שלושה קבצים של הגות אנרכיסטית קלאסית מן המאות ה-19 ותחילת המאה ה-20 יצאו לאור במהלך השנה החולפת. הופעתם הכמעט סימולטנית מזהה דרישה של קהל קוראים מתרחב לטעינה מחודשת של מאגר הרעיונות בנושאים בעלי משמעות אנושית, מתוך הכרה בדימיון המסתמן בין מצבו של הפרט בחברה המודרנית התעשייתית של המאה ה-19 למצבנו, אזרחי עידן הכלכלה הניאו-ליברלית בעולם הקפיטליזם הגלובלי.
אברהם יסעור שקיבץ 8 מאמרים באנתלוגיה "אנרכיזם" (רסלינג, 2004), כותב בהקדמתו לספר על חיוניותה של המחשבה האנרכיסטית, שאיננה שיטה סגורה, אלא הצבר של השקפות או זרמים, ולפיכך היא מסתגלת "לזמנים המשתנים" וצפה "מדי פעם בפעם עם תשובות רלוונטיות לבעיות החדשות".
חיים זליגמן ויעקב גורן שערכו את האסופה "אנרכיסטים יהודים", קובץ ב’ (יד טבנקין, 2005; הקובץ הראשון הופיע בעריכתם ב-1997), קושרים את הופעת ספרם לצורך הקיים במחשבה ביקורתית בלתי שגרתית, שהיא תרומת האנרכיזם נגד המדינה הקפיטליסטית, כבסיס לתיקון חברתי. בשתי האנתולוגיות זוהרת בבדידותה הנשית אמה גולדמן, אנרכיסטית פמיניסטית שזכתה לקובץ משלה, "אמה גולדמן, חמישה מאמרים פמיניסטיים", עריכה ותרגום: דפנה רוזנבליט (פרדס, 2005).
המאמרים המתפרסמים בשלושת הספרים האלה, מציעים לקט מרשים של רעיונות ועמדות מן הרפרטואר האנרכיסטי, שאינו תואם את הדימוי שיש למרביתנו על האנרכיזם, כאילו הוא נובע מזעם נורא, ומתנהל כתנועה פלגנית שעיקר עניינה הוא הרס המדינה. רחוק מזה. ההוגים האנרכיסטים שוללים אמנם כל מרות שלטונית, אך לא מתוך התאוות טהורה להרס ממסדים, אלא במסגרת חזונם האוטופיסטי לחברה צודקת של בני אדם חופשיים מניצול. מאמריהם כתובים בלשון בהירה וקולחת שמתחברת ישירות ל"לא-מודע הפוליטי" שלנו, שהמשיך, כפי הנראה להמהם, גם בתקופת שלטונו האבסולוטי של הפוסט-מודרניזם, שבו "הכול" לא היה אלא טקסט. כי "בניתוח אחרון", כמאמרו של פרדריק ג’יימסון, "הכול הינו פוליטי".
נועם חומסקי כתב על הערך "אנרכיזם", כי אין לאיש בעלות עליו והוסיף, שאין "דרך (אנרכיסטית) נכונה". אולי זהו מקור קסמה של המחשבה האנרכיסטית על מגוון השקפותיה. זה לא רק הדיבור על החופש האישי, אלא גם חירות המחשבה שהאנרכיסטים מתארים כמצב תודעתי המלווה את אי האמון העמוק שהאנרכיסט חש כלפי כוח, כל כוח, ובמיוחד ביחס לכוח השלטוני. זוהי החשיבה האופוזיציונית הכה חשובה לנו כאן ועתה, הן בישראל שאין בה אופוזיציה ממשית והן בעולם החד-מעצמתי. ותיקי האנרכיסטים מלמדים אותנו איך לתעל את תחושת המרי ל"פוליטיקה של התנגדות" וכיצד להגדיר אותה במסגרת היסטורית ורעיונית.
אין פלא שאת השם המפורש "אנרכיסטים" נושאים בישראל של היום צעירים וצעירות הנאבקים נגד גדר ההפרדה, שהיא ביטוי ברוטלי מוחשי, ובו בזמן סמלי, לעריצות השלטון. אחד האנרכיסטים שהשתתף בהפגנת ה-1 במאי השנה הגדיר במלים אלו את עילת ההפגנה: "אנחנו רואים את השליטה של התאגידים ושל ארה"ב בכל העולם – אם זה במלחמות עיראק ואפגניסטן ואם זה בכלכלה הישראלית. רק מהפכה של עובדים תוכל לפתור את הבעיות" ("הארץ", 2 במאי). מהפכת עובדים? איפה, בישראל? ואולי נתחיל אותה בסין? כוונותיהם נראות רציניות, אך האווירה האופפת אותן מזכירה את "המהפכה השפויה" של הסופר והמשורר האנגלי ד. ה. לורנס האומר בשירו: אם אתה עושה מהפכה, עשה אותה בשביל הכיף; אל תעשה אותה ברצינות תהומית ולא מתוך שנאה; עשה אותה בכיף; אל תעשה אותה אם אתה שונא בני אדם; עשה אותה רק כדי לירוק להם בעין.
בלי לדעת באמת איך יוצרים אלטרנטיבה למשטר הקיים, ועם ההכרה בכך שאין די בתחושת המרי וצריך גם לפעול למען שינוי חברתי, אני מבקשת לחזור לאמה גולדמן ולפמיניזם שלה.
גולדמן נולדה בשנת 1869 למשפחה יהודית אורתודוכסית בעיר קובנו (כיום קאונס) בליטא. ב-1886 היגרה עם אחותה לאמריקה, עבדה כפועלת בתעשיית הטכסטיל והתקרבה לחוגים סוציאליסטיים-אנרכיסטיים. באותה שנה הושפעה גולדמן מאירוע שנעשה מכונן בקורותיה כאנרכיסטית. הפגנת פועלים למען קיצור יום העבודה לשמונה שעות, שאורגנה על ידי אנרכיסטים והתקיימה בכיכר היימארקט בשיקגו, הפכה למהומה גדולה בעקבות הטלת פצצה שפגעה בשוטרים ובמפגינים. שמונה אנרכיסטים ממנהיגי ההפגנה נאסרו וחלקם נשפטו למוות, חרף העובדה שלא נמצא קשר ביניהם לבין הפיצוץ. בשנת 1889 עברה גולדמן לניו-יורק שם ערכה יחד עם בן זוגה אלכסנדר ברקמן ירחון אנרכיסטי בשם "אמא אדמה", ומשם יצאה למסעות הסברה שפרסמו אותה כנואמת בחסד. זמן מה תמכה גולדמן באלימות פוליטית ובאי ציות אזרחי ופעמיים נאסרה: בראשונה, בגלל שהפרה חוק שאסר על הפצת אמצעי מניעה בקרב נשים, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה משום שעודדה סרבנות לשירות צבאי. ב-1919 הוגלתה יחד עם "אדומים" אחרים לרוסיה, ועזבה אותה לאחר כשנתיים, מאוכזבת מן המשטר הבולשביקי. ב-1940, בהיותה בת 71, נפטרה גולדמן בפתאומיות בטורונטו במהלך מסע הרצאות בקנדה.
גולדמן נודעה כמי שהעדיפה פעילות על תיאוריה. אנרכיזם בשבילה, כפי שכותבת חנה ספרן בהקדמתה לספר "חמישה מאמרים פמיניסטיים", היה "מאבק על החופש האישי של כל אינדיווידואל, כמו גם מהפכה חברתית". במאמרה משנת 1911, "האנרכיזם – משמעותו האמיתית", המתפרסם בקובץ "אנרכיסטים יהודים" (קובץ ב’), תוהה גולדמן על הסיבות המאלצות את האנרכיזם "להתנגש עם העולם". על הטענה המושמעת נגדו שהוא זורע אלימות והרס, היא עונה בשלילה מוחלטת. בעיניה מתגלמת האלימות דווקא בשלטון על כל ביטוייו, משום שהוא מעדיף ציבור בור וחסר דעה שלא יוכל להתנגד לו. האנרכיזם, לטענתה, הוא המשחרר הגדול של רוח האדם הכלואה ברעיונות סרק וב"מבצרי השעבוד" שהם, הקניין, הדת והמדינה. גולדמן קראה להתנגדות לכל "מכונה פוליטית" כאמצעי להשגת שינוי חברתי, והגדירה את משמעות האנרכיזם כ"פעולה ישירה" נגד סמכות החוק והמוסר המקובל.
במאמריה הפמיניסטיים עוסקת גולדמן בנושאים שמסרבים גם בזמננו להסתלק מסדר היום הפמיניסטי ובהם, עבדות מודרנית, סחר בנשים, אשליית השוויון, דיכוי נשים בזירה הפרטית ובמרחב הציבורי. תרומתה העיקרית למחשבה הפמיניסטית היתה בהכלת הפוליטיקה המינית בתפישת האנרכיזם שלה. היא דחתה פתרון פוליטי בנוסח הליברלי לביטול יחסי הדיכוי בחברה, משום ששוויון "משטֵח", כלשונה, אינו משנה את המבנה הפטריארכלי של החברה. אדרבא, הוא אחד הגורמים ל"טרגדיה של שחרור האשה", מאחר שהוא נסב על "גינונים חיצוניים", מוחק את התכונות המייחדות כל אשה ואשה ואינו מאפשר לנשים לעצב לעצמן את גורלן ולשלוט בחייהן.
חדשנותה הגדולה היתה בניתוק הקשר בין אהבה לנישואים. את הנישואים השוותה להסדר פטרנליסטי אחר – הקפיטליזם: "המשק הקפיטליסטי דן את האדם לעוני ותלות ואז מקים קרנות צדקה המשגשגות על שרידיו האחרונים של כבודו העצמי של האדם". כך גם מוסד הנישואים, שהופך את האשה לגורם טפילי ותלותי ונוטל ממנה את כישורי החיים ואת אחריותה הכלכלית.
מטעמים אלה קראה גולדמן לנשים להעצים את עצמן מתוך עצמן ולהוציא את הכוח המשחרר הכלוא בהן על ידי הימנעות מנישואים ומלידת ילדים, תפקידי האשה המסורתיים והמשעבדים. היא נשארה במיעוט גם בתוך הפמיניזמים השונים. מרבית הנשים דוחות את הצעתה ורואות בה דרישה להקרבה מיותרת, שנתבעת מן הנשים בלבד, שהרי לגבי גברים, מהפכנים או שמרנים, נישואים והולדת ילדים אינם נתפשים כמכשול להתפתחותם. יתר על כן, גברים ונשים, אף בלי קשר להעדפותיהם המיניות, רואים בנישואים ובהורות זכויות יסוד שאין לוותר עליהן.
עם תשוקת החירות העצומה שלה מימשה גולדמן באורח חייה את מה שכינתה "ריבונות הפרט" על חייו. היא השתתפה באינטנסיביות בפעילות האנרכיסטית באירופה ובאמריקה, אך נמנעה בעקביות מהשתייכות לארגונים; היא שללה את מוסד הנישואים וניהלה את חיי האהבה שלה בחירות "שמפרה חוקים ופורעת מוסכמות". היא לא נישאה, אלא פורמלית, כאשר נזקקה לדרכון בריטי, והיא ויתרה על ילדים. הביוגרפיה שלה מסכמת מפעל חיים מרשים ביותר לבת מעמד הפועלים בראשית המאה ה-20. גם כיום תתקשו למצוא נשים רבות שחיות בהרמוניה כזאת עם השקפת עולמן.
ואולם האם סוג כזה של פעילות אינדיוודואלית הגובלת באגואיזם קיצוני אינו אלא מותרות בישראל של ימינו? העולם הפוליטי לא השתנה לטובה מאז כתבה עליו גולדמן שהוא מושחת ואלים, אבל האם החרמת הפוליטיקה היא ההצעה הטובה ביותר שיש לפמיניזם הרדיקלי להציע?
הפמיניזם של הגל השני בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 אימץ את אמה גולדמן ובחר בדרכה הרדיקלית להתנתק מהפוליטיקה הממסדית. פמיניסטיות רדיקליות מביעות אי רצון מוחלט להשתתף במערכת הפוליטית לאו דווקא מתוך תפישת המדינה כמקור הרע, אלא משום שהן בוחרות להימנע ממאבקי הכוח המניעים את המערכת הפוליטית הרגילה ושואפות לנהל את הפוליטיקה שלהן בדרך בלתי הירארכית.
התנועות החברתיות החדשות ובתוכן ארגוני נשים לשלום וזכויות אדם, שבהם בולטת פעילותן של פמיניסטיות רדיקליות, מתנהגות ברובן כמין אופוזיציה לישות השלטונית ומתוך אנטגוניזם לממסד. במודע או שלא במודע נבנית החברה האזרחית ברוח האידיאל האנרכיסטי המדגיש התארגנות חופשית ופעולה ישירה במסגרות חברתיות בלתי ממסדיות.
אך יש גם קולות אחרים. בימים אלה, שבהם ימין ושמאל מבקשים השראה כלכלית וחברתית באירלנד, הקשבתי לקולות פמיניסטיים העולים משם, ובעיקר לקולה של קתלין או’קלי (O’Kelly), פמיניסטית סוציאליסטית מן התנועה האירית לסולידריות בין עובדים (WSM- Workers Solidarity Movement), הקוראת לפמיניסטיות רדיקליות לחזור לפעילות פוליטית באגודי עובדים ובמפלגות שמאל. יש מקום לקרוא גם כאן קריאה ברוח זו, ואני רוצה להאמין שאמה גולדמן, לו היתה כאן איתנו, היתה נענית לה הפעם (אגב מחאה, בלי ספק), למען קיומו של אותו "מקבץ יחידים", כפי שהיא כינתה את החברה בשפתה האנרכיסטית.
אז ככה:
אנארכיזם זה טו?ב.
אלימות אנטי-ממסדית היא כורח-המציאות, חוששני, בעולמנו, עם כל המשיכה – גם שלי! – לחיים של ישיבה יחד מתחת לעץ ושירת המנונים שלווים. יש מצב נתון וצריך כבר לטפל בו. כי, כל הרחמן על אכזרים (=השלטהון, הדת הממוסדת, או כל גורם ממסדי אחר, לצורך-העניין) מתאכזר לרחמנים. ומשום-כך בדיוק, מאז ומתמיד שללתי לחלוטין את הפציפיזם.
נכון מאד, כמובן, שאין "דרך אנארכיסטית" – הדאואיזם, הקובע כי לכל אדם ואדם דרך משלו/ה ועליהםן, על-כן, להיות נאמנים לה בלבד (אני מודע להיות זרמים שונים בדאואיזם בעלי גישה סקסיסטית ומציע להתגבר עליהם, באמצעות התייחסות לזרמים חילופיים, מבטלי-מגדר), תוך התעלמות מלאה מ"כללים חברתיים" שונים, הוא-הוא ההגות האנארכיסטית הטהורה ביותר, למעשה. אצל אנארכיסט אחד, מתבטא האנארכיזם במרד מסים, אצל שניה – בפיצוץ קטעים בגדר-חומה, אצל שלישי – בהליכה בעירום ברחוב (הסוג החביב עלי ביותר, יש לציין) ואצל רביעית – בהתעלמות מוחלטת, מחוקים פשיסטיים שונים, כגון חוקי "גיל ההסכמה"; וכולם אנארכיסטים טובים, בה במידה! ועל-כל-פנים, הסכמה אחת, חייבת להיות בבסיס הפעילות של כולם והיא: את הממסד יש לחסל! כל ממסד שהוא! שזוהי האמונה, העומדת ביסוד האנארכיזם כ??כ?ז??ה. לחסל – בין אם בשריפת משרדי-ממשל ופיצוץ חנויות (אמצעים קיצוניים, אני מודה, שיש להשתמש בהם רק משאפסו כל הקצין), במיטוט בוטה (כמו, למשל – פריצה, של המוני צעירות וצעירים, עירומים כולם, לתוך בית-כנסת, או כנסיה…), או – אפילו – באמצעות אנטריזם (כמו, למשל, התפקדות המונית לארגון במטרה למוטטו כליל מבפנים). כל האמצעים הללו טובים ומבורכים.
הפריע לי מאד-מאד, עם זאת, ניכוסה של ההגות האנארכיסטית למען המאבק – הריאקציונרי-כ??ש??ל?ע?צ?מו? – למען שימור המגדר. הגישה, האומרת כי "כל אשה היא בת-ברית וכל הגברים אוייב", הינה סקסיסטית ב??ד?י?ו?ק, כזו של חומייני, הטליבאן, הרב עמאר ו"קארדינאלם, ראצינגר". מה, לימור לבנת היא בת-בריתך? דניאלה וייס? חשבי לעניין חברה. האם ב??א?מ?ת את מעדיפה על-פני, כשותפך למאבק החשוב, את גאולה כהן? או את רות ירון?
המגדר מת – ואם, פה ושם, הוא עדיין מפרפר ומסרב להכיר בכך, משל היה מפלגה פוליטית מסויימת (עם מנהיג זמני…) – ניתן לו עוד מכה ונגמור אתו! יאללה, פאק – בתור גבר, אני מ?ת שכבר תושג, איזושהי פריצת-דרך, טכנולוגית-רפואית – ואוכל כבר להיכנס להריון… נ?ש??ב??ע לך, שזה ברצינות.
שלו םחדוה,
קראתי בעיון את מה שכתבת על אמה גולדמן. היא נשמעת אישה מעוררת השראה.
אני מסכימה איתך בקריאתך לפמניזים רדיקאלי שיהיה מעורב בהתארגנויות של עובדות/עובדים.
אני חושבת שיש ניצנים של העניין הזה גם בימינו ובמקומותינו.
אשמח לשוחח איתך בנושא ואולי אף להזמין אותך לדבר על הנושא בבית נשים פמיניסטי.
הנה כתובת האתר שלנו:
— קישור —
הספר עם מאמרי אמה גולדמן תורגם ונערך ע"י חנה ספרן ולא כנכתב במאמר.
חוץ מזה המאמר מעניין.
לטלי
חנה ספרן כתבה הקדמה לספר. על פי הכתוב בתוך הספר, דפנה רוזנבליט תירגמה וערכה.
אפשר לפנות להוצאת פרדס, אבל נראה לי שזה מיותר.
לפי מיטב ידיעתי,הרעיון האנרכיסטי נולד אצל בקונין כתוצאה מהמהפכה התעשייתית וספיחיה באמצע המאה ה 19 (ע’פי תומפסון,אירופה מאז נפוליאון)
אירופה היתה חברה כפרית עם ערים קטנות יחסית למה שאנו יודעים כיום. כתוצאה משיפור בריאות הציבור חלה מהפכה דמוגרפית שהביאה לגידול ניכר בכמות האוכלוסין במערב אירופה.המהפכה התעשייתית וההגירה אל העיר יצרה עולם חדש לחלוטין.לא עוד קהילות כפריות שלוות ומנומנמות,והחשוב מכל,סמי אוטונומיות.
תחת זאת,המון פרולטרי בערי ענק ובעיירות שהוקמו ליד מרבצים של חומרי גלם לגלגלי התעשיה.
בהמון זה היה צורך לשלוט,חשו מנהיגי המדינות במערב אירופה. וכך החלה התערבות ניכרת של המדינה בכל תחומי החיים.מחינוך ועד מודעות פוליטית.
בקונין ותלמידיו שאפו לחזור לקהילות כפריות אוטונומיות למחצה אלא שכעת היה צורך בשליטה בהמון עירוני וכך החלו להתפתח רעיונות האנארכיזם המודרני.
תומפסון סבור שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. ההיסטוריה מראה שאת ההמונים תיעלו במדינות רבות לכיוון זדוני של לאומנות קיצונית,שנאת זרים (יהודים בעיקר) ופאשיזם.
מצד שני,התפתחה הדמוקרטיה הליברלית באנגליה וצרפת.
במבט מאז ועד היום,ניראה שהאנארכיזם לא הצליח ליזום דבר וחצי דבר בעוד בן דודו "הקומוניזם" יצר (והרס) רבות בחברה האנושית במערב ובמזרח אירופה.
הגיע הזמן ליצור אנרכיזם חדש מהוגי דעות החיים היום ולא מהשקפות של אמצע המאה ה 19
כמובן, שאין הרבה טעם ללכת וליצור *היום* קהילות, שיתפקדו על-פי חזון מן המאה התשע-עשרה. המציאות השתנתה, העולם השתנה, אנחנו היום דור האינטרנט ולא דור אביב-העמים. הדבר ברור מאליו. גם לדעתי זה מגוחך, כל האנשים, שמצטטים את טרוצקי ואת בקונין, בהתייחסם לשאלות, כמו איך להתמודד עם הכיבוש. אפשר לקבל השראה, מהוגה-עבר כזה או אחר, אבל בסופו של חשבון, מחוייב/ת כל אחת ואחד, ליצור את הגותםן-הםן המקורית. אחרת לא נגיע לשום מקום, אלא סתם נאונן.
אסור לשכוח גם, ש"הקהילות הכפריות הסמי-אוטונומיות" שהזכרת, לא היו שוויוניות בשום פנים ואופן: ברוב ארצות אירופה, היו תקפים החוקים הפיאודליים: האיכרים-הצמיתים כבולים לאדמה ומשרתים את האביר, האביר את הרוזן, הרוזן את המלך (טוב, היו עוד מספר דרגות בין לבין, אבל זהו הכיוון הכללי) וכולם יחדיו את אלהים (=קרי: את "נציגיו" עלי-אדמות…). ואסור להרהר, אפילו, אחר מקור-סמכותו של המלך (אבי-העם, המולך בחסד האלהים וחייב בדין-ובחשבון, לפיכך, לו לבדו). הדבר, כמובן, רחוק מרחק שנות-אור מאנארכיזם!
איזה חנונים אתם