חלקו הראשון של הדו"ח המיוחד של "קו לעובד" על מצבם של העובדים התאילנדים בישראל הוקדש ליחס רשויות המדינה לעובדים אלה. להלן פגיעות אופייניות בעובדים תאילנדים:
הלנת שכר
מרבית הפניות של עובדים לעמותה נגעו להלנת שכר. לפעמים היו אלה מעסיקים שנקלעו לקשיים והפסיקו את תשלום השכר לעובדים. בכמה מהמקרים נמשכה הלנת השכר מספר חודשים. אבל יש מעסיקים שמלינים את שכרם של העובדים באופן שיטתי – כאמצעי לכבול אליהם את העובדים ולמנוע את "בריחתם". אמצעי נוסף למניעת בריחות הוא תשלום של קצבת קיום נמוכה לעובדים; יתרת הכספים מועברת לתאילנד בלי להותיר בידי העובד את האפשרות לבחור איזה חלק משכרו יושאר ברשותו.
תשלומים לחברות כוח-האדם
העובדים נדרשים לשלם לחברות כוח-האדם התאילנדיות (שפועלות בשיתוף עם חברות כוח-האדם הישראליות), דמי תיווך בגובה 4,000-7,000 דולר. לחברות אלה אינטרס להביא כמה שיותר עובדים לישראל וחלקן אף משלמות לחקלאים סכומים של 500-1,500 דולר על כל עובד שמובא לארץ באמצעותן.
בחודש האחרון התקבלה במשרדנו שיחה אנונימית מחקלאי שתיאר באוזנינו הצעה שקיבל מנציג חברת כוח אדם: אם יביא את העובדים מתאילנד דרכה יקבל 1,000 דולר במזומן על כל עובד, מימון לשנתיים של הביטוח הרפואי לעובדים וחופשה בתאילנד על חשבון החברה. תעריף דמי התיווך שמממן את שורת ההטבות הנ"ל הועלה לאחרונה ל-7,000 דולר בתואנה שכיום, לאחר השינוי בחוק הכניסה לישראל, העובדים יכולים לשהות בארץ עד 5 שנים ברציפות. אולם בפועל חברות כוח-אדם ומעסיקים מעבירים את העובדים לידי המשטרה או מובילים את העובדים בכפייה לנתב"ג, גם לאחר שהות של שנתיים בארץ, רק כדי להביא עובדים חדשים במקומם. עם סיום ההקצאות וביטול הקפאת ההיתרים שחלה על הענף מחודש ינואר 2005 התחלנו לקבל יותר ויותר קריאות טלפוניות של עובדים שנלקחו לנתב"ג בניגוד לרצונם.
מחלקת האכיפה על חברות כוח האדם במשרד התעשייה, המסחר והתיירות אליה אנו מעבירים תלונות על חברות אלה, נטול סמכויות ושיניים. במקרה הטוב לאחר חקירות מאומצות היא מתלה את רשיון החברות אך אלו ממשיכות לפעול באמצעות חברות קש או חברות אחרות. חברת "ספיר" למשל, שלחה רבים מהעובדים שלה אל מעסיקים חסרי היתר. כתוצאה מכך נעצרו העובדים. בעקבות חקירה שניהל משרד התמ"ת הותלה רשיונה של חברת "ספיר", אך היא ממשיכה לפעול באמצעות חברות קש שונות, והעובדים ממשיכים להיעצר.
אשרות העסקה עודפות לחקלאים
על תופעה נוספת למדנו דווקא מפי מעסיקים, ששיוועו לעוד כוח אדם אך קיבלו מספר היתרים מצומצם: נציגי חברות כוח-אדם מעודדים מעסיקים לרמות את יחידת הסמך ולבקש היתרים להעסקת עובדים בחקלאות, אף על פי שאין להם תעסוקה לספק להם. החקלאים מקבלים את חלקם בדמי התיווך עבור הבאת העובדים (כ-1,000 דולר על כל עובד) ו"מוכרים" את העובדים עם בואם לארץ. חברת כוח האדם מעבירה את העובדים ממעסיק למעסיק, בכל פעם לתקופה קצרה, כמובן ללא הסדרה של אשרה כחוק. בחלק מהמקרים הם אינם מקבלים כלל את שכרם לפני שהם מועברים למעסיק אחר, ובסופו של דבר נעצרים בפשיטה משטרתית, על לא עוול בכפם. באחד המקרים שבהם טיפלנו שיחרר משרד הפנים את העובדים מהמעצר לידיו של המעסיק שהביאם לארץ (אך מעולם לא עבדו אצלו), וכחצי שעה לאחר מכן הוא כבר החזירם אל אותו מעסיק שאצלו עבדו בזמן שנעצרו.
מעצר וגירוש
כיוון שהחזקת הדרכון בידי המעסיק היא בגדר נורמה בענף החקלאות, רוב העובדים אינם יודעים כלל שאשרת השהייה שלהם לא הוסדרה. לעתים המעסיק אינו טורח להאריך את האשרות במשרד הפנים וכך חוסך את תשלום ההיטלים על העסקת עובדים זרים. במקרים רבים חברות-כוח האדם מניידות את העובדים בלי שהדבר תואם עם משרד הפנים. רק כשמתרחשת פשיטה משטרתית, העובדים מגלים לראשונה שעל אף העובדה ששילמו דמי תיווך כדי לעבוד בישראל כחוק, הם למעשה בגדר שוהים בלתי חוקיים והם נשלחים למעצר.
בביקור בכלא "רנסנס" בנצרת פגשנו גם עובדים שכל חטאם היה בכך שמשרד התמ"ת קיצץ את מספר ההיתרים של מעסיקיהם. כתוצאה מכך הם נלקחו על ידי חברת כוח האדם "מתן" אל משטרת ההגירה. לעובדים נאמר שהמשטרה תמצא להם מעסיק חדש. העובדים שהו כחודש בתנאי מעצר עד שהולבנו במסגרת "נוהל שמיים סגורים".
העובדה שברוב המקרים הדרכון אינו בידי העובד, מגדילה את הסיכון שיגורש. זאת משום ש"נוהל שמיים סגורים" חל רק על עובדים שנעצרו כשדרכונם ברשותם, או שהדרכון הובא למתקן המשמורת בתוך 8 ימים מיום מעצרם. נתקלנו במקרים שבהם המעסיקים הקפידו להביא את הדרכון שהוחזק אצלם למתקן המשמורת רק לאחר 9 ימים (ובכך "גזרו את דינו" של העובד לגירוש), בצירוף החלק משכרו של העובד שמספיק רק לכיסוי מחירו של כרטיס הטיסה חזרה לתאילנד.
עם מעצרם מובאים העובדים התאילנדים לפני בית דין למשמורת מבלי שיש להם יכולת כלשהי להבין את מהות ההליך. בית הדין אינו נעזר במתורגמנים ובמקרים רבים שבהם טיפלנו לא נמצא כל קשר בין הנסיבות שמסר לנו העובד באמצעות מתורגמן לבין הדברים שנרשמו מפיו, כביכול, בבית הדין. בדרך כלל מצוין בפרוטוקול בית הדין כי העובד דובר עברית או שבית הדין נעזר בעובד ותיק יותר, שגם העברית שבפיו עילגת למדי.
עובדים רבים מגורשים, רק משום שבידי משטרת ההגירה כרטיסי טיסה פנויים לתאילנד. כך למשל, העובד בנגון, שהובא לארץ על ידי חברת "ספיר", נעצר במקום העבודה שבו הציבה אותו החברה. דרכונו הוחזק בידי המעסיק. בתוך פחות משבועיים גורש בנגון לתאילנד, למרות שחלפו רק 9 חודשים מיום כניסתו לארץ. סומצ’אי, עובד נוסף שפגשנו בכלא "רנסנס", נעצר לאחר שהות של שנה בארץ, שבה עבד אצל מעסיק אחד, שככל הנראה לא האריך את תוקף האשרה שלו. גם דרכונו הוחזק בידי המעסיק ורק באמצעות עתירה מינהלית הצלחנו למנוע את גירושו מהארץ.
בעניינו של סומצ’אי הוגשה גם עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. על פי תגובת הפרקליטות, הסיבה לכך שלא "הולבן" עד כה היא שהדרכון שלו הובא למתקן הכליאה תשעה ימים לאחר מעצרו ועל פי נוהל "שמיים סגורים" יש להביאו תוך שמונה ימים ממועד המעצר. כך נענש העובד על הפרת החוק של מעסיקו. בהתחשב בנסיבות הסכימה הפרקליטות לשחרר את סומצ’אי למעסיק חדש אף ללא דיון בעתירה.
העובדים כרכוש
הסדר הכבילה (תקפות אשרת השהייה של העובד תלוייה במעסיקו) מעצים את כוחו של המעסיק ויוצר מעין בעלות קניינית שלו על העובד. במספר שיחות עם מעסיקים של עובדים תאילנדים התקבל הרושם שהם רואים את העובד כרכושם הפרטי. כך למשל, במסגרת פעילות הסטודנטים ניסינו לתאם מפגש עם העובדים התאילנדים בקיבוץ הגושרים. הדבר נודע לאחראי על העובדים הללו בקיבוץ והוא התקשר אלינו בזעם ושאל מי זה שקובע פגישות עם העובדים שלו בלי לבקש את רשותו. גם לאחר שהוסבר לו שהפגישה תואמה לשעת ערב, לאחר סיום העבודה, בהנחה שמעשי העובדים בזמנם הפנוי אינם מעניינו, סירב האחראי להתיר לעובדים להיפגש עמנו. במקרה אחר פנו אלינו עובדים ממושב בדרום ודיווחו על כך שאין הם מקבלים שכר כבר ארבעה חודשים. העובדים חששו לצאת מהמושב ולהיפגש עמנו. התברר שהמעסיק נהג לפטרל סביבם בכל שעות היום עם כלבו ולוודא שלא ינסו לברוח.
הפקעת מחירים בחנויות המכולת
חולשתם של העובדים התאילנדים מנוצלת גם על ידי גורמים נוספים. חנויות מכולת, לדוגמה, שמוכרות להם מזון מישראל ומתאילנד, נוהגות להפקיע מחירים בעשרות ואף במאות אחוזים, תוך ניצול המיקום המרוחק של העובדים מהערים הגדולות. עובדים באחד המושבים בערבה פנו לוועד המושב וביקשו להתיר כניסתם של סוחרים ב"מכולת ניידת" למושב, אך פנייתם נענתה בשלילה. בגלל סירובו של המושב להתיר כניסה של מתחרים, והריחוק מיישובים אחרים, נאלצים העובדים להמשיך לרכוש את המוצרים במכולת היחידה שקיימת באזור ולהוציא חלק ניכר משכרם על מצרכים בסיסיים.
ביקור בכלא "רנסנס" בנצרת
בביקור שערכנו בכלא "רנסנס" (לשעבר בית מלון שבכניסה הדרומית לנצרת) מצאנו את העובדים התאילנדים מיואשים, מדוכאים וחסרי אונים, בעיקר בשל העובדה שאיש בסגל הכלא אינו מדבר את שפתם ובגלל אי הידיעה מה צפוי להם (גירוש או שחרור). בנוסף, העובדים התלוננו לפנינו על כך שהאוכל בכלא אינו מתאים להם: התזונה במזרח אסיה מתבססת על אורז, המהווה מרכיב מרכזי בכל שלוש ארוחות היום, בעוד שבכלא הוא מוגש לעצורים אחת לשבוע. לעומת זאת לחם, שמהווה מרכיב עיקרי בתפריט הכלא, אינו מצרך שהעובדים רגילים לאכול.
מצבם העגום של העובדים בכלא "רנסנס" הוא צד אחד של המטבע. מצד שני היינו עדים לניסיון המשטרה להעלים תלונת עובדים תאילנדים על תקיפה. כך היה בעימות בין תושב מושב עמיעוז לעובדים תאילנדים שהתלוננו על תקיפה, התקיים ב-25.7.03 בתחנת המשטרה באופקים. ב-10.6.03 נסעו העובדים בטרקטור בשבילי העפר של הכפר. לטענתם נסע מולם דוד צוריה, תושב עמיעוז, שהורה להם לעצור, איים עליהם ברובה שהחזיק והיכה אותם בקנה הרובה. זאת משום שחשד בהם שגנבו ממשקו תרנגולות.
העובדים, שנזקקו לטיפול רפואי, פנו למשטרת אופקים בלוויית מעסיקם, והגישו תלונה על התקיפה. מספר ימים לאחר הגשת התלונה באה נציגתנו בדרום לתחנת המשטרה. התברר שהתלונה לא נרשמה כלל. העובדים הובאו שוב למשטרה, והפעם התלונה נרשמה. צוריה טען שהעובדים הם שתקפו אותו, והוא רק התגונן. חודשיים חלפו בין התקיפה ועד שנערך עימות בתחנת המשטרה בין העובדים לתוקף. בזמן הזה היו העובדים ומעסיקם נתונים לאיומים כדי שיבטלו את התלונה. ימים אחדים לפני העימות קיבל המעסיק, המלווה את העובדים, הזמנה להתייצב במשטרה ולהביא עמו את רשיונות הנהיגה של העובדים. ברוב המושבים העובדים התאילנדים נוהגים בטרקטורים ללא רשיון, מבלי שמישהו מתערב. הפעם, החליטה המשטרה משום מה לבדוק את עניין הרשיונות לפני העימות. משטרת אופקים החליטה לסגור את התיק בתואנה של בעייתיות בראיות ועל החלטת הסגירה הוגש ערר.
ולסיכום: הסכמה שבשתיקה להגברת הניצול
ממשלת ישראל הקצתה בשנה האחרונה מכסה של 26,000 אשרות לעובדים בתחום החקלאות וכ-24,800 מהן נוצלו בפועל על ידי החקלאים (על פי נתונים שהציג ראש יחידת הסמך לעובדים זרים, אפרים כהן, בישיבת ועדת הכנסת לעובדים זרים שנערכה באוקטובר אשתקד). רובם המכריע של העובדים המובאים לישראל לעסוק בחקלאות הם מתאילנד. עוד בהיותם בתאילנד מקבלים העובדים מידע מסוים על העבודה בארץ אך אין בו, למעשה, משום הכנה למצפה להם כאן. הם אינם מדברים עברית, רק מעטים מהם קולטים את השפה כאן, וגם אנגלית כמעט שאינם מדברים. כל אלה יוצרים אצל העובדים התאילנדים קשיים ביצירת תקשורת עם מעבידיהם, והם נתלים בתמיכה של חברים לעבודה, של אנשי השגרירות התאילנדית שעזרתם מוגבלת, או של המתרגמים של סוכנויות כוח האדם שהביאו אותם לכאן וגם על עזרתם אין לסמוך.
ההפרה הרווחת של תנאי ההעסקה והשכר של העובדים התאילנדים בחקלאות, והקלות היחסית בהפרת זכויותיהם, בשל המאפיינים של העובדים התאילנדים, והאכיפה המוגבלת של זכויותיהם, מעלות חשש שקיימת הסכמה בשתיקה למצב מצד כל הגורמים שתפקידם לפקח ולמנוע את הפגיעה בעובדים. אין מנוס מהמסקנה שהבאת עובדים תאילנדים לענף החקלאות, מבלי שתובטח להם הגנה אמיתית, זו דרך שמצאה ממשלת ישראל לסבסד את החקלאים.
מפתיע אותי פה בכל פעם מחדש, מיעוט התגובות כאשר העוולות לא נוגעות לפלשתינים.
אתר שמאל עאלק.
איך כותבים על ביקור ברנסנס באמצע 2005 כאשר המקום ניסגר בתחילת 2005
אולי מתכוונים לפתוח אותו שוב
אני אחרון!!!