רשמי ביקור בצ’יאפיס שבמקסיקו

בחודש פברואר ביקרנו אני ואשתי דפנה במחוז צ’יאפיס (Chiapas) בדרום מקסיקו. התמקמנו בעיר סאן כריסטובל (San Cristobal) עיר בת 300,000 תושבים שהיא מרכז עירוני הסמוך לאזורי השליטה של הזפטיסטים. היינו אורחים של שני ארגונים לא ממשלתיים, וביקשנו מבעוד מועד לבקר באזור כדי ללמוד על מרד הזפטיסטים. במשך הביקור יכולנו לעמוד על תרומתם של עשרות ארגונים לא ממשלתיים בעיר להגנת זכויות האדם של האוכלוסייה הילידה כמו גם לתרומתם למערכות של פיתוח חקלאי והגנת הטבע. הסתייגות מסוימת מלווה אותי בכתיבת רשמים אלה. זאת מכיוון שאינני מומחה לעניין מרד הזפטיסטים. לכן המאמר אינו אלא רשמי ביקור ותוצאה של חוויתי האישית. כך שאת רשמי אני כותב מכיוון שמעטים הישראלים הזוכים להגיע לצ’יאפיס, ומעטים עוד יותר זוכים להתקבל אצל הזפטיסטים כדי ללמוד מקרוב אודות המרד. מרד הזפטיסטים הוא אירוע מהפכני מיוחד במינו בעל הישגים המהווים נכס לתנועה המהפכנית. אנחנו באנו בעיקר ללמוד, אך מסתבר כי המארחים שלנו התעניינו מאוד בסכסוך המזרח תיכוני. במסגרת שתי פגישות רשמיות דיברנו גם על המהפכנות "שלהם" וגם על המזרח התיכון "שלנו".

רקע על מרד הזפטיסטים

הרפורמות פרי המהפכה המקסיקנית של 1910 בוששו לחדור לאזורי הפריפריה. מקסיקו היא מדינה רחבת ידיים בעלת אוכלוסייה של כ-100 מיליון בני אדם. במהפכה של 1910 הובסו בעלי החוות והתחוללה מעיין רפורמה אגררית ברוב המדינה. למרות זאת, נשארו מרחבים אדירים ומחוזות שלמים בהם "המהפכה הבורגנית הדמוקרטית" גרדה רק את פני השטח – כך שבאזורים נרחבים לא התחוללה רפורמה של ממש.

צ’יאפיס הוא מחוז בחלק הדרומי ביותר של מקסיקו, בגבול גואטמלה. הוא אחד מהמקומות שבהם הצליחו הראנצ’רוס (Rancheros) השולטים באדמות, לשמר את דפוסי השלטון הריאקציונרים בתמיכת הכנסייה הקתולית – בעצמה מבצר הריאקציה. אמנם בערים היה מעין "שלטון דמוקרטי" באמצעות מפלגת ה-RIP הדומה עד מאוד למפא"י שלנו. אולם בכפר רדו החוואים בעלי האדמות בעם, והמשיכו לנצלו כאילו מקסיקו לא נכנסה למאה ה-20 כלל וכלל. היו אלה האינדיאנים, כלומר העמים הילידים (Indigenous peoples), שסבלו מעול ניצול מחפיר.

ב-1984 התקיים בצ’יאפיס (בעיירה קרובה לסאן קריסטבל) כנס רב משתתפים של העמים הילידים שביקשו את זכויותיהם. זכויות אלו הובטחו באופן פורמלי על פי החוק, אבל לא הוגשמו הלכה למעשה. כתגובה על ההתארגנות ההמונית של העמים הילידים, פתחו החוואים ובעלי בריתם בצבא ובמשטרה במסע רצח ודיכוי. מאות נרצחו, אלפים נפצעו וכפרים נשרפו בניסיון ללמד את העם שלא כדאי להרים ראש.

כעבור 10 שנים, בשנת 1994, העמים הילידים השיבו מלחמה שערה תחת דגל הזפאטיסטה, גיבור לאומי מקסיקני שעמד בראש המאבק נגד האימפריאליזם האמריקאי בתחילת המאה ה-20. הם אירגנו צבא עממי והפכו את אזוריהם וכפריהם למבצרים של מרד מזוין שלא הובס עד עצם היום הזה. (לא יכולנו לקבל נתונים מדויקים על אזור השליטה ומספר האנשים באזורים אלה – שהיוו את בסיס מרד הזפטיסטה. שמענו הערכות על כך ש-300 אלף איש גרים בקהילות המנוהלות ע"י הזפטיסטים). אלה אזורים בשלטון ריבוני שהכניסה והיציאה מהם הן בפיקוח השלטון העממי. כך שבעת ביקורנו בשני מרכזים, נתבקשנו להפקיד את דרכונינו כאילו אנחנו נכנסים למדינה אחרת. למרות העובדה כי תחנת הגבול ממוקמת במכולת שבצדי הדרך, דרכונינו נתקבלו ברצינות ונשמרו כדי להימסר לנו בצאתנו.

במשך השנים התנהל משא ומתן ארוך ומייגע עם השלטון המרכזי על סיום המרד. הזפטיסטים רואים משא ומתן זה כמעין "אוסלו". השלטון המרכזי מבטיח ומפתה אך מסרב לנקוט צעדים ממשיים המראים על רצון כן לענות על הדרישות של המורדים.

והן:

1. אוטונומיה אזורית ותרבותית רחבה
   
2. בעלות מלאה ובלתי מותנת על אדמותיהם
   
3. זכויות קניין על אוצרות הטבע

במהלך המרד פיתחו הזפטיסטים שיטות קולקטיביות נרחבות בארגון הייצור והשלטון המקומי. בנוסף, הם אינם מוכנים לוותר בשום פנים ואופן על ההישגים בתחום החינוך והבריאות שהושגו ע"י השלטון העממי. הם קובעים כי "המודרניזציה" כפי שהיא מתנהלת בסביבותיהם מפתחת תאוות בצע והפקרות הנוגדים את אורך חייהם.

שביתת נשק ממושכת

כרגע שוררת שביתת נשק ממושכת בין כוחות הממשל ובין האזורים שבשליטת הזפטיסטים (אף כי יש תקריות מפעם לפעם). הצבא המקסיקני אמנם חונה באזורים סמוכים, אבל אינו מעז לנסות לפרק את הילידים מנשקם או להתערב בחייהם האוטונומיים. הכוחות המזוינים של המורדים אינם נראים בשטח, אך נמסר לנו שבין לילה יכולים כ-10,000 לוחמים לעלות על סוסיהם ולהיות מוכנים לקרב.

פגישות עם ההנהגה האזורית

אנסה לתאר, ולו בקצרה, את שתי הפגישות שלנו עם נציגי הזפטיסטים. ביקרנו במרכזים מינהליים הנקראים "מרכזי הממשל הטוב" ונתקבלנו על ידי מועצות המורכבות מנציגים של מספר כפרים באזור מסוים. באזור אובנטק נתקבלנו על ידי חברים שלבשו את המסכות השחורות המפורסמות מחשש שזהותם תתגלה למתנגדיהם. הפגישה אורגנה על בסיס פורמלי-דיפלומטי. הפגישה נקבעה מראש, באנו עם כמה נציגים של הארגון הלא ממשלתי ומספר מתרגמים, בסך הכל משלחת של שתי מכוניות. בדרך ראינו שילוט המודיע בפשטות "אתם נכנסים לאזור האוטונומי של הזפטיסטים". הגענו לקבוצת מבנים הכוללת בניינים לפגישות, אכסניה, בתי מלאכה, בית ספר אזורי וכנסייה.

המלווים שלנו ביקשו מאיתנו להכין שאלות מראש. נתקבלנו על ידי ועדת קבלה שברכה אותנו, קראה את השאלות בעיון רב, ביקשה הבהרות וכל זאת כהכנה לפגישה נוספת כעבור שעה. האווירה במפגש היתה חמה וידידותית, אך פורמלית. נציגי הקהילה חילקו את השאלות ביניהם והשיבו בהתאם לקו התנועה. לא היתה זאת שיחת רעים אלא הזדמנות נדירה לשמוע דברים מוסמכים ותשובות רשמיות.

אנסה לתמצת את רוח הדברים. ביקשנו לדעת מהם היתרונות של האזורים שבשלטון הזפטיסטים, לעומת האזורים האחרים, בכל הנוגע ליעדיה של הקהילה ורמת השירותים. הובהר לנו שהחיים מאורגנים סביב הגנת אורח החיים המסורתי שלהם. המסגרת היא דמוקרטית ובנויה על בחירת נציגים והחלפתם מפעם לפעם. דרגת השיתוף בייצור ובשיווק גבוהה, אבל יחידת המשפחה נשארת התא היסודי. אך טבעי ששאלנו לגבי מעמד האשה ונאמר לנו שהמהפכה שחלה בעניין זה היא רק בראשיתה. אצלם, בניגוד לאזורי כפריים אחרים, האשה שותפה – היא בוחרת ונבחרת. נציגה אחת עמדה על הקשיים בדרך לשוויון ואלה רציניים ביותר. למשל, אשה פעילה במוסדות נוטלת עימה לכל פעילות את ילדיה הקטנים.

ביקשנו לעמוד על היחס בין הדמוקרטיה השגרתית של החיים האזרחיים ובין העובדה שקיים ברקע ארגון צבאי המגן על האזורים המשוחררים. נאמר לנו כי בתקופות השקטות בדומה לזו הקיימת לאחרונה, הצבא אינו מורגש כלל וכלל והחיים מתנהלים כאילו הוא לא קיים.

היה לנו ברור שאין שום מניעה פיסית לעזוב את השטחים האלה לטובת העיר המתפתחת. לכן ביקשנו לדעת האם יש עזיבה? הם השיבו שאנשים נשארים בגלל מספר סיבות:

א. הרצון להגן על התרבות ואורח החיים החדשים-ישנים. ב. בעיר אין תעסוקה וההגירה אליה גוררת התדרדרות חומרית ורוחנית.

אודה שתשובה זו נראית לי אופטימית יתר על המידה (הרי אנחנו זוכרים שהקיבוץ לא הצליח בסופו של דבר לשמור את מרבית בניו במסגרתו). בהקשר זה, רצוי לזכור שמדובר בשלטון שקיים עשר שנים לערך, והוא משוכנע, על בסיס מציאות החיים, שיתרונותיו יגנו עליו מפני המשיכה לעיר המנוונת…

מהפכה מסוג חדש

המהפכה של הזפטיסטים תוארה לנו כמהפכה שאינה שואפת לתפיסת השלטון. רעיון זה נראה למרקסיסטים וגם לאנשי שמאל אחרים על פניו כסתירה. הזפטיסטים מנסחים את הדברים כדלקמן: "אנחנו למדנו מכשלון המהפכות בניקרגואה, סאלוודור וגואטמלה. איננו רוצים להקים מפלגה ואיננו מאמינים באוונגרד ההולך קדימה לפני המהפכה. בשבילנו העיקר שכולנו נגיע יחד". עמדה זו היא אינה פשוטה אבל היא מצביעה על כך שהם רואים בהגנת המרד והעמקתו דוגמא מהפכנית שתסחוף אחרים להצטרף לדרכם.

קשה להעריך את יחסי הכוחות בין השלטון המרכזי ובין הזפטיסטים – בינתיים קיים כאמור תיק"ו בינם ובין השלטון המרכזי. יוקרתם של הזפטיסטים מהווה עובדה מרכזית בפוליטיקה המקסיקנית ובשורה לשמאל הבינלאומי. הזפטיסטים דורשים אוטונומיה רחבה ביותר שתאפשר להם להגן על אורח חייהם והישגיהם במהפכה. הם דורשים הכרה בבעלות על אדמותיהם ועל אוצרות הטבע הרבים שקיימים באזוריהם. מה יהיה? ייתכן כי ההתפתחות במקסיקו תוביל לחיזוק השמאל ותפלס דרך להכרה בזכויות הזפטיסטים. ייתכן גם שהזפטיסטים יהוו מרכיב של תנועה מהפכנית רחבת ממדים של העמים הילידים בכל אזורי אמריקה המרכזית. מנגד, אין להתעלם מהסכנה הלא מבוטלת של תבוסה בידי האויב הקשה ביותר: הגלובליזציה המתדפקת על שערי הטריטוריה הזפטיסטית. המודרניזציה המתפתחת עלולה לפתות חלקים מהציבור שלהם אל חלומות השווא של חיים נוצצים בעיר המתרחבת.

מצבם של הזפטיסטים מורכב ביותר אך המפגש אתם מחזק את התחושה שהם יודעים היטב לבחור באסטרטגיה וטקטיקה שיבטיחו את הצלחתם.

Share on Facebook