קבלן בניין אחד התעמר בעובדיו הסיניים. עמדו העובדים ושבתו. פנה הקבלן לרשויות הסיניות שבסין, והן הודיעו לעובדים שעל פי החוק בסין הם נדרשים להפסיק לשבות. בית הדין הארצי לעבודה שדן בכך גער בקבלן ובממשלת סין. זכות השביתה, פסק, היא אבן בוחן למשטר דמוקרטי, ובמדינת ישראל הדמוקרטית זכות השביתה היא זכות יסוד של העובדים. דבריו הנאים חזרו על מה שפסקו שופטינו עוד לפני למעלה משלושים שנה. האומנם?
האומנם זכות יסוד?
זקני הדור אולי זוכרים ואלה שאינם זקנים אולי למדו, שבתי הדין לעבודה הוקמו לפני 36 שנים בתור מיזם משותף של הממשלה וההסתדרות, וריסון שביתות של עובדים חזקים היה תפקיד עיקרי שהוטל עליהם. תפקיד זה מילאו בתי הדין נאמנה. היו תקופות של התרת הרצועה אך קצרות. היו חריגים לריסון השביתות אך מעטים.
תולדות בית הדין נחלקות לשתי תקופות: עד לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ולאחר חוק זה. בתקופה הראשונה, ההנמקה הטיפוסית להטלת איסור על שביתה היתה, שזכות השביתה היא זכות משפטית בסיסית, אבל אם שביתה היא שלא כדין יש עילה לאסור עליה. בית הדין המשיך וקבע כי שביתה פראית שלא אושרה על ידי ההסתדרות, שביתה בתקופת תוקפו של הסכם קיבוצי שעליו חתמה ההסתדרות, ועוד סוגים של שביתות, משניים מבחינה כמותית, היו שלא כדין.
במבנה התחבירי של ההנמקות, "יש לעובדים זכות שביתה אבל…", היתה מידה של הולכת שולל. למעשה היה שיתוף פעולה בין הגורמים המעורבים, לא כולל את העובדים עצמם ואת ועדיהם, כדי למנוע שביתות. ההסתדרות שהתנגדה לשביתות חתמה על סעיפי שקט תעשייתי ולא אישרה שביתות, וזו היתה התשתית הדרושה לקיום עילה לאסור על מרבית השביתות שפרצו.
השינוי העיקרי שחל בשנים האחרונות הוא שהתשתית הישנה כמעט אינה קיימת עוד. די להזכיר כי כיום ההסתדרות לא רק מאשרת שביתות אלא גם יוזמת אותן.
התגובה השיפוטית היא בפיתוח זנים חדשים של שביתות שלא כדין אשר יש עילה להוציא נגדן צווי מניעה. זנים אלה הם "השביתה המעין פוליטית" ו"השביתה הבלתי מידתית".
אין צורך להיכנס לגוף הזנים החדשים. מה שחשוב הוא, שהם ממלאים כיום את הפונקציה שמילאו בתקופה הקודמת הדרישות התלויות באישור ההסתדרות ובהסכמים קיבוציים. בית הדין ממשיך לומר שחירות השביתה היא זכות יסוד, אך שביתות של ציבור עובדים רחב או של עובדים חזקים מוכרזות בנקל כ"בלתי מידתיות" או "מעין פוליטיות". המסורת של הגבלת שביתות נמשכת. עובדים חלשים רשאים לשבות אך אין להם כוח. לעובדים חזקים יש כוח לשבות אך אין להם רשות.
צריך לדבר דיבורים ברורים. מותר להתנגד לשביתות, אך מיתוסים משפטיים אינם מחזקים את מערכת המשפט. הם מחלישים אותה. לכן מותר וגם צריך לומר לשופטים ממה נפשך. או שיש זכות יסוד לשבות ואז צריך להגן עליה, או שאין זכות כזאת ואז צריך לומר זאת לעובדים.
מזכיר את כוחות-הרשע בבריסל, הזוממים חקיקה, לפיה עובדים, מן המדינות החדשות באיחוד, יועסקו במדינות הוותיקות על-פי חוקי-מולדתם…
אוה, ומלבד זאת: מאז ומתמיד היה ברור לי, שבתי-הדין לעבודה הם לצד האוייב = המעסיקים. לפעילי חד"ש, לעומת-זאת, לקח, משום-מה, יובלות להבין זאת… טוב לראות, שתפסתם, בשעה טובה וסוף-כל-סוף, את המצב לאשורו.
טוב, לא כולנו (פעילי חד"ש) מהירי תפיסה כמוך…
זה ידוע.:-]
המאמר תורם להסרת מסכת הצביעות מעל פני שופטי העבודה. אם וכאשר יבין הציבור שעובדים עליו (משום מה מלווה ה"אבל" כל הצהרה על זכות השביתה, וזה נכון בערכאות שונות לגבי זכויות אדם שונות) – הוא יעמוד על זכותו הטבעית לשבות, חרף האיסורים שיוטלו עליו בפסיקה צדקנית.