"הישראלים דווקא פטריוטים, אבל אינם יודעים הרבה על ההיסטוריה שלהם", כך נכתב ב"ידיעות אחרונות" ביום העצמאות שעבר. ובהמשך: 30% מתלמידי כיתות י’ עד י"ב אינם יודעים שדוד בן גוריון היה ראש-הממשלה הראשון של ישראל. 30% גם לא שמעו על הפלמ"ח. אין בזה דבר חדש, כבר ארנסט רנן מראשוני ההוגים של הלאומיות כתב בחיבורו המפורסם "מה זו אומה", שסימן ההיכר ללאומיות הוא אי ידיעת ההיסטוריה שלך. השאלה העולה מיד היא האם הם "דווקא" פטריוטים בגלל בורותם או למרות בורותם? וגם מה זה פטריוטיזם בעיניהם? לעתים דומה שמשמעות הפטריוטיזם אצלנו היא להיות שונא ערבים. ולהיות פטריוטי יותר משמע שונא ערבים גדול יותר.
האם הישראלים שונים בעניין זה מארצות אחרות? בארה"ב יצא לא מזמן ספר רב מכר ששמו "ליודע הרבה על ההיסטוריה". וגם כאן מתעוררת השאלה לו ידעו את ההיסטוריה, היכלו להיות פטריוטים? כמה אמריקאים יודעים למשל שבישוב אמריקה הצפונית הושמדו כ-20 מיליון אינדיאנים? או כמה מהם יודעים שבזמן יסוד ארצות הברית במדינה הגדולה ביותר – וירג’יניה, 40% מתושביה היו שחורים – או במלים פשוטות יותר עבדים. כמה אזרחים אמריקאים מודעים לכך שתחילתו של עושרה הגדול של ארצות הברית בא לה מ-200 שנות עבדות איומה. שבארצות הברית היקף העבדות היה אף גדול יותר מאשר בעולם העתיק. האם זה הפריע לאבות המייסדים לחזור שוב ושוב על המשפט אמריקה "כבית של האנשים החופשיים" (The Home of the Free)?
אבל נחזור לארצנו. לא מכבר יצאה לאור הביוגרפיה של יגאל אלון, "אביב חֶלדו". אלון היה מפקד אותו פלמ"ח שבני הנוער לא שמעו עליו, היה גיבור מלחמת העצמאות, והמפקד הנערץ של המלחמה. אבל כמה יודעים שהוא היה מגדולי מגרשי הערבים ב-48′? אניטה שפירא מחברת הספר ומעריצה גדולה שלו כותבת "שהיה היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש"ח. היא ממשיכה ש"ליגאל לא היו היסוסים לגבי מדיניות זו (במהלך תש"ח)". ועוד היא מצטטת אותו מהרצאה שנערכה ב-1950: "אני סבור כי תהליך הבריחה הערבית היה תהליך חיובי. יותר מזה, אני סבור כי פעילותנו לפינוי שטחים גדולים בעלי ערך צבאי מאוכלוסייה ערבית עוינת, גם היא היתה אי-ברירה שיש לה הצדקה לא רק לשעה אחת, שעת הקרבות, אלא הצדקה לאורך ימים".
הוא גם ראה במלחמת העצמאות "הזדמנות היסטורית חד-פעמית לשינוי המאזן הדמוגרפי וההתיישבותי בין היהודים והערבים. ההזדמנות שלא היהודים יזמו אותה, ולטעמו הם גם לא ניצלו אותה כיאות. ככל שהדברים היו תלויים בו, הוא עשה כמיטב יכולתו לא רק לכבוש את שטחי א"י, אלא גם לפנות אותם מערבים", כותבת שפירא.
בני מוריס שסקר ספר זה (ובינתיים כבר מסכים מן הסתם עם רוב הנחות היסוד של אלון), מוכיח את שפירא על שכתבה בעבר על האתוס הדפנסיבי של כוחות ההגנה ושרק אחר כך עברו לאתוס האופנסיבי. מה פתאום, הוא כותב, כל עוד היינו חלשים ובמיעוט היינו אכן דפנסיביים אבל כשניתנה לנו ההזדמנות, עברנו מהר מאוד לאופנסיביות. והוא מוסיף תרומה הגותית משלו: לו עמדו לרשות הרצל חמש דיביזיות, היה משגר אותם ללא היסוס לפלסטינה כדי לכובשה" ("הארץ", ספרים 24/4/04).
אם לחזור לשאלה שנשאלה קודם – אם הציבור הרחב היה יודע זאת, האם היה מחזיק ב"פטריותיותו", וב"אמונתו בדרך"? אם לדון לפי מצב הרוח של הציבור היום, לא נראה שהידע היה גורם לשינוי בעמדותיו.
מה זה גירוש? באותם ימים הייתי חבר קיבוץ וחבר נלהב ב"שומר הצעיר". הייתי בעד מדינה דו-לאומית אבל קיבלתי עם כל תנועתי ללא בעיות את גזירת חלוקת הארץ והקמת מדינת ישראל. לקיבוץ שלי היו עם פרוץ מלחמת העצמאות 1,700 דונם בקירוב. עם תום הקרבות היו קרוב ל-20,000 דונם. כל הסביבה התרוקנה פתאום מבני אדם. רק השייח’ חוזייל ומשפחתו נשארו במקומם מול היישוב שלנו. לא הרגשנו כלל שלקחנו ממישהו את האדמה – כי לא ראינו את הפלסטינים בורחים. מצפונינו נשאר נקי. ובמיוחד לאור העובדה שלא היה לנו כאן עניין בהתעשרות אישית פרטית. הכול היה הרי רכוש משותף של הקיבוץ.
ביפו למשל, המצב היה שונה. הגעתי לשם אחרי המלחמה וראיתי כיצד בעיר שלמה התחלפה האוכלוסייה. כאן ניכרו עדיין עקבות האנשים שגרו כאן קודם ויצאו-ברחו-גורשו. בדירות בהן גרו, התיישבו התושבים החדשים, יהודים שנשארו אחרי השואה באירופה, ועדיין נשארו מקצת הרהיטים של הבעלים הקודמים. לעתים נותרו עוד תמונות משפחה על הקיר. פתאום עלה בי זיכרון של ביקור קודם שלי ביפו, שנים רבות לפניכן. טיילתי עם חברי מהשומר הצעיר ביפו, ונפגשנו עם כמה יפואים צעירים בני גילינו. התחיל ויכוח (ידידותי בהחלט) בינינו. אנו הסברנו שאנו שואפים למאבק משותף יהודי-ערבי למען עצמאות הארץ והקמת מדינה דו-לאומית בכל פלסטינה (לא הייתי מצוי אז ברזי האותיות הקטנות של התוכנית הדו-לאומית ("תוכנית בנטוב") של השומר הצעיר. שם היה מדובר על מדינה דו-לאומית שתקום אחרי שליהודים יהיה רוב בארץ, שהמנדט הבריטי ימשך עוד עשר שנים – ואם הפלסטינים לא יסכימו לתוכנית, יאלצו אותם המעצמות הגדולות לעשות זאת.
הפלסטינים רק הסתכלו בנו באי אמון, הצביעו על סמלי השומר הצעיר על דש בגדינו ואמרו "מה ערך לכל הדיבורים האלה הרי אתם ציונים".
ישראל נוסדה אחרי מלחמת 48′ והניצחון במלחמה היה מלווה בגירוש רוב האוכלוסייה המקומית. כלומר באסון לאומי קטסטרופלי – הנכבה. מלחמת 48′ נקראת אצלנו מלחמת העצמאות. אבל יש לשאול ממי בעצם כבשנו את עצמאותנו. ישראל היתה מנדט בריטי, כלומר בשלטון בריטי. אבל במהלך המלחמה לא לחמנו כלל בבריטים (תקראו על כך בספרו המצוין של תום שגב "ימי הכלניות"). המלחמה היתה נגד הערבים והפלסטינים. בכרך הרביעי של הביוגרפיה של בן גוריון ("קנאת דויד" של שבתי טבת) שיצא זה עתה, מתוארת דווקא גדולתו של בן גוריון בכך שכבר שנתיים לפני המלחמה הכין את היישוב למלחמה נגד הערבים. אניטה שפירא, הסוקרת הנלהבת של הספר, כותבת: "הוא הבין כבר בסוף 1946 שצריך להפסיק את המאבק בבריטים כדי לנצור את הכוח הצבאי של היישוב למאבק בערבים. בכך הרחיק ראות מן האקטיביסטים ומן המתונים גם יחד".("הארץ, מוסף ספרים, 10/3/05).
קשה ובעצם בלתי אפשרי להוציא את מלחמת 48′ מן הרצף ההיסטורי של מלחמת דחיקה נגד העם שישב בארץ. מראשית ההגירה וההתיישבות הציונית בסוף המאה ה-19 הכריזו העולים שהארץ הזו שייכת להם. תוכנית כל המפלגות הציוניות בארץ היתה השגת רוב יהודי, כלומר שלילת זכותו של העם הפלסטיני על הארץ עד כה. זה כמובן התאים לרוח הזמן של אותם ימים שהיתה שיא הקולוניאליזם האירופי. הנימוק המרכזי הציוני לכיבוש הארץ היה ברור: "לנו הזכות על כל הארץ". ההנמקה היתה הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי. הציונות "הצליחה" מתחנה לתחנה. במבט לאחור, כיבוש הארץ נראה כמו תהליך דטרמיניסטי שלא היה כוח שיכול היה לעוצרו. התהליך החל מתפיסת ראש גשר ובסיס התיישבותי ראשוני תחת השלטון העות’מאני, דרך הצהרת בלפור הבריטית שאיפשרה את הקמת היישוב, ועד למלחמת העצמאות – הנכבה החל מ-47′. לאחר מזה היה ניסיון קצר ל"ממלכת ישראל השלישית" בשיתוף צרפתי בריטי ב-1956 ולאחר מכן גולת הכותרת בכיבוש הארץ כולה ב-1967. ומאז הכיבוש הצבאי חל ניסיון של כיבוש התנחלותי התיישבותי הנמשך עד עצם היום הזה.
והנה בשיא ההצלחה הישראלית כאשר ישראל שולטת בכל הארץ, כאשר מאחוריה ניצבת המעצמה החזקה בעולם, דווקא אז מתחיל המסע להיעצר. תוכנית ההתנתקות היא רק סימפטום לכך. בסופו של עניין אין בכוחה של מדינת ישראל לכפות את רצונה על העם הפלסטיני. יתר על כן, מי שרוצה להעביר את המאבק הלאומי קולוניאלי גם לפסים דתיים ימצא את עצמו במאזן כוחות הנוטה לרעתו. דווקא ביום העצמאות הנוכחי צריך לחזור ולהדגיש שפתרון צודק של הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא האינטרס של ישראל. הפתרון גם הוא ידוע ואין צורך להמציא מחדש: גם היום לא סר חינו של פתרון שתי המדינות שבצד הפלסטיני הוא נישא על כמיהת ליבו של הרוב העצום של העם למדינה משלו. גם יסודות תוכנית השלום ידועים: גבולות 67′ ופתרון בעיית הפליטים על בסיס הכרה בזכות השיבה.
אסיים בנימה אופטימית הלקוחה דווקא ממאמר ראשי של עיתון "הארץ" הכותב "שביום העצמאות הזה אין משהו אופטימי וחשוב לשאוף אליו יותר מאשר חלוקת ארץ ישראל מחדש, בהסכמה ולא במלחמה למדינת ישראל ולמדינת פלסטין. והוא מציע (אני רוצה להניח שהכוונה כאן לממשלת ישראל) "לא להתקמצן, לא להתבכיין, לא להתחשבן, לא לראות צל הרים כהרים, לא לדבוק בכל תל וקבר ובית ולא לפחד מהחלטות היסטוריות".
לו יהי!
מר ללנירית יקר, שאלה לי אליך בענייני ספירה,
מחוץ ל"מדינת היהודים" ההנהגות הערביות מנהלות קבוצת משטרים מהגרועות והדכאניות ביותר עלי אדמות(אירן, סעודיה, סוריה, עירק של סאדם וכו.) אם נספור את הערבים תומכי הדמוקרטיה המתנגדים(ולו בכתב)למשטרים הללו במדינות המדוברות הרי שלא נטרח הרבה בכך ומשימתנו תסתיים ביומיים ואף ישאר למונים זמן לחומוס-פול בדמשק. לעומת זאת בתוך "מדינת היהודים" חברי ההנהגה הערבית הם זועקיה הקולניים ביותר של ה"דמוקרטיה" ואם נאלץ לספור את מתנגדי המשטר הערבים בישראל(ולו רק את אלו שרוממות הדמוקרטיה בפיהם) הדבר יעלה בממון רב ובזמן שאין.
מה עלינו להסיק מתוצאות הספירות הללו?
האם אתה סופר ערבים?
אני במקומך הייתי מתבייש בזה שיש כל כך מעט יהודים שתומכים במשטר דמוקרטי.
די ברור ממה שכתבת שאת לא סופרת ערבים, אבל ההיסטוריה כן סופרת אותם.
אם כך יש הסכמה. אז נשאר רק לארגן פגישה רבת משתתפים, של יורם בר-חיים, הנרי לוי, "מרקו" ו"הגרמניה". אולי בבאזל? קונטרה ל"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" — "בבאזל ייסדנו את פלסטין הערבית"?
ראשית לכל, תודה על המחמאה. אמשיך לעשות כמיטב יכולתי. 🙂
אני מסכים אתך שכדאי לאלה המוגדרים בשרירותיות "יהודים" ללמוד ערבית כבר מהגן. מסכים גם שהתרבות הישראלית רק הרויחה ומרויחה משילוב של שפות.
עם זאת, אינני יודע מי הם "ה-ערבים" ומה הם רוצים. באשר לזהות ולמחיקתה, הרי שהיא ענין אישי מאד של כל אדם ואדם (וחוה וחוה). האפרטהיד בין מערכת חינוך "לערבים" לביו מערכת חינוך נפרדת ל"יהודים" הוא אחד מבסיסי ההפרדה המשוקצת במדינת ישראל, ומשמרת את נחיתותם של הערבים בהשכלה.
הבה נאחל לשמואל אמיר שיזכה לראות הרבה ימי עצמאות של מדינת ישראל החופשית ויזכה לראות בהמשך צמיחתה והתבססותה באזור, והעיקר: יזכה לראות הרבה יהודים חוזרים מהגולה למולדת ומשתתפים בהגשמת הציונות.
אמן כן יהי רצון.
שמואל, אני מקבל את עמדך לגבי חזרה לגבולות 67 והצידוקים לכך. מעבר לזה, לפלסטינים, ככל עם, מגיעה מדינה. השאלה היא כיצד מימוש זכות השיבה לא יגרום למדינת ישראל להפוך לפלסטין שניה ולהפיכתנו למיעוט בגבולות 67 ? כיצד אתה מציע לפתור בעיה זו ?
מה רע בלהיות מיעוט? ולמה שלא נתערבב וזהו?
אם ברור, לכל בר-דעת, ששרון וכנופייתו לא יפנו, לעולם, שום התנחלות משמעותית מן הגדה – שלא לדבר כבר על ירושלים המז’?
מה שאתה מתאר מתהליך כיבוש הארץ ע"י הציונות התרחש הרי ברוב המקומות בעולם.
גם הערבים כבשו פעם את הארצות שבהן הם שולטים, שינו את המאזן הדמוגרפי והפכו אותן לארצות ערביות. חלק האוכלוסיה המקורית הוכחד, חלק גורש וחלק אולץ ‘להתערב’. האם מצרים של היום היא מצרים של פעם? ועיראק? וסוריה? וצפון אפריקה?
רק איראן שלא נכבשה ע"י הערבים נשארה בלתי-ערבית.
למה הכיבוש היהודי-הציוני יותר גרוע מכיבושי הערבים?
לא דנים כאן באישיותו של הנרי אלא במסר שהוא מעביר בנושא שלנו.
עם כל הכבוד, הטקסט שהבאת להוכחת אי עקביותו או אי בהירותו של הנ"ל אינה רלוונטית לנושא שבו אנו דנים.
אין צורך לשלב את שתי הקצוות שהרי איננו כאן על תקן של בית דין פלילי כדי לפרוס את הרקורד של "הנאשם" לפני קבלת החלטה על "העונש"
מה שאתה מתאר מתהליך כיבוש הארץ ע"י הציונות התרחש הרי ברוב המקומות בעולם.
גם הנאצים כבשו פעם את הארצות שבהן הם שלטו, שינו את המאזן הדמוגרפי והפכו אותן לארצות תחת הכיבוש הנאצי. חלק האוכלוסיה המקורית הוכחד, חלק גורש וחלק אולץ ‘להתערב’. האם פולין של היום היא פולין של פעם? וצ’כוסלובקיה? וקרואטיה? ואלבניה?
רק בריטניה שלא נכבשה ע"י הנאצים נשארה בלתי-נאצית.
למה הכיבוש היהודי-הציוני יותר גרוע מכיבושי הנאצים?
ההבדלים הבסיסיים בין כבושי הערבים לבין כבושי הנאצים הוא שהערבים:
1.לא נהלו שום מדיניות של השמדה.
2.הצליחו באופן חלקי לקבע את שפתם כשפה רשמית (מה שהנאצים הצליחו בו בגרמניה, אך לזמן קצר בלבד).
3.לא עמדו בפני מעצמות עולמיות אחרות שהכניעו אותם.
במידה רבה, יהיה נכון יותר להשוות את כבושי הערבים במאות השביעית עד העשירית לספירה לכבושי הבריטים והצרפתים במאות השש-עשרה עד השמונה עשרה לספירה. בשני המקרים מדובר בהקמת אימפריות (אם כי רעועות, בסופו של דבר) ואימפריאליזם, אם כי בצורות ותחת מאפינים שונים במקצת.
בעיתה המדינית העיקרית של גרמניה במאה התשע-עשרה שיש הטוענים שהיתה גם אחת הסיבות לשתי מלחמות העולם לא היתה הצלחתה אלא דוקא אי-הצלחתה בבנית אימפריה.
כולם שמו לב שלא ענית לשאלה שנשאלת, אלא ברחת לנאצים, וגם זאת בצורה נלעגת.
הנאצים הם מפלטו האחרון של כל אנטישמי ושונא ישראל, הפוסל במומו.
אכן, אחד ההסברים האינטליגנטיים לעליית הנאציזם בגרמניה היא העובדה שלא היו לה קולוניות כמו לאחיותיה באירופה שמצאו כר נרחב לשאיפות ההתפשטות שלהן באפריקה ובאסיה.
כיבושי הערבים, לפחות בצפון אפריקה, לוו במעשי טבח המוניים באוכלוסייה הילידה – אלה המכונים כיום ברברים.
האיסלאמיזציה והערביזציה של ארצות אלה נעשו בצורה אכזרית מאוד, בדומה למה שעשו הספרדים בדרום אמריקה: חיסול ומחיקת כל זכר לתרבות העתיקה שקדמה לערבים.
עד היום סובלים הברברים באלג’יריה, אך גם במרוקו מדיכוי אכזרי וזה למרות שנטלו חלק פעיל במלחמת העצמאות נגד צרפת. אסור להם למשל להשתמש בשפתם והם מופלים לרעה בכל תחומי החיים.
השפה והתרבות של מיליוני הברברים באלג’יריה מוחזקת בחיים ע"י גולים ברברים בצרפת.
ישנם ויכוחים לגבי מידת האלימות שבה נכבשה צפון אפריקה על ידי ערבים וצאצאיהם במאות השביעית והשמינית, אך לצורך הדיון אני מוכן לקבל את ההנחה שהכבוש אכן היה מלווה ברציחות המוניות, ומסייג את דברי בסעיף הראשון של תגובתי הקודמת.
בקשר לאסלאמיזציה ולערביזציה, נדמה לי שמוקדם לדבר עליהן בלשון עבר. במרוקו, למיטב ידיעתי, עדיין קיים משרד ממשלתי שתפקידו הוא עידוד ערביזציה, וזיל גמור מה המצב שם, ושים לב לסעיף השני בתגובתי הקודמת. גם בכל הקשור לדת המחמדנית (המכונה לעתים "ה-אסלאם), יהיו שיחלקו על מידת השתרשותה בצפון אפריקה.
אמנם, הדכוי של שפות בלתי רשמיות עודנו חריף מאד בכל המדינות המתקראות "ערביות" (ושוב, ר’ הסעיף השני בתגובתי לעיל).
כמעט משעשע למצוא תמיד כמה ישראלים שעומדים בעוז לצד איזה מיעוט מדוכא שכוח אל, שכל ייחודו הוא בכך שמדכאו ערבי. כך מצאתי בארצות הברית אתר ועמותה משגשגים בניצוחה של ישראלית לשעבר כמובן שמשמרת את התרבות הברברית (לשם שמיים כמובן). כך נעשה במידה מסויימת עם הכורדים שהיום המנהיגים שלהם לא רוצים לשמוע על ישראל שניצלה בגדה וזרקה אותם כשהיה נוח. התעניינתי בברברים בשל קרבה משפחתית שלי לאלג’יראים (בדרך נישואין), והאמת לא הופתעתי. המוסד הישראלי ודאי גם מממן בעקיפין, באמצעות ארגוני צדקה וזכויות, את כל הפעילויות החביבות האלה לשימור תרבויות נכחדות (בעולם הערבי, כמובן). תודה לאל שיש ברברים באלג’יר…מה היינו עושים בלעדיהם ? ממציאים אותם בודאי. אירית
נוח מאוד להציג את עוולות הציונות כמוצדקות מכיוון שאחרים עשו זאת לפניכן. אך אין צביעות גדולה מכך. בכדי להדגים לך השואל מדוע שאלתך היא צביעות, הבאתי לך דוגמא שבוודאי אינך יכול להסכים איתה. לא ציינת שהכיבוש הציוני אינו שונה מהכיבוש הנאצי, כי פירוש הדבר היה אחת משתיים: או שאתה חושב שהציונות פושעת כמו הנאצים, או שמעשי הנאצים בראייה היסטורית אינם דבר כל כך נורא. קל לך לברוח לכיבושים אחרים בהיסטוריה להצדקת זוועות הציונות.
יש להודות שהציונות גרמה עוולות, נקודה. אתה מזדהה עם זה מוסרית? יפה, אינך שונה מכובשים אחרים, כולל הכובש הנאצי (לגבי כיבוש).
בטח המוסד מממן את הברברים ואת הכורדים ואת הדרוזים ואת הקופטים ובכלל את כל מי שמפריע לפאן ערבים אצלנו והכלול בקטגוריה של גזעים נכחדים (כלומר מוכחדים) בעולם הערבי.
המוסד בכלל המציא אותם.
אני חושב שהוא מממן גם את השמאלנים הקיצוניים ‘שלנו’ (בעקיפין, ‘באמצעות ארגוני צדקה וזכויות’ כמובן) שבעצם קיומם משרתים את האינטרסים שלו כדחליל הפחדה כדי להרתיע אנשים שפויים מכל מה שמריח מ’שמאל’.
לגבי הכורדים זו אינה השערה, אלא עובדה שנכתבו עליה ספרים בעברית. לגבי הברברים ציינתי שהמעורבות של ישראלים בסיוע לברברים ניראה לי ממניע מפוקפק. אני מניחה שזו טקטיקה מקובלת לעודד את המיעוטים בקרב אויבך. מה אתה קופץ ? לא חידשתי כלום. באשר לחלק השני – 1. השמאל בישראל מטופל על ידי השב"כ (מחלקה יהודית ? לא יודעת אולי העבירו את זה למחלקה אחרת) ולא על ידי המוסד. הם בהחלט מסוגלים גם לעשות מה שכתבת כאן, ויש לזכור שאנחנו אלה שמשלמים את המיסים לעבודתם. 2. אני מניחה שרצית לאמר שאני מדברת שטויות, בדרך עקיפה ומנומסת.
נו, לבריאות.
מובן וידוע היטב, שהכיבוש הערבי-מושלמי של צפון אפריקה – או של כל מקום אחר, אותו כבשו אז – היה אלים ולווה במעשי-זוועה; הלו!! אנחנו מדברים על המאות השביעית והשמינית!! האנושות התבגרה מאז. כוונתי, נחמד לדעת, שיש באתר הזה אנשים, החפצים להתנהג היום, כפי שהתנהגו הערבים במאה השביעית… אולי גם, כמו שהתנהגו הונדלים, במאה החמישית, או כמו הפלשתים, במאה השתים-עשרה לפני-הספירה?
ובמרוקו יש ערביזציה של הברברים? נו, אז הם מפגרים באיזה מאה~מאתיים שנה אחרי אירופה. כוונתי, באוסטריה של המאות השמונה-עשרה~תשע-עשרה – אומה תרבותית, מתקדמת ומפותחת בהחלט – היתה מדיניות מובהקת של גרמניזציה, של כל שאר עמיה, עד לשלהי המאה התשע-עשרה… אפילו עד לתחילת המאה העשרים. שלא לדבר על מדינה אחרת, בימינו אלה עצמם, העושה דבר דומה… כן, עכשיו ממש. סע לגליל וראה במו-עיניך…
תגובה למאמר:1.למרות שלא חידשתה לי דבר בהסטוריה אני פטריוט, ואינני שונא ערבים.
2.דוגמה אחת להבדלים בין התנועה הציונית לתנועות לאומיות אחרות, התנועה הציונית היא התנועה היחידה בהיסטוריה שמימשה את שליטטה על-ידי רכישת קרקעות.
אני שותף לחלומותיך האוניברסליים.
אבל המציאות לא כל כך. ביוגוסלביה 35% נישואי תערובת לא מנעו מלחמה שבאכזריותה עוקפת בסיבוב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ככל שהאזור היה מעורב יותר כך הזוועות היו נוראות יותר. בסלובניה שם שיעור הלא סלובנים היה רק 5% לא פרצה מלחמה ולמיעוטים לא אונה כל רע. אני מברך כל ניסיון להתערבב ברמה האישית וכן ירבו משפחות, מוסדות, ארגונים ויישובים משותפים ליהודים ולערבים. אבל מדינה דו-לאומית תהיה כנראה דומה יותר לבוסניה מלבלגיה.
שתי מדינות לאום הן שתי רעות הכרחיות לא משאת נפש.
לאירית,
ההסבר באשר להיעדר קולוניות גרמניות כאחד הגורמים למלחמה הנוראית שהגרמנים המיטו על העולם הוא די צולע לדעתי. ראשית, לגרמניה היו קולוניות דווקא, לא בהיקף של מדינות אחרות, אבל היו. וגם אם נניח שלא היו, הרי ההסבר הזה מניח שלאירופאי המערבי יש דחף בלתי נשלט לדיכוי ואגרסיה, ואם הוא לא מוציא אותו בקו רוחב אחר אז הוא מוצא מיעוטים שנואים בקרבתו ומשניא אותם יותר כדי "לשחרר לחץ". נראה לי שזו הנחה קצת בעייתית, הלא כן?
שתי מדינות לאום הן שתי רעות לא הכרחיות. תפיסת הלאום היהודית הבדלנית והמתוסבכת (ולא ההסטוריה האלימה של הקמת המדינה, שבאמת אינה ייחודית) היא הסיבה העיקרית להווה הבעייתי ולעתיד המפוקפק של החיים בין הירדן לים. תפיסת הלאום הפלשתינית נראית אף היא מלאה חורים וסתירות פנימיות כגבינה שוויצרית.
המודל השווייצרי, לכן, ראוי לחיקוי. אין שום דבר קדוש ב"מדינת לאום". ודי כבר להתלות בבוסניה וסרביה, הם לפחות התעשתו אחרי שנים ספורות ואין שם אינטלקטואלים ופוליטיקאים שמצהירים כל יום ש"אין פתרון" והאלימות תימשך לפחות עוד מאתיים שנה.
הערה קטנה לדניאל
הלואי והיתה עבריזציה בגליל. מה שעושות ממשלות ישראל כמדיניות מאז שנות החמישים הוא ההפך הגמור: במקום לספק חינוך והשכלה עבריים כל ילדי ישראל, הן משמרות בכח את מערכת החינוך בשפה הערבית, הכופה חינוך סוג ב’ על מאות אלפי ילדים. זכורה עתירתם של הורים מתרשיחא לפני שנים, שיתירו לילדיהם ללמוד בבית הספר במעלות; התשובה היתה שלילית. מן הסתם היו עוד ארועים דומים, שזכו לפחות פרסום. כך שבכל הקשור למדיניות של עבריזציה, היא אינה קיימת ממש במדינת ישראל.
עפרה ישועה לית כתבה על כך בספרה האחרון, שקישור אליו נמצא משמאל למעלה.
סליחה, טעות. כבר אין קישור משמאל למעלה. הנה קישור לאתר הספר:
— קישור —
את טועה: לגרמנים, ערב מלחמת-העולם השניה, לא היו שום קולוניות שהן מעבר-לים.
אפריקה הדר’-מז’ הגרמנית (טנזניה), אפריקה הדר’-מע’ הגרמנית (נמיביה), איי ביסמארק (בקרבת פפואה), המאחזים הגרמניים בנמלי-סין ועוד – כמו גם, אגב, ארץ פראנץ-יוזף האוסטרו-הונגרית, שבאוקיאנוס הארקטי (גם-כן מושבה…) – נלקחו מידיהן במלחמת-העולם הראשונה, והועברו, רשמית, לידי מדינות-ההסכמה, במהלך הסכמי-ורסאי, ב-1919. חלק מן ההשפלה, שבהסכמים אלו לגרמניה, היה אבדן כל שטחי-שלטונה מעבר לים. עם עליית הנאצים, כבר לא היו לגרמניה שום מושבות שהן.
הבעיה היא, שהאופי הישרו-פלשתיני מזכיר יותר, הרבה יותר, את זה של עמי הבלקן המערבי, מאשר את זה, של השווייצרים… (כלומר, ממש-ממש ל?א הייתי רוצה, לחיות בקרב עם, בעל מנטאליות יקית-שווייצרית, כן? טראומת המגורים, באחוזה שבחיפה, חיסנתני מפני כל משאלה שכזו…) אמנם, כפי-הנראה לא יהא מנוס, מהקמת מדינה אחת (היי, מישהו כאן רואה את אריאל, מפנה את אריאל? מישהו ב??א?מ?ת מאמין, שדבר כזה יקרה, אי-פעם? לא חשבתי), שאז שומה עלינו, לעשות כל שלאל-ידנו על-מנת לדאוג, שתהיה דמוקרטית וליברלית ככל שרק ניתן (בהתחשב באחוז, הגבוה מאד, של פונדמנטליזם דתי, הנוכח בקרב אוכלוסי-הארץ) – ואולם, "אידיליה" בוודאי, שלא תהיה כאן.
ישראל דווקא כ??ן מנהיגה עבריזציה בגליל, בדרך, הגזענית ביותר שיש: במעשיה היא מעבירה לילדים שם מסר, שאם ברצונם, בחיים טובים – יהא עליהם לנטוש, כליל, את כל דרכיהם – לרבות שפתם! – ו"להתייהד", לפחות מן הבחינה המנטאלית. היא הופכת, את חיי העבריים במצפים, לגן-עדן – ואילו את חיי הערביים בכפרים, לגיהנום עלי-אדמות. זהו לחץ לנטישת-תרבות, הרבה יותר נוקשה, משהופעל על ה"מזרחיים", במטרה לאשכנזם – והצליח חלקית.
יפה אמרת: "להתיהד" ולא "להתעברת". מדינת ישראל אינה נותנת שום זכויות לעברים, אלא ל"יהודים". לכן יכול אזרח "ערבי" לסיים בהצטינות עשרה תארים מתקדמים בספרות עברית בכל אוניברסיטה בארץ ועדין יהיה "ערבי" מבחינת משרד הפנים, בעוד שכל עולה חדש "יהודי" שהגיע ארצה אתמול ואינו יודע מילה אחת בעברית יכול לקבל קרקע מסובסדת במצפה כלשהו בגליל.
אינני יודע מה זה "נטישת תרבות". אך ברור לי שהמדיניות לכפות על תלמידים ללמוד במערכת לימוד מפגרת נועדה להנציח נחשלות שלהם והדרה שלהם מן ההשכלה הגבוהה והמתקדמת.
ועוד משהו קטן: לא היתי נסחף ומכנה את החיים בכפרים בגליל גיהנום עלי אדמות. מלים הם אחד הנכסים היקרים שלך ושלי, וחבל לבזבז אותן.
יכול להיות שההסבר הוא לא נעים, אבל הוא אמיתי. מדינות בעלות עוצמה כלכלית אדירה מטבע הדברים מחפשות שווקים נוספים, זה דרכו של עולם וכך נוצרו כל התרבויות שלנו. הקולוניאליזם עכשיו פאסה אז יש אימפריאליזם וגלובליזציה כלכלית שהיא לא פחות דורסנית ונצלנית מהמנהג הישן להתיישב באזור המנוצל (אולי זה היה אפילו עדיף שישבו שם פיזית, לפחות נוצר קשר כלשהו ואחריות לסביבה, לקהילה וגם נוצרים קשרי נישואין). אי אפשר להתעלם מזה, אבל אולי לנתב בצורה יותר אנושית. גרמניה נכנסה לקונסטלציה מסויימת שבה היא נחסמה להתפשטות והשפעה ממזרח (בגלל הסובייטים) והיתה לה מעין התפרצות של קולוניאליזם כלפי פנים שאנחנו היינו מקורבנותיו הטרגיים ולבסוף גם רוב רובה של אירופה, מזרח אירופה ומי לא. זהו לקח שהופנם ולכן לא היתה התנגדות שגרמניה תתאחד, כדי שיהיו עסוקים קצת עם שיקום המזרח. עכשיו צריך שוב לבדוק לאן הם מפנים את מרצם.. מומלץ לצפות שוב ב"אמריקאי השקט", סרט נבון מאד היוצר השוואה בין הקולוניאליזם לבין האמפריאליזם ומגיע למסקנה עגומה שהראשון היה עדיף…(זוהי מטפורה באמצעות יחסים רומנטיים בין וייטנאמית ובין בריטי מבוגר שלתוכם פורץ אמריקאי צעיר). החיים קשים.
בדרך כלל אני נהנית לקרוא את הפוסטים שלך והדעות המקוריות והנועזות. הפעם אני לא מסכימה אתך. כמי שחיה בעיר מעורבת, אני יכולה לאמר לך שהערבים לא רצו, ובצדק, את האינטגרציה ומחיקת הזהות. מה שהם כן רוצים זה את האיכות וההשקעה שהממשלה מעניקה לחינוך הממלכתי הרגיל. זה לא הוגן להתנות שירות בסיסי במחיקת זהות. תהליך של "עבריזציה" חייב לכלול רב תרבותיות מובנית וגם רב לשוניות מובנית. היהודים צריכים ללמוד ערבית משלב הגן. הרעיון של שפה אחת הוא מיושן ונזנח ברוב העולם המתקדם. אפשר לקיים תרבות ישראלית בשתי השפות, ואולי גם אנגלית או רוסית כשפה שלישית מקובלת. אירית
לדניאל: האופי "הבלקני" של הישרו-פלשתינים אינו גרוע כשלעצמו,ואופי צפון אירופי אינו ערובה לשלום ודמוקרטיה, ע"ע נאצים (ולהבדיל, הזכרונות הרעים שלך מהכרמל).
לדן – תודה על הקישורית — קישור —
לספרי. למען הסר ספק, אין בספר קריאה ל"עבריזציה" של מישהו, אלא תהיה על האיוולת בדחייתם של אותם ערבים, או פיליפינים, או דרום לבנונים שבא להם (כפרטים בודדים) להיות ישראלים מן הזרם המרכזי. על העברים ממילא עוברת "ערביזציה" טבעית (אהלן,חומוס, דוגרי, נרגילה וכו’).
לשמואל: דניאל צודק. את אריאל כבר לא יזיזו. עדיף לכן לפעול למען עיקור היכולת של החוק הישראלי להפלות לא-יהודים לרעה משני עברי הקו הירוק.ללא אפרטהייד מטעם השלטון וקק"ל כמה זמן ייקח להתנחלויות להפוך לערים מעורבות?..
אני מסכימה אתך בעיקרון שזהות היא עניין שרירותי ובארץ – אצלנו לפחות היהודים – הוא מאד מונחת מלמעלה. אבל בהווה, הקטן היומיומי פה בסביבה, האנשים שאני מכירה כערבים, לא היו רוצים חינוך בעברית. העשירים יותר אכן מכשירים את ילדיהם לחיים על ידי כך ששולחים אותם למערכת החינוך היהודית בשלב כלשהו, כדי שידעו עברית, יעשו בגרות ויוכלו להיכנס לאוניברסיטה. אבל הם היו מאד מעדיפים שתהיה מערכת חינוך "שלהם" ברמה גבוהה. מוזר מאד איך כל מי שאני מכירה פה היה רוצה מערכת "דו לאומית" ואיך השלטון שם רגל בצורה עקבית לכל יוזמה כזו. היכולת שלנו מלמטה להשפיע לא מתגברת על המשוכות האלה. גם בית המשפט העליון קבע כמה פעמים שבארץ, בניגוד לארצות הברית, אין לדרוש "שוויון אישי" אלא שוויון קולקטיבי, כלומר, הפרדה קיבוצית ושויון במשאבים למעוט הנפרד. מה שאתה מציע לפלשתינאים למעשה הוא מה שהציעו ליהודים בהרבה מדינות, להיות "כמו כולם" וזה לא הלך.
חבל שכך, אבל אנשים נאחזים בזהות לאומית ודתית כקש לאדם טובע. מצער לראות את הפלשתינאים עומדים לעשות את הטעות שלנו, ולחזק את הלאומיות שלהם, גם באמצעות הדת, אבל לא ניראה שיש הרבה מה לעשות. כדי שיווצר משהו "ישראלי משותף" ההליכה צריכה להיות שוויונית, כל אחד יצעד לאמצע הדרך, אם אפשר לכנות זאת כך. ולכן, לימוד הערבית הוא קריטי עד כדי כך שכל ישראלי יוכל לדבר ערבית שוטפת או לפחות להתמצא בשפה מספיק כדי לקרוא שלטים, לקנות במכולת, ולהעביר שיחה. גם הטקסים צריכים להשתנות, כמו יום העצמאות/זכרון, החגים הדתיים, ועוד הרבה מאד.
חוששני שזה לא פשוט. אבל אני חושבת שהרעיון מצויין, רק שצריך להקים קהילה שמוכנה לחיות לפיו, ולהדגים אותו כאפשרי. כלומר, מלמטה, ולא מלמעלה. כרגע הלחץ העיקרי מלמעלה הוא דוקא הפוך מן הכיוון שאתה מציע.
כנראה שלא הובנתי נכון. אני חושב שזהות הנה ענין אישי, סוביקטיבי ופרטי לחלוטין, לא שרירותי כלל. הבעיה היא שבארץ כופים על אנשים תיוגים שוב, תיוגים, לא זהויות מלמעלה, באופן שרירותי. זהות (והכונה לא לנין הפורמלי של שם, שם משפחה ומס’ זהות, אלא לראית האדם את עצמו) הנה דבר אישי לגמרי ואינה זהה בין שני פרטים כלשהם על פני הגלובוס.
את כותבת שמבין המכונים "ערבים", העשירים יותר אכן מכשירים את ילדיהם לחיים על ידי כך ששולחים אותם למערכת החינוך ה"יהודית" בשלב כלשהו, כדי שידעו עברית, יעשו בגרות ויוכלו להיכנס לאוניברסיטה. זו אבחנה נכונה, ואין זה מפתיע: עם כל הדרדרותן בשנים האחרונות, רמתן של האוניברסיטאות בעברית (בארץ בפרט, ובעולם בכלל) עדין אינה פחותה, אם לומר זאת בעדינות, מרמתן של אוניברסיטאות המלמדות בערבית. ברור לי שמי שבמצב הדברים הנוכחי תמיד ייחשב כמו ה"ערבים" בארץ שרירותית לאח הקטן והדפוק, יעדיף אולי לפרוש ולהקים לו משפחה משלו מאשר להשאר על תקן של אח קטן ודפוק במשפחה המורחבת; כבוד אינו ענין של מה בכך. אבל אם אזרחי ישראל הערבים (ומבחינתי גם הפלשתינאים) יתקבלו כאחים שוים לחלוטין בחברה עברית שויונית, ההצטרפות שלהם תוכל להיות מלאה.
בקשר ל"דו לאומיות", הרי שאני שולל אותה מכל וכל (כבר כיום אנו חיים במדינה לא דו-לאומית, אלא רב-לאומית, בהגדרה). אשמח, לעומת זאת, אם ללאום האחד בארצנו יהיו מספר שפות רשמיות, כמו בשויץ, למשל.
לא במקרה קבע בית המשפט העליון כמה פעמים שבארץ, בניגוד לארצות הברית, אין לדרוש "שוויון אישי" אלא שוויון קולקטיבי, כלומר, הפרדה קיבוצית ושויון במשאבים למעוט הנפרד: זהו שימור של שיטת המילטים העת’מאנית, שבתרכיה בוטלה בשנת 1923 ואצלנו עדיין שרירה וקיימת, במטרה להנציח את פרקטיקת הגטו המסכן והאומלל. דוקה בגלל זה מה שאני מציע ל"פלשתינאים" הוא למעשה מה שהציעו ליהודים בהרבה מדינות: להיות כמו כולם ומבחינה חוקית זה ללא מרכאות. וזה דוקא כן הלך ועדין הולך, ועוד איך! הית מאמינה שיש מקומות בעולם שבהם יהודים חיים (ולא רע בכלל) ללא גטאות והפרדה פיסית מהסביבה המקיפה אותם?
אנשים נאחזים בזהות לאומית ודתית כהאחז אדם טובע בקש במידה רבה מכיון שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר. כאופטימיסט, אני מאמין שמתן חלופות הולמות וטובות יכול לגרום לאנשים להאחז בדברים טובים יותר מלאומיות מאוסה.
האחריות ליצירת משהו "ישראלי משותף" מוטלת בראש ובראשונה על קהילת דוברי העברית כאן בארץ, מכיון שזוהי הקהילה החזקה והדומיננטית בארץ (ובאיזור בכלל, אם את שואלת אותי, אבל דיה לשמחה בשעתה).
לימוד ערבית (בכונה השמטתי את ה’ הידיעה) חשוב בכדי שלא נגדל כאן עוד דור של בורים ועמי ארצות מטומטמים, פחדנים וסתגרנים שרואים בכל זר אויב פוטנציאלי.
אני מסכים אתך שזה לא פשוט ואשמח לקחת חלק בבנין קהילה שמוכנה לקחת עליה את האתגר להמשיך את מה שמדינת ישראל הזניחה ומזניחה מזה שנים. הרעיון להתחיל מלמטה נשמע לי מצוין.
נשמע רעיון מצויין, עכשיו צריך למצוא ארץ-מדינה שתקבל אותנו עם הרעיון הזה. אני מכירה איזה אי בקנדה שיש שם מקום בשפע…:-))
באשר להצלחת ההשתלבות של יהודים בחו"ל, אני מסכימה אתך שהרעיון טוב, וצריך להיות כך. אני רק חוששת שהבדלנים יכפו את שיטתם, כיון שמטבעה כדי להיות צודקת היא צריכה להיות טוטאלית. מחכים ימים מעניינים…שים לב להתפתחות בארצות הברית – עליית הימין הדתי – שתקשה על המיעוטים להשתלב כמו בעבר. לעומת זה באירופה מנשבות רוחות חדשות, כך שהכל פתוח.נו, אז קהילה ?
לדן,
סחתיין.
ועדיין שמואל אמיר לא ענית לשאלות בתחילת רשימת התגובות. אשמח אם תענה. תודה.
פולין של היום היא פולין של פעם, פרט לכך שאין בה יהודים, וצ’כיה של היום היא צ’כיה של פעם, פרט לכך שאין בה כמעט יהודים וגרמנים אין בכלל.
וספציפית, הנאצים היו לחלוטין נגד כל עירוב וערבוב באוכלוסיה הנכבשת.
כתבת "הלו,אנחנו כבר לא במאה ה9 " ובכן רק לפני שישים שנה נשחטו מליוני אנשים בגאז ונשרפו בכבשנים במערכת מודרנית של השמדה קרת לב. לפני שנה נטבחו אנשים בדארפור,סודן ונעשה בהם טיהור אתני. 1994 נערך נסיון רצח עם ברואנדה ומעשי טרור איומים של רצח בשם האל נעשים בישראל,ספרד,עיראק וארצות הברית.
עד 2001 היתה קיימת מדינה שהוציאה להורג נשים על שהלכו ללא רעלה. כן,זוהי המאה ה 20 וה21.לא המאה השמינית.
לעודד תיקון קטן
ב94′ לא נערך שום נסיון לרצח עם אלא חוללה הלכה למעשה השמדת עם בהיקפים שואתיים.
טוב, נו… אם אצלך, המופת של כולנו לחיקוי צריך להיות הטליבאן… מה אני כבר אעשה איתך.
מסקנתי מן הדיון שמתנהל כאן:
מתי טיהור אתני הוא לגיטימי – אף פעם.
מי עשה טיהור אתני – כמעט כולם.
והשואל יותר מדי – אידך זיל, גמור אותו.
לאבי גרוסמן. ההכרה בזכות השיבה היא קודם כל הכרה והודאה מצד ישראל (והציונות) לחלקה בגירוש תושבי המקום – הנכבה. זו גם הסיבה שלציוני כה קשה להכיר בזכות השיבה – ראה עמדתו של יוסי ביילין בעניין. מישהו יחשוב שזו רק סוגיה היסטורית אבל לא- הודאה כזו היא הצעד הבסיסי לפיוס עם הפלסטינים ובלעדיה קשה להאמין באפשרות של שלום. מימוש הזכות זו שאלה אחרת. הנוסחה הפלסטינית שאבו מאזן חזר עליה עכשיו, משהו כמו "פתרון בעיית הפליטים על בסיס זכות השיבה" מקובלת עלי. למשל החזרת חמישים עד מאה אלף פליטים משך 10 השנים הקרובות עונה לדעתי לתביעה זו. המחלקה לסטטיסטיקה הודיעה שישראל גדלה פי שמונה וחצי מאז הקמתה והיום יש 6.3 מליון יהודים ו 1.3 מליון ערבים. נתאר לעצמנו שהיו 2.3 מליון ערבים. זה היה הופך את ישראל לפלסטין שנייה? לא – זה היה הופך את ישראל מארץ שואפת התפשטות לארץ המוכנה להכיר סוף סוף בכך שהיא נמצאת במזרח ולא באירופה או אמריקה, וקיימת כאן בזכותם. זה היה אפילו מפזר את חלומות הבלהה הדמוגראפיים של הישראלים. לעתיד לבוא אפשר היה להתחיל לחשוב על אפשרויות של קירוב ושיתוף שכיום הן רק אוטופיה.
ישראל נמצאת במזרח?
מממ, מענין…
נכון, אנחנו חיים על הירח.
אתה חי באוטופיה. מבחינת הערבים המוסלמים,היהודים תמיד היו ד’ימים ותמיד יהיו
אם יוכלו to have there way
במציאות של היום,זו היתה בוסניה.ואתה הרי יודע על הטרגדיה של בוסניה.שרק מחכה להתפוצץ בשנית.
לא הבנתי מה אתה רוצה- תסביר. ש.א.
בבוסניה, המוסלמים היו הקרבן!!!
ודיר בלקום, להאשים אותם ולא את הסרבים… כי זה יהיה *ב?ו?ל* אותו דבר, כמו להאשים את היהודים, במקום את הנאצים, בשואה. כי גם בבלקנים, היה נסיון סרבי ברור, לבצע רצח-עם – בקרואטים ובבוסנים המוסלמים כאחד.