מכיוון שכבר שנים רבות אני שולל את האוריינטליזם הימני והשמאלי; וההסתכלות המערבית הלבנה על המזרח, אינה חכמה ואינה צודקת ומכיוון שדרכו של השמאל אל השלטון אינה קשה יותר ממימושם של ערכיו הלכה למעשה בארצות שונות, נסענו ללמוד בוייטנאם.

צפון ודרום בוייטנאם

שוב סיפור לפני הכניסה לנושא עצמו: קבוצתנו שסיירה 11 ימים בוייטנאם, חילקה את הזמן לשניים, מחציתו בצפון ומחציתו בדרום (לצערי לא ראינו את המרכז). בצפון ובדרום היו לנו שני מדריכים מקומיים, צפוני ודרומי. שניהם היו מדריכים טובים שהיוו מקור חשוב לאינפורמציה. שניהם לא היו חברי מפלגה והיו שונים מאוד זה מזה ביחסם למשטר הוייטנמי. המדריך בצפון ניסח את עמדתו כך: "הקומוניזם, טוב מאוד לוייטנאם" ואילו הדרומי ניסח את עמדתו כך: "אני דואג למשפחתי, ולנו המצב הקיים הוא מצב טוב".

תנאי חיוני להבנתה, ולו השטחית, של וייטנאם, הוא הביקור בצפון שהאנוי במרכזו ובדרום שהו-צ’י-מין (בעבר סייגון) במרכזו. ראוי שנזכור שהמלחמה בין וייטנאם לאמריקאים הייתה גם מלחמה בין צפון לדרום. על-כן הצפון נפגע אנושות, כלכלית ואנושית, ואילו הדרום נפגע יחסית מעט, בעיקר במלחמת האזרחים עם הוייטקונג. זוהי עובדת יסוד היסטורית להבנת ההבדלים המשמעותית כל-כך בין הצפון לדרום. אמר מנהיג וייטנמי: כשהקמנו את וייטנאם המאוחדת (1976) היינו באופוריה ענקית, אופטימיים בלי גבול; ולא חזינו את הבעיות והקשיים שינבעו מהאיחוד הזה.

נפתח בכמה מילים על הערים: בהאנוי, עיר הבירה הפוליטית, חיים כיום כ-2.5 מיליון תושבים. זוהי עיר יפיפייה, ג’ונגלים, אגמים, אזורי מגורים יפים שנשארו או שוקמו מתקופת השלטון הצרפתי.

כאשר הגענו להאנוי מלאו 50 שנה לשחרורה. חלה בה התפתחות רבה: כל הריסותיה נעלמו ובמידה רבה היא נבנתה מחדש; עליה בתעשייה ובשירותים וירידה בחקלאות. התל"ג בעיר בין 2001 לבין 2003 היה 11.6. שיטחה גדל פי 6 ממה שהיה לפני המלחמה ואוכלוסייתה פי 8. הייצור התעשייתי לאדם גדל פי 37; חשמל פי 137; בתי-ספר תיכוניים פי 98; תלמידים בהשכלה גבוהה פי 8-10; רופאים פי 39. היא כמובן המרכז הפוליטי של המדינה ומקיימת קשרים עם ערי בירה ב-60 מדינות וקשרי מסחר עם 100 מדינות. ב-1959 נטע בה הו-צ’י-מין עץ ופתח בכך מסורת לנטיעת עצים כדי שתחזור להיות ירוקה (לאחר נזקי הריסוס האמריקאי בדיגוקסין).

בהו-צ’י-מין (בעבר סייגון) חיים כ-8 מיליון תושבים.זוהי עיר פחות יפה מהאנוי אולם הרבה יותר מפותחת ממנה. במובנים רבים, עיר אירופאית לכל דבר, גם התפתחותה הכלכלית מהירה יותר ומרשימה יותר מזו של האנוי. זוהי עיר אמידה יותר והמשכורות בה גבוהות יותר.(בהאנוי כ-150$ בממוצע ומחירי המצרכים בה נמוכים אף הם. זה אינו מונע את העובדה שכורי הפחם בצפון מקבלים 450$ לחודש ועובדים 10 חודשים בשנה בלבד בגלל עבודתם הקשה).

יש כמה נושאים בהם החוקים המתממשים שונים מאוד בשתי הערים ואין לי הסבר לכך.היחס לקרקע: בהאנוי ובצפון הקרקע היא ביסודה בבעלות המדינה, ואם כי "כל אחד הוא בעליה של הקרקע אותה הוא מעבד, והקרקע עליה בנוי ביתו" (בוייטנאם רק העניים ממש שוכרים דירות בערים), אחרי מותו של הבעלים חוזרת הקרקע למדינה, פרט ליורשים שניתנת להם האפשרות לעבד את חלקה. לעומת זאת בהו-צ’י-מין הקרקע היא בבעלותו המלאה של בעליה. הוא יכול למוכרה .על הקרקע יוכלו לקום בתים נחמדים לאנשים אמידים ולידם, בשכנות, בתי-ספר, בתי-חולים- סופרמקטים וכו’. באחת – הויכוח על הקרקע הוא אחד הויכוחים הרציניים והלא פתורים בוייטנאם. ועוד: כאשר אישה יולדת בהאנוי היא מקבלת חופשה של 6 חודשים אחרי לידתה ואילו זו שבדרום מקבלת 3 חודשים. איך? למה? מי קבע? אין לי תשובה.

בהו-צ’י-מין מתבצעת בניה סוחפת של מפעלים פרטיים ושל משקיעים זרים מחו"ל (סינגפור, טייואן, הונג-קונג, יפן, דרום קוריאה, בריטניה, צרפת, מאלזיה, ארה"ב, אוסטרליה וניו-זילנד) חלק קטן מההשקעות האלה מתבצע בצפון ובמרכז. סיבה גיאוגרפית: לדרום חודרת הדלתא של נהר המקונג ובה נמל גדול לקבלת מוצרים והוצאתם לחו"ל. בה מרוכזת גם מערכת בנקאית עירונית. לפי החוק הוייטנמי מפעליהם של משקיעים זרים אינם שלהם לנצח והם מוחזרים למדינה הוייטנמית כעבור X שנים לפי חוזים הנקבעים מראש.

בהו-צ’י-מין חיים 1.8 מיליון תושבים שהגיע מהכפרים העירה ואין להם עדיין תעודה של תושב קבע בעיר. התנאים לקבלת תעודה כזו הוא מקום עבודה קבוע, מקום מגורים קבוע, ושני אלה אינם קלים להשגה. כמובן שזרימתם של כפריים לשעבר העירה פוגעת באזרחים הקבועים של העיר כמתחרים על מקומות עבודה (שכר נמוך), מקומות מגורים, איכלוס בתי-חולים ובתי-ספר. אבל כל אלה מעלים כללית את שכרם של תושבי העיר ואת רמת המחירים שבה. (מדריכנו מהדרום סיפר לנו ששני אלה, שכר ומחירים שונים בשתי הערים פי שלושה).

בעיר פיתוח רב של כוח אדם: קורסים באוניברסיטאות לאלפים; כ-50 אוניברסיטאות בעיר; 60 מכונים למחקר וכ-10,000 חוקרים.

האנוי מקיימת עדיין העדפה למשפחותיהם של לוחמי הצפון במלחמה הנוראה. זה בא לידי ביטוי בגמלאות, בלימודים באוניברסיטאות כמעט בחינם (הלימודים באוניברסיטאות של המדינה זולים אבל אינם חינם וזה כמובן בניגוד למכללות ולאוניברסיטאות הפרטיות).

אסכם את התיאור הקצר והשטחי על צפון ודרום בסיפור אישי על איש וייטנמי לא צעיר, המספר לדעתי את הסיפור כולו: באחד הכפרים בצפון חי נכה מלחמה, איש אנרגטי שהקים בכפרו מפעל לייצור מוצרי במבוק (אחד המוצרים החשובים). ברית המועצות קנתה ממנו הרבה מוצרים. הוא התעשר וסיפק עבודה ל-1,500 איש. כאשר ברית המועצות קרסה, קרס אתה גם מפעלו, עובדיו התפזרו וחיפשו לעצמם מקומות עבודה אחרים. האיש לא נפל ברוחו. עבר להו-צ’י-מין והקים בה מפעל חדש. על דלתו התדפקו אמריקאים שקנו מוצרים בסכומים גדולים. הוא שוב אדם עשיר, חבר המפלגה כבעברו, ומסייע לאלפים לצאת ממעגל העוני.

מפלגה, פוליטיקה ושלטון

המפלגה השלטת בוייטנאם: מפלגה מרקסיסטית-לנינית עם תורת הו-צ’י-מין להתאמה למציאות הוייטנמית. היא ראתה בברית-המועצות לא רק מעצמת עזר חיונית כי אם דגם ללמידה ולחיקוי. על-כן קריסתה הייתה לה אסון.

ב-1986 (תקופת גורבצ’וב) החלו הצעדים הראשונים של פתיחות ורפורמה כלכלית. תמיד, פתיחות כלכלית עם גבולות רעיוניים ברורים. המפלגה האמינה אז ועתה, כי אין אלטרנטיבה בוייטנאם לשיטה הפוליטית של מפלגה אחת. מבנה קלסי של מפלגה קומוניסטית: ועידה, ועד מרכזי, לשכה פוליטית, תנועת נוער קומוניסטי, "פיונרים" – תנועת הילדים.

אבל, כששאלנו את האן, מדריכנו בצפון, על המפלגה האחת, אמר האיש הצעיר כך: "זהו המבנה הנוכחי, הזמני והטוב לוייטנאם. בעוד עשרים שנה תהייה יותר ממפלגה אחת והן תתחרנה ביניהן". אני מודה שהקשבתי רב קשב לכך. שום מדריך תיירים לא יאמר בוייטנאם דבר שכזה על דעת עצמו, ואם יעשה כך, יעוף מיד! זוהי עמדה שעיקרה הוא זה: הכלכלה והחברה קודמות למבנה המפלגתי הדמוקרטי של המדינה. מדינה תעשייתית מודרנית; השכלה מלאה וראויה לרובו של העם; תרבות מתפתחת ושותפותם של בני העם הוייטנמי בכל אלה, אם תעלה יפה כמובן, קודמת לתחרות הלגיטימית בין מפלגות פוליטיות שונות, שגם הן, כאשר תהיינה, תפעלנה לדעתי, על בסיסה של מין חוקה הדומה אולי למגילת העצמאות שלנו, ולא תוכלנה לחרוג ממנה.

אפילו בחינה שטחית של התוכניות האסטרטגיות, הכלכליות-חברתיות, מלמדת שהמפלגה הוייטנמית זזה תזוזה משמעותית אל עבר הדגם הסיני, למרות ההיסטוריה הקשה שביניהן.

בהנהגת המפלגה ישנם אלה הקרויים במערב שמרנים, ואלו הקרויים רפורמיסטים. ואם כי היו, ישנם ויהיו חילוקי דעות רחבים או נקודתיים בין שתי הגישות, נראה לעת עתה, שאין וגם לא תהייה בקרוב חריגה מ"הרפורמה הכלכלית-חברתית, למדינה תעשייתית מודרנית ב-2020, עם חתירה לסוציאליזם". המדאיג יותר מכל התנאים הקיימים הוא הפער המתרחב בין עשירים מעטים לעניים רבים. ולכך, מתחברת בהכרח השחיתות המתפשטת בעם (כמו ששוטרי תנועה לוקחים שוחד תמורת ביטול דוחות) והחודרת גם למפלגה. הפגנות רבות מתקיימות באזורים שונים של המדינה, בערים ובכפרים נגד השחיתות בשלטון ובמפלגה. ב-1998 יצאה המפלגה למאבק בשחיתות בשורותיה. אלפים רבים הוצאו מהמפלגה, בוצעו מאסרים ומספר קטן של הוצאות להורג.

בוייטנאם צמח ביטוי חדש "המאבק נגד העוולות החברתיות" שהוא ביטוי לאמריקניזציה חברתית ותרבותית. זוכרים את אמרתו של הו-צ’י-מין "האינדיבידואליזם הוא האויב האכזרי של הסוציאליזם".

בתוכניתה ל-2005, המפלגה פונה לגיוס רחב של חברים: תוך 3-5 שנים אסור שיהיה אף ישוב, כפר, עיר, מקום עבודה, מקום לימודים, שלא יהיה בו ארגון מפלגתי או לפחות חברי מפלגה (כאשר מוכרזת תוכנית כזאת ברור שישנה בעיה…).

מערכת השלטון של המדינה, המושפעת בעמדותיה הבסיסיות באופן מכריע על ידי אלו של המפלגה, בנויה כמובן באורח נפרד ממנה. המוסד הבסיסי היא האסיפה הלאומית (הפרלמנט) המונה 500 חברים. חבריה נבחרים כמובן ברשימה אחת, שהמפלגה הקומוניסטית במרכזה, אולם יש בה תמיד אישי מדינה חשובים שאינם חברי מפלגה: אקדמאים ממכוני מחקר ואוניברסיטאות, אנשי תרבות, אומנים ועוד. כל בוחר רשאי למחוק את אלה שאינם נראים לו. זו אינה דרך דמוקרטית לניהול מערכת בחירות. האסיפה הלאומית נפגשת פעמיים בשנה למשך שבוע. נידונים בה נושאים חשובים ומעניינים כגון: חוק זכויות האזרח, המובא לציבור להבעת דעות בעד ונגד; חוק להשתלות איברים לצרכים רפואיים ומדעיים; מידת המוסריות שבשיבוט וכדומה.

האסיפה הלאומית בוחרת שני מוסדות, המנהיגים את המדינה הלכה למעשה: מועצת המדינה, הפועלת כנשיאות קולקטיבית שיש בה 15-20 חברים. היא ממלאת את תפקידה של האסיפה הלאומית כאשר זו אינה מתכנסת. לצידה פועלת הממשלה, הדומה בהרכבה לממשלה מערבית: כ-25 שרים, כשכל אחד מהם אחראי למשרדו (מהם היחסים ההיררכיים בין שני מוסדות אלה אינני יודע…).

ביקורת עצמית

למרות הגורמים האובייקטיביים למצבה הקשה של וייטנאם, רואים הוייטנמים את הגורמים הסובייקטיביים כאחראים העיקריים לכישלונות. הם רואים את הממשלה ומוסדותיה ומוסדות חברתיים הנילווים אליה, כאחראים העיקריים לכישלונות; מהעדר טיפול ראוי בביצוע התוכניות, תוך כדי שקיפות מלאה על מידת הביצוע ואיכותו. בחמש השנים האחרונות ההישגים נמוכים בהשוואה לפוטנציאל וליכולת. המצב הכלכלי-חברתי עדיין מפגר וסובל מקשיים וחולשות שאלה עיקרם:

• איכותם וכושר התפתחותם של מוצרים רבים ממשיכה להיות ירודה, וכושר התחרות שלהם נמוך.
  
• מספר מפעלים – בעיקר ממלכתיים, ממשיכים להפסיד ומצפים לעזרת המדינה.
  
• עליית התפתחותם של שירותים רבים נמוכה ב-50% מהמצופה. תחום זה מהווה חלק חשוב בתל"ג, ומעכב את התפתחותה הכלכלית של המדינה כולה.
  
• אנו מפגרים בגיוס משאבים לאזרחי המדינה עצמה.
  
• אחוז העובדים המקצועיים הוא 20%, בניגוד ל-25% כמצופה, ובניגוד לארצות רבות אחרות. זה מצמצם את יכולתנו לקלוט טכנולוגיות חדשות. רמתנו הטכנולוגית נמוכה מזו של מדינות שכנות ואינה מתאימה לתביעותיה של תעשייה מודרנית.
  
• בעיות חברתיות וסביבתיות לוחצות: חוסר העבודה בערים הוא 6.4% (האחוז עלה כתוצאה משחרורם של מאות אלפי חיילים מהצבא); זמן העבודה בפועל באזורים כפריים הוא 74% ( מעט פחות מהמצופה), אחת מבעיותינו הקשות ביותר מכיוון שאלה הם אזורי העוני העיקריים!.
  
• למרות הירידה המשמעותית בעוני, זו אינה יציבה, וישנה תמיד הסכנה של עליה מחדש, במיוחד באזורים נידחים.
  
• רמת החיים גם בערים אינה שוויונית כמובן. מרבית העובדים העניים עובדים בסקטורים לא פורמליים עם מקומות עבודה שוליים ולא יציבים. השינויים שחלו בהרכבה של הכלכלה (סקטורים) גרמו לעובדים מהסקטור המדינתי לאבד את מקום עבודתם; לעבור לסקטור הפרטי עם משכורות נמוכות, ואף אל האבטלה.
  
• רוב העניים בערים גרים באזורים בהם התשתיות לקויות (מים נקיים, ביוב, תאורה, איסוף אשפה). כתוצאה בכך שאינם רשומים בעיר כתושבים, אין להם גישה פתוחה לחינוך ולבריאות.
  
• באזורים העניים גרים 14% מהאוכלוסייה; העוני בהם הוא 29% מכלל העניים. עניים ממשיכים להיות עניים ושוב אינם יכולים להשקיע בהון האנושי שלהם.

כדי לשנות את המציאות השלילית, חיוני לשים דגש על תוכניות חיוביות לעתיד:

• טיפול בילדים החיים בתנאים קשים במיוחד, כולל יתומים. כדי שידעו מהם זכויותיהם, לאפשר לעניים גישה למוסדות שלטון שקופים.
  
• לקדם ולפתח את הביטוח החברתי ולחזק את איכותו של הביטוח הזה (הממלכתי). להבטיח ביטוח חברתי לכל אזרחי המדינה. לחבר בין השתתפותה של המדינה בביטוח; את השתתפותן של קרנות הומניטריות וקרנות חברתיות הקרויות הכרת תודה, שמאפשרות לנפגעי מלחמה ואסונות טבע בתנאים מיוחדים: חסרי יכולת וקשישים שאין להם תומך.
  
• לאפשר לאנשים שתרמו תרומות מיוחדות למדינה לחיות בתנאים העולים על רמת החיים של סביבתם.
  
• לפתח תרבות, אומנות, מידע (מחשוב) וספורט. לעודד את הלימוד בנושאים חשובים כמו מלחמות, מהפכות, תיעוש ומודרניזציה של העם הוייטנמי.

אגדת האדם החדש

אני מנסה להבין מהי אחת הסיבות העיקריות שתוכניות ה"סוציאליזם אינסטנט" של מפלגות קומוניסטיות שעלו לשלטון, הסובייטים והמדינות שהלכו בדרכם נכשלו כל-כך (אני דן עכשיו רק בסיבות הפנימיות של אותן מדינות), אני מגיע לגורם אחד, שכולנו, קומוניסטים ומהפכנים אחרים האמנו בו בכל נימי נפשנו, וזו האמונה "באדם החדש". כאשר עלה השמאל לשלטון ודרכם של העמים המאושרים נפתחה אל הווצרותו של האדם החדש; בתנאים כאלה, כאשר העמים היו אמורים להיות עמים של אנשים חדשים, לא אנוכיים, סולידריים עם אחרים מעצם "טבעם החדש" לא יקשה כל-כך לבנות "סוציאליזם אינסטנט" (אני זוכר את חרושצ’וב, אישיות סימפטית בעיני, אומר שנים לא רבות לפני שעף מהשלטון כי בעוד כ-15 שנים, תהייה ברית המועצות מדינה קומוניסטית).

לא צריך להיות פדגוג – ואני כן – כדי להבין, לפחות היום, שהאמונה בהתהוותו של האדם החדש הייתה אגדה חסרת שחר, "קשקוש קלבוש", אם כי איש נפלא כצ’ה גווארה האמין בה, ופעילים סובייטיים פחות מרשימים דקלמוה באוזנינו.

אנו יודעים היטב שרוב האנשים, לא כולם, משתנים, אם בכלל, באורח הדרגתי מאוד. זה קורה רק כאשר התנאים בהם הם חיים משתנים ומשפיעים עליהם במידות שונות ובמקצבים שונים. תכונות אנושיות כמו אנוכיות, דאגה לעצמנו ולסביבתנו הקרובה (משפחתית על הרוב), יונק הילד עם "חלב אימו" (הגדרה מטאפורית כמובן), אולם דורות אנשים החיים בעולם רכושני אנוכי ואלים, אינם משתנים מהר כאשר מסיבות שונות מאוד משתנה השלטון בארצם.

אולי זוהי הסיבה העיקרית שאחרי המהפכה הסובייטית ואחרי שנסתיימה מלחמת האזרחים, הגה מנהיג סובייטי צעיר, כלכלן חשוב, בן טיפוחו של לנין, את ה"נאפ", (התוכנית הכלכלית החדשה). כזכור לי, יעדה של התוכנית היה הסתפקות בהלאמתם של אוצרות הטבע, המפעלים התעשייתים העיקריים וחלוקת אדמותיהם של בעלי האחוזות הגדולות לאיכרים; ובמקום לחתור לביטולו של הניצול הרע מני ובי עודדה התוכנית את התפתחותו של ייצור תעשייתי וחקלאי קטן שיאפשר את התפתחותה של הכלכלה הנמוכה כל-כך ויעודד מליוני אנשים, בעיר ובכפר לפתח יוזמות כלכליות אישיות בהתאם להבנתם, ולא במנוגד לאישיותם. ואמנם, במשך שנים ספורות, צעדה הכלכלה הסובייטית באורח משמעותי, ומידה משמעותית של חופש אנושי קוימה אף היא ואלו היו גם שנים מרתקות של התפתחות תרבותית. עד שהגיע הסטליניזם, וחיסל את ההתפתחות "הקפיטליסטית הרעה", את "הניצול הנורא" בעיר ובעיקר בכפר, באמצעותה של הקולקטיביזציה הכפויה; ובוכרין נרצח עם מנהיגים אחרים אחרי עשור בקירוב.

אין לי שמץ של מושג האם התקיים אז דיון על האדם החדש בחברה הסובייטית בת מאות המיליונים (באומנות ובספרות היו סימנים לגישות כאלה). אולם אין לי ספק שחיסולו של ה"נאפ" היה אחד הגורמים שהכשילו את התפתחותה של ברית המועצות בעשרות השנים שאחריו, וסייע מאוד להתפתחותה של הרודנות הסטלינית.
 
מה שעושה היום המפלגה הקומוניסטית בוייטנאם, אחרי ניצחון אדיר וקריסה נוראה, הוא משהוא הדומה ל"נאפ" בתנאים היסטוריים, עולמיים וארציים שונים מאוד. נראה לי מכאן שהיא מבחינת מדיניותה שלה, שומרת על שני כללים עיקריים: לפתוח את הכלכלה לכל הסקטורים האפשריים תוך שמירה קפדנית על אוצרות הטבע ועל מרכזיותו של הסקטור המדיני בכלכלת המדינה; ולעשות כל מה שביכולתה כדי שבמהלכן של השנים (אינני יודע כמה), יצומצם העוני למינימום; והאוכלוסייה הוייטנמית, רובה ככולה, תחיה במדינת רווחה, לא סוציאליסטית עדיין הלכה למעשה, אבל תזכה ברמת חיים הוגנת, בריאות, חינוך ותרבות, הסבירים למאה העשרים ואחת. מהיותה היום אחת המדינות העניות בעולם, זהו יעד ענקי. לשם כך חיוני לפתוח את השערים להשקעות זרות (המוגבלות בזמן כזכור), להיכנס לארגון הכלכלי שלדרום מזרח אסיה ASEAN; ואולי גם להיכנס לארגון הסחר העולמי כפי שעשתה סין.

האם מדיניותה זו תעלה יפה? אינני יודע. האויבים שמחוץ למדינה ואשר ערכיהם ותרבותם חודרים אל תוך תוכה הם עצומים, ומחייבים מערכת ערכית ותרבותית מנוגדת מבפנים.

אולם במקום מושבי במדינתי הנוראה, אני יכול רק לאחל לעם הנפלא הזה, גיבור אמיתי, חרוץ כל-כך ומאיר פנים, הצלחה; ולמפלגתו ההיסטורית של הדוד הו להושיט יד סולידרית.

Share on Facebook