אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים, בהם הרבנים הראשיים לישראל, שגריר הוותיקן, והפטריארך הלטיני, נפגשים למסיבת עיתונאים משותפת, ומנפיקים הודעה לציבור עליה חתומים גם אנשי דת מהרשות הפלסטינית (מן האחרונים נבצר להגיע מפני שאישורי הכניסה שלהם לישראל הגיעו באיחור…). נשמע כמו תחילתה של ידידות נפלאה? שיתוף פעולה אמיץ בין נציגיהן הלא-נבחרים של הדתות שבשמן נרצחו מיליוני אנשים במהלך הדורות? אולי איזו קריאה נרגשת לאחווה בין העמים וסוף לשפיכות הדמים?
לא, כי אם מסמך של שנאה וארס יצא תחת ידיהם של הקלריקלים הנאהבים והנעימים. בחודש אוגוסט ייערך מצעד גאווה המכונה "עולמי" בירושלים, וכהני הדת ההמומים מתבקשים למנוע את קיומו, מחשש לטהרתה של העיר הקְדֵשָה, פגיעה ברגשותיהם של בני הדתות המונותאיסטיות, והעונש האלוהי הצפוי, לדבריהם, בצורת אסון נוראי (היהודים סתם מבטיחים שהמוסלמים יעשו פיגוע. לפעמים בני האדם המודאגים צריכים לעשות את עבודתו של האל העצלן בעצמם).
אליהם מצטרפים, כמובן, גדודי השמרנים ההומופובים הרגילים של החברה הישראלית: החל מאלו המסווים את אידיאולוגיית השנאה שלהם בקריאה להתחשב ברגשותיהם של תושבי העיר הדתיים (כשם שהם מתחשבים בתושבי העיר החילונים?), וכלה באלה המביעים חשש לעתיד התיירות הנוצרית האוונגליסטית לישראל, שנציגיה מפרסמים מודעות ענק בעיתונות האמריקאית נגד קיום המצעד (שוב מוכיחים לנו הנוצרים הפונדמנטליסטים כי מי שמשלם את החשבונות הוא גם, כנראה, בעל הבית).
מצעד הגאווה בירושלים, פרי עמלם של אנשי הבית הפתוח, מתקיים השנה זו הפעם הרביעית. לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים וביסקסואלים (להלן – להט"ב), וכמו כן מתלבטים, חברים, תומכים ואיתמר בן-גביר (משום מה הוא מגיע כל שנה), יצעדו ברחובות העיר שחורבנה לה יחדיו. כולם (טוב, כולם חוץ מאיתמר בן גביר) מוחים, עם מעט מאוד מוזיקה רועמת או גופות מעורטלים, נגד אפלייה באשר היא אפלייה, נגד כל דיכוי ובעד זכויות אדם, כאשר הדגש הוא, כמובן, על הפגיעה בלהט"ב.
המצעד בירושלים הוא אחיו הצעיר של המצעד התל-אביבי המתוקשר, אך הדימיון בין האחיות אינו רב. תחת הכותרת של שוויון זכויות ללהט"ב, המצעד התל-אביבי הוא למעשה אירוע ממוסחר, א-פוליטי, הסוגד לסטנדרט האמריקאי של ההומו: מראה נערי, גוף שרירי וחלק, לבוש בבגדי מעצבים, אפוף ניחוח בושם יוקרתי, שאין במוחו דבר מלבד סקס, דיאט קוקה קולה ופופ של שנות ה-80. כמובן שהמודל הזה מייצג אחוז אפסי מאוכלוסיית הלהט"ב בארץ או בעולם, אבל בואו נאמר את האמת – עם הומו שמנמן ושעיר שמצטט את מארקס אי אפשר למכור דיאט קולה. הציבור, כמובן, נוהר בהמוניו.
ליד המצעד התל-אביבי, נראה המצעד של הבית הפתוח, בשלוש השנים האחרונות, לפחות כמו הפגנה של תנד"י (כולל מספר המשתתפים). הסיסמאות ("אהבה ללא גבולות", "למען סובלנות חברתית") כמו שייכות ליקום מקביל, ואף קיים ניסיון כנה לשותפות יהודית-ערבית. רבים התנגדו לקיומו – והשיא היה כאשר אורי לופוליאנסקי, חביבם של שמאלנים מסוימים, נבחר לראשות העירייה. המתונים שבמתנגדים דרשו בסך הכל שההומואים ישארו בגטו שהקצתה להם המדינה, היינו, תל אביב. על אפם ועל חמתם קיימו הירושלמים את מחאתם הצודקת.
השנה, עתר וקיבל הבית הפתוח את הרשות לשימוש בכותרת "WorldPride" מפדרציית ארגוני זכויות להט"ב עולמית הנקראת InterPride, אשר מארגנת אירועי גאווה בארה"ב וברחבי העולם (המצעד העולמי הקודם נערך בשנת 2000 בעירו של האפיפיור, עוד עיר שתיירות נוצרית לא בדיוק זרה לה). הארגון מתקיים מדמי חבר ותרומות, אבל גם מחסויות ומרצ’נדייז, מה שהוביל חלק מהמתנגדים למצעד מהשמאל הרדיקלי לטעון כי מדובר בתאגיד כלכלי למטרות רווח (למעשה הוא מלכ"ר פטור ממס לפי החוק האמריקאי). עם זאת, קיים חשש כי אירועי הגאווה השנה יהיו דומים יותר לאחיותיהם בערים הגדולות של העולם ופחות להפגנה פוליטית.
הבעיה העיקרית כאן, מנקודת מבטו של השמאל העיקבי, היא בדיוק הבחירה של InterPride בישראל כיעד לאירועי הגאווה העולמיים. הבחירה משדרת מסר לפיו ישראל היא מדינה פלורליסטית, בה נשמרות זכויות אדם, בה ניתן למדוכאים לצעוד ולהפגין בעד זכויותיהם. מעבר לכך שהדבר לא נכון אפילו לגביי זכויות להט"ב, ברור לנו כי על אחת כמה וכמה הוא לא מתייחס למצב זכויות האדם בשטחים. הבחירה בישראל ובירושלים מתעלמת מבניית החומה על אדמותיהם של פלסטינים, הריסת בתיהם, אי היכולת של הפלסטינים לעבוד ולהתפרנס בכבוד, לקבל סיוע רפואי, לרכוש השכלה, ולפעמים פשוט להישאר בחיים. על האפשרות לצעוד או להפגין נגד דיכויים ונישולם אין בכלל על מה לדבר.
אף בתוך תחומי הקו הירוק, ובקרב אזרחי ישראל, חובה להזכיר את אירועי אוקטובר 2000, בהם נרצחו מפגינים ערבים אשר מחו על דיכויים המתמשך; את נציגי הכפרים הבדואים בנגב שהועמדו למשפט והואשמו בחברות בארגון טרור לאחר שהפגינו למען הכרה בישובייהם; את האקטיביסטיים נגד הגדר אשר הוכו ונורו על ידי הצבא הישראלי (הם יורים גם ביהודים!) ואת טלי פחימה היושבת בכלא על שגילתה סולידריות עם העם הפלסטיני.
בתחום יחסי העבודה, ממשלת ישראל ושר האוצר מנסים לפגוע ביכולתם של עובדים להתארגן, להפגין, למחות ולשבות למען זכויותיהם החברתיות. כך שהשמאל בישראל עומד כביכול בפני דילמה דיאלקטית לא קטנה (כלומר, אם למישהו היה אכפת). מול ההתנגדות לניסיון של הממשלה וידידיה הציוניים בחו"ל להציג את ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", עומדות החובה לתמוך בכל המרץ במאבקיהם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים, באשר הם נאבקים על זכויותיהם; לחזק את הבית הפתוח, שהוא קרן-אור של שאיפה לצדק בתוך העיר שבליבה גדר הפרדה; ולהיאבק בכוחות הדת ובני בריתם השמרנים, השוביניסטים והמיליטריסטים הרוצים להפוך את ישראל לגיהנום פאשיסטי-קלריקלי.
הפתרון שהוצע על ידי רבות אחרות, ושאני מצטרף אליו, הוא לגייס את המומנטום של המצעד הבינלאומי על מנת לעורר מודעות למצב זכויות האדם בישראל. ארגוני שלום, מחאה ומאבק צריכים להגיע למצעד ולטעון את האווירה, להפוך אותה לפוליטית, תוך שיתוף פעולה עם מארגני האירועים והתייחסות לדרישתם של להט"בים לשוויון זכויות. ניתן לארגן אוטובוסים וסיורים מודרכים לבאי אירועי הגאווה, אל תוואי החומה, אל השכונות שנחצו על ידיה ואל המחסומים הבלתי-אנושיים. יש להניף כרזות, לפזר פליירים ולערוך פעולות הסברה שיבהירו את עמדתנו. ורצוי שכל משתתף שמראיינים זרים או צוותי טלוויזיה יפנו אליו יידע להסביר באופן ברור את פשר הסיסמה "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי".
אני מאמין ששיתוף פעולה תקדימי שכזה, בין ארגונים למען השלום וארגונים למען זכויות להט"ב, יביא לתוצאות חיוביות, להגברת המודעות לסוגיות פוליטיות בקרב ה"קהילה" ויתרום למאבק למען צדק חברתי.
כאישה גאה אני מוחה בכל תוקף על כי כותב המאמר אינו מזכיר, ולו במילה אחת, שיתוף פעולה בין אירגונים הומולסביים פלסטיניים וישראלים.
חורה לי מאד (ואני בטוחה שגם לרבים מאנשי השמאל העיקבי) שהומואים פלסטינים ולסביות פלסטיניות לא הוזמנו למצעד הגאווה שיערך בירושלים.
מדוע ההתעלמות הזו?
אכן, דברים נכוחים. אני שותף לדעתו של יניב כי אנשי שמאל שתמכו בבחירתו של לופוליאנסקי החרדי לראשות העיר ירושלים, שלא לדבר על אלה שעודדו בחירה זו בפומבי והתגייסו למכונת התעמולה שלו, רשאים לחוש לפחות מעט אי נוחות.
כאשר כל הפלשתינאים, כפי שאתה עצמך ציינת, משתפים פעולה עם לופוליאנסקי וש"ס נגדנו? מה, הם יזרקו עלינו אבנים ואנו, בתגובה, נפגין גם למענם? זה נשמע לך סביר?
המאמר הזכיר לי דרשת בר מצווה שבה חתן השמחה מודה לאבא ולאימא, לדוד ולדודה, למורים ולמורות, מזכיר את דברי הפרשנים על פרשת השבוע ומסתכל אחורה בגאווה ולעתיד בבטחה.
בבית הפתוח חברים ופעילים הומואים ולסביות פלשתיניים. וסביר מאוד להניח שהם יגיעו.
לדניאל – ראשית כל עליי לציין, כי התגובה שהכי ציפיתי לה למאמר הזה הייתה "אבל הפלסטינים רודפים הומואים ולסביות וכו’". עליי לציין, כי בדר"כ התגובה הזאת באה מאנשים שמעולם לא נקפו אצבע למען זכויות להט"ב בארצם שלהם. אני לא מכיר אותך, ולכן אניח כי זה לא המקרה. עם זאת, יש לי כמה הסתיגויות:
1. לא כל הפלסטינים משתפים פעולה נגד הומואים ולסביות, ובודאי שאין בכך הצדקה לעינוי ולרדיפה של פלסטינים (או הצדקה לאי-מאבק בחוסר הצדק הזה). בערב שערך פורום אדום-ורוד בחד"ש בנושא זכויות גייז בשטחים הכבושים, סיפר באסם עיד כי הייתה יוזמה לתקן את חוק העונשין בפלסטין כך שלא יכלול את ההומוסקסואליות כעבירה, אך כמובן שזה סוכל ע"י גורמים דתיים שמרנים ובלחץ מדינות ערב אחרות.
ניתן לקרוא על הערב המדובר כאן: — קישור —
2. מעבר לכך, דווקא מפני שיש גורמים פלסטינים המשתפים פעולה עם גורמים חשוכים בחברה הישראלית נגד המצעד, תמיכה במצעד פועלת לסיכול כוחם ולתמיכה בכוחות הומניסטיים בחברה הפלסטינית.
3. מצבם של להט"ב בשטחים הכבושים הוא קשה מנשוא, אך יש לזכור כי גם הצבא הישראלי מנצל אותם וסוחט אותם להפוך למשתפי פעולה, מה שלא עוזר לדימויים הציבורי.
4. ב-6 מצעדי הגאווה התל-אביביים וב-3 מצעדי הגאווה הירושלמים שבהם השתתפתי, לא שמעתי על מפגין (ובודאי שלא זורק אבנים) פלסטיני אחד. כל הריאקציונריים היו יהודים חובשי כיפות.
5. לסיכום,אני נזכר בשירו של אריה (לוין) דקר, "וכי סיבה נוספת נחוצה", שהוא לטעמי התגובה הטובה ביותר לטענות מסוג זה שאתה מציג:
הושט לו יד במצוקתו / וכי להושטת ידך / סיבה נוספת נחוצה / ממצוקתו? // ודחה שאלותיך / עד יבואו מעצמן תשובות / כי יתרונה של יד מושטת / שהיא אינה שואלת / שהיא אינה פוגעת / בכוס החלומות הדקיקה, // כי כל אחד אי-פעם / נזקק ליד ממושטת / כי כך טבעה של מצוקה / שהיא קופצת מדלגת ואינה פוסחת, // וכך טבעה של יד מושטת / שהיא אינה שואלת / שהיא אינה פוגעת / בכוס החלומות הדקיקה.
מצעד הגאווה, כשמו כן הוא ולזה הוא נועד. לציבור ההומוסקסואלי. מצעד למען זכויות אדם הוא רעיון טוב, אבל למה להכניס את זה במצעד הגאווה?
ביום ההתרמה לאגודה למלחמה בסרטן תשאל "אבל מה עם החירשים?".
אף שאני מסכים אעם רוב הנאמר, איני מצליח להבין שתי נקודות:
1. על מה מה הפלא לגבי ההתנגדות למצעד מצד
הממסד הדתי?
שום ממסד דתי מונותיאיסטי אורתודוכסי
אינו מסכים ללהט"ב כלל.
זה נוגד את השקפת עולמו השמרנית הבסיסית.
לכן – על מה נלין?
על כי דעותיו נשארו שתמול שלשום?
2. ולכן – איני מצליח להבין את הניסיון לקשר
את דיכוי המצעד לבי דיכוי בכלל.
אם הממסד האורתודוכסי מתנגד, דיינו…
מובן – כיוון שזוהי דעתו המוצהרת זה דורות
אם הממסד האורתדוכסי מתנגד – פירושו
הסבר אורתדוכסי לדיכוי? לא מובן.
אני בספק אילו הממסד האורתודוכסי היה
מתנגד לביצוע שכותרתו מצעד זכויות אדם,
ולאו דווקא שנואי נפשו הלהט"בים.
3. (נכון נכון, אמרתי שתי נקודות…. :-*
על מה נלין על לופוליאנסקי?
על זה זהוא שייך לממסד האורתודוכסי?
שהוא מחזיק בדעותיו השמרניות?
זוהי זכותו המליאה.
אין זכות, כמובן, לכפות את מרותו על אי
קיום המצעד, כמובן. אולם, זכותו לדעותיו
ברורה.
דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי,
מסכים לחלוטין, אך האם שמו של המצעד כמצעד הגאווה לא מגביל אותו מלכתחילה ומייעד אותו לציבור מאוד מוגדר?
מדוע לא לכנות מצעד שכזה: המצעד לכיבוד זכויות האדם.
המילה "גאווה" משדרת מלכתחילה מסר אותו ניתן לשייך לציבור ההומוסקסואלי, מסר עימו, אולי, יתקשה על ציבורים מסויימים להזדהות. ציבורים שמקופחים יום ביומו, ושזכויותיהם נרמסות ברגל גסה.
למור – שימי לב לפסקה השישית במאמר שלי: "…קיים ניסיון כנה לשותפות יהודית-ערבית." זו אחת מגדולותיו של הבית הפתוח, לדעתי, שהוא פונה לפלסטינים לא בנימה מתנשאת או אדנותית, אלא כשווים.
למלמד – את נאום הבר-מצווה שלי כתבה אמא שלי עבורי. בהחלט יכול להיות ששארית חיי הם ניסיון פתטי לכתוב את אותו נאום בר-מצווה אבוד, שנלקח ממני בכוח, אליו אשתוקק תמיד, ושאותו לא תהיה לי הזדמנות לכתוב אי פעם. תודה שחסכת לי מאות שעות של פגישות עם פסיכותרפיסט, הצ’ק בדואר.
ליגאל – אינני מתפלא על התנגדותו של הממסד האורתודוכסי לזכויות גייז. בודאי שאיני מתפלא על שיתוף הפעולה בין קיצונים דתיים כנגד קידמה חברתית, ולא על התמיכה שהם זוכים לה מהממסד השמרני הישראלי. פתיחת המאמר נכתבה ברוח צינית, כמובן, אם כי ייתכן וכישורי הכתיבה הלוקים בחסר שלי לא העבירו את המסר באופן ראוי.
על לופוליאנסקי אין לי מה להלין, מלבד זאת שאנשי שמאל מסוימים (חלקם תומכים בחזית שאני חלק ממנה, וחלקם אף כותבים מאמרים באתר הזה), תמכו במועמדותו של האיש לראשות העיר.
לגרמני – אכן, מי שאינו מזדהה ולו באופן חלקי עם המאבק לזכויות גייז אינו מוזמן, למיטב ידיעתי, למצעד. אותם אנשים הם הקהל של המצעד, אלו שאת דעתם יש לשנות. להט"ב לא יכולים ולא מעוניינים להמתין בחוסר מעש עד שהמאבק לזכויותיהם יהיה חלק ברור ואינטגרלי מכל מאבק לזכויות אדם או זכויות פועלים. לפיכך, יש לנו צורך בפעילות אוטונומית, שמובלת על ידי להט"ב, שהמטרה המרכזית בה היא זכויות להט"ב, ושלא כפופה לתנועות אחרות.
דומני שגאווה היא בדיוק חלק מהמסר שמארגני המצעד מעוניינים להעביר דווקא למי שקשה לו להתמודד עם עצם קיומם "אנחנו כאלו ונישאר כאלו ואנחנו גאים בזה, תתמודדו עם זה".
יש מקום ללא מעט ביקורת על המצעד, גם על היותו מגויס לתעמולה הישראלית (כפי שיניב רמז) וגם על זה שבמובנים ידועים זהו מצעד ציוני-ברובו בעיר שבה המדינה הציונית מיישמם כיבוש ונסיונות לטרנספר. חבל גם שמארגני המצעד עשו מאמצים כבדים לשכנע את הדתיים היהודים שלא להתנגד ולא עשו מאמץ כזה כלפי בני דתות אחרות, כאילו קיבלו את העבודה שיהודים הם אלו שמחליטים.
אבל עם כל הביקורת, ועם התמיכה המוחלטת שלי במסרים הנפלאים של האגף הרדיקלי בתנועה הקווירית (בעיקר כביסה שחורה), אין מקום לדרוש מקבוצה מדוכאת שתוותר על המסר של גאווה ועל מאבקה היחודי ותסתפק רק בססמאות כוללניות של "זכויות האדם".
הערה בענייני סולידריות :
כמו בשנתים האחרונות, גם השנה אני מקווה לראות את פעילות כביסה תומכות וגאות בהפגנת השיבה (שנערכת במקביל ל"יום העצמאות" הציוני). אני חושב שהשתתפותן בהפגנת השיבה היא תרומה אדירה לסולידריות בין מדוכאים, כמו גם עמדתם העקרונית של יו"ר וועד העקורים ואחרים בוועד לפיה הם מסרבים לחלוטין שיגבילו את זכותן להשתתף בהפגנה ומתנגדים לעצם דיכוין.
הואיל ויהודים הם רוב במדינת ישראל, אנשי הדת היהודים הם אלה אותם יש לשכנע. עם כל הכבוד, מצעד הגאוה לא יפול בגלל התנגדותם של אנשי דת נוצרים או מוסלמים, כפי שבארה"ב מצעד כזה לא יפול בגלל התנגדות רבנים.
לכל המגיבים לתגובתי,
רוזנר מעוניין בפסקה האחרונה "…לגייס את המומנטום של המצעד הבינלאומי על מנת לעורר מודעות למצב זכויות האדם בישראל. ארגוני שלום, מחאה ומאבק צריכים להגיע למצעד ולטעון את האווירה, להפוך אותה לפוליטית, תוך שיתוף פעולה עם מארגני האירועים והתייחסות לדרישתם של להט"בים לשוויון זכויות".
לזה בדיוק התכוונתי!!!!
אבל כאשר רוזנר כותב בתגובה נוספת, שהמאבק הוא מאבקה של קהילת הגייז בישראל, ולא של אחר, הרי שבכך הוא מגביל את הזדהותו של כל מי שחש שזכויותיו בישראל נרמסות ברגל גסה.
כל טענתי היא שבמצעד זה ינתן יצוג לכל אותם קבוצות וקהילות המנסות ללחום עבור זכויותיהן. כלומר שישתלבו במהלך המצעד על תכניהם, כיוון שבגדול זה לא משנה מה אתה: הומו,לסבית, פלשתיני, פועל זר, ואפילו אזרח החרד לדמוקרטיה בארצו. המכנה המשותף של כולם הינה הפגיעה היום יומית בזכויותיהם האלמנטריות כבני אנוש.
אינני הומופוב, ולכן חשוב לי להבהיר שוב עמדתי!!!
ליניב רוזנר,
אודה לך מאד עם תוכל לפרט מה השקפתם של חברי הכנסת של חד"ש בנושא ההומולסבי, והאם הם מרימים את קולם כנגד היחס האכזרי לו "זוכים" הומואים ולסביות ברשות הפלסטינית.
ליגאל,
דעותיו של ראש עיריית ירושלים לופוליאנסקי נגד להט"ב, אינן בבחינת הפתעה. אין מחלוקת על כך (אני מקווה) שעומדת לו זכותו להביע את דעותיו בתחום זה על פי אמונתו הדתית.
אולם משעה שהאיש נבחר למשרה ציבורית, הוא חייב לתחום קו הפרדה ברור בין תפקידיו כראש עיר, לבין דעותיו על להט"ב.
במסגרת חברותו באגודת ישראל הוא ימשיך להתנגד ללהט"ב, אולם במסגרת תפקידו כראש עיר הוא מחוייב ליישם את אימרתו של וולטיר ולהגן על חופש הביטוי וההפגנה גם של מי שהוא מתעב כחוטאים.
החלטתו לחבור לפונדמנטליסטים בני דתות אחרות כדי ליצור קואליציה בין-דתית נגד תהלוכת להט"ב (אינני אוהב את המלה "מצעד" שיש לה קונוטציות צבאיות), מוכיחה כי הוא נכשל בתפקידו וכי בחירתו, מנקודת מבט שמאלית וליברלית, היתה טעות חמורה.
כן, השמרנים תמיד טובים יותר בשיתוף פעולה וקואליציות, לעומת הפרוגרסיבים, וזה עולה מהכתבה עצמה. שלושה גופים ששונאים אחד את השני עד מוות יכולים להתארגן לפעילות משותפת כאשר זה בא למיגור הגייז. אבל הפרוגרסיבים לא מסוגלים לנהל מאבק משותף בשום עניין חשוב. ולכן, זה מצבנו. מאד מצער, זה לא רק בקשר להפגנה הזו, אלא באופן כללי, השמאל והפרוגרסיבים לכאורה בישראל חושבים מטר קדימה, מקסימום _בדרך כלל מטר אחורה, על ההתחשבנות הקטנונית האחרונה, והימין בינתיים מתכנן עשרים שנה קדימה, ויוצר שותפויות הכי מוזרות שיש כמו המתחלים והאוונגליסטים, סתם דוגמא). לכן, בסופו של דבר, כניראה שהמצב הקיים הוא לא מקרי.
אהמם… נדמה לי, שהתשובה פשוטה:
מה קרה, בבחירות האחרונות, כשהזמינו את ח"כ מוחמד ברכה, לברך בכנס של הקהילה בגדה? מישהי זוכרת?
אין שום מקום לפשרות בעניין. הומופוב טוב הוא הומופוב מת, ואין שום זכות, לאף אדם, להתבטא בזכות הומופוביה, להביעה או להגן עליה. אם עשה זאת, חובה על כולנו להשתיקו – ומייד. הסתה להומופוביה, גרועה פי-כמה-וכמה, מאשר כל הסתה אחרת שהיא.
נו, על כך כבר הרבנו לדבר… ובנושא זה הרבנו לדון… היודעת את, איזו שטנה קיימת, בין חצרות האדמו"רים השונים? אבל, כשהמדובר הוא במלחמתם נגדנו – כולם אחד! ולעומת-זאת, כאן – לכל אחד יש תירוץ משלו, מדוע "אה… אנ’ לא כ"כ בטוח, שצריך להפגין נגדם באמת… אה… אולי, במונח אקזיסטנציאליסטיים של הברית הפיזיקטארית, בהנמכה רדוקציונרית לפי הפרגמטיזם האינדוקטרינארי, הם אפילו צודקים, בעצם… וכבר כתב טרוצקי ואישר בוקאנין, שלפי הדיאלקטיקה הקירגיזית, כמו שפורשה ואושררה בצוותא, במפגש עם המשורר הפרואני הגולה ההוא, אז זה לא ממש בסדר, לצאת לתהלוכה, שאיננה עצרת, בשעה ארבע אחרי-הצהריים, אם משתתפים בה גם תומכי הבורגנות הטירקוסלאבית ויש יותר מענן אחד בשמיים… אז, אני חושב, שאשאר לי בבית ואצפה בקונצרט, עם הלהקה היקוטית ההיא, שבדיוק היתה עכשיו בסיבוב הופעות, בין באקו לטימבוקטו… קראתי עליהם ב’הארץ’, הם ממש-ממש-ממש טובים!!"
ובעד זה, להפגנות השמאל, לעולם לא יגיעו, יותר משניים ורבע משתתפים… :-(((
אני לא מסכימה אתך לגבי הדרך בה הגעת למסקנה הדומה לשלי (…דוגמא לעניין שעליו מדובר). כלומר, אני דוקא כן בעד נימי הנימים הדקות האלה, אך אין הן צריכות לעמוד בדרך לסולידריות בתחום הפעילות. אפשר להתדיין על קוצו של יוד במאמרים, ולפעול בצורה מעשית בשטח. לא קשור. כמו כן, הביקורת יפה גם לשמאל הלא רדיקלי-אינטלקטואלי. שם זה לא מבוסס על תגים וקוצי יוד תיאורטיים אלא על שינאה, קינאה וחישובים קטנוניים נטו, מה שאפילו יותר גרוע. האונטרה שורע אותו דבר.
באשר לזכות החרדים לאחוז בדעותיהם מן התנ"ך, נו זה לא רק נגד להט"ב, שוב, ברגע שיש הפרדה בין הדת למדינה, וקצת זכויות אדם, זה פחות מפריע. לשם כך, שוב, רק סולידריות. הרי החרדים מסיתים נגד נשים, גויים, ומחללי שבת ואוכלי חזיר, גרושות, נשים אנוסות, חולי נפש, מפגרים, בקיצור כולם, כמו ההומואים, דינם סקילה. אז מה חדש ?
כן, ברמת העיקרון אני מסכים איתך – הבעיה היא, שהן דווקא *כן* עומדות, בדרכנו לסולידריות בין הארגונים. כבר העלתי פה את הקטע שכתבתי, על הפיצול הקיצוני אצלנו, בשמאל הרדיקאלי. אמרתי בעבר ואומר שוב – גם אצל הרדיקאלים, וגם אצל הלא-רדיקאלים, כל אותם פיתולי עקרונות, משמשים כסות לטיעון אחד ויחיד, והוא: "אני וההוא מסוכסכים עוד מהגן". כל שאר הטיעונים, אינם אלא הסוואה אינטלקטואלית, מתפלפלת ומתפתלת, שנועדה להסתיר את האמת: בהיותם בני 5, הרס האחד לרעהו את ארמון-הקוביות, ומשום-כך, עד עצם היום הזה, הם יריבים "אידיאולוגיים" – אשר לא התבגרו עוד מעולם.
לכבוד יום הגאוה והויכוח החושב הזה, הנה שיר שכתבתי פעם ל"כביסה שחורה" :
ליבראל ישראלי הוא זן די מוזר
הוא מאיר את פניו לאשה ולזר
סלחני וחביב, מחייך לכולם
בתנאי שיידעו בדיוק מקומם
הומואים ליבראלי אוהב במיוחד
הם קישוט נהדר לאופיו הנחמד
נוצות להתהדר ברמת נאורותו
ולדעת כי טוב הוא מכל זולתו
בזכותם הוא מצדיק אלימות ודיכוי
"הם הרי םרימיטיבים, בואו נאמר בגלוי"
"הם אותכם לא רוצים, קיומם מסוכן
אז כדאי שתדעו מי שומר עליכם כאן"
אז כשלסבית או הומו קמות ואומרות
"לא נהיה הצדקה לדיכוי אחרות
אנו לא נוצותיך ולא רכושך
ואיננו חבות זכויותינו לך
זכותנו בזכות כל אדם היא קשורה
נכבס בגלוי כביסתך השחורה"
ליבראלי מגיב אז בזעם נורא
כל אופיו הנעים חיש נמוג בסערה
כי אל מול סולידריות-אמת ומוסר
מעטה ליבראלי נקרע ומוסר
הומופוב שוביניסט אז נחשף בגלוי
ומציג ברבים את טיבו הבזוי
כי כביסה מגלה לנשים וגברים
את אשר מתרחש בחדרי חדרים
היא תלויה מתריסה וללא הנחות
מעל פני הדיכוי מסירה מסיכות
שיר מוצלח, כמו כל שיריך. לעומת זאת, אני תוהה מדוע אתה בוחר להשתמש בשם-עט במקום לכתוב בזהות גלויה ולתקוף בלי חשבון ובראש מורם. אחרי הכל, גאווה זה דבר חשוב!
תודה על המחמאות, קודם כל.
כל מה שאני עושה אני עושה בשמי האמיתי והמלא, מלבד כתיבת שירים. הסיבות לזה מסובכות ולא אכנס אליהן כרגע, אבל כאמור זה לא נובע מבושה בעמדותיי, שאותן אני מביע גם בשמי האמיתי.