ביוני 1982 הובילו יצחק רבין ושמעון פרס את מפלגת העבודה החזקה שלהם, שמנתה 47 ח"כים, לתמיכה מוחלטת בפלישה הישראלית ללבנון "כדי למגר את אש"ף". האג’נדה של שר הביטחון אריאל שרון לשנות את פני המזרח התיכון, לגרש את הסורים מלבנון ולכונן בארץ הארזים ממשלה ידידותית שתחיה בשלום עם כיבוש השטחים הפלסטיניים, היתה בלתי רשמית, אבל ידועה לכל מי שקרא עיתונים ושמע את האיש. חילוקי הדעות נסבו בעיקר על גורלה של ממלכת ירדן. פרס ואנשיו רצו ביקרו של המלך הירדני חוסיין, וחלקם אף האמינו בפשרה טריטוריאלית עם הירדנים, שתאפשר לישראל להחזיק באדמות רבות בשטחים הכבושים בלי חלק גדול מהאוכלוסייה. שרון, לעומת זאת, לא הסתיר את שאיפתו לחסל את הישות הירדנית "המלאכותית" ולהקים תחתיה את המדינה הפלסטינית. ייתכן שהוא חלם גם על עידוד חלק ניכר מתושבי השטחים לעבור לירדן אחרי הדחתו של המלך חוסיין.
אבל התוקפנות הצבאית כלפי לבנון זכתה לתמיכה כמעט כללית. רק סיעת חד"ש, שמנתה שלושה ח"כים, הצביעה אי-אמון בממשלת מנחם בגין-שרון בשמונה ליוני 1982. היו גם כמה נמנעים: חמישה ח"כים ממפ"ם, יוסי שריד ממפלגת העבודה, שולמית אלוני מסיעת רצ ומרדכי וירשובסקי משינוי הישנה. חברו לסיעה, אמנון רובינשטיין, הצביע בעד הממשלה כלומר, בעד המלחמה.
הסיפור הזה מכריע בחשיבותו בעיקר כדי להבהיר לקוראים, שהקונסנזוס מסביב לשרוניזם הקלאסי לא נוצר היום, ויש לו שורשים עמוקים בעבר הלא רחוק. השינאה האישית כלפי האיש נבעה מהתנהלותו הפראית, מחוסר המשמעת שלו, משקרנותו הכרונית (כפי שקרא לזה דוד בן-גוריון) ומשחיתותו האישית, החריגה אפילו במושגי ימינו. אבל שרון תמיד שמר על החוטים העבים, שקשרו אותו לטבורו של הממסד.
כבר בפרשת חיסול חבל ימית (1981) תחת ניצוחו האכזרי, יכלו משקיפים קצת יותר שנונים להבין שהוא נושא את מורשת בן-גוריון עוד מימי אלטלנה. מרכיבי המורשת אקטואליים מאוד בשנת 2005, כיוון שהם הפכו עתה למדיניות רשמית של הממשלה: אכזריות כלפי הערבים, הימנעות מהידברות עימם ככל שניתן, שמירה על קשר הדוק (המחייב לעתים גם ויתור על כיבושים) עם מעצמה גדולה אחת שיכולה לתת מטרייה פוליטית, כלכלית וצבאית לישראל ויד חזקה כלפי הפורשים מהמסגרת של ההסכמה הלאומית. הדימיון בין פינוי חבל קטיף לבין הפגזת אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה ביוני 1948 הוא עצום, ולא בכדי הוא מתבצע בידי שני הדיאדוכים האמיתיים, יורשיו הפוליטיים של בן-גוריון, שרון ופרס.
התבססות הבן-גוריוניזם בשלטון, יחד עם גלי הנוסטלגיה לשנות הארבעים והחמישים בישראל ברוב הנושאים, איפשרה לאליטות בתקשורת ובפוליטיקה לקבל מחדש את שרון אל חיקם. שרון הוא מאריונטה של ההיסטוריה ולא מחוללה. הוא הפך למכשיר של המעמד הבינוני והעליון בכלכלה, שתפס את מקומן של האליטות בתרבות ובעיתונות הכתובה, והוא מסייע לעשירים להגשים את כל חלומותיהם הכמוסים. שרון משתף פעולה עם ביבי נתניהו בחיסול האיגודים המקצועיים או בביותם, אבל נאמן יותר משר האוצר על אלה שרוצים לתאם עמדות עם וואשינגטון בכל הנושאים. כמו בן-גוריון, שרון הפך את הממלכתיות לדגל, שמאפשר למעמד המנהלים להתבסס כלכלית ולעצב לעצמו תרבות פוליטית עצמאית משלו. בעזרת פרס, הוא מחסל את כל מוקדי ההתנגדות לשלטונו, והאיום היחיד עליו הוא דווקא מהימין המסורתי העקרוני ומהמתנחלים הדתיים-לאומניים.
שרון הוא אולי זולל שטחים, אבל אין לו יחס פטישיסטי לאדמה כמו לעוזי לנדאו ולנתניהו, שגדלו על התנ"ך החילוני של זאב ז’בוטינסקי. הוא החזיר את הזירה הפוליטית הציונית לוויכוח על חלוקה, בדיוק כמו שבן-גוריון עשה בוועידת בילטמור בשנת 1942. מכאן האמביוולנטיות של האליטות הכלכליות ושל סוכניהם בתקשורת, בעיקר ב"הארץ", כלפי נתניהו. הוא התגשמות חלומותיהם בנושאי כלכלה, אבל סטיית התקן הרביזיוניסטית שלו עלולה לסכל את כל הישגיהם.
שרון היה הגנרל הצבר שחלק מהעיתונאים אהבו לשנוא בשנות השבעים והשמונים, כיוון שסטה מהדפוס השגרתי שנועד לאנשים כמוהו. עזר ויצמן היה חלק מהבורגנות היישובית, המנדטורית, ולכן קיבלו את הצטרפותו לליכוד בלי בעיות מיוחדות. שרון, לעומת זאת, היה חבר מפא"י מכפר מל"ל ואיש תנועת העבודה שערק למחנהו של בגין. יש לזכור שבין מעצבי דעת הקהל בשנות השבעים היו רבים מדור הפלמ"ח, ואליהם הצטרפו גם עיתונאים צעירים יותר שהושפעו באורח די שטחי ממסורות אסתטיות מסוימות של השמאל החדש. הוא היה בעצם דייניסט ימני, וכמו משה דיין לא בחל בשחיתות אישית ובניכוס משאבי הציבור לעצמו. שני האישים נהנו מאוד מהסלחנות של האגף הבן-גוריוניסטי החזק בתקשורת הכתובה כלפי אנשי צבא. גם פשעי המלחמה ששרון ביצע בעזה בשנת 1971, וזכו אפילו לגינוי מטכ"לי, לא הרסו את הקריירה של האיש. הורגי ערבים מקבלים לעתים מקלחת קרה מהתקשורת, אבל אחר כך מתאוששים וממשיכים בדרכם. הכלבים (אנחנו) נובחים והשיירה שלהם עוברת.
שרון ביצע את הטבח בקיבייה באוקטובר 1953, הוא רצח מאות בלי משפט בעזה בתחילת שנות השבעים, בנה לעצמו חווה עצומה בנסיבות מעורפלות וקיבל מכסות מים חריגות, בנה מאות התנחלויות בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי, פלש ללבנון, הרג, פצע ואימלל עשרות אלפי בני אדם, הורשע על יד ועדת חקירה בהתעלמות שאיפשרה את הטבח במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, חולל פרובוקציה איומה בהר הבית שהביאה לאינתיפאדה הנוראית בשנת 2000, והיה מעורב בפרשות שחיתות שהיו משליכות את רוב קוראי שורות אלה לכלא בחרפה. על כך בא על שכרו: בבחירות שבהן התמודד ישירות נגד אהוד ברק על ראשות הממשלה בפברואר 2001, חודשים ספורים אחרי שגרם לאסון לאומי בהר הבית, זכה ליותר מ-62% מכלל הקולות.
שרון ניצח גם בבחירות הכלליות בשנת 2003, וקראנו תיאוריות רבות על מסע היח"צנות שלו, שהצליח לשווק לציבור הרחב את תדמית "הסבא הטוב" שהחליפה, כביכול, את איש הדמים הידוע לכולנו. אני כופר בשטויות האלה, ומוכן לכל היותר להודות בהשפעה חלקית, שולית, שלהן. שרון התבסס בשלטון כיוון שהאליטות הבינו שדווקא תדמיתו כאיש דמים תוכל לסייע לו להיבחר על ידי אנשים מהעם, שמדיניותו הכלכלית פוגעת בהם באורח שיטתי. נציגי ההון ומעמד המנהלים, כלומר אנשי שינוי, העבודה, ותומכי שרון בליכוד, ביקשו לסכל כל סיכוי למיפנה עממי במסדרונות השלטון, אפילו אם מדובר רק בחלוקת העוגה הלאומית ולא בעיצובה המחודש. הם הבינו שאנשים כמו אהוד ברק או עמי איילון לא יכולים לספק את הסחורה הזאת, וחיפשו את התגלמות הבן-גוריוניזם בתוך הליכוד. בעצם, ההתארגנות סביב שרון מאז שקיבל על עצמו לקיים יחסים הדוקים עם וואשינגטון (יש להזכיר שנחשב לכמעט מוחרם בארצות הברית במשך שנים רבות) נועדה לסכל את הגל העממי שניצח בשנת 1977, וגם להביס את ש"ס.
כך הושלם מעגל כמעט פולחני בחיי המדינה. הבן-גוריוניזם חזר, בלי המעטה הסוציאל-דמוקרטי של מפא"י הישנה, בלי הביורוקרטיה ההסתדרותית, בלי ההישגים הגדולים של ציבור העובדים המאורגן, ועם כירסום מכוון במדינת הרווחה. שרון השנוא, "הרוצח", המושחת, זוכה להגנה גלויה מצד עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ’, שירשו אולי מבלי משים את הסלחנות הבן-גוריוניסטית כלפי פשעי המלחמה של שרון כבר בשנות החמישים. כמו בשנת 1948, שרון מאוים רק על ידי הימין הקיצוני, הקיצוני עוד יותר ממנו. בכנסת הראשונה כיהנו 46 ח"כים ממפא"י ועוד 19 ממפ"ם, מחוץ לארבעה קומוניסטים ועוד 5 ח"כים מתונים מהמפלגה הפרוגרסיבית. האגף הזה חיסל את עצמו בהדרגה, ו"מתוני" שנת 2005 אינם מייצגים עוד את ציבור השכירים המאורגן. את שירי הפלמ"ח שרים כבר שנים עם כוסות ויסקי ביד. גם את שירי התהילה לשרון שרים בטרקלינים של הממסד. בן-גוריון חזר, אבל כמו לחיה האגדית של הד"ר דוליטל, פושמי-פוליו, יש לו עתה שני ראשים.
חשבתי: מה ניתן עוד לחדש בנושא ? והנה בא חיים ומצליח לתת משמעות ורציפות לתופעה "שרון".
כמה נכון ומייאש. עד מתי ? הם כבר בני שמונים…ואוכלים את כל העתיד, את החלומות של הילדים שכבר הפכו לזקנים בעצמם. זו תופעה מטאפיסית כמעט, חיי הנצח של הרקבון הבן גוריוני.
נדמה לי שהיה זה וניסטון צ’רצ’יל שאמר פעם ביחס להיטלר:
"ניתן לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אך לא ניתן לרמות את כל האנשים כל הזמן".
שרון הוכיח שבאמצעות מערכת יחסי ציבור מסיבית, הוא שם ללעג את אמרתו של צ’רצ’יל.
כל שנשאר הוא להתפלל שקייבו בולוניה תישאר עוד שנה בליגה, ושבאיירן מינכן לא תזכה גם שנה הבאה באליפות!
זה היה הנשיא אברהם לינקולן, אבל ביחס לשרון אתה צודק.
לי נדמה שככל שמדובר בשרון אין כאן כל תרמית – הציבור בחר בשרון בגלל המוניטין המוצדק שלו כאיש דמים (כפי שכתבת).
במידה שמדובר בתרמית, הרי זו התרמית הנרחבת יותר שבמסגרתה הציבור הישראלי בוחר מאז ומעולם בעלי שררה מחרחרי מלחמה ובכך גוזר על עצמו את הנצחת הסכסוך.
אגב, בנושא "ניתן לרמות וגו’", הייחוס ללינקולן מוטל בספק – ראה: — קישור —
"שרון הוא מאריונטה של ההיסטוריה ולא מחוללה"
– משפט ענק, לגזור ולשמור
ליורם גת,
חשבתי על מה שכתבת, יש צדק בדבריך.
שרון כנראה לא השתנה עם השנים, מי שהשתנו הם אזרחי מדינת ישראל.
שרון "הבולדוזר" החכים עם השנים, הוא הבין שללא יחסי ציבור יהיה קשה לחלקים נרחבים מאזרחיה של המדינה לעכל את דרכו. אבל באופן כללי הוא נשאר אותו אדם כוחני.
נכונותם של אזרחי מדינת ישראל לקבל את דרכו השתנתה. היכן הם הימים שבהם על רקע חשד לשחיתות, או לפגמים בהתנהגות הציבורית התפטרו פוליטיקאים(רבין לדוגמא)?
היכן הם הימים בהם ניתן היה להוציא עשרות אלפים לרחובות, כמו בימי מלחמת לבנון?
היכן הם הימים בו ועדה כועדת כהאן הייתה יכולה להכריע על גורלו הציבורי של אדם?
ואסיים בציטטה של צ’רצ’יל המתאימה לשרון, ובהנחה ששוב אינני מצטט אחרים:"A lie gets halfway around the world before the truth has a chance to get its pants on."
אין מה להתלהב. גם זה תיאור שגדול על מידותיו. שרון הוא ביורוקרט בעל נטיות טוטאליטריות, ואדם אלים ונמוך מצח. זה גם תיאור שהולם את תאומו שמעון פרס. לצערי, אנחנו המריונטות בסיפור הזה. ולהיסטוריה אין הרבה מה לאמר בכל זה.
1.אהבתי את פשטות הניתוח שמבליט את האמת שיוצאת מהרשימה
2.כוחנות זה דבר שמאז ומעולם אזרחי מדינת ישראל הצביעו בעדו וחיפשו אותו בכל מני צורות
3. ליורם גת – התגלגלתי לי במורד הקישור שלך בנוגע ללינקולן ואכן מצאתי את הציטוט השלם..
בניגוד למה שנהוג לחשוב שרון מעולם לא היה חבר מפא"י, ולמרות שהרקע שלו הוא כביכול התיישבותי, משפחתו התרחקה מן ההסתדרות ומפא"י. יש אפילו סיפור מפורסם שגם הוסרט בסידרת הסרטים "הגנרלים" בערוץ 8, שנמכרה ל-BBC, כיצד לאחר ששרון נפצע אימו סירבה לקחת אותו למרפאה האזורית של קופ"ח כללית מכיוון שהיא הייתה של ההסתדרות ונשאה אותו על גבה מספר קילומטרים כדי להגיע למרפאה פרטית.
אם יש לו איזושהי דוקומנטציה שסותרת זאת, אשמח לקרואה.
חבל שהגל הזה של נוסטלגיה לשנות ה-50 ואל הפלמ"ח רק מתבטא בריכוזיות הממשל ובדמות פטריאך להתאחד מאחוריו, ולא בכמיהה אל מדינת רווחה קייסניסטית.
לנמרוד,
אריאל שרון היה חבר רשום במפא"י, עם כרטיס חבר והכל.
נכון שמשפחתו הייתה לא פופולארית בכפר, וזה בלשון המעטה קיצונית. עם זאת, לא הייתי מציע לאף אחד להתרשם יתר על המידה מהטיפטופים של שרון על התנגדות משפחתו למפא"י ועל הרתיעה מהסזון. רוב הסיפורים הומצאו כדי לשאת חן בעיני חברי מרכז הליכוד.
גם בשנות החמישים היה שרון בן-גוריוניסט מובהק, ונחשב לבן חסותו של משה דיין.
אמנם אני לא מסכים עם הרבה מדעותיו של חיים ברעם, אך אני האחרון שאכחיש את היותו אנליסט פוליטי/חברתי בחסד עליון, ש"נותן בהם סימנים" באופן המדוייק והחד ביותר.
אוסיף נקודה קטנה שאני מניח שכבר דובר בה ומשתתפי האתר כבר פסלו בחרון קדוש, אך נסו לפתוח דעתכם ולחשוב שלפעמים דווקא אנשים מושחתים או כוחניים משנעים תהליכים היסטוריים כבירים.
לדמוקרטיה יש איזונים משלה, ולעיתים חילופי השלטון והעברת מרכזי הכובד הפוליטיים גורמים לכך שדווקא האיש הלא צפוי הוא זה שמשנע תהליך עימו לעולם לא היה מזוהה, או שאף התנגד לו.
צאו ולמדו על הפשרה הטריטוריאלית שיבצע שרון, והישגי מדיניות החוץ של בוש האויל כביכול (ומי שחושב שאדם שהגיע לצמרת השלטון האמריקאית לא ניחן בלפחות סוגי חוכמה מסויימים הוא אויל בעצמו)שיעלו ללא ספק על אלו של קלינטון הליברל שכולם אהבו לאהוב.
אם כן חברים ,המציאות פחות דיכוטומית ממה שניתן לחשוב, ושרון האיש יוכיח לכם זאת בחודשים הקרובים, על אף ואולי למרות השחיתות המאפיינת אותו.
"הישגי מדיניות החוץ של בוש האויל"
השגיה העיקריים של מדיניות החוץ של בוש:
1. החרפת המירוץ הגרעיני
2. לגיטימציה לרצח, עינויים ומאסר ללא משפט
3. חיזוקן של דיקטטורות וחתירה כנגד דמוקרטיה
4. חתירה כנגד פעולות בינלאומיות לשימור הסביבה
5. מאבק מתמיד למען חיזוקים של העשירים על חשבון העניים
פשיאו, איזו אופטימיות! ממש – מאמין מסור בדטרמיניזם ההסטורי…
שמע, האמת היא אחרת: שרון "מקריב", לשיטתו, את עזה (ועוד איזה ארבע נקודות באיזור ג’נין), על-מנת לשמר בידו את העיקר = קרי, מרבית-הגדה. אחר-כך יינתן, שלטון עצמאי גם לערים (התנתקות ב’), הן יוקפו במחנות-צבא, ובהן ובעזה תוכרז "מדינת פלשתין" = בופוצוואנה גרסת שנות האלפיים. כל השאר יסופח למדינת ישראל – והערבים תושבי שטחים אלה? קריצה קריצה.
זהו, וכבר אין כיבוש! כבר איננו שולטים, על שלושה וחצי מיליון פלשתינאים – יש להם מדינה עצמאית! אה… טוב, נו – נכון אמנם, שלמדינה הזו אין שום כושר שרידתי משל עצמה – אבל, אל דאגה! אנו, היהודים, רחמנים בני-רחמנים! נ?ית??ן לפלשתינאים עבודה, במסעדותינו ובמלונותינו! יהודים אמריקאיים, יבנו מפעלי הייטק, ברצועת עזה (עם שכר-מינימום של שני שקלים לשעה, גג) וישראל הנדיבה ת??ס?י??ע?, לעם הפלשתינאי, לייצא את הסחורות משם דרכה! כי אנו, היהודים, רחמנים בני-רחמנים. וזה יאפשר גם, כמובן, להוריד ד??ר?ס?ט?ית את דרישותיהם – המופרזות בעליל, האין-זאת – של איגודי-העובדים בישראל – הנה, ראו-נא, כיצד אחיכם הפלשתינאים מרוצים, בשקלים ספורים ליום! יאללה, למדו מהם או שנייבא אותם, לעשות את עבודתכם… עמיר פרץ יזעק, ש"אני מזכיר לעובדים: בגלל הפלשתינאים ישלמו לנו פחות!" ואז, מה יהיה הפתרון? שכר אחד ליהודי, ואחר – לערבי! היי, אנו מדינה *יהודית* בארץ ישראל! והערבים, מה יעשו הם? קריצה קריצה.
וכך יתגשם, חזונם המשותף, של שני זקני מפא"י ויורשי בן-גוריון, ובעוד עשר שנים…
— קישור —