חג האחד במאי הוא חג הסולידריות הבינלאומית. בישראל חג זה עמד השנה בסימן הצורך באחדות מתחזקת בין עמלי שני העמים מול ונגד הניצול העטוף בשקרים וצביעות של שליטי ישראל ומחרחרי המלחמה. זה מחייב מחשבה, דיון ומסקנות. לאחרונה עוסקים הרבה בישראל בדיבורים על "חשיבות המאבק האמריקאי בראשות בוש להרחבת הדמוקרטיה בעולם", ובמיוחד במזרח התיכון. והרי זה ביטוי לסילוף גס של המושג הדמוקרטי. המלחמה הנפשעת והתוקפנית של בוש ושותפיו נגד עיראק, התנהל כביכול גם להשלטת הדמוקרטיה, ויש כאלו המאמינים בכך. אבל שליטי ארה"ב לא מסתפקים בכך. הם כאילו פועלים להשלטת הדמוקרטיה ביתר ארצות ערב, ולמעשה כה ברור ובולטת מגמתם – הגברת שליטתם באזור. וכל האמצעים והקנוניות כשרים לכך.
אחד האמצעים הבולטים היא השותפות והשירות של שליטי ישראל עם שליטי ארה"ב. וגם זאת בשם הרחבת הדמוקרטיה. ושקרים וסילופים כשרים לשם כך. בשיחות בוש ושרון התגלו כביכול חילוקי דעות: בוש לכאורה נגד הרחבת ההתנחלויות ולמען הענקת יותר זכויות וחופש לעם הפלסטיני בשטחים הכבושים. ושוב, זו צביעות. בישראל לא שלט עד עכשיו משרת כה נרצע של ארה"ב כמו אריק שרון וממשלתו. וברור לגמרי שכל מה שמצווה הבוס האמריקאי ישראל מבצעת ומה שלא מבצעת זה לפי השיטה – אחד בדיבור ואחד במעשה.
ברור שממשלת ישראל לא היתה מעזה אפילו להפר החלטות המפגש בשארם א-שייח ללא הסכמת בוש וממשלתו. ומסתבר שבשיחות בוש-שרון עסקו בעיקר בסכנת הנשק האטומי של איראן. בישראל נשק זה כשר ובאישור אמריקאי. באיראן הוא לא כשר. וכל מי שמתנגד לכך כולל ובמיוחד עמדתו האמיצה של ואנונו, יש להחזיקו כאסיר מבלי להיות בבית כלא.
גם תוכנית ההתנתקות, אם תבוצע, זה רק באישור אמריקאי. צדקו חברי הכנסת של חד"ש ובל"ד שהתנגדו להתנתקות שאם תבוצע לפי תוכנית ממשלת ישראל, רק תגרום ליתר סבל, דיכוי וסגר על הפלסטינים תושבי רצועת עזה.
שר הביטחון שאול מופז צועק – הפלסטינים לא מבצעים את סיכומי שארם א-שייח "תיפסו את הגנב". מי שלא מגשים סיכומים אלו הם שליטי ישראל. הם לא משחררים אסירים פלסטינים, לא מפנים ערים, מגבירים הסגר והמחסומים וממשיכים ברציחות, פרובוקציות ועלילות נגד העם הפלסטיני. וזה בצירוף עלילות, תעמולה ופרסומים על מעשי הכנופיות הפאשיסטיות, הימין הקיצוני, "גוש אמונים" וכלי קודש להצדקת מעשי הכיבוש, הגזענות והלאומנות הציונית.
הפקר, הכל מותר לגזענים מחברון ומההתנחלויות, ולמעשה עובדה, גובר הדיכוי בשטחים הכבושים. ולא רק זאת: יותר ויותר נשמעים הופעות גזעניות מופקרות בכנסת ומחוצה לה נגד הפלסטינים בישראל. "הגיבור" ליברמן לא מפסיק להצהיר על סכנות הפלסטינים בישראל, על הצורך בטרנספר וגירוש, ולא רק הוא. גם ימנים, רבנים ועוד גזענים המקווים לעליית כוחם בבחירות הקרובות לכנסת. וקיימת סכנה כזאת, אם מביאים בחשבון ששום דבר ממסקנות ועדת אור לא בוצע – כלום לא הופעל, יש סכנה של חזרה לפשעים כאלו כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל.
כל זאת ביחד פירושו הגברת סכנת הפאשיסזציה בישראל, כולל לגבי השלטון הישראלי. ומכאן הצורך המיידי של חזית משותפת יהודית-ערבית של שוחרי השלום העקביים, חזית מלוכדת ואנטי פאשיסטית.
אציין בחיוב שבזמן האחרון גבר שיתוף הפעולה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. זה מצא ביטוי גם בהופעה משותפת של חד"ש ובל"ד בכנסת, בפעילות ועדת המעקב ובפעולות ציבוריות נוספות. אולם שותפות זו יש להרחיב. שותפות זו חייבת גם להתבטא קודם כל בשותפות יהודית-ערבית. בהגברת שותפות כזו מותנת הקמת חזית המונית שכזו.
חד"ש – מתבססת על אחדות יהודית-ערבית. כך גם פועלים ארגוני שלום וארגוני נשים לשלום ולזכויות חברתיות. לכן חזית משותפת חייבת לכלול כל מפלגה, כל ארגון ותנועה, שאין ביניהם חילוקי דעות במאבק לחיסול הכיבוש ולהשגת שלום צודק. המשותף – עקרון שתי מדינות ישראל-פלסטין בגבולות 4 ביוני 1967; ירושלים בירת שתי המדינות; שחרור כל האסירים הפלסטינים; פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים; נגד הפרובוקציות המסוכנות של כנופיות בימין על הר הבית. בעד זכויות שוות למאמיני הדתות בישראל ויתכן דיון ותוספת תביעות נוספות כתוצאה של דיונים בין הנציגים לחזית כזו.
הקמת והפעלת חזית כזו לא מותנית רק בבעיית הבחירות לכנסת לכשיקבע מועד בחירות אלו, וזה יתכן, אלא גם במצב הפוליטי והחברתי השורר כיום בישראל והמעורר סכנות ומייאש. רק הקמת חזית כזו תחזק ותעודד שוחרי שלום הנאבקים להגנת זכויות העמלים והנאבקים להגנת המאבק הצודק והמשותף.
לא כל כך מסתדרת לי התנגדות חד"ש להתנתקות עם תמיכת חה"כ טיבי בהעברת תקציבים להתנתקות.
יכול להיות שבחד"ש יד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה ובורשטיין לא יודע מה טיבי מצביע בוועדות?
באמת, אין ומעולם גם לא היתה, שום הצדקה שהיא, לקרע בין חד"ש לבין בל"ד והגיעה כבר השעה לסיימו. יחד עם זאת, חיוני לוודא, שהדבר לא יבוא, על-חשבון המאבק החברתי – כי אם להיפך: יגבירו.
ומה שנגע, לעניין שתי המדינות – אינני יודע, חוששני, שאיחרנו את המועד ושאם ברצוננו לחשוף, באמת ובתמים, את ערוות הצביעות הציונית, מבית-מדרשן של ‘יח"ד’, ‘שינוי’, ה’אבו?דה’ ועוד, שומה עלינו לשנות את הקו כבר עתה ולתבוע זכויות-אזרח שוות לחלוטין, לכל בני-האדם, הנמצאים תחת שלטון ישראל. מר"צ-יח"ד וחבריהם, ב"שמאל" הציוני, תומכים, בשתי מדינות נפרדות, כאשר הנימוק הדומיננטי – והגזעני – הוא: "להתנתק כבר מן הערבים האלה". סיבה נוספת היא, שלהערכתי כבר איחרנו את המועד, באשר לפינוי ההתנחלויות הגדולות מן הגדה – ובלא פינויין, ממילא כל העניין אבוד (אלא אם-כן, המדובר הוא בקנטונים). לפיכך, נראה לי, שמוטב לאמץ את מודל דרום-אפריקה, של סיום האפארטהייד ולראות, כיצד נצליח להתארגן, במדינה אחת, שוויונית לכל ודמוקרטית באמת.
אין ולא תהיה "אחדות ערבית-יהודית" כללית
ללא ביטול מעמדות.כן תהייה בשלב ראשון,אחדות
של מעמד הפועלים הערבים והיהודים(אני מדגיש
של מעמד הפועלים) כדי לבטל את המעמדות ורק אחרי זה תהיה אחדות ערבית-יהודית,ביחד עם
הלאומים והעמים מכל העולם.
חלום"שתי מדינות (נפרדות)לשני עמים"לא רק שאינו יתרום לאחדות כזו,אלא גם תרחיק אותה,
והגרוע מכל,גם לא מעשי וגם לא בר ביצוע.
רק במדינה אחת,דמוקרטית וחילונית,בה הדת
מופרדת מהמדינה,בניהול ובשלטון של מעמד הפועלים הסולידרי עם הפועלים מכל העמים,יוכל
לקרב אחדות ערבית-יהודית