הַפּוֹעֵל הוּא קֶרֶן שֶׁמֶשׁ,
הַמְּדַכֵּא שַׁיָּךְ לְאֶמֶשׁ.
אֶל הַמָּחָר צָפָה פְּרוֹלֶטָר,
קָפִּיטָלִיסְט נַצְלָן הוּא רֶמֶשׂ.
בַּלָּאט יַפְצִיעַ שַׁחַר, אוֹר,
הֲמוֹן נִדְכָּא לְאַט נֵעוֹר,
אַךְ רוּחַ חֹפֶשׁ גִּיל הַדְּרוֹר,
טֶרוֹר נִשְׁמַת עָמֵל – תִּשְׁבֹּר.
פּוֹעֶלֶת נָאוָה אָהַבְתִּי אֵי אָז,
נַעֲמָה – מַבָּט לָהּ עַז,
קָפִּיטָלִיסְט שָׁמֵן חָמַד חַמּוּקֶיהָ,
אַךְ רַק לִי נְשׂוּאוֹת עֵינֶיהָ.
שָׁלַח יָד גַּסָּה, נָהַם, גָּנַח,
אִיּוּם וּפֶרַע לָהּ שָׁלַח,
אַךְ בָּא יוֹם אֵיד, יוֹם שִׁחְרוּר מֵאֵימָה,
זַעַם עֲמֵלִים אָדֹם לוֹ מָחַץ הַנְּשָׁמָה.
תגובות
קצת מוגזם.
מה רע בבחור השמן. הנערה הנאוה רצתה אותו, למה צריך להרוג אותו?
מיכאל יקירי,
מיום ליום, אני מאמין יותר, בתיאוריית הקרטון… ודואג לך יותר.
אלא אם כן זוהי פרודיה, הזויה ביותר יש לציין, על שירי "הריאליזם הסוציאליסטי"…
צריך קצת לחזור לרוח הראשונית ההיא, לבסיסים האתיים. כשהמצב נעשה מורכב וקשה – יתכנו שתי גישות רגרסיביות: הגברת הציניות ואיתה הפילפול הארכני, או דוגמטיות שרירותית והתעלמות ממידע.
אך תתכן גישה שלישית: היערכות בונה למצב החדש, שיכלול ההבנה התיאורטית והתובנה המעשית. וזאת בדרך אלגנטית וחדשנית. לזה נידרשת רוח בונה ויוצרת, ולא כובד מדביר רוח או ציניות שביסודה תחושת הפער בין רטוריקה לפרקסיס.
לכל חשיבה יוצרת, נידרשת באופן התחלתי קצת אירונייה, בצד כנות ויושרה. בשיר הזה היסודות הישנים עדיין שם – דימויי הסאוב מול התום והטוהר, ובעיקר -האימה – נוכח הכוח הבוטה והשרירותי שדומה שדבר אינו יכול לסייג אותו עוד.
ועם זאת, השיר מהווה אמנם ציטוט מעט פרודי, או אירוני של יסודות משנות ה-30 וה-40 , אך ללא התכנים הישנים הספציפיים שהיו יפים לתקופתם כמו "ספרד על המוקד" של אלכסנדר פן. לכן, יש כאן סכמטיות מופשטת, ללא תכנים ספציפיים, אך כמה דימויים ברוח הישנה.
זהו בעיקר ציטוט, או תיזכורת, של יסודות אמיתיים ברוח הישנה, מול המורכבות החדשה.
האם ההיסטוריה חוזרת? הדבר לא מוחוור לי, תלוי באיזה היבט של ההיסטוריה מדובר.
אך באשר להיסטוריה פואטית – בפרט שירה העוסקת ביסודות המציאות הכלכלית-חברתית והכוללת יסודות מוסריים חזקים – ניתן אולי לומר בפרפראזה על דברי מרקס (אודות נפוליאון השלישי):
שירה אידאית עשוייה להתממש או להיות בעלת חלות ופשר, פעמיים בהיסטוריה:
בפעם הראשונה כטרגדייה –
ובפעם השנייה – כאלגוריה
(אולי אלגוריה ליסודות מציאות מעיקים ודכאניים שהם עדיין שם במלוא כובדם, הגם שבוטותם עשוייה להיות ממוסכת בתודעה בשאון העיתים)
מכאל, אהבתי את השיר. יש לי גם ביקורת, אבל המשך וכתוב עוד!
האינדיוידואל והתרבות מול נסגנות אטאוויסטית
בישראל כיום, הגורמים היצרניים מדוכאים, ושוררים תצורות דיכוי קרטליסטיות המשביקות את הרוח ומדכאות את האדם, תוך רטוריקה דרויניסטית לכאורה, אך המהופכת לרוח הדרויניזם המקורי. שכן היא משליטה עלוקות חסרות יכולת יצרנות, חסרות נדיבות וחסד (שהינם אקלים טיבעי לרוח היוצרת) תוך הפצת אקלים חברתי-ערכי שרירותי, עריץ ועוקר נטיעות, נוכלי, משביק רוח וממית כל חיים.
על מנת להבין מול מה אנו עומדים בישראל כיום יש ליצור הבנה תאורטית המעוגנת במעשה ובראליה (פרקסיס).
יש לצאת מכמה הנחות יסוד:
האדם כיצור בן מינו הינו יצרני ושואף לבנות. האדם הוא homo faber (האדם היוצר והבונה) .
הסיטואצייה החברתית-הגמונית עשוייה להשביק את רוחו של האדם, ולהשליט את הגורמים חסרי היכולת היוצרת, אלה שבוגדים במהותם האנושית. זהו השמאניזם האטאוויסטי (שמאניזם: שררתו העריצה של הקוסם השיבטי-אלילי. אטאוויזם: דפוס קדמוני, עריץ וחשוך), דפוס שהיה קיים בעידן הטרום ציויליזצייה. תצורתו היא ההתגודדות בחבורות בוזזים למטרת דיכוי בעלי היכולת ושדידת תוצריהם. בין היתר באמצעי מגייה שחורה, סוגסטייה והונאה.
לכן אני אומר:
בראשית היה החוק.
כך, בריאת העולם מתחילה במעשה יצירה קוסמי על ידי האלוהות. אלא שהאדם, היוצר אף הוא, שכן הוא בצלם האלוהות, יצירתו מתחילה רק עם מחיצת גורמי העריצות והשבקת הרוח היוצרת.
לכן, הציויליזצייה מתחילה עם כינון וישום החוק הפלילי – חוקי חמורבי, חוקי משה. אלה מאפשרים לגורמים היצרניים והחזקים בחברה להשתחרר מדיכוי הגורמים הטפיליים בה, הנוטים להשליט טרור עקב התאגדות לחבורות ביזה ושליטה.
מאז, מתפתחת התרבות. ונמצאת בקו מזגזג אך המוכוון למעלה. זוהי הסימפונייה הכבירה של ההתפתחות האנושית ופריסתה בהיסטוריה.
התפתחות כזאת למשל, היתה גילוי והעצמת היכולת לחשיבה סימולטנית (כמה כיוונים בו זמנית) המתחילה במערב עם המצאת המוזיקה הפוליפונית (רב קולית) באנגליה, צרפת וגרמנייה במאה ה-13 . קו התפתחות נוסף היה בתקופת הברוק ועידן המהפכה המדעית, בהם השתחררה רוח האדם יותר ונוצרו תצורות חברתיות מבוזרות יותר מבחינת תפעול הכוח ההגמוני – כך שחלקים נירחבים יותר באוכלוסיה יכלו לבטא וליישם בבנייה את יכולתם הקישבית הרב-מוקדית הסימולטנית (ראה/י ספרי "חלוקת קשב").
התפתחות התרבות עם זאת אינה מובנת מאליה, ותצורות השמאניזם האטאויסטיות עשויות להתגבר במישור הבין מדיני והתוך מדיני. כך קורה למשל בישראל כיום. הגורמים היצרניים מדוכאים, ושוררים תצורות דיכוי קרטליסטיות המשביקות את הרוח ומדכאות את האדם, תוך רטוריקה דרויניסטית לכאורה, אך המהופכת לרוח הדרויניזם המקורי. שכן היא משליטה עלוקות חסרות יכולת יצרנות, חסרות נדיבות וחסד (שהינם אקלים טיבעי לרוח היוצרת) תוך הפצת אקלים חברתי-ערכי שרירותי, עריץ ועוקר נטיעות, נוכלי, משביק רוח וממית כל חיים.
כך, הבעייה מתחילה כאשר גורמי בזיזה שוב משתלטים על הסצינה החברתית-כלכלית, ומשליטים תצורות ביזה, דיכוי וניצול-יתר של הגורמים היצרניים, באמצעות פסאדה של החוק. אלא שזהו חוק כאוטי ושרירותי המנוגד לתחושת הצדק הטיבעי שבנו. לכן גורמי הביזה שואפים לשתק את תחושות הצדק הטיבעי הספונטני באמצעות תצורות שטיפות מוח, תעמולה, וסוגסטייה ברוח השמאניזם האטאויסטי. שיבה כזאת לאטאויזם רוחני משתק אנו רואים כיום בתועמלנות הפגנית-אטאויסטית של ה- new age למשל.
לשם כך אין מנוס אלא לאחוז שוב בחרב. לאכוף את החוק או לבנות כוח צבאי למטרות לחימה בעריצות המשביקה את האוטונומיה היוצרת האנושית.
השיר כמו גם מירב התגובות מזכירות את מאסוליט
מ"האמן ו…", לא?