הסרט "התפיסה" (The Take), של נעמי קליין ואבי לויס מספר את סיפורם של פועלים ארגנטינים שעל רקע המשבר הכלכלי והחברתי בארצם מחליטים לקחת את הגורל בידיהם ולהשתלט על מפעלם. שוחחנו עם שני הבמאים – שהם פעילים ידועים למדי במאבק נגד הגלובליזציה – על לקחי המערכה של העובדים בארגנטינה ועל קולנוע תיעודי במסגרת המאבק בניאו-ליברליזם.
שאלה: בפתיחת הסרט, יש תיאור מקיף למדי של התנאים הכלכליים והחברתיים המיוחדים שהיו הרקע לרצון העובדים להשתלט על מקום עבודתם. האם לא מדובר אך ורק על המציאות המקומית הארגנטינית, או שיש מה ללמוד ממאבק זה?
נעמי קליין: אינני חושבת שמצבה של ארגנטינה הוא יוצא דופן. הגורמים שהיו ברקע למשבר הכלכלי והחברתי בארגנטינה – כולל בריחת ההון למקומות "בטוחים" יותר וסגירת מפעלים על מנת לפתוח אותם במקומות, בהם השכר הוא נמוך יותר; אלה אינן תופעות שנרשמו רק בארגנטינה. במקסיקו לדוגמא, נסגרים מפעלי ההרכבה הידועים בשם "מקילדוראס" (maquiladoras) על מנת לפתוח אותם מחדש בסין. במלים אחרות, עבור בעלי ההון השכר במקסיקו אינו נמוך דיו. יש להמשיך הלאה – לסין! ניתן לשחזר את ניסיונם של הפועלים הארגנטינים בכל מקום. לשם כך אנו זקוקים לבעלי הון הנוטשים את מפעליהם – כולל מפעלים שקיבלו סיוע ציבורי נרחב להקמתם – ואבטלה גבוהה. גורמים אלה קיימים בשורה ארוכה של מדינות ובכל היבשות. אבל המרכיב "הארגנטיני" בנוסחה, הוא שבארגנטינה ולנוכח המצב שתיארתי, העובדים השתלטו על המפעלים במהירות וביעילות. ויש גם לחשוב על העתיד. לא מספיק להשתלט על המפעל, יש גם להפעילו ולנהל מאבק יום-יומי כדי להבטיח את קיומו.
אבי לויס: אני סבור שזו הסוגייה המרכזית בסרט; האם ניתן להפיק לקחים אוניברסליים מהניסיון של העובדים בארגנטינה? והתשובה היא חיובית. אבל מדוע זה קרה בארגנטינה ולאו דווקא במדינות אחרות? זו כבר שאלה הקשורה בערכים של תנועת הפועלים. הכמות אינה חשובה, האיכות היא כאן חשובה. כי מה שחשוב הוא ניצוץ, והניצוץ הארגנטיני מסוגל להבעיר מקומות נוספים. בקנדה, למשל, ענק האלומיניום "אלקן" החליט לסגור את אחד ממפעליו. בעקבות הדוגמא הארגנטינית העובדים החליטו להשתלט על המפעל, המשיכו להפעילו והפריון אף גדל…
שאלה: מצפייה בסרט עולה מסר חיובי, שניתן להיאבק ולנצח. נשאלת השאלה האם ההון מסוגל לעכל תופעות כאלה לטווח ארוך?
נעמי קליין: לפני ששואלים האם ההון מוכן לכך, יש לשאול את העובדים האם הם מוכנים לנקוט בצעדים כגון אלה. כי זו שאלת המפתח. חשוב להבין כי המפעלים שבידי העובדים לא יכולים לפעול בחלל ריק, ללא תמיכה של הקהילה הסובבת אותם. ושהיוזמה צריכה להיות חלק מאסטרטגיה פוליטית ארוכת טווח. על מנת ליצור קשרים עם הקהילה יש להקדיש זמן להסברת מניעי העובדים. במפעל "זאנון" (Zanon) בארגנטינה המייצר מוצרים לענף הבנייה מועסקים רק 450 עובדים. אבל קרוב לרבע מיליון תושבי ארגנטינה תומכים במפעל זה שבניהול העובדים. לשם כך יש להשקיע רבות בדיאלוג עם עובדים אחרים ולהציב יעדים חברתיים ברורים.
אבי לויס: כאמור, זהו מאבק יום-יומי. בארגנטינה הלחץ של החברות הרב-לאומיות לא פסק. אבל בשטח, יש דרישה גוברת למוצרים ולשירותים המיוצרים או הניתנים על ידי מפעלים שבבעלות עובדים. במצב שנוצר לא קל לבעלי ההון לפרק את המפעלים האלה ההולכים ומתרבים.
שאלה: איך התקבל סרט "התפיסה"?
נעמי קליין: הקולנוע חי ובועט ובאמצעותו ניתן להעביר מסרים ולקיים דיונים! אם צופים בסרט יחד עם קבוצה של עובדים ניתן לקיים דיון ואף לשאול אותם אם אפשר לתרגם את מסר שבסרט לשפת המציאות.
אבי לויס: בכל מקום קשה להפיץ את הקולנוע התיעודי. יחד עם זאת, הצלחנו להקרין את הסרט ב-25 ערים ברחבי ארה"ב וזה לא מעט. אני סבור שהקולנוע יכול להיות לעזר בשינוי החברתי. גם התארגנותם העצמית של העובדים יכולה לשנות את החברה. כל האפשרויות פתוחות!
מה המצב כיום בארגנטינה? האם הפועלים עדיין שולטים במצב ובמפעלים. או שאט אט החברה הגדולים והמעטים לוקחים את הדברים לידיים שלהם בחזרה?
מדי יום מצטרפים מפעלים חדשים (על עובדיהם) לתנועה החדשה המתוארת בסרט. ולא רק מפעלים גם בית החולים של הקהילה ההיהודית ("הוספיטאל ישראליטה") ומלון יוקרתי (מלון באון בבואנוס איירס) עברו לידי העובדים. הדבר לא נעשה בקלות ולא תמיד בדרכי נועם. במקרה של זאנון, אותו מפעלי שבסרטה של נעמי קליין, העובדים מותקפים בשבועות האחרונים על ידי כנופיות של הימין הקיצוני. בעולם מתנהל קמפיין למען עובדי זאנון. פרטים נוספים באתר האינטרנט "לייבורסטרט":
— קישור —
שלום,
האם יש אפשרות לקבל עותק מהסרט להקרנה ציבורית שלא למטרות רווח בבית נשים פמיניסטי?
האם יש לסרט תרגום לעברית? באיזו שפה הסרט דובר?