טכנאי איראני בשם גלאל-א-דין טאהרי, שעבד בכור גרעיני, הצליח להימלט לאירופה, שם חשף את התוכנית של האייטוללות לייצור נשק גרעיני. טאהרי התקבל בכל בעולם כגיבור. ארגוני שלום הציעו את מועמדותו לפרס נובל לשלום. הנשיא בוש העלה אותו על נס. אריאל שרון הזמין אותו לבוא ולחיות בישראל, ואף כינה אותו "חסיד אומות העולם". האייטוללות הכריזו עליו כעל בוגד, כופר, צלבן וציוני. הסיפור הזה לא היה ולא נברא. אבל הוא מקביל בדיוק סיפורו של מרדכי ואנונו, שכמעט כל הישראלים רואים בו בוגד נתעב. מה שמוכיח שהבגידה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.
השבוע ניצלתי את הפריבילגיה שלי כחבר כנסת לשעבר והשתתפתי בישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, שדנה בעניין ואנונו. במהלך הדיון גידפו חברי כנסת זה את זה בשפת השוק (ואינני רוצה להעליב את השוק). שני חברי כנסת מטעם הליכוד, רוני בר-און (שהיה פעם, במשך כמה שעות היועץ המשפטי לממשלה) וחזן צעקו בין השאר שאין לואנונו זכויות אדם "מכיוון שאיננו בן-אדם". ראוי לציין שיו"ר הוועדה, מיכאל איתן, גם הוא איש הליכוד, הסתייג מדברים אלה בחריפות.
ואנונו, שפירסם בעיתון בריטי כמה מסודות הגרעין של ישראל, נחטף על-ידי המוסד ונשפט בישראל. הוא ריצה את מלוא עונשו: 18 שנות מאסר, ובמשך רוב הזמן הוחזק בבידוד מוחלט (הוא סיפר לי שכדי לשמור על שפיותו, קרא שוב ושוב בקול רם את "הברית החדשה" באנגלית, וכך שיפר מאוד את ידיעותיו בשפה שהוא מתעקש עכשיו לדבר בה).
עם צאתו מהכלא הוטלו עליו שורה של מגבלות: אסור לו לצאת מהארץ, אסור לו לנוע בארץ מבלי להודיע על כך מראש, אסור לו לדבר עם זרים, אסור לו לתת ראיונות לתקשורת, ועוד. בית-המשפט העליון אישר מגבלות אלה. ואנונו הפר את רובן, ולפני כמה שבועות הוגש נגדו כתב אישום פלילי חדש על הפרת ההגבלות.
תוקף המגבלות היה לשנה אחת, שהסתיימה השבוע. הוועדה של הכנסת עמדה לדון באפשרות של חידושן, אבל כמה שעות לפני הישיבה חתם שר הפנים, אופיר פינס (עבודה), על צו המאריך בשנה את האיסור על יציאתו מהארץ, ואלוף פיקוד העורף חתם על הארכת שאר המגבלות.
נציג היועץ המשפטי הסביר לוועדה את נימוקי הממשלה להארכה זו: (א) ואנונו עדיין "אוצר בראשו" סודות מסוכנים; (ב) יש לו זיכרון "פנומנלי"; (ג) ברגע שיוכל, הוא יגלה את הסודות האלה בחו"ל.
מה ההוכחות לכך?
(א) באחד המכתבים שכתב בכלא, הודיע ואנונו לנמען בחו"ל שיש לו עוד הרבה סודות, שאותם לא גילה עדיין. הוא הודיע שמנוי וגמור עימו לגלות את הסודות האלה ברגע שתהיה לו ההזדמנות לכך.
(ב) שנתיים לפני ששוחרר – כלומר, 16 שנים אחרי שעבד בכור – הוא שירטט בתאו מהזיכרון תרשימים מפורטים, מדויקים להפליא, של תהליכי הייצור. שרטוטים אלה נמצאו בין יותר מ-1,000 המסמכים שנתפסו בתאו.
עובדות אלה תמוהות למדי. אדם השולח מכתבים מבית הסוהר יודע, כמובן, שהם עוברים צנזורה. ואנונו היה צריך להיות בטוח שמכתביו ייקראו לא רק על ידי שלטונות הכלא אלא גם על ידי המוסד. כאשר שירטט את תרשימיו, בוודאי ידע שהם ייתפסו.
כל זה מרמז על כך שהוא התכוון מלכתחילה להתגרות בכולאיו ולהוכיח להם שלא נשבר. קשה לייחס למסמכים אלה חשיבות יתר, כפי שעשה בית המשפט העליון, כאשר אישר את ההגבלות לפני שמונה חודשים. אדם שמתכוון לגלות סודות נוראים אינו מודיע על כך מראש למוסד, ואינו מצייר תרשימים לטובת רודפיו.
לגופם של הדברים: (א) האם הוא "אוצר בראשו" סודות, שאותם לא גילה? לא מתקבל על הדעת.
ראשית, הידע של ואנונו מתייחס לתהליכים מלפני 18 שנים ויותר. האם יכול ידע זה להיות שימושי כיום? קשה להאמין. כפי שאמרה ח"כ זהבה גלאון (יח"ד) בישיבה: "זה מפחיד אותי מאוד לחשוב שבטכניקה הגרעינית של ישראל לא התחדש כלום במשך 19 שנה".
שנית, ערב פרסום גילוייו בעיתון הבריטי, נחקר ואנונו במשך יומיים רצופים על ידי אחד המדענים הגרעיניים החשובים ביותר בעולם. קשה להאמין שנותרו לו סודות אחרי זה.
שלישית, לא סביר לחשוב שהוא היה כל כך מתוחכם שהחליט לפני 18 שנים "לאצור בראשו" סודות, על מנת לפרסמם רק כעבור 20 שנה.
רביעית, ואנונו אינו מדען. הוא עבד בכור כטכנאי. גם אם יש לו זיכרון "פנומנלי", וגם אם תרשימיו בכלא מדהימים בדיוקם, קשה להאמין שיש להם ערך אקטואלי.
אם כן, מה הטעם בהגבלות שהוטלו עליו מחדש?
נציג היועץ המשפטי טען שאין הן באות להעניש אותו על דברים שעשה בעבר, דבר שהוא בלתי-חוקי (מכיוון שנשפט עליהם וריצה את מלוא עונשו), אלא למנוע פשעים חדשים (פרסום סודות נוספים).
אני מפקפק בכך. אי אפשר להשתיק את ואנונו. העולם כולו מתעניין בו, וככל שירדפו אותו, כן יגבר העניין בו. גם אי אפשר להרתיע את ואנונו – הוא פשוט אדם שאיננו נרתע. להפך. גם אי אפשר למנוע ממנו מגע עם אזרחי חוץ.
(לפני כמה חודשים ישבתי בערב בגינה של מלון אמריקן קולוני בירושלים המזרחית, ושוחחתי עם השחקנית הבריטית ואנסה רדגרייב, פעילה בלתי נלאית למען השלום הישראלי-פלסטיני. לפתע הבחנתי בואנונו, שטייל במקום. הזמנתי אותו לשבת איתנו. רדגרייב התעניינה מאוד בחוויותיו בכלא. איך אפשר למנוע זאת?)
נותר רק נימוק אחד, פשוט ומכוער: נקמה. יחיאל חורב, ראש מחלקת הביטחון של משרד הביטחון, אינו יכול לסלוח לואנונו על ששיטה בסידורי הביטחון שלו, שוטט באופן חופשי גם במחלקות הכור שלא עבד בהן, צילם כאוות נפשו והבריח את הכל לחו"ל. זה באמת מרגיז. אבל גם לנקמה יש גבול.
מה גם שנציג היועץ המשפטי הודה, בתשובה לשאלתה של ח"כ אתי לבני, שאותם הנימוקים, שהביאו השבוע להארכת המגבלות לשנה נוספת, יהיו תקפים גם בעוד שנה, בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים. כלומר: ההגבלות עלולות להיות לכל החיים.
אשר לדעתי הפרטית על הנושא המהותי: הנשק הגרעיני הוא איום קיומי על כולנו. אי אפשר למנוע לאורך ימים את התחמשותן של מדינות נוספות במרחב – ואיראן בראשן – בנשק זה. סוגים אחרים של נשק להשמדה המונית (כימי וביולוגי) כבר קיימים גם במדינות השכנות.
לישראל היה במשך שנים מונופול גרעיני במרחב. הזהרנו שזהו מונופול זמני, ושצריך לנצל את הזמן להשגת שלום. ביטחון עצמי מטופש של מנהיגי ישראל מנע זאת.
עכשיו צריכה להיות המטרה להביא לפירוז המרחב כולו מנשק להשמדה המונית, תחת פיקוח בינלאומי והדדי יעיל, כחלק משלום כולל. זה אפשרי, זה מעשי. כאשר ואנונו מצלצל בפעמונים, הוא תורם להתעוררות הציבור.
ויש עוד חשיבות לפעולתו: הוא הסב בפעם הראשונה את תשומת ליבו של הציבור הישראלי לסכנה המוחשית הטמונה בכור הישן, בן 40 השנים. כמה מעובדי הכור הגישו זה עתה תביעה משפטית, בטענה שהם חלו בסרטן (ואחדים אף מתו) בגלל ליקויי בטיחות. מה יקרה לנו אם יתרחש אסון דוגמת צ’רנוביל? או אם יקרה רעש אדמה, או הפצצה בטילים? מי חושב על כך? מי אחראי? מי מפקח על האחראים?
ואנונו מצלצל בפעמונים. השאלה איננה אם הוא אדם חביב, אם דיעותיו מקובלות ומה יחסו למדינה אחרי כמעט 12 שנות בידוד. השאלה היא אם הוא ממלא תפקיד חיובי.
אני חושב שכן.

אולי יואיל אבנרי לפרסם פה את המכתב ששלח לבר אילן ? תודה
מי שמשווה או רומז להשוואה של משטר האייתולות לממשלת ישראל ואין זה משנה כלל מהן העמדות הפוליטיות של חברי הממשלה הוא אינו מגלה יושר אינטלקטואלי מינימאלי.
זה מאד לגיטימי ואף רצוי לבקר את ממשלת ישראל בכל נושא שהוא כולל הנושא הגרעיני. אך לגזור גזירה שווה בין המשטר באיראן לבין המשטר בישראל רק מראה על משוא פנים שאינו מחמיא (בלשון המעטה) לכותב.
האם מר אבנרי היה מעלה על דעתו קיומו של אתר כמו הגדה השמאלית באיראן?
מדוע אתה חושב שנשק גרעיני בידי איראן זה ענין מסוכן ? בעמדתך זו אתה לא שונה מהממסד הישראלי כולו . הגיע הזמן להפסיק את הדמגוגיה סביב הנושא שנקרא "נשק גרעיני בידי האיראנים" . אני גם מבין מדבריך שאינך מתנגד וגם בעבר לא התנגדת לעובדה שמדינת ישראל עוסקת בפיתוח וייצור של נשק גרעיני , הבעיה שלך זה רק שמנהיגי מדינת ישראל לא ניצלו את פרק הזמן שחלף מאז שנת 1956 ( שנת הקמתו של הכור בדימונה ) להשגת שלום עם מדינות ערב . מה שמסתבר בין השורות הוא , שאתה גם מזדהה עם התפיסה הבסיסית של הנהגת המדינה מאז שנת 1956 , תפיסה האומרת שיכולתה הגרעינית של מדינת ישראל תאלץ את מדינות ערב להגיע איתה להסכמי שלום . תפיסה אווילית כשלעצמה . לסיכום דברי אני שואל אותך , אז במה אתה שונה מיתר ההנהגה הציונית של מדינת ישראל לדורותיה ?
ליעקב:
מה עניין היושר האיטנטלקטואלי לכאן? יכול להיות שאבנרי טועה, או לפחות מגזים, אבל המשל הוא מאוד לעניין, משום שאם היה קם באיראן איזה ואנונו כזה, לא היינו רואים בו בוגד בעמו ובארצו, אלא גיבור בין-לאומי.
כל השאר אצלך גובל בדימגוגיה: אבנרי לא ביקש להשוות בין המשטר באיראן לבין המשטר בישראל, אלא בין התגובה שלנו למקרה ואנונו לבין התגובה שהייתה לנו אם איזה איראני היה עושה מעשה ואנונו, ולכן השאלה אם באיראן היו מאפשרים או לא מאפשרים את קיומו של אתר זה או אחר אינה רלוואנטית.
— קישור —
המכתב ששלח לבר אילן
תודה על הקישור.
המאמר פה על וענונו לא מוסיף לנו הרבה. יש תחושה שרב הנסתר על הגלוי בפרשה זו, ושאף אחד לא ממש מעוניין להיכנס לעובי הקורה. הניסיון לשנות את עמדות הציבור לגבי הנשק הזה על ידי השוואה לאיראן לא ממש עובד, לפחות לא אצלי. הציבור צריך להשתכנע שקיומו של נשק זה בישראל אינו מועיל לבטחונה, וזאת על ידי פרסום המחיר האנושי שבקיום הנשק הזה, ויצירת הבחנה ברורה בין מדינה זערורית כמו ישראל ובין מדינות אחרות. האסטרטגיה הגרעינית באה כביכול לתת מענה למחסור בעומק אסטרטגי-קרקעי, המהווה הגנה טבעית מפני פלישת צבא רגיל, אבל בצד השני של אותה מטבע, טמון גם החסרון העצום בנשק זה. שכן, בטריטוריה כה קטנה, וגם במדינה שמספר תושביה נמוך מאד, הנזק של נשק גרעיני מתקרב לנטרול תועלתו, במחירים של זיהום, הקרבת חיי אדם, ערכי דמוקרטיה, שחיקה אתית, וסיכון בטיחותי וגם בטחוני (שכן כפי שהפצצה יכולה להזיק לאחרים, הרי היא גם נקודת תורפה למי שרוצה לפגוע בישראל). בקיצור, יש ללמוד את לקחי העבר ולא להתמקד בהטפה מוסרית (לא עובד בישראל, והוכח) ולהתמקד בשיקולי יעילות ולהצביע לעבר תפיסה *כושלת* ולא "בלתי מוסרית". בדרך כלל, יש גם חפיפה בין השניים בסופו של חשבון, אבל לא תמיד. כאן בהחלט מדובר על תפיסה כושלת, בבחינת "קו בר לב" שעוד ידובר בו ויתגלה. כמובן, שהוגי הקונספציה הכושלת שיושבים עדיין בצמרת המדינה )ש.פרס למשל, ינסו להוכיח שהם צדקו, וכך גם שכבת הפקידים המתפרנסת מעסק מפוקפק זה ותוצרי הלוואי שלו.
לעניין טענתך: ש"רב הנסתר על הגלוי בפרשה זו": ייתכן ומרדכי וענונו יודע משהו על פיתוח פצצת ניטרון בקמ"ג
— קישור —
שהיא כאמור פצצה משמידה אך נקיה
וזה עונה במידת מה לתהייתך האומרת :
"..הנזק של נשק גרעיני מתקרב לנטרול תועלתו, במחירים של זיהום, הקרבת חיי אדם,.. וסיכון בטיחותי וגם בטחוני (שכן כפי שהפצצה יכולה להזיק לאחרים, הרי היא גם נקודת תורפה למי שרוצה לפגוע בישראל).
אגב לחלק הסוגיות שאת מעלה אפשר למצוא הבהרות , פחות או יותר, בספרו של א. כהן ישראל והפצצה
אני כבר לא יודעת למה להאמין במישור של "מה יש לישראל", כיון שלדעתי הרבה מאד דיסאינפורמציה רצה בנושא, מטבע מהותו. זה כולל את ספרו של כהן, וגם כל מיני שמועות על נויטרונים נקיים בפלמחים או בתעלות הביוב של יפו. זו לדעתי אחת ההוכחות, בפני עצמה, לנזק העצום של קיום הנשק במדינה כמו שלנו. שכן, במוקדם או במאוחר כולנו נהפוך שבויים בידי האינטרסים של "הנשק" הזה, בבחינת מידע ודיס-מידע, שחיקת מערכות האמון הטבעי בקהילה ובמשפחה, ושוב…חייבים להדגיש, הנזק הבריאותי העצום לאזרחי ישראל. מישהו חיצוני למערכת (האם קיים דבר כזה ?) חייב לשבת ולבדוק בדקדקנות את העובדות, כלומר, כמה אנשים עד כה נפגעו, מתו, חלו, וכולי על מזבח הנשק הזה, לעומת כל סצנריו הגיוני (!!) של הגנה בזכות הנשק הזה, ומספר הנפגעים שהוא "חסך". הנזק חייב לכלול כמובן נזקים משניים, שחיקה בזכויות האזרח, נזקים כלכליים, זיהום סביבתי ארוך טווח, ניסויים שנעשו על חיילים ו/או אזרחים (זה יוכחש, אבל מארצות הברית ידוע כבר שניסויים כאלה הם חלק בלתי נפרד מבדיקה ופיתוח המערכות הללו. הדה קלסיפיקציה שנעשתה בתקופת קלינטון חשפה רק קצה קרחון מזעזע של ניסויים בקרינה שנעשו תוך הפרות אתיות חמורות במערכות רפואיות, צבאיות ואזרחיות). יש לבחון את השיעור באוכלוסיה בישראל, שהיא כאמור פחות מחמשה אחוז מאוכלוסי ארה"ב. כמו כן יש לשאול עד כמה משרת הנשק הזה אינטרס ישראלי מקומי קיומי או בעצם אינטרסים אזוריים מעצמתיים.
סיפורו הטרגי של וענונו הוא רק סמל, וסמל חזק מאד, לצבת שבתוכה נמצאת החברה הישראלית.
בגדול השאלה היא מי מגן על מי ? הפצצה על ישראל או ישראל על הפצצה (על משקל ה"שבת" המפורסמת). התשובה, מבחינתי, ברורה. וחבל.