"סגור!" נטלי, בת תשע, קוראת לחברתה דניאל שעומדת בצד השני של הכביש. הווסט הצהוב שהיא לובשת מעל חולצתה בוהק בשמש הצהריים. "סגור!" דניאל עונה ומניפה את תמרור ה"עצור!" האדום צמוד לגופה, חוסמת את חלקת המדרכה עליה היא חולשת. "אתה יכול לעבור עכשיו", נטלי אומרת לתוך מכשיר הקשר. "רות, תודה", עונה לה קול חסר גוף מתוך המכשיר. היא מחזירה אותו לכיס מכנסי ההתעמלות האדומות שלה, מחליקה את אצבעותיה על הסמל של "נייקי" ומחייכת. טנק המרכבה, שחיכה שנטלי ודניאל יפנו לו את מעבר החצייה, מאיץ בחריקת שלשלאות וחוצה לרוחבם את הפסים הלבנים-שחורים. אחריו עוברים שני נגמ"שים. נגמ"ש שלישי מתקרב למעבר החצייה, אך הבנות קוראות "פתח!" והוא נעצר.
שלושה ילדים פלשתינאים, שני בנים ובת בגילם של נטלי ודניאל עומדים על המדרכה, מחכים בסבלנות מאחורי התמרור הנייד. לבושים במכנסי ג’ינס דהויים וחולצות קצרות, הם מסתכלים על הנגמ"ש, על דניאל ונטלי בבגדי הספורט והווסטים הצהובים שלהן, וחזרה על הנגמ"ש. הם מתחילים לעבור, אך נטלי עוצרת אותם ומצביעה על חולצתה של הילדה.
"שיואו, מאיפה החולצה הזאת?" על החולצה מגוהץ תצלום של נער צעיר, שפם דקיק על שפתו העליונה, בנדנה ירוקה סביב ראשו ורובה קלצ’ניקוב בידו.
"זה אח שלי, מוניר", עונה לה הילדה הקטנה, "הוא שאהיד עכשיו".
"וואו, איזה גונב", נטלי אומרת, "איזה בנדנה סוף הדרך יש לו, חבל על הזמן. תגידי, באיזה כיתה הוא לומד?"
"הוא לא בבית ספר שלנו", הילדה מסתכלת על נטלי, על המדרכה, "הוא עבר לאל-ג’נה".
"באיזה חלק של הכפר זה?" נטלי שואלת, ומוסיפה, "מתי הוא חוזר הביתה?"
הילדה מסתכלת עליה בעיניים פעורות, ואומרת, "זה לא בכפר, זה למעלה, גבוה. ואמא אומרת שהוא לא חוזר יותר".
"איזה באסה, כאילו. טוב, נו, תעברו", היא אומרת ומסמנת להם בראשה, "יאללה, אודרוב".
הילדים חוצים את מעבר החצייה בחצי ריצה, עיניהם דבוקות לשריונו האפור של הנגמ"ש, לאות ג’ שמצוירת בגדול ובלבן על הדופן שלו; אוזניהם דרוכות לכל צליל חשוד מכיוון המנוע שמחרחר בציפייה.
כשהילדים מגיעים לצד השני של הכביש, דניאל ונטלי סוגרות שוב את המחסום ומאפשרות לנגמ"ש השלישי לעבור ולהצטרף לשיירה שמחכה לו בצומת הבאה.
"את באה היום לא"ג?" נטלי שואלת את חברתה.
"לא בא לי. אולי נבריז, נלך לשק"ם?"
"וואי, אני לא יודעת", נטלי נושכת את שפתה התחתונה ומטלטלת קצת את התמרור בידיה, "אמא שלי תעשה לי את המוות אם היא תגלה".
"איך היא תגלה? מי כבר יגיד לה?"
"את לא זוכרת מה קרה פעם קודמת, כשהמג"ד תפס אותנו במועדון, מבריזות מחשבון?" נטלי שואלת ומשחקת במתג התדירויות של מכשיר הקשר. "את יודעת איזה צעקות חטפתי?"
"נו, אל תהיי כזאת, זה היה רק פעם אחת. מה, את חושבת שכל מה שהמג"ד עושה זה מחכה לתפוס אותנו? חוץ מזה", היא מחייכת, "הייתי בחדמ"ר ושמעתי את הקצינת לשון אומרת למש"קית תנ"ך שלמג"ד יש היום ישיבה במטכ"ל. אז זהו". היא מוציאה לשון.
"טוב, אז בסדר". נטלי משתכנעת. "פתח!" היא מאפשרת לחבורה של פועלי יום לחצות את הכביש בדרך לשדות שלהם מחוץ לכפר. "אבל רק אם קונים ארטיקים".
"סבבה, אבל אני, אני! אוף, אני לא שומעת את עצמי!" דניאל צועקת מעל שאון להבי המסוקים שחוצים את השמיים מאחוריהן. הם מתרחקים, חגים במעגל וחוזרים אחורה. כששערה המתולתל מתיישב חזרה על כתפיה והלחץ באוזניה מתאזן, היא קוראת לחברתה: "אני רוצה טילון!"
מה אעשה? מה אעשה? כל חיי חשבתי, שהשיא במחשבות פסיכודליות שייך לי ורק לי! מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה עכשיו, כשעברת אותי??
:-)) אהבתי.
אני מוכרחה לחלוק עליך, אולי לא הבנת את הפוסט. ניראה לי שמה שמתואר שם כבר קורה, ואין זו סאטירה וודאי לא ציניות. ודאי זה לא ישנה עמדות של מי שחושב שהמציאות הזו היא נפלאה, כלומר שילדים שטופי מוח ישמשו כחיילי המהפכה והאידיאולוגיה. קוראת אחת שסתם עברה כאן הרגע
אור היקר…
מדוע לרשום סיפור כזה ? איזו מטרה הוא משרת ? הוא משנה את דעת הציבור ? הוא פוקח עיניים ? הוא משנה דעות ? ברור שלא.
אור, לגדה השמאלית תפקיד חברתי חשוב לאין שיעור בנוף החברתי של מדינתנו אבל כוחו לא יבוא לו מסיפורים ציניים ומגמתיים שכמובן לא מעבירות את תחושותיך וידעך כלפי הכיבוש אלא רק מעמיקות את הסלידה מהשמאל הציני, מאמירות אמיתיות שצריכות להשמע בכל כובד משקלן ולהלקח ברצינות בציבור… אור, אנא, תכתוב לעניין ולא מהנקודה הצינית והלא רצינית הזאת
סחתיין גבר לא ידעתי שיכולים גם לכתוב דברים מגניבים באתר הזה
איך זה ששמאל והומור לא ממש הולכים ביחד
לפחות לא בזמן האחרון????
זה רק בגלל, שעדיין לא הכרת
א ו? ת? י .
Michaela,
Well, the word "Security" here serves as a cover for many things, especially for economic monopolies, raising costs by firms and stealing – large scale stealing and looting the population. You say the word "security" to divert attention of people from stealing and high crime – which are the name of the game here.
Now, if the security people in the airport can show over-reaction towards a poor girl, nobody will then pay attention to the little fact that they close their eyes to extensive drugs "export". They are over devoted, aren`t they? So who suspects the real things – allowing large scale drugs trade and other criminal export and bribery by real terrorists associated with Israeli mafia organizations – that give a lot of bribery money and share in the drug economy not to the low-level security people, but to their high rank officers and the Junta of generals that rule the country?
Michael