האם יש לשקול מחדש את הסירוב בשמאל אחרי שצורת מאבק זו מאומצת ומשתרשת אצל הימין? האם הסירוב בשמאל מקעקע את יסודות הדמוקרטיה והאמנה החברתית הישראלית? האם הימין שואב השראה ממעשה הסירוב של השמאל? אכן, יש צורך לשקול את פעילותנו לקידום הסירוב לאור ההתפתחויות הפוליטיות.
הרי התפתחויות אלה קובעות במידה רבה את גבולות השיח הציבורי. לכן לא יתכן שלא נתייחס בפירוט ובצורה מקיפה לשאלות "הקשות" המתעוררות בהקשר הדיון הציבורי האקטואלי.
בכל הנוגע לתוכן הסירוב מצד שמאל לעומת הסירוב מימין – הדברים ברורים למדי.
הסירוב שלנו הוא חלק מהמאבק נגד הכיבוש. כיבוש זה משחית את החברה הישראלית, מרוקן את הדמוקרטיה מתוכן וחוסם את הדרך לשלום. כך שלא רק שאין "דמיון" בין שני סוגי הסירוב. להפך, הם מנוגדים בתכלית הניגוד זה מזה. המאבק נגד הכיבוש מבוסס על ערכים אוניברסליים המוכרים במשפט העמים ובכל קודקס מוסרי. זהו מאבק לשוויון לאומי ואזרחי, מאבק לחופש ונגד דיכוי לאומי. הימין נלחם על הנצחת הכיבוש והרחבתו. כך שיש לקוות שההבדל בשאלה המרכזית הוא ברור למדי.
במישור האזרחי – סירוב וכללי משחק דמוקרטיים
יש להודות שיש דמיון חיצוני וטכני מסוים בין ההיבטים הפורמליים של כל סוגי הסרבנות. החוק מחייב התייצבות וציות למשמעת הצבא. סירוב החייל למלא פקודה מפעיל שרשרת סנקציות משמעתיים וכו’. אך הדמיון החיצוני הזה אסור שיסתיר את הפער העצום בין סוגי הסרבנות גם לגבי עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק. יש מה להשיב לטענות הממסדיות המבקשות לקטלג את שני סוגי הסירוב כמעשה אנטי-דמוקרטי וכהפרת כללי המשחק ההכרחיים לכל חברה תקינה. הממסד טוען שחובת הציות חלה על כל האזרחים ללא הבדל, מאחר שמדובר בחוק שהוא פרי תהליך ודיון דמוקרטיים. אם כל אחד יעשה דין לעצמו, הרי יש סכנה של אנרכיה או התפוררות החברה. ולבסוף מבקש הממסד להביא בחשבון שסירוב בצד שמאל יש בו כדי לעודד את הסירוב מצד ימין.
כותב שורות אלה נמנה על אותו חלק של השמאל המטיל ספק אם אנו אכן חיים במשטר דמוקרטי של ממש, ולא רק בגלל הכיבוש. נסתפק כאן בהערה שלדעתנו ישראל היא דמוקרטית כפי שהיא עצמאית. אך נניח לוויכוח הרעיוני ההיסטורי ההוא על מהות הדמוקרטיה. ואף נניח בצד טענה מהותית כי עַם אחד אינו רשאי להחליט, ולו בצורה הדמוקרטית הנאה ביותר, לשלוט בעם אחר ולשלול ממנו את זכויותיו על סמך "הרוב" במדינה השלטת. נצמצם את הדיון הזה לטענות הממסד המועלות בשיח הציבורי במסגרת המוסכמות החלות על חברה דמוקרטית מערבית בת ימינו.
אחרי "שוויתרנו" על הטענות המהותיות לגבי פגמים יסודיים בהליכים הדמוקרטיים בישראל, הבה נבדוק על סמך עיקרי הנורמות הליברליות את תיפקוד הימין בחברה הישראלית. מ-1967 שמו אבירי א"י השלמה אזיקים על הדיון הדמוקרטי בקשר לגורל השטחים שנכבשו. כבר ב-1967 אנשי א"י השלמה ובתוכם עמודי התווך של החברה הישראלית כמו ש"י עגנון, אלטרמן וחיים גורי, ה"טבנקינים" למיניהם, הוציאו לאור מנשר הקובע ש"שום ממשלה בישראל לא תהיה רשאית להחזיר שטחים ששוחררו". הימין לא הסתפק בהצהרות על הוצאת הדיון על עתיד השטחים מתחום הדיון הדמוקרטי, אלא הזרים מאות אלפי אנשים לשטחים והקים מאות יישובים ועוד עשרות (או מאות) מאחזים בשטחים הכבושים. מפעל זה הנוגד מכל וכל את החוק הבינלאומי, נועד קודם כל להטיל וטו אפקטיבי ולחשק כל דיון מעשי בגורל השטחים. הממסד הליברלי התרגל למצב זה ומבקש להשלות את כולם שהתהליכים הדמוקרטיים עדיין בתוקף.
הימין המתנחל החזיק ומחזיק את החברה הישראלית בגרון והדבר אינו מפריע לממסד לבקשנו לקיים דיון שקט וענייני ולקבל את ההכרעה האנטי דמוקרטית של המשך הכיבוש (אנטי-דמוקרטי כלפי העם המדוכא ואנטי-דמוקרטי לגבי כלל העם בישראל שממנו נמנע חופש דיון אלמנטרי על שאלות גורליות). הממסד יוצר בהתמדה אשליה כאילו ניתן בתנאים אלה לקיים דיון חופשי על גורל השטחים. הימין הוא ששבר מזמן את כל הכלים הדמוקרטיים והממסד מתאמץ להמשיך את המשחק כאילו מדובר במגרש משחקים תקין – Level Playing Field).
המתנחלים ובעלי בריתם כיום מתארגנים בגלוי על מנת לקרוא תגר על שלטון החוק. בין הפעילויות שלו לסכל פינוי שטחים הוא מפעיל את נשק הסירוב. נכון הוא שברמת הפרט יש חיילים המתלבטים ומהססים. אך למעשה, תופעת הסירוב אצלם אינה כרוכה בבעיות מצפוניות כשלהן. האמת היא שקיימת מערכה אדירה של מדינה בתוך מדינה, מבוססת על ארגוני התיישבות, הפעילה בהשראה של סמכות רבנית, המפעילה כוחות פרה-צבאיים בצורות שונות ומשונות: הגנה אזרחית ומרחבית מזוינת, נערי הגבעות, אנשי כהנא, הוועד לביטחון בכבישים, ועוד ועוד. כמובן, מדובר ב"מדינה" שיש בתוכה גוונים פוליטיים ודרגות שונות של טירוף. אך אין בתוכם אנשים רכרוכיים המסכימים שגורל השטחים יהיה נתון להכרעה דמוקרטית, בהכרעה חופשית מהעובדות שנוצרו במשך השנים בשטח. הסרבנים מצד ימין הם חיילים המגויסים בצבא המדינה משלהם. לצבא שלהם יעד פשוט, לגרור את כל העם לנצח הכיבוש, נצח המלחמה על ארץ ישראל. הם התחילו בפרויקט הזה שנים רבות לפני שמישהו בשמאל חלם על סירוב או העלה על הדעת שיש גבול למסירות העיוורת לחובת ההתגייסות להגנת המולדת. לדאבוננו אין הסירוב שלנו "פונקציה" בשביל המתנחלים. יש להם מפעל שלהם. מפעל כיבוש הארץ. לשם כך הם קיימים.
על פי הציווי הזה המנחה אותם הם בוחרים בין סירוב ובין ציות לחוק ברגע הנתון – הכל לפי מטרותיהם. פעמים רבות כשאין הם מסרבים, הדבר נעשה מתוך חישוב של שילוב בצה"ל והשתלטות עליו כדי לשמר אותו ככלי להמשך הכיבוש.
שליטי ישראל רוצים מאוד שיהיה להם צבא משלהם ומאוד לא נעים להם שחלק מחייליו התארגנו מזמן תחת פיקוד נפרד. אך הם התרגלו למצב זה בלית ברירה כי צבא הוא מרכיב חשוב במעמד הבינלאומי וביוקרה כלפי פנים. הם מתפשרים עם מצב של פיקוד כפול. ככלות הכל שום צבא אינו טוב מהמדיניות המדריכה אותה. השאלה הגורלית היא: על מה הורגים ועל מה נהרגים? היום התשובה ברורה. מטרת צה"ל היא שימור שלטונו של הצבא וישראל על מירב השטחים הניתנים לסיפוח.
לדרוש מהשמאל לשאת באחריות ללכידות החברתית בשעה שהממסד מתעלם בפחדנות ובצביעות במשך שנים מריבונות מקבילה של הימין ושלטונו המזוין בשטחים נרחבים – הוא חוצפה בריבוע.
לאור האופי החתרני והאנטי-דמוקרטי של סרבנות הימין, הופתענו וכאבנו לשמוע קולות בקהילות הסרבנים המברכים על סרבנות הימין והרואים דבר מה משותף בין הסרבן של השמאל והסרבן של הימין. חברים מסוימים מתרשמים "מהלבטים" המזויפים של הסרבנים בימין ומברכים על הסירוב שלהם כאילו הוא מחליש את ההירארכיה הצבאית והאזרחית. יש נטייה לראות את הסרבנות כתופעה אינדיבידואלית שנועדה לפתור בעיה אינדיבידואלית תוך התעלמות מרקעה הפוליטי. נטייה זו גורמת לכך שחברים טובים יכולים לראות בתופעה פאשיסטית למחצה תופעה אנטי-מיליטריסטית.
אומנם יש קושי בהסברת ההבדל העצום בין סרבנות הימין לבין סרבנות השמאל. אך מי שיפנים את המסר שלנו לגבי המשמעות הפוליטית של הכיבוש יוכל לקבל את הנימוקים לעיל כך שהסירוב הוא צעד ראשון לדמוקרטזצייה של החברה הישראלית.
וכמו שנאמר: "יש לו חסרון אחד, גנרל: הוא יודע לחשוב".
אישית, אני תומך בחירותו המצפונית של כל אדם, לסרב לכל פקודה. וכל המגנה סרבנות זו – פשיסט הוא, נקודה.
מאמר נחמד מאוד. אך אני סבור כי יש בו מספר בעיות. נתחיל באנקדוטה, מטרת צה"ל היא לא לכבוש את השטחים. אני בתור חייל בחיל חינוך רואה את עצמי לא ככובש אלא כלוחם בשדות החינוך ולכן יש לצבא עוד מספר צידוקים חוץ מהכיבוש.
ברצוני לומר שגם אני אוחז בדעות שמאלניות וחותר בעצמי להפסק הכיבוש באופנים בהם אני יכול לתקוף את הבעיה. אני נגד ההימצאות של צה"ל בשטחים ובעד פיתרון בדרכי הידברות.
במאמרך אתה טוען כי מערכת ערכים של השמאל שונה משל הימין וצודקת יותר ולכן לנו מותר לסרב כמגיני הדמוקרטיה. אני נוטה להסכים איתך אך לדעתי סירוב הוא לא כלי בונה הוא כלי הורס. כדי להצליח במעשה שלנו עלינו לפעול מתוך הקונצנזוס (דמוקרטיה, שלטון הרוב) עלינו לחנך ולהשפיע מתוך החברה ולא מחוצה לה. מעשה הסירוב הוא מעשה שיפורר את החברה הישראלית ואת העם היהודי, גםמעשהו של הימין וגם מעשהו של השמאל.
אני מסכים שאין להשוות בין סירוב להיות כובש לבין סירוב במטקה להמשיך את הכיבוש. יחד עם זאת, בעיני כל סירוב מחליש את צה"ל, בעיקר את היותו קומצנזוס כפי שהמגיב מעלי מתאר אותו. במדינת ישראל לצבא יש כוח ומעמד חזקים מדי, וכל החלשה של הדבר היא חיובית.
אני מקבל את ההבחנה שלך בין שני סוגי הסירוב.
היות שבינתיים אין הרבה שמוכנים ללכת לסירוב בשמאל, נדמה לי שהיה הרבה יותר אפקטיבי אם היה ציבור ניכר של אנשי שמאל בצבא – גם כמפקדים וגם כחיילים פשוטים. הצבא היה נאלץ לתפקד בגבולות הרבה יותר ברורים. השאלה כמובן איך עושים את זה. אני מניח שאתה יודע מדוע בוטל שירות חובה בצבא ארה"ב, ומאותה סיבה יש המדברים על כך גם בישראל למרות,שאין הם מודים בסיבה האמיתית.
מסכימה עם גיא לחלוטין ! השמאל עיוור בנקודה הזו, ולא רואים את המוץ מהתבן. הנקודה היא לא המתנחלים כרגע, אלא צה"ל והממסד הבטחוני של המדינה. כל מה שיחליש אותו לטווח ארוך, הוא חיובי, גם אם מגיע ממחוזות מפוקפקים.
כמובן, רק הימין יכול להרוס את מוסכמת צה"ל והבטחון כפרה קדושה, ולכן צריך לתמוך בשתיקה במהלכים שלהם ולקוות שבסופו של יום לא נמצא עצמנו אולי בלי צה"ל אבל עם מיליציות ופרה מיליטרס פשיסטים דתיים…אכן התלבטות, אבל בנסיבות האלה, הייתי נמנעת מלהתנגד למהלכים שלהם שפוגעים בצבא ובשב"כ ומתמקדת בהתנגדות לאידיאולוגיה שלהם. יש הבדל.
שכחתי לציין כי כל מהלכי הסרבנות והפרת החוק של המתנחלים גם גורמים לדה-לגיטימציה שלהם בקרב הציבור הציוני המתון, וזה חשוב מאוד.
קמינר צודק שישראל לא באמת דמוקרטית ועצמאית. אין בה למשל דמוקרטיה עממית. בהשוואה לדמוקרטיות העממיות והעצמאיות מנוחתן עדן, ממזרח גרמניה ועד אלבניה, ישראל היא מדינה פאשיסטית ו-running dog של האימפריאליזם.