים.
פניתי למספר אישים שיביעו תמיכתם ברעיון. עד כה תומכים בו הסופרים דוד גרוסמן, סביון ליברכט וסמי מיכאל (שגם מכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח), ד"ר מיכאל בן-יאיר (שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה), המחזאי יהושע סובול ופרופ’ ענת בילצקי (שמכהנת כיו"ר "בצלם"). מספר גופים כבר אישרו השתתפותם ביום זה. אני קורא כאן לכל הארגונים שוחרי הדמוקרטיה, זכויות האדם, ההומניזם והשלום, ליצור איתי קשר ולהשתלב ביוזמה. דרושים כמה שיותר אירועים באותו היום, בכמה שיותר מקומות שונים בארץ. אם אתם זקוקים לעזרה בארגון, או לעזרה כלכלית, יש משאבים שאוכל להעמיד לרשותכם.
יוזמה ברוכה, יש להצטרף אליה.
לליבנה,
מצטרף לקודמי בדבר היוזמה. אולי הגיע הזמן, שתנועות השמאל בישראל תתאחדנה תחת מפלגה אחת בדומה למפלגת הירוקים בגרמניה ובאירופה.
להזכירכם שגם לידתה של מפלגת הירוקים בגרמניה לא הייתה קלה, והחל מהקמתה בשלהי שנות השבעים, ועוד שנים לא מועטות אחר-כך סבלה המפלגה ממחלות ילדות שונות ומשונות.
עם זאת תחת רעיונות משותפים הנוגעים בפאנים:חברתיים-סוציאליים, אקולוגים, דמוקרטים ופציפיסטיים, נחלה ונוחלת הפלגה מאז הצלחה לא מעטה.
גם האיחוד ב1993 עם ה"בונדניס 90″, תנועת הירוקים ממזרח-גרמניה הביאה לחיזוקה של המפלגה.
אין שום סיבה מדוע לא יהיה ניתן להקים בישראל מפלגה שכזו, שתאחד פלחים לא מעטים באוכלוסייה(כולל מהאוכלוסיה הערבית), ושאולי תצליח לתת מענה ל"מתנדנדים" במרכז.
אתה בהחלט יכול לקחת אותי בחשבון. הודע לי על התקדמות העניין.
אישית, במרוצת כל 2001 ו-2002 עשיתי כל מאמץ, לשכנע את הנהגות מר"צ, "עלה ירוק", "הבחירה הדמוקרטית", "הירוקים" ועוד לחבור יחדיו, אם אפשר – גם יחד עם הארגונים, האדומים-ירוקים, של השמאל הרדיקלי ועם חד"ש. הצרה היא – מעבר לאי-אלו אי-הסכמות אידיאולוגיות (שהן – תאמין לי – זניחות, בהשוואה) – שלכל אחד ואחד שם יש *א?ג?ו?*. גם בועז וכטל, גם (מי שלא יהיה) מ"הירוקים", גם מנהיגי ארגונים, שונים ומשונים (רובם המוחלט זהים לגמרי) – כל אחד ואחת מהם, פשוט חייב ו*מוכרח*, להיות מספר אחד. מאוחר יותר אפילו כתבתי, בהשראת הגששים, את הקטע הבא:
אני קצה נפשי.
או כמו שאומרים עייפתי.
ועל-מנת להשתמש במלים ברורות, וכדי שלא יהיו פירושי מפגשי-צוותא למה שאני אומר, אני רוצה להגיד בפורום הזה, מרנן דמפגינן ורבותי:
יוצא לי מהתחת כל זיוני-השכל שלכם!!
זה לא יעמוד עם דגל זה וזה לא יעמוד עם דגל זה. אני לא אעמוד איתו ואני מסוכסך עוד מכיתה א’ עם ההוא. פלוני לא יעמוד ליד שלט שכזה ואלמוני לעולם לא ישכח ולא יסלח את דבר ארמון-הקוביות, שהרס לו זה. צריך להפסיק את כל המונקי-ביזנס הזה אתם שומעים אנארכיסטים? שלום עכשיוניקים?
אגדה אורבאנית, שבטח יש לה גם בסיס במציאות, מספרת על בחור אחד, שעמד בראשם של עשרה ארגונים: בשמונה מהם היה חבר הוא לבדו, ובשניים הנותרים, היו עמו עוד שני חברים מהגן. אותם שניים בשניהם, שיהיה ברור.
ויש אומרים, שאפילו הוא, פשוט לא היה מוכן, בשום פנים ואופן, ושיהיה מה שיהיה, הוא פשוט ל א ה י ה מ ו כ ן לעמוד איתו עצמו מה, יש המון הבדלים אידיאולוגיים ביני, לבין עצמי, היה מזדעק מה, אני ב ח י י ם לא אהיה מוכן לעמוד איתי!
מי-הרפש של המצב בשמאל הגיעו כבר מזמן עד נפש, ואני חושב שבימים טרופים אלה, אנחנו חייבים להפסיק את הברדק, לקום בבוקר, וקדימה: הפגנה!
נעם שלום ,
היוזמה ברוכה אך נראית לי כטומנת פרדוקס בחובה : אם העיתונים והתיאטראות וכל שאר הגורמים יסכימו לפעילות נגד הכיבוש ביום אחד בשנה הרי הם היו עושים זאת מזמן ללא הקריאה הזו . נשמע לי נאיבי אך אתה יודע מה , אם אפשר להרים חיבור בין הגופים בשמאל אשמח .
באשר לתוכנית ההתנתקות , אני מאילו שאינם חושבים שהיא צעד מבורך כיוון שמהווה תקדים העולה על מגרעותייה . תוכנית זו אינה לוקחת בחשבון את הצד הפלסטיני ומתיימרת ( אך לא מתכוונת ובכך גם אתה מסכים ) לסיים את הכיבוש ללא מו"מ עם הנכבשים. אני חושב שתמיכה כיום בתוכנית זו ללא קריאה למו"מ והידברות מיידית ללא תנאים , לא תועיל אלא תגרע מהאפשרות להפוך אי פעם לדמוקרטיה יותר דמוקרטית. יחד עם זאת , חשוב למצוא מכנה משותף ברור באמצעוו ניתן כן לקשר ולארגן את כל מרכיבי השמאל האמיתי בישראל . מה למשל עם מלחמה בכיבוש הכלכלי – חברתי המתבצע בתוך המדינה כלפי רוב תושביה באמצעות תוכניות ההפרטה למינייהן ובתוכן העברת תקציב ניאו – שמרני ודורסני במגמה ( לכאורה ) לסיים את הכיבוש בפלסטין ?
איתן
נעם יקר
קבל ברכות על היוזמה החשובה.
אבל, למה להמשיך את המנהג הישראלי להצמיד לכל דבר שלא מוצא חן בעינינו את המלה "מלחמה"?
נראה לי ש"יום המאבק בכיבוש" או "יום ההתנגדות לכיבוש" או "יום למען סיום הכיבוש" עדיפים.
מה אתה חושב?
זה כל כך עצוב.
אנשים שמתיימרים לחתור לדו קיום בין עמים שונים
אבל לא מסוגלים אפילו לפעול בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים בעלי מטרה דומה.
אם זה באמת כך אז עדיף לסגור את הבסטה וללכת הביתה, כי אין תוחלת.
הנני מצהיר בזה: אינני חבר או פעיל באירגון "שלום" או "זכויות אדם" כלשהו
אך אשמח לעזור בארגון יום ללא כיבוש בכפוף למגבלות האנרגיה והזמן הפנוי העומד לרשותי…
דניאל והגרמני, למה ישר "להתאחד"? מה זה פה, האיחוד הלאומי?
לדעתי עדיף להעריך, לכבד ואף להשתמש ביעילות במה ששונה ומבדיל אחד מהשני – ופשוט לפעול ביחד בקואליציה, בשיתוף פעולה, להגשמת מטרה מסויימת? (לא קואליציה כמו בכנסת, שם כולם פועלים זה נגד זה…קואליציה אמיתית שבה כולם עובדים ביחד)
מדובר ביום בו כל אדם וכל ארגון יפעלו בדרכם לסיום הכיבוש. הפעולה הבו-זמנית והכלל-ארצית של כל פעילי השמאל (האמיתיים) בארץ תחת מטריה אחת של ה"יום ללא כיבוש" יכולה ליצור מסה קריטית שתתפוס את תשומת הלב הציבורית יותר מהסכום של הרבה פעולות בודדות לאורך השנה.
ואני מסכים עם יוסי: להילחם בשביל שלום זה כמו לז*** בשביל בתולין…
חוץ מזה, "יום ללא כיבוש" נשמע הרבה יותר טוב ו"סקסי" וגם זו קביעת עובדה, אפשר לאמר – עיצוב המציאות לרצוננו : יום ללא כיבוש דהיינו: היום אין כיבוש.
מצד שני יש לנו כבר "יום ללא מכוניות" "יום ללא קניות" "יום ללא סלולרי" "שבוע ללא טלויזיה"…אז יש סיכון שנשמע קצת נדושים…אבל זו האופציה הכי טובה בינתיים.