אנשים אינם אוהבים חוזים העומדים בשער. נביאים האומרים שאין לעשות רע בעיני החברה; שאין לעשות רע בעיני הצדק, ובעצם אין לעשות את הרע בעיני ה’, אם להניח שרצה לראות את ברואיו שווים זה לזה. אנשים בוודאי לא אוהבים חוזים שדבריהם מחייבים שינוי במצב הצבירה. מעבר מאדישות, התעלמות והעמדת פנים נינוחה לחשיבה ביקורתית, מטילה ספק ומחויבת למאבק. עדיף להתעלם מהחוזים. עדיף להציג חוזה כהוזה.
רע עוד יותר גורלם של חוזים משהתברר שצדקו. כי אם צדקו, אזי רוב הציבור, על קברניטיו, נתפס בקלונו ואנה אנו באים. כבר עדיף להרוג את השליח.
מי שקורא את דבריה של ד"ר אסתר אלכסנדר במהלך רבע מאה (ספרה "כוח השוויון בכלכלה" הופיע ב-1990), מגלה שהיא ראתה למרחוק. היא חזתה את הפערים הכלכליים, שבניגוד להבטחות רק הולכים ומתעצמים; היא הבינה שעושר הספון בידי מעטים לא מביא צמיחה לכל, אלא לעוד עושר לאותם מעטים. היא הציעה מודל חלוצי להבנת תופעת הסטגפלציה שהיום כבר לא נחשב לחתרני; היא ניתחה באופן מבריק את הקשר בין משבר הנפט של שנות ה-70 לקריסתה של מדינת הרווחה.
היא אמרה לי: "תקרא את כל החכמים שהסבירו שחבית ב-40 דולר זה בגלל שנשאר בעולם נפט רק לעוד עשר שנים. הרי העולם כולו יושב על באר נפט, איך אנשים לא מבינים שמחיר הנפט הוא מס על הייצור ואין כאן שום שוק חופשי? למה לא מבינים שהמשבר בדרום מזרח אסיה הוא לא בגלל חולשת המדינות שבהן פרץ – שהרי אלה מדינות יציבות – אלא משום שמשקיעים משכו באופן מתוזמן את כספיהם ומוטטו את המטבע המקומי? למה לא מבינים?" וגם: "בדרום קוריאה חצי מהמשק נשלט על-ידי הון זר, האם לא מבינים שכל-כך הרבה הון זר גם מגביל את חופש הפעולה הלאומי?"
צודקת. הבושה היא שלא צריך היה להיות חוזה בשביל להבין את זה. צריך כוח ואומץ לבוז לקונפורמיות ולעריצות המחשבתית, ולהיות מוכן לחטוף על זה מידי "המומחים". בניגוד לרבים, אסתר עמדה בכך. צריך פשוט לחבר נתונים למשמעות הפוליטית שלהם, לא לראות את הכלכלה כפיזיקה, או כמדע בעל חוקים שמעבר לנו, כפי שמנסים לחנך אותנו. צריך להבין שקביעת שער ריבית איננה טכנאות כלכלית אלא גם מעשה פוליטי המחלק את ההכנסות במשק; לדעת שממוצעים ומצרפיות הם מספרים מתעתעים אם לא בודקים היטב כיצד נוצרו – שמספרים חיוביים לא תמיד מייצגים מצב חיובי. כבר למדנו שאפשר לטבוע בנהר שעומקו הממוצע הוא חצי מטר. את העובדה האחרונה גילה גם בנק ישראל בדו"ח שפירסם לפני כחודשיים ולפיו צמיחה בארץ היא של השכבות החזקות בלבד. השאר נשארים בעוניים, למרות הממוצע החיובי לכאורה. בתקשורת הכלכלית הוגדר הדו"ח הזה כנועז. וואללה?!
אסתר לא הדירה רגליה משום מאבק על צדק חברתי. נוסעת לכל מקום, זמינה לכל בקשה, מכבדת כל פורום. בעת מחלתה, כשהתקשתה לנסוע, היו מגיעים האנשים לביתה. במיוחד הקסימו אותה המפגשים עם מדריכי תנועות הנוער. הסקרנות שלהם לדעת את קורותיה כנערה לוחמת בגטו בודפשט, ללמוד את תפיסתה הכלכלית, עוררו בה השתאות ושמחה.
אסתר היתה פנומן ביכולת להפוך חלקי עובדות לתמונה. קוראת דו"חות, כתבי עת ומאמרים ומנפיקה תחזית ותמונת עולם: על ונצואלה, על ברזיל, על ארגנטינה. כמעט תמיד דייקה. מי שהקשיב לה, ללא דעה קדומה, תמיד יצא בתחושה של "איך לא חשבתי על זה קודם".
בתנועה הקיבוצית לא ידעו כיצד לעכל את ה"עירונית" שנלחמת על גורל הקיבוצים, לעתים יותר מהקיבוצניקים עצמם. בשיא המאבק על הסדר החובות, חבר ותיק אחד שלא הבין כי ההסדר הוא מלכודת דבש, כעס עליה בדיון תנועתי: "מי זאת הרוזה לוקסמבורג הזאת שטוענת שגונבים אותנו ושנבדוק טוב טוב איך נוצר החוב?" היום, כשעלות שכר שנתית של מנהל בנק היא כגובה תקציב הצריכה השנתי של קיבוץ בינוני, אסתר מובנת יותר. עשר שנים צריכות היו לחלוף כדי שנבין.
במשך עשרים שנה היה ביתם של אסתר ופרופ’ שלמה אלכסנדר (הוא נהרג בתאונת דרכים לפני כשבע שנים) במבשרת בית שתענוג היה לי להתארח בו. הן ל"תדלוק רעיוני" וודאי שגם מבחינה קולינארית. לעתים חשתי שאת כל הצ’ופרים שבסופר הם קנו לקראת בואי. היו אלה עבורי ערבים בלתי נשכחים עם מאור פנים מרגש. בשלוש השנים האחרונות, לרגל עבודתי בירושלים, התגוררתי בביתה של אסתר. לצד שיחות מאלפות וערניות, ראיתי אותה בחודשים האחרונים גם בהיחלשותה. היא ראתה בסיפוק כיצד הוגים בעלי חשיבות עולמית כפאול קרוגמן וג’וזף שטיגליץ משתמשים בטיעונים דומים לשלה בבואם להסביר את כשלי כלכלת השוק, ושבארץ קם דור צעיר הלומד ומבין את "שיטת אלכסנדר".
אסתר שכל חייה היתה לוחמת – בנעוריה בגטו בודפשט, ומאז ועד מותה במאבקים למען צדק כלכלי-חברתי, למען סולידריות, למען ישראל ערבים זה לזה – תחסר מאוד כמורה, כחברה, כאדם וכחוזה העומדת בשער, כאשה שאף פעם לא נכנעה.
לדיסידנטים אין הרבה חברים, אבל חברות בין דיסידנטים, אסתר, היא חברות שעומדת לעולם. כאלה הם חבריך. נזכור בנאמנות את משנתך, את תרומתך, את יושרך האינטלקטואלי, את עוצמתך, את היותך אדם טוב ומיטיב. היית לנו מצפן ותהיי מצפן לרבים.
יהי זכרה ברוך
תהיה היסטורית
לוחמת בגטו בודפסט? כני שגדל על משפט הדיבה של קסטנר גרינואלד וספיחיו, משפט אייכמן
ועדויותיו, מתברר שלמרות שהיה נשק, ושהו שם שליחי "הישוב" (מלבד חנה סנש), היה קיים גם משרד ארץ ישראלי , המלחמות היחידות, לצערנו ,התנהלו על מקום ברכבת הפרומיננטים שארגנו נציגי התנועה הציונית .
כדי לדייק: כנערה בת 14 היתה אסתר אלכסנדר חברה בשומר הצעיר ופעילה במחתרת הציונית. היא חילקה מסמכים מזויפים (שוץ-פאסים) שהונפקו על-ידי הקונסוליה השוויצית בהנהגתו של הקונסול קרל לוץ ונועדו לתת חסות ליהודים כהגנה מפני הנאצים והפשיסטים המקומיים.
היא נתפסה שלוש פעמים – בפעמיים הראשונות נמלטה, ובפעם שלישית נכלאה. בחסות הפצצה אמריקאית על בניין המשטרה הפשיסטית, הצליחה לחמוק מתוך ההריסות לחופשי. רוב כלואי הבניין הוצאו להורג
אמנם זה לא ממין העניין פה, אבל מאד אודה לך אם תיתן לי סיכום קצר של מה שאמרת כאן על הנציגות הציונית בבודפשט והקשר שלהם לרכבת של קסטנר. אני יודעת שזה ארוך ופולמי, אבל אם לא קשה לך, בכמה פסקאות את העיקר. (תודה על השירות, מהצעירים שלא גדלו על זה ורק שמעו שמועות )
למתעניין
עד שאכין סיכום בנושא שבקשת
אני יכול להפנות אותך לספרים ומחקרים די חדשים כלומר ניתנים להשגה בכל ספריה ציבורית או בית ספרית:
ספרו של תום שגב המליון השביעי עמ 237 עד עמ 293 ; הספר של יחיעם וייץ האיש שנרצח פעמיים עמ 84- עד עמוד 124 ;טוביה פרילינג חץ בערפל עמ 657 עד 751 ; דינה פורת הנהגה במלכוד;באואר יהודה יהודים למכירה.
לא הכרתי אישית את גברת אלכסנדר, אבל בזמנו קראתי את ספרה "כוח השוויון בכלכלה". לדעתי זהו ספר מעולה שלא ניתן למצוא היום בחנויות הספרים ושהיה כדאי לפרסמו גם בשפה הערבית. אם כי אינני מסכים עם כמה מקביעותיה של ד"ר אלכסנדר המנוחה, בין היתר היעדר התייחסות לתפקיד המאבק המעמדי לעיצוב החברה והכלכלה.
תשובה למתעניין ב:"נציגות הציונית בבודפשט והקשר שלהם לרכבת של קסטנר".
היכנס לאתר דעת :
— קישור —
בפרקים הבאים של הקישור הנ"ל תמצא את התשובה :
1. קסטנר תולדות חייו ואישיותו
2. שיטות הצלה והצלחתן
3. השיטה הגרמנית קסטנר
4. השיטה הבינלאומית של קראוס
סעיף זה רלוונטי למאמר ומרחיב את ההערה של עזרא דלומי על פעילותה של אסתר אלכסנדר ז"ל
תודה. זה אמנם אתר דתי, אבל ניראה לי שעבודת האיסוף והתיאור היא הוגנת ושיטתית ומביאה מקורות שונים. מאד מעניין שמסתמנת חפיפה בין השמאל הרדיקלי (עדית זרטל, גרודזינסקי וכמובן רודולף ורבה מקנדה ולפניהם חנה ארנדט) ובין עמדת הימין והדתיים בדבר המחדלים של הנהגת הציונים-מפא"י ונציגם קסטנר בפרשת יהודי הונגריה ואייכמן. כניראה שיש דברים בגו…אם משני הכיוונים מגיעים למסקנה כה חריפה שזהו כמעט בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים. הפרשה לא תמה, והיא ממשיכה להיות רלוונטית היום. לדעתי, סממנים דומים של שפנות קיימים ביחס, או העדרו, של נציגות ישראלית במה שנתגלה לאחרונה על הפעילות של ממשלת ארצות הברית עם הנאצים אחרי המלחמה. דממה דקה..ומוזרה לנוכח העובדות החמורות, ושוב מטעם של לכאורה אינטרסים של הכלל. זה משתלב עם ההתנהגות של בנק לאומי לאחרונה בקשר לחשבונות ניצולי השואה. אינני מכירה את אסתר אלכסנדר, מה הקשר ? האם היא מניצולי הרכבת ? הייתי אומרת בזהירות שלא כל מי שהועלה על הרכבת "אשם" במה שקרה.
לעזרא דלומי,
הרם הכפפה והסבר בבקשה לכל אותם צעקנים מהם הסיבות האמיתיות להתנפחות חוב הקיבוצים, וכיצד רומו אלו על ידי הבנקים.
כמו כן אשמח להתייחסות לגבי כל אותם הקיבוצים, שנוסדו טרם קום המדינה, והעבירו אדמותיהם חינם אין כסף למנהל מקרקעי ישראל. אדמות שבחלקן הופשרו לאחר שנים לבנייה ,ונמכרו שוב לידיים פרטיות
אז איפה אפשר להשיג את הספר שלה בכל זאת?
ל"גרמני" ול"ישיברמס"
כללית, חוב הקיבוצים תפח בשל עצירה מיידית של אינפלציה (תכנית היצוב של פרס-ברונו-מודעי ב-1985) שהיתה בגובה של כ-300 אחוז, בשעה ששיעורי הריבית לא הורדו במקביל אל לגובה הנדרש. כשהמדד ירד לעשרים אחוז, המשיכה הרבית לעמוד על 100 אחוז ויותר.
חקלאים בדרך כלל נדרשים להלוואות להון חוזר כיוון שזורעים בחורף ומקבלים את התמורות בסתיו שאחרי. גובה ההלוואות תפח למימדים עצומים ששיתקו את הפעילות. כמובן שגם היו קיבוצים שלקחו הלוואות מיותרות ושיחקו בבורסה (ברוח תקופת ההיפר אינפלציה) והיו כאלה שסתם סרחו במטרה לעשות קופה ברגע, אבל עיקר החוב התנפח בגלל גובה הריבית שהיכתה אגב גם במושבים במפעלים ההסתדרותיים, במשקי הבית ובעצם ברוב המגזר היצרני שלא היה מספיק עשיר כדי להחזיק גם עתודות פיננסיות. כדי להחזיר את החוב הזה מחקו חלק ממנו, בשעה שאת עיקרו השיתו על הקיבוצים בפריסה ל- 16 שנה. לקיבוצים רבים זהו חוב מעיק שלא מאפשר לייצב מערכת כלכלית נורמלית, כיוון שההנחות היו שתהיה צמיחה במשק ושל הקיבוצים בהתאם, מה שלא התממש. כדיוע ברוב השנים מאז שרר מצב של מיתון. היום מצבם של הקיבוצים הוא כמצב החברתי-כלכלי של מדינת ישראל: 15% עשירים, השאר במצב בינוני ירוד, אין "מעמד ביניים". בינתיים הבנקים שחוללו את משבר המניות שהיה גדול בהרבה ממשבר התנועה הקיבוצית (וגם לא התרחש בתום לב) חזרו לחיות מצוין, בין השאר גם בעזרת החזר החוב של הקיבוצים ובעזרתם הנדיבה של משקי הבית
בעניין הקרקעות אינני מתמצא לעומק. אני יודע שהיו קיבוצים שרכשו אדמות בכספי חברים שעלו ארצה ובכספים אחרים ומסרו אותם למדינה. לא יודע את ההיקף.
בעניין הספר של אסתר: נותרו ספרים בודדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. יש פעילות להוציא מהדורה נוספת. אני מניח שאם יהיו הרבה פניות להוצאה, אולי היא תשתכנע שהדבר כדאי.
זה חשוב, כיוון שזהו ספר מפתח שצפה בסוף שנות השמונים בדיוק רב את מה שמתחולל עכשיו, והוא מסביר את הכלכלה בשפה פשוטה ומוריד את הנוסחאות והדיאגרמות שרק "המומחים" מתיימרים להבין לעברית מדוברת
עזרא שלום.
אני מתגעגעת מאוד מאוד…לאסתר ואליך.
זוכרת את השיחות הארוכות שלנו על כלכלה, על החיים ועל זוגיות…מסתבר שהפנמתי כמה מהדברים.
היום יש לי כבר שני ילדים…הרבה משתנה בכמה שנים.
אני מקווה שהבריאות איתך.
שיהיה לך יום נעים.
דנית, מזרע.