הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 במאי, 2005 53 תגובות

שלושה ציבורים שונים של בני-אדם הושפעו באורח שונה מקריסתה של ברה"מ ומדינות הלווין שלה במזרח אירופה: האויבים, הסוגדים והתוהים. האויבים נדהמו וצהלו. הם נדהמו משום שלא היו אפילו סובייטולוגים שבישרו על הקריסה ככזאת; והם צהלו מכיוון שלב ליבו של "ציר הרשע" ולווייניו קרסו כמעט באחת, "בזול" ומבלי שנשפכה טיפת דם אחת. נכון שלא רק "הרעים" צהלו. חברו אליהם גם ליברלים (שאצלנו מתנגדים לכיבוש), אשר אינם מאמינים בסוציאליזם כלל ועיקר, או ששללו את הדרכים להגשימו הלכה למעשה. כמובן שחרב עולמם של הסוגדים. אלה שראו בברה"מ במהלכם של עשרות שנים ורוב חייהם הבוגרים דגם לחיקוי ולא פחות מכך את מנהיגתה של התנועה הקומוניסטית כולה.

בשם תוהים אני מכנה את מאות האלפים, ואולי כמה מליונים, צעירים ברובם, המכירים על בשרם, או על בשרם של אחרים החשובים בעיניהם והקרובים ללבם, את מוראותיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית, שהיא תמיד "חזירית" יותר לאנשים חלשים יותר. הם שוללים אותה, נאבקים כנגדה במאבקים סקטוריאליים, ספורדיים ואף כוללים, אולם תוהים במודע או שלא במודע, אחר האלטרנטיבה: אם זה לא אז מה כן?


בדברים שיכתבו להלן לא יהיה הפעם ניסיון להתווכח , או אף להיכנס לדו-שיח עם האויבים, אם כי הליברלים הכנים שביניהם אינם אויבי כלל ועיקר. בניגוד להם אני מאוד מעוניין בדו-שיח עם השייכים לשתי הקבוצות האחרות, אשר לאחת מהן, לסוגדים, הייתי אף אני שותף בימים עברו. להם אנסה להבהיר את תשובתי לשאלה שבכותרת ומהן לדעתי המסקנות הנובעות ממנה.


עמדות מוטעות של "טובים"


כפי שאמרתי בתחילה אינני מקיים כאן דו-שיח עם אויבי הסוציאליזם גם אם הם ליברלים. בעמדות כגון "הקפיטליזם הוא טבע האדם" או ראוי להפוך "קפיטליזם חזירי" ל"קפיטליזם רחום" לא אדון כאן. עמדת מוצא אכסיומטית למאמר הזה היא הדעה כי הקפיטליזם, משטר של ניצול מעמדי, שדרגת הרווח העליון היא תכלית קיומן. הגלובליזציה המתרחבת מעמיקה את הפער החברתי בין שכבה דקה של מיליארדרים, ושכבה רחבה יותר של מיליונרים, לבין כל האחרים, היא המחלה הקשה של החברה. מחלות נלוות כמו דיכוי לאומי, אפליה גזעית, מלחמות, רדיפות דתיות, אפליות מיניות ועוד אחרות כאלה, הן או תוצרים קפיטליסטים ממש או שהן מוצאות בו כר פורה להתפתחותן. גם הנאציזם, היה רק קצהו של המשטר החברתי הזה; ואילו חירות אנושית לרבים, יכולה לצמוח רק במשטר של שוויון כלכלי-חברתי. כאן ברצוני להתמודד עם האמירה ש" הכל קרס וצריך לפתוח דף חדש ולהתחיל מחדש". אמירה זו, שצמחה בחוגים אינטלקטואליים חיוביים, נפוצה גם בין הסוגדים לשעבר, הנרתעים מכל מה שעלול להתפרש כסגידה חדשה, שאכזבתה לא תאחר לבוא.


לתזת הקריסה הטוטאלית ישנם שני פירושים אפשריים שאינם מקובלים עלי. הפירוש האחד קובע כי הפן המהפכני במשנתו של מרכס היה מוטעה ביסודו, המהפכני ולא התיאורי. כי בניגוד לתיאורי, המקובל היום על-ידי רבים, והקובע מהו הקפיטליזם וכיצד הוא פועל, קובע צדו המהפכני את שלילתו הערכית ואת יכולתה של החברה לפרוק את עולו. אולם אם הכל קרס, יתכן כי השחרור הסוציאליסטי-קומוניסטי אינו אפשרי כלל ועיקר וצריך לחפש אלטרנטיבות אחרות.


ואילו הפירוש האחר קובע כי הערכים הסוציאליסטים שרירים וקיימים, ואילו דרכי מימושן היו כולן מוטעות מהיסוד. הפירוש הזה, הדן בדרכים ולא במטרות העל, מוטעה פחות בעיני אולם הכללתו על פני כשליש מהאנושות, חמישית מכדור הארץ ועל-פני רובה של המאה העשרים, אינו מקובל עלי. הכללה זו אינה היסטורית והיא מתנכרת מניתוח חברתי קונקרטי של עמים שונים במדינות שונות ובתקופות היסטוריות שונות. אמנם האירועים בהם אנו דנים התרחשו על פני כמאה שנים (מהם מאה שנים בהיסטוריה האנושית?), אולם דחיסותם של האירועים בזמן ובמקום מחייבים לאבחנות: שתי מלחמות עולם; התפרקותה של השיטה הקולוניאלית הישנה; קריסתה של ברה"מ ומדינות הלווין שלה; עולם המתנהל עד עתה בידי מעצמת-על אחת, התפתחות אדירת ממדים של כוחות הייצור (מיחשוב ומידע), התרחבותה של הגלובליזציה הקפיטליסטית; כל אלה ואחרים, מחייבים דיון בלתי מכליל בתופעת הקריסה ובמידתה. אין דרך נכונה יותר מאשר לדון בכל מדינה או בקבוצת מדינות בנפרד, ולנסות לענות מי קרס, מי לא קרס ומדוע.


קריסתה של ברה"מ ולוויניה


כאשר קרסה ברה"מ לפני כ-15 שנה, היא לא הייתה, למרות חסרונותיה, מדינת מצוקה. דווקא אז היא סיפקה לאזרחיה מצרכי יסוד כמזון, לבוש, דיור, חינוך, בריאות ותרבות, בצניעות רבה ולא בשוויוניות כמובן. דווקא בתקופה שקדמה לקריסתה, הייתה בה מידה רבה יותר של חופש אישי. כל אלה לאחר עשרות שנים של שיקום תוצאותיה של מלחמת העולם השניה, בה היו הסובייטים המנצח הגדול והקורבן הנורא בעת ובעונה אחת: 27 מיליון הרוגים (כמה נכים?) והריסת מערב המדינה עד היסוד. מדוע דווקא אז, כאשר התשתית ההרוסה שוקמה, וניצנים של דמוקרטיזציה נראו באופק, התממשה הקריסה? לעניות דעתי אלה הן הסיבות הראשיות וזה סדר חשיבותן: ברית המועצות הייתה המדינה הראשונה אשר במהפכת אוקטובר (1917) פרצה את גבולותיו של המשטר הקפיטליסטי, וככזאת הייתה בכל תקופת קיומה האויב הראשי של הקפיטליזם. ראשוניותה זו הפכה אותה למוקד התנגדותם של אויביה, ולריכוזן הראשוני של רוב השגיאות האפשריות בתוכה פנימה.


אולם בראש כל הסיבות לקריסתה ניצבים אויביה המתחרים בה כלכלית, מדעית וצבאית ומשתמשים כמובן גם בשגיאותיה ככלים לניגוחה. לגודל האירוניה הוסוו יחסי הכוחות האמיתיים בין הצדדים העוינים על ידי שניהם: שני הצדדים היו מעונינים בניפוח עוצמתו של הצד הסובייטי. הגברת החרדה והצורך בחימוש בפני "ציר הרשע" מחד, וניפוח העוצמה והיוקרה שלו מאידך. לאמיתו של דבר פיגר הצד הסובייטי אחרי האמריקאים מעצם היותה של רוסיה בין המפגרות שבמדינות אירופה בשנים שהמהפכה פרצה בה; היא נפגעה קשות בשתי מלחמות עולם ואנושות בשניה שביניהן; והיא פיגרה מאוד בהתפתחותם של כוחות הייצור החדשים, מיחשוב כללי ומידע, אחרי המערב. על- כן, כאשר נפתחו בפני האזרחים הסובייטים ערוצי מידע חלקיים (רדיו, טלביזיה ועיתונות מערבית מעטה), נתגלתה להם "האמת" (כמה אמת? איזו אמת?), וכושר ההגנה על המדינה הסובייטית ועל אורח חייה, התפורר כמגדל קלפים. מפלגה קומוניסטית בת 18 מיליון חברים, לא נעה כמעט להגנתה (הניסיון לפוטש העלוב בהנהגתו של ינאייב אינו ראוי כלל לדיון).


הסיבה השנייה לקריסה הוא הסובייקטיביזם האידיאולוגי הרחוק מהמרכסיזם תק על תק פרסה. המחשבה שאפשר לבנות סוציאליזם בקצב מזורז במדינה מפגרת בת מאות מיליונים, בהתאם להחלטותיו של הוועד המרכזי של המפלגה, שגם הוא אינו המחליט באמת כי אם מנהיגו, היא שגיאה רעיונית מרחיקת לכת. הרי כדי לפתח תעשייה מולאמת בקולקטיביזציה אגררית, צריכים מיליוני עובדים ובני משפחותיהם, שאישיותם עוצבה בעולם הערכים של חברה פאודלית-קפיטליסטית, והשכלתם-בורותם היא בהתאם, לרצות בכך, ולעמול קשה שזה יקרה. אולם אם מיעוט קטן של תושבי הערים רוצה בכך, ומיעוט מזערי ממש רוצה בכך בכפרים (מה זה בכלל קולקטיביזציה?), לא נשאר אלה להתדרדר אל השגיאה נוראה, אל פשעי הסטליניזם. פשעים אלה לא היו בעיקרם ביטוי של רוע אנושי (והיה כמובן רוע כזה), כי אם מסקנה מתבקשת מהסובייקטיביזם האידיאולוגי. אם צריך לפתח בקצב מזורז כל-כך מדינה תעשייתית מודרנית וקולקטיביזציה; וזה בשעה שהאויבים ניצבים תמיד בשער (זכורה עוד התזה הסטלינית כי ככל שההתפתחות הסוציאליסטית רבה יותר, האויבים המעמדיים תוקפנים יותר…), ברור שצריך להשמיד מיד את כל מי שעומד בדרך: מנהיגי מפלגה, מנהיגי הצבא וגולאגים המוניים למתנגדים האמיתיים, ולמתנגדים הפוטנציאלים. כאשר ההתנגדות לברה"מ מוצדקת ובלתי מוצדקת, הקיפה מחוץ לגבולותיה גם ליברלים וסוציאל-דמוקרטים, נראתה מדינת המשטרה הסובייטית גם בעיניהם של מגיניה הסוגדים לה, כרע הכרחי שלא יגונה.


סיבה נוספת שגרמה לקריסה הוא הריקבון שפשה בבירוקרטיה הסובייטית, הבירוקרטיה של "הסוציאליזם הריאלי", ביטוי שפירושו כי רק ככזה הוא ניתן למימוש. בירוקרטיה זו הייתה אף רעה יותר מזו שבמדינות הקפיטליסטיות, כי בחברה בה לא הייתה לגיטימציה לצבירת הון, קובע מיקומו של האדם במדרג הבירוקרטי את מצבו החומרי יחסית לזה שמעליו ולזה שמתחתיו. כאשר דירוגים אלה משגשגים בכל תחומי החיים – בכלכלה, במדינה, בחינוך ובבריאות; וכאשר המנגנון הבירוקרטי מוקף במעטפת טוטאלית דכאנית, ברורים התנאים לעליה בסולם או לירידה, או לנפילה ממנו: בצד הכושר והחריצות ולעיתים במקומם, משגשגות החנופה והעמדת הפנים כלפי מעלה והדכאנות כלפי מטה. כך מתנפץ אקלים חברתי של סולידריות חברתית ואף משפחתית; הפחד והחשד תופסים את מקומם. בתנאים בהם לומדים אנשים להביע עמדות ולהצביע במוסדות שלא בהתאם לדעתם, אז בימים של משבר עמוק מחליפים אנשים את נאמנותם ל"סוציאליזם הריאלי" בנאמנות למשטר "ריאלי" יותר…
 
"הסוציאליזם הריאלי" הגיע לארצות מזרח אירופה על-ידי הצבא האדום ולא הוקם בהן על-ידי העמים עצמם. כאשר הצבא האדום שחרר מדינות אלה מהכיבוש הנאצי הוא העלה לשלטון את המפלגות הקומוניסטיות. מפלגות אלה לחמו במחתרת האנטי-נאצית וזכו לאהדה רבה במאבקן. אולם מאבקן לא נתן להן צ’ק פתוח למימושו של המשטר הסובייטי בארצותיהן; כידוניו של הצבא האדום עשו זאת. במידות שונות ובעוצמה שונה הועתקו אליהן כל סימני ההיכר של הדגם הסובייטי. ההשתתפות הגיאופוליטית בחלוקתה של אירופה בין המזרח למערב; סובייקטיביזם הכופה הלאמה וקולקטיביזציה; משפטים מבוימים נגד מנהיגי המפלגה ובירוקרטיה מסתאבת. כך קרה שגם במדינות אלה, ובהן על אחת כמה וכמה, לא הייתה התנגדות לקריסה, וההפיכות היו כולן "מהפכות קטיפה" לפי ההגדרה הצ’כית.


כמובן שמפלגות קומוניסטיות בארצות הקפיטליסטיות, אשר לא היו צודקות מהן במאבקיהן בתוככי ארצותיהן, קרסו או לפחות שקעו כתוצאה מדבקותן בדגם הסובייטי והגנתן עליו בכל התנאים, גם במצבים בלתי אפשריים באמת. איך אמר מאיר וילנר, שהיה שנים רבות המזכ"ל של הקומוניסטים הישראלים: "הוטענו, טעינו והטעינו".


מי לא קרס ומדוע?


כידוע, בהבדל מברה"מ וגרורותיה המזרח אירופאיות, לא קרסו מדינות "לא חשובות" כסין – 1.3 מיליארד; וויטנאם – 83 מיליון וקובה – 11.5 מיליון תושבים. לא קרסו גם שתי מדינות אחרות: צפון קוריאה ולאוס, עליהן אין לי כל מידע מוסמך. על צפון קוריאה יש לכולנו ידיעות מערביות רעות שאולי הן נכונות; אם כי הייתי מעדיף לדעת מה דעתו של השמאל הדרום קוריאני אודותיה. על לאוס הקטנה, בה שולטת מפלגת הפטט-לאו והקרויה באטלסים המערביים מדינה קומוניסטית, אינני יודע דבר. גם בורותי זו היא פועל יוצא של אוריינטליזם שמאלי. אילו לוכסנבורג הייתה קוראת לעצמה קומוניסטית, הייתי יודע כמובן!)


אבל נחזור לסין, וויטאנם וקובה. לשלוש מדינות אלה ישנו מכנה משותף: בשלושתן עלו המפלגות הקומוניסטיות לשלטון בכוח מאבקם של העמים ולא באמצעותו של "יבוא מהפכני". המפלגה הסינית הנהיגה מאבק מהפכני נגד הכובש היפני ונגד צ’אן-קאי-שק וכנופייתו שנמלטו לטאיוון בתמיכת ארה"ב (1949); בוויאטנם התנהל מאבק לעצמאות לאומית נגד קולוניאליזם צרפתי ואמריקאי (1975); והקובנים ניהלו מאבק נגד שלטונו הרודני של בטיסטה, אף הוא ואסל אמריקאי (1959). זהו המכנה המשותף המנתק אותן מגרורותיה המזרח- אירופאיות של ברה"מ.


סביר מאוד שמפלגות קומוניסטיות אלה, שעלו לשלטון עשרות שנים אחרי מהפכת אוקטובר, ושממשלותיהן שרירות וקיימות, היה להן זמן מספיק ללמוד את ניסיונה של ברה"מ לטוב ולרע, לימוד קשה ורצוף מכשולים. לשלושתן יש מכנה משותף נוסף שמידותיו שונות בהתאם לתנאים השוררים בהן, ובהתאם למסקנותיה של ההנהגה, מסקנות משתנות ומתפתחות תוך כדי ויכוח פנימי החשוף רק בחלקו לעמיהן (בשלושתן לא קיימת דמוקרטיה פוליטית רב-מפלגתית): הן אינן אצות- רצות למימושה של החברה הסוציאליסטית. הן למדו לחיוב את תוכנית ה"נא"פ" הסובייטית בתנאים השונים כמובן מן הקצה: הלאמת אוצרות הטבע; תעשיה כבדה צבאית ואזרחית בבעלות ממלכתית; רמות שונות של בעלות פרטית בתעשייה ובחקלאות תוך שימוש רב בהשקעות זרות; ממלכתיות של החינוך והבריאות – בעיקרם ולא בכללותם ומאבק מתמיד בעוני שאינו מובס בקלות כלל ועיקר.


סין למדה כראוי גם את ניסיונה השלילי של ברה"מ וחוזרת ללא הרף: "אנחנו לא דגם לחיקוי"; "אנחנו לא מרכז המהפכה"; "אנחנו איננו נושאי דגל"; "אנחנו בונים סוציאליזם בעל סימני היכר סיניים"; "תמיד נהייה חלק מהעולם השלישי". ובע"פ: "אם נגיע לרמתה של דנמרק באמצע המאה ה-21, הישגנו הישג גדול".


למותר לציין כאן את ההישגים הגדולים של שלוש מדינות אלה ואת הקשיים עימהן הן מתמודדות; התקשורת מספרת עליהן ואף "בגדה" אנו כותבים עליהן מדי פעם. מה שחשוב לי לציין כאן הוא שאי קריסה משמעותה אינה ניצחון כלל ועיקר. בשלוש המדינות האלה מתנהל מאבק כלכלי-חברתי מבחוץ ומבפנים. זוהי עדיין המערכה הקלאסית של תקופתנו בין קפיטליזם לסוציאליזם, כאשר ההנהגה הפוליטית היא בידיהן של הקומוניסטים. מערכת זו מקבלת צורות שונות בהתאם לזמן ולמקום: היא שונה בקובה, 150 ק"מ מפלורידה עם 2.5 מיליון קובנים החיים במיאמי; היא שונה בוויטנאם בה מתנהל ויכוח לא קל בין השלטון וצפון המדינה מחד ובין אידיאולוגיה קפיטליסטית המתפתחת בדרום מאידך; והוא קיים בסין שכלכלתה מתפתחת בקצת אדיר ממדים כאשר מדינת הרווחה הסינית מפגרת אחריו בהרבה.


חשוב שנזכור, בראש ובראשונה אנחנו, הסוגדים בעבר הקרוב והרחוק: קבלה חיובית של מדינות שלא קרסו ואף סולידריות עם מפלגותיהן אין פרושה סגידה כלל ועיקר. פרושה רק שיש אלטרנטיבה לקפיטליזם והיא נאבקת על חייה לעינינו, דווקא בעולם השלישי, כפי שאמר המנהיג הסיני המנוח דנג טשאו פינג: "המרקסיזם שצמח באירופה, ישתקם בעמים הזקוקים לו ביותר".


ראיה אופטימית בעיקרה של מה שקורה במדינות אלה, אין פרושה הימנעות מביקורת על מה שהוא שלילי, ותופעות כאלה אינן חסרות. מותר למשל להפגין לפני השגרירות הסינית על מצבם הקשה של פועלים סינים בישראל באותה המידה שמוסדות סינים לכוח אדם אחראים לו.


מה אפשר ללמוד?


בימים בהם אנו מנהלים את מאבקנו נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, אין זה נכון לנהל אותו ללא אלטרנטיבה סוציאליסטית, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לדון בקריסה, בהעדרה ובסיבותיהן, כי הלקחים משתיהן חיוניים.


כאשר המערכה המתנהלת בשטח היא או סקטוריאלית או כוללנית להגנתה של מדינת הרווחה מפני מחריביה, חשוב שהמאמינים בסוציאליזם ישאו ברמה את דגלו האדום. נשיאתו של הדגל הזה מחייבת אותנו לחזור ולהסביר שוב ושוב כי רק ביטולו של הקפיטליזם והמרתו בחברה סוציאליסטית בעתיד ההיסטורי הנראה לעין, ובקומוניסטית בעתיד האוטופי הרחוק, תאפשרנה חירות אמיתית לחברה האנושית וליחידים- יחידות החיים בתוכה. שני המשפטים של מרכס, שנמנע במתכוון מניסוח פרטים כל-שהם על העתיד הנכסף, ראויים שנחזור עליהם תמיד: בסוציאליזם – "מכל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי עבודתו" בקומוניזם – "מכל אדם לפי יכולתו ולכל אדם לפי צרכיו"


החינוך לסוציאליזם אסור לו שיפגע כהוא זה במאבקים הרחבים נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית ולהגנתה של מדינת הרווחה. עלינו לקבל את העובדה כי רק מיעוטם של השותפים במערכה החיונית הזו עשויים להיות כבר עתה שותפים לחזון הסוציאליסטי. אולם מכיוון שמאבקים אלה, גם הספורדיים-סקטוריאליים מגבירים את אמונתם של האנשים ביכולתם לשנות מציאות; ומחזקים, גם אם בהדרגה, סולידריות אנושית, גדל גם מספרם של המוכנים לשמוע על האלטרנטיבה הכוללת לקפיטליזם.


לבסוף, כדי לקדם את האמונה בחלופה האפשרית, חשוב שנבהיר לעצמנו ולשותפינו העתידיים:



  • הדרך להקמת החלופה הסוציאליסטית, שלא לומר על זו האוטופית-קומוניסטית, היא דרך היסטורית ארוכה. כאשר תנועות מהפכניות עולות לשלטון (בדרכים אלקטורליות כאשר הן קיימות ובדרכים אחרות כאשר הן אינן) הבניה בעד אינה קלה יותר , והיא אף מורכבת יותר מהמערכה נגד.

  • במידה שזה יהיה תלוי בסוציאליסטים, שום שינוי חברתי משמעותי לא יתחולל יותר מבלי שרוב אזרחי המדינה הנידונה חפצים בו; וזה יהיה נכון גם אם מסיבות היסטוריות זמניות, החברה תהייה חד-מפלגתית; וזה נכון יהיה כמובן כאשר היא תחדל להיות כזאת.

תגובות
נושאים: מאמרים

53 תגובות

  1. שרה סמולינסקי הגיב:

    מקווה שהיה לכם יותר תשובות טובות לגיאוגרפה !!!!!

  2. סמירה נקש הגיב:

    תומכי החרם על ישראל באיגוד המרצים הבריטי שרובם ‘בוגרי’ אירגוני שמאל קיצוני דוגמת הטרוצקיסטים (כמו סו בלקוול, ‘בוגרת’ ה-SWP הטרוצקיסטית-סטליניסטית של הישראלי לשעבר יגאל גליקשטיין הידוע בכינויו ‘טוני קליף’) ותומכי האיסלאם הקיצוני השורצים שם יש "סקרנות הסטורית-דתית בנעשה אצל בני הדת האחות שהקימו מדינה ב"ארץ הקודש" (גם לנוצרים) אחרי כל כך הרבה שנים. לקרוא לזה אנטישמיות יהיה מטופש ופשטני".

  3. אזרח הגיב:

    ממש גן עדן בהתהוות. מעניין למה תמיד אנשים רצו להגר משם ולא אליה. אולי פשוט, במקום להתפלסף בלי סוף ולהמציא תיאוריות הזויות, נסתכל במספרים: עשרות מיליוני נרצחים או מתים ברעב (בלי קשר למלחה"ע השנייה), גולאגים, דיכוי זכויות הפרט, פולחן אישיות של המנהיג (ברמה כזו או אחרת, בעידן סטאלין זה הגיע לשיא), הכפפת אומות שלמות (ברית ורשה) לתאווה הבלתי נשלטת של הבולשביקים המנוולים, פשעי מלחמה (אלפי הרוגים בכמה ימים בפלישה להונגריה ולצ'כוסלובקיה). שמע, יכול להיות שלקראת הסוף המצב התאושש מעט (ואני מדגיש זאת, קצת פרופורציות), זה לא היה יותר מנווה מדבר קטנטן בגיהנום הסובייטי הצחיח. אתה מוזמן לתחקר את הרוסים ליד הבית שלך.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים