אחרי רצח קנדי הכריז המנהיג השחור מלקולם איקס "התרנגולות שבות הביתה לקנן" (*בתרגום חופשי שלי) והוא התכוון שאותה אלימות שהחברה האמריקאית מוציאה כלפי אזרחיה השחורים בפרט והעולם בכלל, חוזרת אליה "בהפוכה". גם החברה הישראלית עוברת תהליכים קשים, שבהם הערכים ההומניסטים שלכאורה בשבילם היא קמה, מתמלאים בכל צורות הגזענות, האלימות, מיליטריזם ומשיחיות פונדמנטליסטית מערבית. הכיבוש מעמיק בזמן שמדברים על "התנתקות", ובתוך כך הסיכוי למדינה פלסטינית ריבונית נפרדת – הולך ומתרחק. מה גם שהיחס המשפיל והגזעני לפלסטינים כעם, והחומה כפרקטיקה של מחשבה ציונית-אשכנזית גזענית, מקשות על הרחבת הזהות הישראלית למען ערכים הומניסטים, דמוקרטים ושוויונים.
בימים האחרונים, לאחר הכרזת החרם על אוניברסיטת חיפה ובר אילן, החלה התקפה חסרת תקדים על דמותו של אילן פפה. תמונות שלו התנוססו בכתבות, העיתונאי אראל סג"ל (שכינה את "הגדה השמאלית" כאתר של שמאל קיצוני) כתב שהוא קורא לא לפגוע באילן פפה, אלא להחרים אותו. בהערה אלימה זו, הניח לרגע סג"ל שמותר היה לחשוב לפגוע באילן פפה וזה חמור. כל הכתבה שלו נבנתה על הצהרה מ-48′ שהפלסטינים יחסלו את מדינת ישראל (למרות שלא היה להם סיכוי בהתחשב בכוח הישראלי). ובהנחה שפלסטינים עדיין מחזיקים בדעה זו (שום התייחסות לכך שגם אם הפלסטינים היו ממשיכים לזרוק אבנים עד מחר, הם לא היו מקבלים מדינה מישראל). גם העיתונאים אייל לוי ובן דרור ימיני פירסמו כתבת אמצע במוסף לחברה ופוליטיקה של "מעריב", על החרם וגם הם התמקדו בדמותו של אילן פפה (שתמונתו הושמה במרכז הכתבה ורק חסר היה מטרה על ראשו) וקראו להחרים אותו, וניאצו את שמו, מבלי באמת לראיין אותו בצורה מלאה ולשמוע את דעתו כחלק מדיון ציבורי מעמיק.
המאבק החמור על הזיכרון ההיסטורי, הוא זה שמוליד את דרכי הפעולה כלפי הפלסטינים. אני רוצה להזכיר לנו, האזרחים הישראלים החיים במדינת ישראל, שיש דיכוי אכזרי המתחולל ממש כאן, כמה שעות מביתנו בו אנו חופשיים. אילן פפה הוא אחד מהיחידים מבין אזרחי ישראל המוכן לעמוד על זכותם המלאה של הפלסטינים לזכויות אדם, וזכותם להגדרה עצמית בתוך מדינה ריבונית. לצערי במקום להתרכז במשמעות הכיבוש, החומה, חוסר הדיאלוג, הדמוניזציה והברוטליות שנוהגת ישראל כלפי העם הפלסטיני בכלל והזהות הערבית בפרט, מוצא אני שהתקשורת וסוכני התרבות של החברה הישראלית עסוקים בניאוץ אויב חיצוני חדש – "אילן פפה" שמו. בקרוב, אני מעריך, נצטרך לחתום על הסכם "נאמנות" פטריוטי לישראל, בכניסה לאוניברסיטאות, כמו בספר המצוין "מלכוד 22″. או שמא אילן פפה יגורש מישראל לחיות עם ואנונו במזרח ירושלים ולא יורשה לעזוב את המדינה כדי שלא יספר את הסוד הגדול על הכיבוש שמתחולל כאן.
מדינת ישראל אינה הקורבן, היא המֵקרבן, היא ששולחת לשטחים את גדודי החיילים הצעירים מלאי השנאה לפלסטינים ולמזרח התיכון, עם הנשק המערבי הקטלני. היא זו שלא מוכנה להחזיר בצורה מלאה שטחים שכבשה, היא זו שלא מוכנה לדיאלוג (בכל הנושאים, כולל זכות השיבה), והיא זאת שנכנעת לדמגוגיה של מנהיגיה בצורה הכי שפלה כנגד עם שלם וזכותו להגדרה עצמית.
הסופר גדי טאוב קורא לצעדים נגד אילן פפה. האם הוא מוכן באותה מידה לקרוא לצעדים נגד מדינת ישראל על הכיבוש האכזרי והדיכוי האלים שהיא הנחילה לפלסטינים בשטחים (ובצורות דומות ומוסוות מנחילה לאזרחיה הפלסטינים הישראלים)? לא, תנו לי לענות, הוא לא יעשה זאת, משום שזהו המוסר של החזקים.
מלקולם איקס טען שהאדם השחור בחברה האמריקאית לא יכול לעמוד מול האדם הלבן באותו כוח שמפעיל נגדו האדם הלבן. הוא ביקש מהשחורים להבין את העמדה הזאת על מנת שיפתחו גאווה עצמית ויכולת הגנה עצמית. מלקולם איקס יצר לשחורים בארה"ב "אני" (SELF) מחדש, שיוכל להקרין החוצה את כל הגזענות והדיכוי והשנאה עצמית שהם ירשו מהאדם הלבן, על מנת שיוכלו לחזור לתודעתם ולפעול למען עתידם. אילן פפה הבין את המצב הזה, ולקח את יוקרתו התרבותית (במובן המלא של המלה) והעמיד אותה מול שלטון הכיבוש על מנת ליצור חברה ישראלית חדשה עם סיכוי, תקווה, דיאלוג, גאולה לשני העמים. בעמדתו הוא כאילו אמר, אני מבקש להפסיק את הדיכוי המופנה כלפי הפלסטינים (ושחוזר לחברה בדרכים שונות, למשל גורם למזרחים למחוק את זהותם), אך אני עדיין יכול להישאר ישראלי, במוסדות הישראלים, ולדרוש לי ולאזרחים עתיד אחר.
הסוציולוג אורי רם העלה שאלות חשובות, על החרם, ואני מזדהה עם הדיון הציבורי שהוא דורש בנושא. אבל קשה שלא להבחין בכוחם של סוכני התרבות המקומיים, בשם התת מודע הציוני-אשכנזי, להסיט את הוויכוח לתוך דמותו "הדמונית" של אילן פפה, במקום לדון בכיבוש, בחומות על קלקילייה וערים אחרות. כך ניתן לדבר על התזה של תדי כ"ץ במקום לדבר על 70% אבטלה בשטחים הכבושים. כך ניתן לדבר על רצונו (אני לא יודע מאיפה הם הביאו את זה) של אילן פפה לחסל את מדינת ישראל (הוא באמת יכול ?…) אבל קשה מאוד להם לדבר על המציאות המתרחשת שם, כמה שעות מעבר לעיניים שלנו, שם נהרגים פלסטינים/יות כבדרך אגב, בזמן שאנחנו ממהרים לביתנו להתרעם על שכינו אותנו עם כובש. מה, אנחנו באמת כובשים?
