"אדוני, אלוהים, זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה, ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים" קורא שמשון המקראי לאלוהיו, כשהוא כפות אל עמודי המקדש הפלישתי, רגע לפני שהוא מפיל את עמודי הבית על אלפים מאויביו ומעניו הפלישתים ועליו עצמו. קריאת הנקם הזו עוד נשמעת במזרח התיכון. שמשון, גיבורו של מיתוס עברי מכונן, הוא המחבל המתאבד הפלסטיני של זמננו. "בחרנו במוות מחיי עבדות" קורא אלעזר בן-יאיר, מנהיג הסיקרים, בשנת 73 לספירה אל 967 אנשיו הנצורים על הר המצדה, ומורה להם להתאבד כדי שלא יפלו בשבי הרומאים. ובאל-בירה הנצורה, בימי "מבצע חומת מגן", הוא מתקפת-הנגד האלימה של צבא ההגנה לישראל על השטחים הכבושים בזמן אינתיפאדת אל אקצה, כלוא בביתו תחת עוצר במשך שבועות רבים, עיסא, גבר פלסטיני שכלי הנשק היחיד שיחזיק אי פעם בידו הוא מצלמה, ומזדהה עם המחבלים המתאבדים.
"נקם אחת משתי עיני" הוא שיטוט בין שלוש זירות בישראל בעיצומה של אינתיפאדת אל אקצה: הפרקטיקה של פולחן מצדה, שהומצא מחדש בראשית שנות הארבעים ושולב בשיח הציוני המוביל, הווית הדיכוי והמצור של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, והפולחן הדתי והחילוני הנמשך של שמשון הוא "שמשון הגיבור". מקומות, זמנים והוויות ממשיים חודרים זה אל זה ומשתלבים זה בזה ומציגים את תמונת המציאות הישראלית כפי שהיא: מסוכסכת, אלימה, מתאבדת.
"נקם אחת משתי עיני" (Avenge but one of my two eyes) – ישראל 2005; בימוי: אבי מוגרבי. 100 דקות; עברית, ערבית ואנגלית, תרגום לעברית.
סינמטק תל אביב – רחוב שפרינצק 2, 03-6060800
סינמטק חיפה – שדרות הנשיא 142, 04-8353500
סינמטק ירושלים – דרך חברון 11, 02-5654333
סינמטק ראש פינה – רחוב דוד שוב, 04-6801453
סינמטק באר-שבע – רחוב המלך שאול 80 קניון "שאול המלך", 08-6102226
סינמטק שדרות – רחוב הדקל 4, 08-6849695
סינמטק נצרת – פאולוס השישי 04-6467138
סרט מעולה. עשוי טוב והמסר עובר ברור.
תודה לכל הפועלים בדרכם לעודד את השפיות אצלנו.
על המחשבה והזמן והסבלנות שאתם משקיעים.
שאו ברכה ושיהיה לכם הרבה כוחות להמשך.
ראיתי אתמול, לא רע, אם כי מותיר ללא "סיום". הפרשנות שהוא משתמש בה גם למצדה ויותר מזה לשמשון היא קצת רדודה ולא חורגת מהשיח הציוני. יש לסיפורים האלה עוד כמה מימדים שיכולים דוקא לשפוך אור על הנושא של הסרט.
ההתגרות בחיילים והיציאה לשטח היא קצת תחליף ל"יורים ובוכים". נו, הרי זה חיילים של המדינה שלו, שיעשה משהו, מי אמור לעשות את זה ? הערבים ? "העולם?". הבעיה של הגברים הישראלים זה פחד (או היעדר גבורה) במאבק הפנימי נגד הצבא. האם אפשר לצפות או לקוות שאדם כמו מוגרבי יוכל יום אחד לקחת רובה ולהרוג חייל כזה ? לא ניראה לי, ולא חשוב לאיזה דרגות של שפלות יגיע המשטר פה. הוא יעדיף לקחת את הפילם והילדים לחו"ל והצבא יודע את זה, בכל מאבק שהוא מנהל נגד השמאל.
זה לא באמת עד הסוף, זה על תנאי, ועד שיש סיכון פיזי או פרנסה, או גז מדמיע שעושה פצע. מה הגבול של מוגרבי ? נניח שבמקום לעכב את הילדים במחסום היו מרביצים להם ? נניח שבמקום להעמיד את הערבים על אבנים היו מעמידים אותם על מסמרים בלי נעליים ? מתי הוא היה יורה ?
הסרט החשוב והמזעזע הזה לא הפתיע אותי.די לקרוא את הלכי הרוח הישראלים משנות השישים בספר של תום שגב על 1967 [מנטליות שנמשכת גם בימינו]כדי להבין את השפעת הצבא על הפוליטיקאים והאזרחים והבוז כלפי ערבים
ראיתי את הסרט בפסטיבל קאן, ממליץ בחום ובכאב.
ביקורות: — קישור —
— קישור —
סרט חשוב ומדרבן לפעולה, חובה לראות ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות או לפחות לא לקחת חלק במה שקורה כאן
הסרט מעולה. בעיני הוא מסה על "מחבלים מתאבדים". הוא מראה כיצד יהודים מבינים כה טוב גיבורים יהודים שהעדיפו למות מאשר לסבול השפלה בידי האויב או הכובש. גיבורים כשמשון או אלעזר בן-יאיר. מנגד הוא מראה את השפלת הפלסטינים. יותר לא נאמר, אך המבין יבין.
טוב היה עושה הבמאי איל היה משווה את מעשה ההתאבדות הנואל של אנשי מצדה הקנאים, טובחי הקהילה היהודית בעין גדי למעשה המתנחלים הקנאים המאבדים עצמם לדעת יחד עם שרידי השפיות בישראל של ימנו. למעשה אין ההתאבדות ההמונית ההיא מציגה ולו במעט את הסיבות (ואין כאלו)לפעולות הטרור האיומות של השאהידים ומיטיבה לומר זאת המטיילת ממצדה למדריך ה"ציוני " שלה. חוסר ההקשר בולט לכל אורך הסרט. מעבר לעובדה זאת בולט נסיונו הבולט מאד של הבמאי לשים את עמדתו הצודקת כביכול (לכאורה צילום אובייקטיבי של המציאות בגדה)כאילו היא העמדה הישראלית היחידה הצודקת מוסרית וכי אנשים כמוני המסכימים לגדר שתעבור על הקו הירוק – אנחנו שותפים לטמטום ולפשע המתמשך של ישראל בשטחים.
במצדה הרגו המורדים את הנשים והילדים, אולי זה מוצדק בהתחשב בזה שלאלו היה צפוי גורל של עבדים ושפחות, אבל בכל זאת…
ולא לשכוח שלפי יוספוס פלאביוס (בוגד, אבל המקור היחיד, בלעדיו אין מצדה בכלל) המורדים של מצדה שדדו ורצחו כל מכל הבא ליד בקרב תושבי הסביבה
א זכור לי שבמצדה הם הרגו מישהו חוץ מעצמם.
שמשון היה אסיר שעבר התעללות (העניים שאותם הוא רוצה לנקום? אז זהו הוא לא איבד אותם בגלל קטרקט…), לאחר שהפלישתים גרמו לאשתו לבגוד בו.
בכל מקרה אני אנסה לראות את הסרט, אבל רק בשביל דיוק……
לא ראיתי את הסרט, אך עבודת המאסטר שלי עוסקת בצמיחת מיתוס מצדה. זה לא התחיל בשנות ה-40, אלא קודם לכן – בשנות ה-40 רק היתה העצמה שלו, תוך שינוי משמעותו: היות שקשה להזדהות עם המתאבדים (אם לא רוצחי ילדיהם), עשו בשיח הציוני "סובלימציה" והשוו את אנשי מצדה למעשהו של שמשון הגיבור.
כך או כך, ההשוואה לאינתיפאדה ולמתאבדים הפלסטיניים נראית לי שטחית
לדעתי מראה הסרט את הצביעות של השיח הציוני: מצד אחד מתאבדי מצדה מוצגים כמופת מוסרי (היו משביעים טירונים על פסגת מצדה) ושמששון מוצג כסמל הגבורה ואילו המתאבדים הפלסטינים מוצגים כתת אדם.
ןאילן אני, משבית שמחה שכמותי, סבור כי הן הפונדאמנטליסטים היהודים שהתאבדו על המצדה, והן הפונדאמנטאליסטים המוסלמים המתאבדים בבתי הקפה ובאוטובוסים פועלים מאותו מניע – קנאות מטורפת ואשלייה שבמעשיהם הם יוכלו לשנות את המציאות.
כשאתה פועל מול כח העולה עליך עשרת מונים – היהודים נגד האימפריה הרומית, והמוסלמים נגד ישראל – התוצאה תהיה תמיד טראגית למתקומם. על כן כל המשווה בין שתי הקבוצות הפנאטיות אומר בעצם שאין שום סיכוי להצלחתן.
זו גם זו גררו את עמיהן לאסון נורא.