מראות קשים של עובדים תאילנדים ששוכנו בלולי אווזים, במכלי מתכת או במחילות עפר נחשפים בכלי התקשורת כמעט מדי שבוע בחודשים האחרונים ומזעזעים את הצופים. המצלמות מתמקדות במקומות המגורים המאולתרים בליווי דיווח יבש: "ממשטרת ההגירה נמסר כי העובדים היו בלתי חוקיים, הם נעצרו ויגורשו לארץ מוצאם", זאת מבלי לבחון מה הן הנסיבות שהביאו את העובדים להסכין עם תנאי מגורים כה קשים.
עד לפני כשנתיים, פניות של עובדים תאילנדים לעמותת "קו לעובד" היו נדירות. מעט מאוד היה ידוע על תנאי העסקתם והבעיות הנפוצות המטרידות אותם. הנחת העבודה של העמותה היתה שזוהי קהילה סגורה שבשל מאפיינים תרבותיים חבריה אינם נוטים להתלונן על מצבם. בנוסף, סברנו שבענף החקלאות מוסר התשלומים לעובדים הזרים גבוה יותר מאשר בענפים האחרים. אמנם העובדים אינם מקבלים את שכר המינימום המלא על פי שעות עבודתם בפועל, אולם לפחות הם מקבלים באופן סדיר את השכר המופחת. עד שבמסגרת פרויקט שנערך בשיתוף מכללת תל חי בצפון, החלו סטודנטים מהחוג לעבודה סוציאלית לצאת אחת לשבוע אל מגורי העובדים התאילנדים. בעקבות הפעילות בשטח החלו בהדרגה להתקבל תלונות מהעובדים, שחשפו מציאות קשה של ניצול מצד אחד, וחוסר אונים מוחלט של העובדים מנגד.הבעיה המרכזית של העובדים התאילנדים אינה בהכרח חוסר מודעות לזכויות, אלא חשש מהמעסיק וחוסר יכולת לפעול לשיפור מצבם. בכל רגע נתון המעסיק יכול לקבוע באופן שרירותי שלא ימשיך להעסיק את העובדים ולהם אין כל אלטרנטיבה תעסוקתית – בגלל חוסר ניוד כמעט מוחלט בענף, בניגוד לתחומי הסיעוד והבניין. חברות כוח האדם והמעסיקים מעדיפים בבירור להביא עובדים חדשים מחו"ל ולהתחלק בדמי התיווך. במצב זה, עובד שמעסיקו אינו מעוניין להמשיך להעסיקו ימצא עצמו בשדה התעופה בניגוד לרצונו, או שייאלץ "לברוח" ולחפש לעצמו מקום עבודה ללא היתר.
בגלל העדר הניידות נאלצים העובדים התאילנדים להבליג ולהמשיך בעבודתם אצל מעסיקם החוקי, גם לנוכח פגיעה קשה בזכויותיהם: שכר נמוך, תופעות של הלנת שכר במשך מספר חודשים, החזקת הדרכונים בידי המעסיקים (תופעה נפוצה מאוד חרף האיסור החוקי על כך), דרישה לעבוד שעות נוספות חריגות במספרן והעסקה בעבודות ריסוס של חומרים מסוכנים ללא אמצעי מיגון. בעבר הובאו העובדים התאילנדים לתקופה של שנתיים בלבד. כיום, אחרי השינוי בחוק הכניסה לישראל, המאפשר שהות רצופה של חמש שנים בארץ, העלו חברות כוח האדם את דמי התיווך שהעובדים נדרשים לשלם (7,000 דולר). שנת העבודה הראשונה משועבדת להחזר החובות. כל הלנת שכר בתקופה זו מצמיחה את החוב בריבית דריבית וגורמת לעובדים נזק רב. למרות התשלום הגבוה שהעובדים שילמו, כביכול בשל הארכת תקופת שהייתם, מחתימים אותם בדרך כלל על חוזה לשנתיים בלבד, בהבטחה שיוארך בעתיד. בפועל, יש חברות כוח אדם שכבר לאחר שנה מנסות להביא לכך שהעובדים ייעצרו ויגורשו. עובדים שנודע להם כי בכוונת המעסיק להחליפם לאחר שסיימו שהות של שנה או שנתיים בישראל (קצתם עדיין שקועים בחובות בשלב זה), יבחרו "לברוח" כדי שלא יוחזרו לתאילנד בניגוד לרצונם.
עובדים תאילנדים בענף החקלאות
שני מאפיינים עיקריים אחראים למצב שתואר ומאפשרים למעשה את קיומו:
העדר נגישות – העובדים התאילנדים מועסקים ביישובים חקלאיים, בעיקר באזורי פריפריה המרוחקים מהערים. לריחוק הגיאוגרפי נלווית בעיה לשונית. התאילנדים אינם דוברי עברית ורובם אינם דוברים אנגלית, ועל כן הם מתקשים לפנות לגורמים חיצוניים בבקשת סיוע. הכתובת המוכרת להם לפניות ולתלונות היא שגרירות תאילנד בישראל, שבמרבית המקרים חסרת שיניים ומתקשה לסייע. בנוסף, העובדים נוהגים להתלונן לפני המתורגמנים של חברת כוח-האדם המביאה אותם לישראל, אך ללא הועיל (לעתים מוצע לעובדים לחזור לתאילנד כ"פתרון" לבעייתם). העובדים אינם יודעים בדרך כלל את שמו המלא של מעסיקם, דרכונם מוחזק בידיו, וללא דרכון קשה מאוד לסייע להם.
חוסר אפשרות למצוא מקום עבודה חלופי – עובדים שתנאי שכרם ירודים, המועסקים שעות נוספות חריגות או הסובלים מתנאי מגורים בלתי הולמים חוששים להתלונן. מעבר לעובדה שעימות ישיר עם המעסיק חושף אותם לסכנת פיטורים (ואף הובלה לשדה התעופה בניגוד לרצונם), אובדן מקום העבודה גורר אחריו גם אובדן של הסטטוס החוקי וחשיפה לסכנת מעצר וגירוש. גם במקרים שבהם תלונתם של העובדים היתה מוצדקת ומפקחי יחידת האכיפה של משרד התעשייה, המסחר והתיירות מצאו ממצאים חמורים, נמנעה המדינה מלסייע לעובדים להסדיר את מעמדם אצל מעסיק אחר בעל היתר. פנייה שהוגשה לרינה קונפורטי ממשרד הפנים בנתב"ג, בשם עובד שהתלונן במשטרה נגד חברת כוח-האדם שהביאה אותו לישראל והותירה אותו ללא מעסיק, נענתה בתשובה לקונית כי לעובד תוסדר אשרה לאחר שיאתר בעצמו מעסיק המעוניין להעסיקו.
העובדה ש"נוהל החלפת מעסיק" חל בענף החקלאות היא חסרת משמעות, משום שללא התערבות הרשויות אין לעובדים אפשרות לאתר בעצמם מעסיקים בעלי היתרים פנויים והללו ממילא מעדיפים להביא עובדים חדשים מחו"ל. עובדים שדיווחנו על כך ששכרם הולן במשך חודשים, וכן עובדים שנדרשו לבצע עבודות ריסוס ללא אמצעי מיגון ותלונותיהם הועברו לרשויות, נותרו ללא מקום עבודה וכמה מהם אף נעצרו לבסוף.
משרד הפנים ונוהל "שמיים סגורים"
בתחום החקלאות חל להלכה "נוהל שמיים סגורים", המחייב כל חקלאי המבקש להביא עובדים חדשים לפנות קודם לבתי הכלא. רק אם אין מעמידים לרשותו עובדים עצורים ניתנת לו האפשרות, לאחר המתנה של חודש, להביא עובדים ישירות מתאילנד. למעשה, משטרת ההגירה מעדיפה ככל הנראה לגרש את העובדים ולמלא את הטיסות (ואת מכסות הגירוש שהוכתבו לה). את המחיר משלמים העובדים (במקרה של העובדים שפגשנו – עובדים "חוקיים" לחלוטין), שעוברים תהליך משפיל של מעצר, מוחזקים בכלא בחוסר ודאות ואף מוטסים חזרה לארצם, על אף שהותם הקצרה יחסית בארץ.
משרד הפנים מסרב בתוקף להפנות עובדים שעזבו מעסיקים בנסיבות מוצדקות אל מעסיקים בעלי היתרים פנויים, חרף העובדה שהמידע על מעסיקים כאלה מצוי בידיו. משרד הפנים הוא גם הגורם היחיד שיכול לאלץ מעסיקים אלה לקלוט עובדים שכבר שוהים בישראל, במקום לייבא עובדים מחו"ל (כפי שהדבר נעשה עם עובדים עצורים על פי נוהל "שמיים סגורים"). אולם למשרד הפנים אין כנראה כל אינטרס לצמצם את יבוא העובדים ואת תעשיית דמי התיווך הנלווית לה. כמובן שלצד נהלים יש גם "קשרים". כך למשל נחשף כיצד השר גדעון עזרא (שהיה אז סגן שר) מצא לנכון לעזוב את כל עיסוקיו כדי להסדיר לחבר, בעל חברת כוח-אדם, אישור כניסה לעובדים תאילנדים חדשים (ככל הנראה, במקום שיידרש לפנות לכלא ולקלוט משם עובדים עצורים). העניין נדון בישיבה משותפת של ועדת הכנסת לענייני עובדים זרים וועדת מבקר המדינה (מיום 23/6/04). אין להתפלא על כך שעל אף מדיניות השמיים הסגורים, במקביל לגירוש של עובדים עצורים נכנסים לישראל אלפי עובדים חדשים מתאילנד.
"בריחת" עובדים
לנוכח החובות שגוררים עמם העובדים על תשלום דמי התיווך, וגם בגלל מדיניות הגירוש, תנאי הכרחי לכך שאכן יעזו לעמוד על זכויותיהם ולהתלונן הוא קיומו של מקום עבודה חלופי, תנאי שבעניינם של העובדים התאילנדים בחקלאות לא מתקיים. הפתרון היחיד שהעובדים רואים לנגד עיניהם במצב חסר מוצא זה הוא לארוז את חפציהם ו"לברוח". בדרך כלל העובדים משאירים מאחוריהם את הדרכון שמוחזק בידי המעסיק. עצם העזיבה חושפת את העובדים לסכנת מעצר וגירוש, אך בעיניהם, לנוכח הכורח להתפרנס, זוהי בדרך כלל אפשרות הפעולה היחידה שקיימת. העובדים מועסקים בשלב זה ללא ביטוח רפואי, ולעתים הם משוכנים במגורים מאולתרים (בחורשות ובמבנים נטושים). יש עובדים שנמלטים אל מחוץ לקו הירוק (לגוש קטיף ברצועת עזה), שכן החשש מפני משטרת ההגירה ומגירוש גדול לאין ערוך מחששם להיקלע לזירת עימות.
אבל את מי זה מפתיע. עוד כמה שנים ייכתב דוח מבקר חמור מאד. כולם יצקצקו. יאמרו שהם לא התכוונו. היה כשל מערכתי. וחבל.
זה מה שקורה כאשר נושא חברות כוח האדם מנוהל בשיטת המערב הפרוע, וכאשר פוליטיקאים\אנשי ציבור מעורבים ישירות או עקיפין ברווחי המסחרה מניבת הרווחים.
במקום זה חייב להיעשות סדר מיידי דרך חקיקה מתאימה.
רק מי שהוכיח נסיון בתחום ניהול כח-אדם יהיה רשאי בהפעלת חברה שכזו.
חברה שכזו תהיה מחוייבת להתמקצע רק בתחום זה, ללא אפשרות לעיסוקים בתחומים אחרים.בנוסף לכך יהיו מחוייבות
חברות שכאלו בהעמדת פיקדונות גבוהים, ובקישור על ידי חוזים עם המעבידים. מעביד אשר יעבור על תנאי החוזה יקנס בברוטליות, וחברת כח אדם אשר לא תעמוד בתנאים הנדרשים תקנס אף היא(מכספי הפיקדון) ותסגר לאלתר.
אולי אז יתחילו להבין שלא מדובר בחלטורה, כי אם בעסק רציני בעל אחריות רבה ביותר.
אם אילו תילנדים, רומנים ובולגרים, עדיין מדובר בבני אנוש!
תודה על שהארת את תשומת ליבנו לכך שעדיין מדובר בבני אנוש. ועוד עם סימן קריאה. סחטיין.
לשלי,
אני מקווה שהערתך לא צינית, כיוון שהעובדה שמדובר בבני אנוש ולא במכונות, חומרי גלם וכיוצא בזה, היא זו שהופכת את העיסוק בניהול משאבי אנוש למשימה סבוכה בעלת אחריות רבה.
דווקא בשל כך יש להעניש כל מי שפוגע בזכויות העובדים בחומרה מרובה. מצידי שיכנסו אפילו לכלא לשנים ארוכות!
משונה הוא, שלמרות כל זאת, כמעט ולא נעשה דבר בתחום החקיקה, בכדיי להגן על העובדים הזרים מפני ניצול שרלטני של המעסיקים ו"סוחרי העבדים המודרנים" המכונים גם חברות כח האדם.
ישר כוח