אחת התופעות השכיחות, המאפיינות את ענף השמירה והאבטחה בישראל, היא שלילת זכותם של העובדים בו לפנסיה. זאת, בניגוד לצו ההרחבה שהוצא בענף עוד בשנות ה-70, ואשר מעמדו כחוק מגן לכל דבר. לפי הצו, על המעסיק לבטח את העובד בקרן פנסיה של "מבטחים" לאחר שישה חודשי העסקה, ובמועד זה יופרשו לקרן תשלומים עבור כל התקופה באופן רטרואקטיבי – מהיום הראשון לעבודה. ואולם, הוראה חשובה זו, המבססת את זכותו של העובד לביטחון פנסיוני ולמשענת של רווחה, הפכה זה מכבר לאות מתה. חברות שמירה רבות בשוק הפרטי – גדולות כקטנות – "מצפצפות" על הוראת הצו, אינן מפרישות לקרן מבטחים, ומותירות את העובדים בלי פנסיה.
במקצוע כמו שמירה, בו הסיכון להיפגע במקום העבודה הוא רב, משמעות הדבר היא קריטית: במקרה של פגיעה, באירוע ביטחוני או פלילי, יזכו עובדי המדינה לגימלה מקרן הפנסיה, להם ולבני משפחותיהם, בנוסף לגימלה מהביטוח הלאומי, בעוד שעובדי חברת השמירה הפרטית ובני משפחותיהם ייאלצו להסתפק בגימלה זעומה מהביטוח הלאומי. שכן פנסיה היא לא רק ביטוח זיקנה. היא גם רשת ביטחון סוציאלי, האמורה ללוות את העובד לכל אורך שנות עבודתו, ולעמוד לרשותו ברגעי משבר. כאשר מפריטים את האבטחה לידי חברות קבלן, הכוונה והתוצאה הבלתי נמנעות הן שלילת הכיסוי הביטוחי החשוב כל-כך הזה מרבבות עובדים.
הפרת הזכות לפנסיה כרוכה אף באפליה בוטה בין עובדי חברות השמירה הפרטיות לבין העוסקים באבטחה מטעם רשויות המדינה והמוסדות הממלכתיים. שכן, בעוד הראשונים מופקרים לנורמות הנצלניות והמקפחות של שוק כוח האדם, האחרונים נהנים מהפרשות מסודרות ומתנאים של עובדים מן המניין, לרבות פנסיה. האפליה הזו מתעצמת, לאור העובדה שעובדי מדינה רבים נהנו עד לאחרונה מפנסיה תקציבית, בתנאים טובים במיוחד, בעוד עובדי הקבלן – כמו תמיד – אינם זוכים לקבל אפילו את ההסדר המצומצם שהובטח להם בצו ההרחבה.
ואמנם, המדינה מכשירה ואף מעודדת את התופעות הנצלניות הללו. במכרזים אותם מפרסמים משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות לחברות הקבלן בתחום השירותים, ובכללן בענף השמירה, נערך תמחור בלתי-ריאלי, והתשלום המועבר למעסיק עבור שעת עבודה הוא נמוך באופן משמעותי מהתשלום האמור לאפשר תשלום שכר וזכויות סוציאליות כחוק לעובדים. כך למשל, לפי בדיקה שנערכה לאחרונה, העלות הריאלית למעסיק לשעת עבודה היא לפחות 28-27 שקל, בעוד שהמדינה משלמת במכרזיה 23-22 שקל לשעה בלבד. משמע, המדינה נותנת את ידה באופן מודע ומכוון להפרת זכויות העובדים – ובכלל זה קיפוח זכותם לפנסיה.
מעבר לכך, המדינה מתנערת לאורך שנים מחובתה לפעול כרגולטור בענף השמירה, לפקח ולהסדיר את המתחולל בו – ובעיקר לאכוף את החוק ואת צו ההרחבה על המעסיקים. העדר האכיפה של חוקי המגן היה לאחד ממחדליהן הידועים של ממשלות ישראל, אך אין לטעות: לא ברשלנות או בתקלה מדובר, כי אם במדיניות מכוונת, המבקשת להוזיל את עלות ההעסקה ולהקל על המעסיקים ככל הניתן. ההחלטה, שקיבל באחרונה משרד המשפטים, להכיר בהפרת זכויות העובדים כעילה לאי-חידוש רישיונה של חברת שמירה היא אמנם צעד חשוב אך בבחינת טיפה בים. בתחום השמירה, העדר הפיקוח והאכיפה בעניין הפנסיה הוא חמור לא פחות מאשר בנושאים דוגמת שכר מינימום או שעות נוספות, שכן – כפי שהראינו – משמעות הפנסיה בענף חורגת ממשמעויותיה הרגילות, ונושאת עמה אלמנטים של ביטוח ושל פיקוח נפש ממש.
הקיפוח והאפליה בתחום הפנסיה הן אחת התוצאות מרחיקות הלכת של הפרטת הביטחון בישראל – לכאורה, שירות ציבורי בסיסי – לידי חברות קבלן פרטיות. לפי הערכות בלתי רשמיות, בענף פעילות כ-200 חברות קבלן, המעסיקות כ-100 אלף עובדים, והמגלגלות כ-8 מיליארד שקל בשנה. "התייעלות"? "שיפור השירות"? כשהמטרה הבלעדית היא למשוך דיבידנד ולהרוויח, התוצאה הבלתי נמנעת היא קיפוח זכויות העובדים ופגיעה באיכות השמירה. שכן מעבר לסוגיית הפנסיה סובלים המאבטחים והשומרים מהפרת זכויות גורפת ומתמשכת, המתבטאת בין היתר באי-תשלום שכר מינימום, אי-תשלום גמול עבור שעות נוספות, לילות, חגים ושבתות, אי-תשלום בגין ימי מחלה ומניעת חופשה שנתית. כמו כן, העובדים בענף נתונים לא אחת להתעמרות ולהתנכלות מצד חברות השמירה והמעסיקים בפועל. מבין העובדים, רבים נמנים על קבוצות מוחלשות ובהן נשים, מהגרים, מפוטרים שהופנו לענף וסטודנטים.
יוצא איפה, שההתעשרות הנעשית על גבם של העובדים מתאפשרת בחסות ההפרטה בענף, הרואה בעבודה מצרך, סחורה שיש להוזיל את עלותה ככל הניתן. קבלנים פרטיים, המבקשים לגזור קופון – ולא אחת מדובר באנשי צבא לשעבר, חברי מרכז ומקורבים למיניהם – מוזמנים בשיטה זו להקים חברת שמירה ולהתחיל להרוויח. הקשרים ההדוקים שבינם לבין הפוליטיקאים מובילים לתפיסה הידועה לפיה "העובדים צריכים להגיד תודה ולשתוק". הפנסיה, כפי שהראינו, היא אחת הנפגעות העיקריות.
חברת שמירה מפורסמת, האחראית על השמירה והאבטחה של נמל אילת משלמת לשומרים האומללים 18, שמונה עשר שקלים לשעה. החברה מקבלת מהנמל יותר מכפול מזה. בלי קביעות, בלי מבטחים,וגם על שעות נוספות משלמים שמונה עשר שקלים לשעה.אין סידור עבודה, אתה מקבל לפעמים התראה של עשר דקות לפני שאוספים אותך,ואינך יודע מתי תסיים את המשמרת.לפני כשנתיים, השומרים שלחו מכתב מנומס ועדין ובו ביקשו שמישהו מההנהלה בתל אביב יבוא לשוחח איתם.כעבור כמה חודשים טובים, אולי כחצי שנה ירד אחד מהמנהלים, גם זאת רק משום שהמאבטחים, לא השומרים, ביקשו אף הם שיחה. בשיחה ביקשו השומרים העלעה קטנה בשכר. ביקשו, לא דרשו.והרי כבר הבטיחו להם העלעה בשנים קודמות אבל "שכחו" להכניס את זה לחוזה של החברה עם הנמל אז צריך לחכות לשנה הבאה. המנהל מתל אביב אמר לשומרים כי אי אפשר להעלות את שכרם ואם הם רוצים להשתכר יותר משמונה עשר שקלים לשעה הם היו צריכים להיות עורכי דין או רופאים.וכך זה נשאר. צריך להבין שמדובר בעולים חדשים ובאנשים מבוגרים ובעלי משפחות שאף אחד כבר לא יעסיק אותם. אנשים בעלי תעודת יושר מהמשטרה.
למרבה הצער רוב הקוראים והכותבים באתר זה מעדיפים להתפלסף על פוליטיקה ומרקסיזם אבל כשזה מגיע לשינוי אמיתי הם לא פחות קפואים משרי ממשלת ישראל, כפי שמעידה דלות התגובות וההתייחסות לכתבה זו ולדומותיה.
זה דוקא כן מעניין, אבל ישנה תחושה שענף זה הוא די בבחינת "עבודות יזומות" מלכתחילה. הרי כל בהלת השמירה הזו היא ניפוח פוליטי שמטרתו להרחיב את הכרסום בזכויות הפרט, בחסות הטרור. בכל בית שימוש ציבורי יש מאבטח, בכל מסיבה וחתונה שלושים מאבטחים, נו באמת ? שלא לדבר על הגנים. שים לב שבמקומות מסויימים, כמו גני ילדים רשום שהאבטחה ממומנת בתרומות של הסוכנות או ה UJA
בוא ננתח את זה עד הסוף …קצת דומה למצב של ישראל בכללותו, שכירי חרב של בעלי הון מחרחרי מלחמה היושבים בדרך כלל בארצות הברית. חלק מהם,מה לעשות, הם "אחינו" היהודים שמשלמים לבשר התותחים לתחזק את הקונספציה שלהם. יש איזו תקווה שהענף ייעלם בכלל ולא יתקבע פה, ואולי מטעם זה מיעוט התגובות. אמת ויציב, אין זה קשור לעובדים האומללים והמנוצלים, אך אני מקווה שאת מבין את הנקודה. מצב השומרים ומאבטים מציב בפני החברה מראה שהיא מעדיפה לא לראות. עבדים, שכירי יום זולים, של "ענקי האבטחה" היושבים מעבר לים ושומרים על הנפט והזהות שלהם.
מה שנכון – אישית, אני נגד כל עניין המאבטחים בכלל! אני רוחש להם תיעוב עמוק, ככה שאינני רואה שום סיבה, מדוע עלי להפגין למענם… רוצים – שיעבדו בעבודה הגונה, נקיון למשל, ואז כמובן, שאפעל למען זכויותיהם! אבל – הם מקבלים נשק ותעודה, על-מנת לאיים על אזרחים תמימים ולהטריד את מנוחתם, ואז עוד מצפים ממני, שאנקוף אצבע למענם? הדבר מזכיר לי, את עובדי הבנקים, שחותמים, בלא הנד עפעף, על סילוק משפחות שלמות מבתיהן לרחוב – אבל כשבאים לפטרם, *לפתע פתאום* הם מצפים, מכל אותם שנרמסו בידיהם, שיגלו עמם סולידריות!
הגזמתם, חברות וחברים. Don’t push it.