המכונית נעצרה לרגע. גברת קשישה הוציאה את הראש מבעד לחלון וצעקה: "איך אתם לא מתביישים? היום יום-השואה, ואתם מפגינים בשביל ערבים?!"
מה שהרגיז אותה היתה קבוצה גדולה של מפגינים מול משרד-הביטחון בתל-אביב, ביום-השואה הרשמי של מדינת-ישראל.
הרבה דברים קרו בו. אלפי ישראלים טסו לפולין כדי להשתתף ב"מצעד החיים" השנתי בין שני מחנות המוות ששמם מעורר פלצות: אושוויץ ובירקנאו.
באושוויץ נערך טקס ממלכתי. אריאל שרון נאם נאום פוליטי, בעל אמירות פוליטיות. הוא הזכיר לישראלים שהעולם שתק בימי השואה, ושעל כן אסור לסמוך על העולם גם עכשיו. אלי ויזל, השואן הבלתי נלאה, בעל ארשת הפנים המיוסרת הבלתי נמנעת, נאם את נאומו הבלתי נמנע. בשביל אורחי הכבוד סודרו מקומות הכבוד, בהתאם לדרגה, בשורות הראשונות של כסאות הפלסטיק הלבנים.
זה היה עוד טקס ממלכתי שדמה למאה טקסים ממלכתיים אחרים הנערכים בכל הזדמנות ולכל עניין, מעמד שבו משמיעים פוליטיקאים מליצות. התוכן האמיתי, הלקח האנושי חובק העולם של השואה, נעלם בין הטקסים והמלים.
בשעה שקבוצה זו יצאה לפולין, יצאה קבוצה אחרת של 7,000 ישראלים למוסקבה. לא כדי לחגוג את הניצחון על הנאצים, שבו מילא הצבא האדום תפקיד כה חשוב, וגם לא כדי להודות לוותיקי הצבא האדום על שחרור מחנות המוות והפסקת ההשמדה בהם. הם ליוו, דווקא, קבוצת כדורסל.
ישראל היא מעצמת כדורסל. ניצחונות קבוצותיה בחו"ל ממלאים את הישראלי המצוי גאווה לאומית. ההתחרות במוסקבה היתה חשובה לו מאוד, והחיים בארץ כמעט שותקו במהלך המשחק. הכל עקבו אחרי המשחק בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית.
האם העיסוק בכדורסל נאה ביום השואה? לכאורה, לא. השואה היתה המאורע הגורלי ביותר בתולדות העם היהודי במאה האחרונה, ואולי בכל הזמנים. היא היתה תמרור אזהרה לעולם כולו. האם יאה ביום כזה לעסוק בתחרות ספורט?
תשובתי היא חיובית. אני לא מי יודע מה חובב ספורט, אבל גם הספורט מסמל את העובדה שהיהודים שרדו את השואה, שיש חיים יהודיים תוססים במקומות רבים בעולם. אדולף היטלר נשבע להשמיד את "היהדות הבינלאומית" אחת ולתמיד, יחד עם "הכנופיות האסיאתיות" של רוסיה. אך הנה, 60 שנה אחרי סופו העלוב בבונקר בברלין, ספורטאים של מדינת ישראל מופיעים במוסקבה. מותר לשמוח על זה.
באותה השעה נערכה ההפגנה הספונטנית מול משרד הביטחון בתל אביב. היא באה למחות על הריגת שני נערים, בני 14 ו-15, בכפר בית לקיה, בעת הפגנה נגד החומה.
בית לקיה שוכנת כמה קילומטרים מדרום לכפר בילעין, שבו נערכה ההפגנה הגדולה שדיווחתי עליה לפני שבוע. הנסיבות היו דומות: אדמות בית לקיה נגזלות על ידי הגדר, ההולכת ונבנית שם. הדחפורים עובדים מבוקר עד ערב, וקול הטרטור שלהם, הדומה לצרור מתמשך של מכונת ירייה, נשמע היטב בכל הכפרים בסביבה.
בני הכפר יודעים שמעבר לגדר הזאת, על האדמה שלהם, מקור פרנסתם מדורי דורות, עומדות לקום שכונות חדשות של ההתנחלות הסמוכה. כמו תושבי בילעין, הם מוחים מדי יום. גברים, נשים וילדים יוצאים מול החיילים החמושים, צועקים ברמקולים, נשכבים על האדמה, קושרים את עצמם בשלשלאות לעצי הזית שלהם, ולפעמים משליכים צעירי הכפר אבנים כשהחיילים מגרשים אותם באלימות.
כאשר משתתפים בהפגנות ישראלים יהודים, משתמשים החיילים בדרך כלל בגז מדמיע, רימוני הלם, כדורי גומי, ועכשיו גם כדורי מלח. כשאין יהודים בסביבה, הם עלולים להשתמש באש חיה.
הפעם עמדה קבוצה של חיילים מול נערי הכפר, שהשליכו אבנים. איש מהחיילים לא נפגע באופן רציני. חייו של איש מהכוח לא היו בסכנה. אבל המפקד, קצין בדרגת סגן, ירה אש חייה. שני הנערים נהרגו.
אחד הנערים נפגע רק בירך, והפציעה אולי לא היתה קטלנית. אבל הוא דימם למוות. הצבא לא מצא לנכון לטפל בו, כפי שהיה מטפל אילו נפצע חייל. נראה שגם אמבולנס מהכפר לא הצליח להגיע ולהתקרב.
תוך כמה שעות נזעקו פעילי השלום להפגנת מחאה. הקריאה עברה מפה לפה, בטלפון ובאימייל. כ-250 איש ואשה נאספו מול משרד הביטחון. הרבה צעירים, גם לא מעט קשישים, ביניהם אחדים בגיל השואה. היו נהגים שהרימו אגודל או צפרו בהסכמה. והיו גם אחרים, ביניהם האשה הצועקת.
איך אפשר להפגין למען ערבים, ועוד ביום השואה?!
דווקא שאלה טובה. ויש עליה תשובה טובה.
אחד הלקחים שיש להפיק מהשואה ולהעלותה על נס גם ודווקא ביום השואה:
שאנשים הגונים צריכים לבוא לעזרת מיעוט נרדף. שהנאמנות לארצך אינה מצדיקה שתסכים לכיבוש ארץ אחרת ולדיכוי עם אחר. שאסור לך להשלים עם תורה האומרת שאתה שייך לעם אדונים, לגזע עליון, לעם נבחר ושהעם האחר הוא נחות והזולת תת אדם.
פתיחת אש חיה על מפגינים פלסטיניים, גם כשהם משליכים אבנים, מבטאת זלזול תהומי בחייהם של לא יהודים. כי הרי אותו קצין לא היה יורה בנסיבות דומות במפגינים יהודים. זה לא היה עולה בכלל על דעתו. אבל פלסטינים, וערבים בכלל, לא נחשבים כבני אדם מלאים.
פתיחת אש חיה על נערים בני 14 ו-15 לא חמושים מעידה על גישה גזענית מושרשת. גיל הנערים היה ברור ליורה. הם לא יכלו "לסכן את חייו", כדבריו, אלמלא היו בטווח קצר מאוד. חזקה עליו שהיה מוצא דרכים אחרות לרסנם או לגרשם, אילו היו נערי מתנחלים או חרדים.
ההגנה על ילדים היא אינסטינקט אנושי בסיסי. צריך אדם להיות גזען אכול שנאה או מעוות לגמרי כדי שהאינסטינקט הזה יתבטל מול ילד, ויהיה מה שיהיה מוצאו.
אין יום טוב יותר למחות על מעשה כזה, ועל עולם המושגים המתחבא מאחוריו, מיום השואה.
באותו הבוקר חילק עיתון "הארץ" לקוראיו שי נאה: לכל גיליון של העיתון צורף דגל לאומי. אשה אחת לקחה את הדגל הזה, שפכה עליו צבע אדום, דמוי דם, והחזיקה אותו לאורך כל ההפגנה.
האם היא צריכה להתבייש? להיפך. אני חושב שהיא הטיבה להביע את רוח יום השואה יותר מכל אדם אחר בישראל, יותר מכל המשתתפים בטקס החגיגי באושוויץ.
אני מסכים לגמרי שזו שלקחה את הדגל ושפכה עליו צבע אדום והחזיקה אותו בהפגנה, מימשה את זכותה הלגיטימית להפגין. אני גאה במדינה שלי, שיש בה מספיק מודעות לדמוקרטיה, בכדי
שתאפשר לאנשים להביע את דעתם, גם אם יש מי שמתנגד להן, וגם אם דעתם מובעת, אמנם בעיתוי
לא ממש מוצלח ובהתרסה כלשהי הגובלת בחוסר טקט.
אלא שאיני מסכים עם העובדה שאשה זו ביטאה את "רוח השואה יותר מכל אדם אחר בישראל, יותר מכל המשתתפים בטקס החגיגי באושוויץ"
איני יודע לגבי אלה שהשתתפו באושוויץ, אבל אני יודע לגבי עצמי, שאני ביטאתי את רוח השואה בצורה הרבה יותר טובה מהאשה הזו, על ידי שזכרתי היטב, כי בשמונה עשר לאוגוסט 1941, סבי ראובן סטנדר ז"ל ה"יד, שהיה כנר ומנצח, נלקח על ידי מרצחים גרמנים יחד עם כ 500 בעלי מקצועות חפשיים, ונורה למוות, והוא עוד לא בן 40. לאחר שזכרתי זאת היטב, התקשרתי לבתו של סבי הכנר, היינו אמי, ושוחחתי אתה כשלושת רבעי השעה, כפי שאני נוהג לעשות בכל יום השואה. מהשוואה פשוטה בין הדברים, נראה לי, על פניו, שאמי ואנוכי, על ידי שזכרנו, ועודדנו זה את זו, ביטאנו את רוח ההתגברות על השואה האיומה, בצורה הרבה יותר אותנטית, מאשר ההפגנה הספונטנית שתוארה לעיל.
מילא הגברת שצעקה ואולי מנהמת ליבה. אבל קול ישראל שידר באותו ערב במהדורת תשע ש"עשרות אנרכיסטים" (!) ניסו לחסום את התנועה ברחוב אבן גבירול… אכן כמה צעירים מקבוצת הסרבנים ערכו חסימה סמלית למשך שש דקות בדיוק והתקפלו בתבונה כשהמשטרה נזעקה. אבל לתאר כ"אנרכיסטים" את כמאה וחמישים הקשישים שהפגינו שם וצעדו בשקט בורגני מופתי מגלה משהו על רמת המידע הנגיש לאזרח התמים.
ב-29.3.05, בעת שעבד במטע הזיתים שלו שמע מוחמד קשוע, בן 88, תושב הכפר עלאר, קול שקורא לו. "הסתכלתי לאחור וראיתי קבוצה של בערך 12 חיילים", הוא סיפר לבצלם. אחד החיילים שאל אותו למעשיו במקום. "עניתי לו שאני עובד באדמה שלי ושאני מנכש את העשבים… הוא אמר שעכשיו לא עונת המסיק ושאל למה אני שם. עניתי לו שזאת האדמה שלי ושאני מגיע לכאן כדי לעבוד בה. החייל אמר לי שאני שקרן ושבאתי כדי לתת אוכל למבוקשים. אמרתי לו שאני לא מכיר מבוקשים, אני בן תשעים, אני לא מכיר אף אחד ובלי החמור שלי אני בכלל לא יכול להגיע לאדמה…
"החייל השפיל אותי שוב ואמר ‘אתם הזקנים שקרנים’. אמרתי לו שאני בן תשעים שנה ואני לא משקר לשום אדם, יהודי או ערבי… אחר כך החייל שאל אותי אם יש לי תעודת זהות… נתתי לו את התעודה, הוא הסתכל עליה ואמר ‘נכון שאתה בן תשעים, אבל אתה חצוף. איש חצוף…’ ואז הוא נתן לי אגרוף בחזה.
"אמרתי לו ‘אל תכה אותי בחזה. אני חולה וזקן. אני לא יכול לעמוד במכות’. שאלתי אותו ‘למה אתה מכה אותי? אני מאיים עליך ובגלל זה אתה מתקיף אותי?’. אמרתי לו שאני רוצה לדבר עם הקצין האחראי… החייל שדיבר איתי ושני חיילים אחרים זרקו אותי על האדמה. הם בעטו בי בגב והיכו אותי.
"שאלתי את שלושת החיילים למה הם מכים איש זקן. החוק בכל המדינות קובע שלא מכים זקנים, נשים וילדים. אחד החיילים אמר לי שאני חצוף ושאני עושה את עצמי כאילו אני מבין בחוקים ואז הוא היכה אותי עם קת הרובה שלו, על הראש מאחור. התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי אחרי ארבעים דקות בערך וראיתי שיורד לי דם מהראש. הדם נזל על הגוף שלי. הרגשתי סחרחורת וכאב לי בעיקר בגב, בחזה, בראש ובירך שמאל. כשהתעשתי אף אחד מהחיילים, אלה שתקפו אותי או האחרים, לא היה לידי. ראיתי רק את החמור שלי. הוא עמד ואכל את העשבים שעקרתי."
קשוע חזר לביתו עם החמור, משם הועבר באמבולנס לבית החולים בטול כרם, שם קיבל טיפול רפואי ומאוחר יותר שוחרר לביתו.
הינה הטקס האחד:
"באושוויץ נערך טקס ממלכתי. אריאל שרון נאם נאום פוליטי, בעל אמירות פוליטיות. הוא הזכיר לישראלים שהעולם שתק בימי השואה, ושעל כן אסור לסמוך על העולם גם עכשיו. אלי ויזל, השואן הבלתי נלאה, בעל ארשת הפנים המיוסרת הבלתי נמנעת, נאם את נאומו הבלתי נמנע. בשביל אורחי הכבוד סודרו מקומות הכבוד, בהתאם לדרגה, בשורות הראשונות של כסאות הפלסטיק הלבנים.
זה היה עוד טקס ממלכתי שדמה למאה טקסים ממלכתיים אחרים הנערכים בכל הזדמנות ולכל עניין, מעמד שבו משמיעים פוליטיקאים מליצות. התוכן האמיתי, הלקח האנושי חובק העולם של השואה, נעלם בין הטקסים והמלים."
והטקס השני:
"500 אנשי חמאס ישבו מולי, בעלי זקנים שחורים ולבנים, שייח’ים נשואי-פנים וגם אנשים צעירים. בירכתי הבמה היו שורות אחדות של נשים. עמדתי על הבמה ודיברתי אליהם בעברית, כשעל חולצתי הדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין…
כפי שסיפרתי לא פעם, זה קרה כך: בסוף 1992 גירש ראש-הממשלה החדש, יצחק רבין, 415 פעילים איסלאמיים רובם אנשי חמאס לגבול לבנון…
המגורשים עצמם שהו במשך שנה בשטח הגבעות, בין צבאות ישראל ולבנון. העולם כולו עקב אחרי יסוריהם. בתום הזמן הורשו לחזור, וראשי החמאס בעזה ערכו להם קבלת-פנים חגיגית באולם הגדול ביותר בעיר. הם הזמינו גם את הישראלים אשר מחו על הגירוש. התבקשתי לשאת דברים. דיברתי על השלום. בהפסקה הזמינו אותנו לסעוד בחברתם, והתרשמתי מהיחס הלבבי של מאות הנוכחים. אין ספק שגם השייח’ אחמד יאסין ודובר המגורשים, עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי, היו נוכחים בחגיגה, אלמלא היו בכלא."
— קישור —
מסכים עם כל מילה. לא הייתי אומר שלקרוא את אורי אבנרי זה תענוג, כי הוא אומר דברים שלא נעים לחשוב עליהם, אבל הוא שקול כנגד אלפי עיתונאים פופוליסטים, וכמובן כנגד כל אותם דוברים מטעם…
לאלי,
אם אינך מרגיש שייך לאותה "קבוצה מצומצמת של אנשים" אתה לא חייב להמשיך לבקר באתר זה. אם הינך שייך ל"רוב" אז בבקשה המשך לקרוא את העיתונים היומיים. הם יעדכנו אותך בכל מה ש"יהודי ציוני אוהב ארצו" נדרש לדעת.
כך תמשיך להאמין שנערים צעירים(כיתות ח ו ט) הם רעולי פנים חמושים ומסוכנים. כך גם תמשיך להאמין שאין "תפוחים רקובים" בין שורות חיילי צבא ההגנה לישראל.
אותה אישה מצווחת מרכבה שייכת בוודאי לאותה קבוצה של אנשים המאמינה בחצי הכוס הריקה. הגרמנים נשארו נאצים, הפולנים כולם אנטישמים, והרוסים קומוניסטים בולשביקים.
אני רק שמח שסבתי, ניצולת שואה בעצמה, חינכה אותנו להאמין בדברים אחרים, ושהחוויות והמראות הקשים אותן חוותה וראתה לא הפכוה למיזנטרופית.
מאמר מצויין, מסכים בהחלט עם המסר שבו.
הגברת דנן מייצגת את מהותם הפשיסטית, של הציונים ומדינתם – השלטון כבר יקבע, מתי מותר להפגין… מי שלא שירת בצבא – אסור לו להביע דעה… המתים קדושים ועדיפים על החיים… תמצית הקטכיזם הציוני. סטנדרטי.
{ברגעים אלה, מושמעת צפירת יום-הזכרון; הפשיסטים עומדים; אני, לעומת-זאת, מאזין לשיר צרפתי יפה ומסרב להפסיק, את כתיבת תגובתי. יש משהו פשיסטי פאר-אקסלאנס, בדרישה, ש"עכשיו כולם יעמדו! עכשיו כולם מתאבלים! (עד שבע וחצי בערב) עכשיו כולם חוגגים! (אחרי)" משהו פשיסטי מאד; יהודי מאד; ציוני.}
ולדעתי, "מאה וחמישים הקשישים", לדברי "ע", שתוארו כאנארכיסטים, צריכים להשיג תדפיס, של התיאור הזה, למסגרו ולתלותו, בגאווה, על קיר-חדרם – כי אין כבוד גדול יותר, מאשר היות האדם – חושב (=אנארכיסט).
מצער אותי לקרוא את המאמר של אורי אבנרי, מצער אותי שביום השואה בוחרים אבנרי ועוד מספר מפגינים חברי תנועות השמאל ואנרכיסטים, להפגין נגד צבא ההגנה לישראל. עוד יותר מצער אותי שכל התגובות לכתבה זו הן כדעתו של הכותב ומצדדות בעמדתו. נראה כי אבנרי כותב לקבוצה מצומצמת של אנשים, אותם אנשים הקוראים את מאמריו ומנסה לשכנע את המשוכנעים. אבנרי תתעורר!!!
לאירית: אם את שולחת, בכלל, את ילדייך הקטנים למחנות-הריכוז האלה, הקרויים "גנים", "מעונות", "בתי-ספר" וכיו"ב, אין לך על מי להלין, אלא על עצמך. מדוע השלכת אותם למטחנת-הבשר הזאת *מלכתחילה*?? אז אל תתלונני.
שנאמר: We don’t need no education!!!
ולארי: נו, מה אגיד לך… אישית, אני נמנע מלגלוש, באתרים כגון "האייל הקורא", "פורום ארץ הצבי" ו"הקו הדמוגראפי", המשקפים, את עמדותיהם, הימניות-פשיסטיות, של עורכיהם ומרבית כותביהם; אז – אם לך רע, באתר שמאלי, פשוט – חזור הביתה אליהם, אל כל אותם אתרי "שינוי", "חירות" ודומיהם, ואל תפריע לנו כאן!
האישה שמדובר עליה לא התייחסה בכלל לבני עמך הגרמנים, לפולנים או לרוסים, אלא לשמאלנים יהודיים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל ולוחמים למען העניין הפלסטיני.
להבא תדייק ואל תערבב מין בשאינו מינו.
בתור אורח באתר זה אני נדהם לראות את כמות השנאה העצמית שמופגנת פה באמתלה של ציבור שןחר שלום ודמוקרטיה.
אני מגדיר את עצמי כשמאלן מתון וכן
ציוני ויהודי גאה, שמנסה להקשיב לדעה של "האחר", אבל האם "האחר" מנסה להבין אותי? ברב הכתבות באתר זה לא!
אתר זה לא מקדם דו-שיח אלא שיח פנימי של קבוצה קיצונית.
אותי הפסדתם כגולש.
נ.ב
גם סבתי שרדה את השואה ואותי היא לימדה לא להישתמש בזכר השואה ככלי פוליטי.
השנה באמת הצלחתי להתעלם מימי "הגיבוש" הלאומיים. אפשר גם כך, בינתיים…הדבר המעצבן היחיד הוא גן עירוני ששוטף את המוח לילדים שלי עם "עבודת צלמים ודגלים" לקטנטנים האלה שעוד לא מבינים מה הם אומרים וכבר שרים "לדגל שלי שני פסים כחול לבן..". חשבתי שאני מתפלצת. קשה להסביר לילדים הקטנים שזה קשקוש. יחד עם זה, אני לא יודעת אם זה רק אני או שזה אובייקטיבי, נידמה לי שמשהו השתנה, וגם בציבור כבר אין התלהמות לאומית סביב יום הזכרון.עצמאות…דוקא יום השואה השנה היה חזק יותר, בבחינת חשבון נפש.
אולי זו השלכה שלי על המציאות, אבל לא בטוח.
בכל מקרה, צריך לערוך חשיבה על התגוננות לתכנים המועברים לילדים בבתי הספר והגנים. זה נורא ואיום, וגם הרמה של הגננות והמורים בהקשר הזה. שום ביקורת, שום איפוק…שיר אחד על פיהם "המדינה ש..ל…י…", כאילו יש משמעות לכלי הזה, ששמו "מדינה". בקיצור, התכנים הציוניים פשטו את הרגל, וככל שהם יותר ריקים ככה הם יותר צעקניים ושוביניסטיים.
ישראל איננה מעצמת כדורסל. ההישגים של נבחרתה ושל רוב קבוצותיה במפעלים האירופיים, הם בינוניים ומטה.
למזרחי ופדרמן יש לגיון שכירים בינלאומי שמגרשו הביתי ממוקם בישראל, והוא אכן מעצמת כדורסל.
ברצוני להיתיחס להימרתך: "שאסור לך להשלים עם תורה האומרת שאתה שייך לעם אדונים, לגזע עליון, לעם נבחר ושהעם האחר הוא נחות והזולת תת אדם".בטוחני כי אתה יודע טוב כי אין התורה הוא הדת היהודית מיחסים ליהודים את מה שאתה טוען בהימרה זו.
אם ברצונך באמת ובתמים שלא יסיטו נגדך ודעותיך על תעשה זות לאחרים.
🙂 אהבתי את התיאור של מערכת החינוך…חביב.
אני בהחלט בעד "החינוך הביתי" וה
un schooling
ומקווה לחזור לזה. אבל הנה אתה כפי שאני מבינה חפץ השכלה גבוהה ? הכיצד ?
ולהמשך קורות רחובות – ישיבת הדרום ? עד לאן זה יגיע ?
אתה מחזק את דבריי שאנשים שכמותך מעונינים לשמוע רק את עצמם.
ןשוב בתור שמאלני "שפוי" האתר הזה עשה לי עצוב.
למגיב לתגובתי,
"שמאלנים יהודים שהוציאו עצמם מכלל ישראל ולוחמים למען העניין הפלשתיני", מי אתה הוא בכלל שתעיז להגדירנו ככאילו?
אני בכל אופן שייך לאילו המנסים ללחום עבור זכויותיהם המינימליות של בני האדם על פני כל הכדור. כיהודי וכישראלי, כמובן, שקרוב לליבי העניין הפלשתיני. כבן למשפחה ניצולת שואה אני מתקשה לראות את אי הצדק המשווע, ומשטר האפרטהייד אותו מנהיגה מדינתי בשטחים הכבושים. אני סבור , שדווקא העם היהודי, כעם נרדף, חייב להיות יותר רגיש לעוולות שכאילו. אולם נראה לעיתים שלקח השואה לא הופק, ושמדינתי אם על ידי כיבוש עם אחר, ואם על ידי מכירת נשק לעריצים טוטליטריים, מתעקשת על כיוון אחר.
אינני חוזר בי ממה שכתבתי על אופיים של אנשים מסויימים לראות את חצי הכוס הריקה, ולנבא נבואות שחורות משחור.
באמירתך המכלילה הראשונית על השמאלנים כבר הבנתי לאן נושבת הרוח. אני מאמין שלא אטעה אם אתה גם מאילו ששונאים גרמנים, פולנים, רוסים וכיוצא בזה!
אני בהחלט בעד השכלה, כמה שיותר, מכמה שיותר מקורות ופתוחה וזמינה לכולם; אני נגד חינוך. כי השכלה = משמעה: הפצת ידע, כמו-גם הפצת רעיונות, מבלי לכפות רעיון אחד מסויים, או כיוון מסויים; וחינוך פירושו = כפיית פרשנות אחידה על הכל, וכל ילד, המעז להתמרד… ראוס-ראוס-ראוס!!!! כמו, למשל, במושג הימני-מערכניקי, המשוקץ מכל, "חינוך לערכים" (ויהיו הערכים הללו ציוניים, חרדיים או בולשביקיים – הדבר איננו משנה כלל וכלל). עלינו לספק לילדינו ידע, על כ??ל מה שקיים – והם כבר יחליטו, במה בא להם להאמין ולדבוק…
ואיך קשורה כאן ישיבת הדרום? את זה כבר ב??כ?ל??ל לא הבנתי… 🙁
השאלה היא הרבה פחות, "איך יוצרים מוסדות", מאשר "איך יוצרים חברה". אני מדבר על חברה לומדת, חברה, בה יחיו אנשים למען האהבה וצבירת הידע על היקום, במקום למען צבירת הכסף (שיבוטל). וכבר כתבתי על כך לא-מזמן, במקום אחר (עד שמערכת-הגדה החליטה, מסיבותיה היא, לזרוק לפח, את אחת מתגובותי, שם, בנושא זה).
על-מנת לבטל את הריצה, התחרותית והאלימה, אחרי ציונים וכסף, נזדקק להרבה יותר, מאשר לשינוי אחד קטן; יהא עלינו, ליצור מערך חברתי כללי, שהוא שונה, בבסיסו וביסודו, מכל אשר היה לנו עד כה. בחברה כפי שהיא כרגע, הוויכוח היחיד הוא, על מיני-רפורמות מינימליסטיות ב?ת?ו?ך? השיטה; אנשי מחננו נטשו כמעט לחלוטין, כמדומה, את כל התכניות, לשיטה חברתית שונה. כבר אין מדברים, על ביטולו מכללא של הרכוש כ??כ?ז??ה, אלא אך ורק, על חלוקתו מחדש, בדרך שוויונית יותר. והלא, זהו מתן אספירין לחולה סרטן! שורש כל רע הוא, קודם-לכל, בניתוק האדם מסביבתו הטבעית. אי-אפשר ליצור השכלה הומניסטית, בתוך קוביות-בטון, אפורות ומדכאות, סטייל בית-הסוהר "קציר", או "דה-שליט", אפילו (במצב אידילי, כמעט, כשלעצמו!) יתחלפו בהם כל העובדים כולם. אי-אפשר ללמד, על אהבה וחופש – בקסרקטין. אבל כולנו, בעצם, חיים בקסרקטין רוחני, בו אנו מנוכרים, ע"י השלטון, לעצמנו.
היחידים. שיש להם די-זמן להתחבר לעצמם, הם אנו המובטלים – ולנו יש כל-כך הרבה זמן פנוי, שאין לנו מה לעשות בו, היות ואין לנו שום כסף, מעבר לצרכי שרידתנו המיידיים (אם בכלל). ובעולם, הנע סביב הכסף, במקום – כיאות – סביב האהבה, בעולם, הסוגד לבגדים, במקום למח וללב – הרבה הומניות וקדמה חברתית – לא יהיו. ההורים משליכים את ילדיהם, לפח-האשפה הקרוי "בית-ספר" ובלבד, שלא ייאלצו לראותם. ומדוע? כי עליהם ללכת לעבודה! ומדוע זה? כי חברתנו תלויית-כסף. ומדוע לא יוכלו, ללמוד ילדיהם, לצד הוריהם העובדים?
איך זה ייתכן? ההורים – עבדי-הקפיטל המה! חייבים לעבוד ולעבוד על-מנת לצרוך ולצרוך, למהר ולמהר, על-מנת שיהיה אפשר לייצר ולייצר, אין להם זמן לילדיהם!! הם הביאום, אמנם, אל העולם, אך מאותו רגע, דומה, שהם עושים כל שלאל-ידם, על-מנת לראותם כמה שפחות – ואינם מצליחים להבין, אפילו, שכליאת-הילד באותה מערכת דכאנית, תחרותית ואלימה, רק תהפוך, אותו-עצמו, או למדכא או למדוכא, הפכנו או לתחרותי ואלים בעצמו, או לפסיבי ולכנוע, לכוחות ה"חזקים הימנו" – כוחות-השלטון. רק תהפכנו, למעשה, בדרך של ק?רבון, למשרת-השלטון – בין אם כמשרתו הצייתן, המסתפק בבחירה, אחת לשלוש~ארבע שנים, בין בריון א’ לבריון ב’ – או כמדכאם האלים, של בני-אדם אחרים – ובכך, ימנע מהם, את האפשרות, לאיים במ??ש???הו? על הממסד ויהפוך *אותם*, לקרבנות חסרי-ישע, המשרתים את הממסד – ואותו, בתורת קבלן-המשנה.
אולם אותם הורים – אין הם מבינים כל זאת, כי עדיין אין הם מבינים, כלל ועיקר, כי הם-ע?צ?מ?ם, היו לעבדים. משכורתם "טובה"! בית יש, מכונית – אפילו שתיים! אפילו רזרבה. כרטיס זהב יש, זכות-יתר לנסוע לחו"ל יש, טלוויזיית-פלזמה, פסנתר ודי-וי-די. החיים הטובים א-לה-"the Sims". אין הם מבינים, כלל, את היותם עבדים!
ואין זה משנה כלל, אירית, אין זה משנה כהוא-זה, אם, המשטר דנן, ינוהל בצורה סוציאליסטית, קפיטליסטית, או בכל שיטה אחרת, המוכרת לנו – כי בכולן, הדגש הוא על ה*חומריות*; ומה עם הרוחניות – כלום נותיר אותה, בידי עובש-הדת הממוסד? כמובן, דבר זה, נח מאד הוא לשלטון! ויהא זה השלטהון, או שלטון-העם, ל?כ?או?ר?ה?. שבמדינות הקפיטליסטיות, הדת ונלוויה ה"מיסטיקאניים" וה"ניו-אייג’יים", משמשים להרדמת-העמלים – דבר זה ידוע הוא לכולנו! ואילו במדינות הקומוניסטיות, הוקיעו כל צורה שהיא, של רוחניות נעלה – אמירתו של דמוקריטוס, כי "אין דבר מלבד אטומים", נכונה היא מדעית, אולם – לאדם יש גם טבע-רוחני; בלעדיו, יהיו חייו חסרי כל ערך וכל טעם.
אז יש פתרון! טלוויזיה, ניתן לעם! דודו טופז! האופיום, של העידן המודרני ==> וידע, כי אל-לו למרוד עוד. וחובה לשלוח את הילדים לבתי-הכלא – אחרת ייאסרו ההורים, בבתי-הכלא האמיתיים; וזאת וגם זאת, אם יעזו ההורים, לנסות ללמד את ילדיהם בעצמם – כיצד זה, יוכלו "לעשות כסף" (פיכס, איזה מושג מגעיל!!) בעבודתם, בכמות המספיקה, במטרה להוסיף ולהחזיק בווילה (מש-כננ-תא…), בטלוויזיה הפלסמתית, בשתי המכוניות הרגילות ובאחת הרזרבית?
ישיבת הדרום היתה מחוץ לענין, סתם תזכורת למערכת החינוך של רחובות.
באשר לשאר, כן, אתה צודק, אבל איך יוצרים כאלה מוסדות ?
או, ממש "עולם ישן עד היסוד נחריבה"…אני תמיד שמחה למהפכות מהסוג הזה. יאללה, עשו ויבואו אחריכם ההמונים. אח…"כלא דה שליט"…אילו זכרונות מן הקסרקטין, ובראשו עמד ביורוקרט גרמני קטן ומרושע מן הימין, ולצידו מחרה מחזיק אחריו "סלח שבתי" התורן של מפא"י. מיקרוקוסמוס של מד"י. או אולי של עלמא דשיקרא זה, כמו שאומרים החרדים. והנה, גם הם לא הצליחו לשבור לחלוטין את הרוח, רק כמעט. תיארת יפה את השעבוד הפוסט מודרני, בעברית ולא בצרפתית..כן – the dove is never free
אני חייל שמשרת בגיזרה המדוברת, מכיר את הארועים כי אני נמצא שם יום יום, מצאתי בכתבה הזאת יותר מידיי שגיאות / טעויות
למעשה רוב הדברים לא נכונים
ככה זה כשאתה לא נמצא במקום ולא מכיר את העובדות
אין לי כח אפילו לתקן את השגיאות באמת שאין לי
גם לא איכפת לי אם התגובה שלי תפורסם
רק שמי שכתב את הכתבה הזאת שידע שהרבה עובדות שהוא כתב על בית ליקיה וההפגנות שם לא נכונות או מדויקות
עוד דבר אנחנו כחילים עושים את העבודה שלנו ועושים אותה טוב לא נעים לנו ולא כיף לנו להיות בשטח שעות על גבי שעות זה קשה ושוחק
זה לא כיף להיות בהפגנה
וכשיש באותה הפגנה ישראלים שיוצאים נגדנו באימרות שונות זה פשוט מבזה ולא משנה כמה אתה מנסה כביכול להגן על החלש
לרועי
מי שכתב את המאמר זה אורי אבנרי, שהוא כבר בן יותר משמונים, והיה בהרבה יותר הפגנות מאשר מס’ הימים ששרתת בצבא. ואם אתה נמצא שם שעות על גבי שעות, אז הוא נמצא שם כבר עשרות רבות של שנים.
ניתן להתווכח איתו (כמו עם כל אחד) על דיעותיו, אבל להגיד לו שהוא לא נמצא במקום ולא מכיר את העובדות זו בדיחה.
אורי אבנרי רואה לעיתים קרובות ‘עובדות’ בדימיונותיו.
הינה דוגמא ידועה ל’עובדות’ אצל אבנרי המזכירה את הברון מינכהאוזן (בלי החן של סיפורי הברון):
"כעבור כמה חודשים הצטרפתי לשיירה של צה"ל שנסעה בכיוון ההפוך, מצידון למטולה.
החיילים לבשו שכפ"צים וחבשו קסדות, ורבים מהן היו במצב של פאניקה. )כאשר נער לבנוני טיפש ירה בסביבה בציפורים, פתחו מאות חיילים בירי פרוע לעברו. למזלו, כולם החטיאו."
— קישור —
אבנרי עד היום לא החליט בנוגע ל’עובדות’ הנוגעות לביוגרפיה שלו – לחברותו, כביכול, באצ"ל, לחלקו בנכבה, לדרכו הפוליטית בשנות ה-50, לקריאותיו לכבוש את דמשק במלחמת ששת הימים וכו’ וכו’.
בכל מה שנוגע לאבנרי ולעובדות צריך לגלות זהירות, זהירות ועוד פעם זהירות.
— קישור —
— קישור —
— קישור —
— קישור —
עוד אנשים שחושבים אחרת
אירית
לרועי,
גם אני שירתתי בשטחים, ואני מכיר גם אי-דיוקים מצד דובר צה"ל.
אינני מאשים אותך כאינדיבידואל, אני מאשים את אילו ששלחו אותך(ואז גם אותי), ושיקרו אותי, ועדיין משקרים אותך, לאורך כל הדרך!
אני מצדיק את תגובתך, ומבין את הרגשתך, כאשר אתה נתקל בגילויי אלימות מילולית. אני מכיר גם אלימות מילולית אחרת, כזו הבאה מצד מתנחלים אלימים, משיחיים, קיצונים. ברוב המקרים סובלת אוכלוסיה פלשתינית חפה מפשע בשל הסובלנות אותה מקבל הדרג המדיני, כמו גם הקצונה הבכירה בצה"ל, את התנהגותם של אלו.
תאר לעצמך את אותו מג"ד צנחנים שהותקף על ידי מתנחלים, מותקף על ידי פלשתינים, ונסה להבין על מה אני מדבר!
עם כל אי הדיוקים של אבנרי, אני עדיין מעדיף לקרוא אותו, ומאמין לו יותר, מלכל תגובה הבאה מצד דובר צה"ל.
חבל לי מאוד שלא נעים לך בהפגנות. אבל תזכור שגם למפגינים שחוטפים ממך כדורי גומי או אש חיה, לא כל כך נעים. וגם ל- 3.5 מיליון פלסטינים שאתה לוקח חלק פעיל בכיבוש שלהם ובשלילת כל הזכויות שלהם (ועוד מתגאה בזה) – לא הכי נעים בעולם.
אז תיכנס לפרופורציות, או שתצא מהשטחים.
אבנרי באמת מנסה לשכנע את המשוכנעים, הרי כל דבר שיגיד שיתנגד למדיניות ישראל צודקת או מוטעת תתקבל בהסכמה ע"י הגולשים "המלומדים".
כל פעולה של הפלסתינאים תתקבל כפעולת דוד מול גולית. יש נכון בדבריו ,אך החיים הם לא שחור ולבן. ישראל לא רוע מוחלט כשם שהיא לא טלית שכולה תכלת.
רועי
הייתי רוצה שתענה לי על כמה שאלות, אם אפשר בכנות.
מה זו העבודה שאתם עושים טוב? חשבת על זה פעם? חשבת שלא מדובר בעבודה אלא בחיי בני אדם? האם חשבת פעם ש"העבודה" הזו אולי מסבה אומללות למיליוני בני אדם, אנשים כמוך וכמוני?
ומה אתה אומר למי שאינו רוצה "בהגנתך"? ישראלים המתחננים שלא "תגן" עליהם, כי מה שלך נראה הגנה, לאחר הוא סכנת חיים? האם תכפה עליו הגנה? ואם יסרב, האם תשתמש באמצעים העומדים לרשותך "להגן" עליו. כלומר תוך כדי הגנתך תתקוף אותו ותגרום לו להימצא בסכנת חיים?
כי זה מה שקרה לנו בהפגנה האחרונה. הצבא ירה בנו גז מדמיע כי טען שהשטח מסוכן לנו ואינו יכול להגן עלינו.
וגם…
על איזה אי דיוקים אתה מדבר? הידעת שבאינטרנט מופצים כמה סרטים המתעדים את התנהגותם הברברית של החיילים? סרטים (ראה קישור בהמשך) המתעדים איך ללא שום סכנת חיים שנשקפה לחבריך החיילים, הם ירו והעמידו בסכנת חיים את אורי אבנרי ומאות בני אדם אחרים, פלסטינים וישראלים?
לפי החוק, היה צריך להעמיד את החיילים לדין.
אשמח לתשובותיך הכנות
— קישור —
— קישור —
צפיתי בסרט הנוסף (אחד כבר הופץ קודם), עבודה טובה (על משקל הז’רגון של רועי), צריך להמשיך ולתעד ולצלם. עשה לי רע לראות את החיילים אטומים כאלה והמומים. זה שהם יורקים בבוז על האדמה או נאטמים, רק אומר שהם בדרך לשריטה במוח לכל החיים, כלומר, עוד "חלל" מהאלימות המטורפת של המדינה הזו.
רציתי להוסיף "הזה" אבל זה היה מעמיס את הדיון הספציפי הזה במשמעויות יתר.
תודה על הקישורים!! אני בודקם כעת.
גם למענך ולמען כל חבריך, אנו פעילים לסיום הכיבוש. מה שאתם עושים שם אינו "מגן" עלינו – בדיוק להיפך. לו היה "צבא-ההגנה לישראל" באמת נאמן לשמו, ומגן על ישראל מתוך הקו הירוק – נאה! זה לגיטימי לגמרי! אבל, לא זאת עושים אתם; כי אתם צבא-ההגנה למתנחלים, וצבא הכיבוש, הניצול, הרוע, ההתעללות, האונס, העושק, הטבח והרצח לכל השאר. אתם מגינים על אברי רן, על גאולה כהן, על דניאלה וייס ועל מה-שמו, הרוצח לוינגר. וכך גם החומה – לו היתה זו, אכן, חומת-הגנה לאזרחי ישראל, נגד פיגועים של החמא"ס והג’יהאד – היתה מוקמת על הקו הירוק! אז איש, כמעט, לא היה מעלה על דעתו לערער עליה, ובוודאי לא היה הדבר נתקל בהתנגדות גורפת, או מובא לערכאות המשפטיות הגבוהות ביותר. אבל לא בהגנה, על אזרחי-ישראל עניינה, כי-אם בהגנה על המתנחלים. בסרטונים הנ"ל לא צפיתי עדיין, כי אינני רוצה, להרוס לעצמי את השבת – ואולם, מנסיונות קודמים אני מתאר לעצמי, מה נראה שם: חיילים חמושים, המטווחים מפגינים תמימים, באש חיה או סמי-חיה. וכמו שנאמר: כל הכובש עם אחר, סופו, שיכבוש את עמו-שלו.
אחת משתיים: או לצאת כליל, מכל השטחים (לרבות, כמובן, השטח הפלשתינאי הכבוש בירושלים המזרחית, למעט הכוייתל החרדי), להכריז על הקו הירוק כגבול בינלאומי ולהכיר במדינה פלשתינית לאלתר (והמתנחלים, מצדי, יכולים לחזור הנה או להישאר שם – couldn’t care less) – או לספח את השטחים, להעניק לכל הפלשתינאים כולם, ללא יוצא מן הכלל, אזרחות ישראלית מלאה, לרשום בספר רשם המפלגות את כל המפלגות הפוליטיות, הקיימות בין הים לנהר, לערוך בחירות חדשות, לכנסת המשותפת – ולקוות לטוב…
אני בעד האפשרות השניה.