היא עמדה שם, נחסמת בטביעת הבטון הטבוע בעקבות נעלים.
היא עמדה שם חסרת ישע, אולי בת עשרים, יפה כקו,
ליד קוביות הרוע.
אני נסעתי משם, מביט בה בתמונת עיתון שמצאתי בכרית אוטובוס נוסע.
קפל דף שנוצר באצבע מזוהמת הסתיר חלק מעיניה החומות.
כך היא עמדה קפואה, מולה היה מן חלל ובקצהו סדק קסדה.
קול אמר שם, אולי הנהג, "מצטער גברת, אני לא ממתין,
תעלי או תישארי",
צריך לעזוב את המקום.
היא עמדה שם, בטח רצתה רק לעבור, לעוד יום של ייאוש מייאש,
אוויר מהביל של בוקר חם
עלה מן האבן האפורה.
היא עמדה שם, מבעד לעיתון לא שמעתי את חוסר סבלנותה. כתמי צבע שחורים עטו לה שמלת חרוזי השפלה.
כך העבירה משקל זעמה מרגל לרגל, הבד מתפלל על קרסוליה. נוצֶרֶת מועקת אבן בלבה, משליכה אותה לעבר צללית האדם שעצר דרכה.
נרתעתי,
גלגלי דהרו כחץ קווי, בדרך ישרה, שחורה, פתוחה לרוח האלוהים
ביני לבינה עבר קו עכור, מן אי הבנה קטנה,
עיוור למחשבותיה עלי.
גם לא ראיתי כיצד נעה אחר כך עם ים המחכים.
היא עמדה שם.
אולי בהתה ברצפה.
כך היא התפוצצה.
אפריל 2005
