בשבועות האחרונים אנו עדים לתהליכים מסוכנים, כשברור שתהליכים אלה יחמירו. כוונתי לפעילות הימין הישראלי. לדעתי יש חשיבות לקבוע ברורות את ההבדלים בתוך הימין. אמנם אין כל הבדל בין אריק שרון ותומכיו לבין הימין הקיצוני כשמדובר על תוכניות ומגמות הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני. הימין כולו על כל חלקיו, כולל החלק הדתי והמתנחלים, מטרתם תימשך – השליטה על השטחים הכבושים. גם מטרת ההתנתקות מרצועת עזה אינה מכוונת לנסיגה מלאה. תוכניתם תימשך: השליטה באמצעות סגר על השטחים ומחסומים, שליטה קולוניאלית, צבאית, פוליטית וכלכלית כביכול מבחוץ. המגעים של שליטי ישראל עם הרשות הפלסטינית מוכיחים את מטרתם כרגע והיא: מלחמת אזרחים ברצועת עזה ובגדה המערבית. מלחמת אזרחים בין הרשות והחמאס.
שרון אומר גלויות: אין מה לדבר על ירושלים, היא לנצח כולה ישראלית. גושי ההתנחלויות בגדה יצורפו לישראל. פירוש הדבר הוא המשך הכיבוש. אולם הפעילות בגוש קטיף, הפעילות נגד כל נסיגה גם מעזה, הדיבורים של הימין הקיצוני בכנסת, מוכיח שבתוך הימין הקיצוני יש חלק גדול וקובע המתנגד לכל נסיגה, המוכן להמשך שפיכות הדמים, למלחמה ולא רק נגד העם הפלסטיני בשטחי הכיבוש אלא גם לדיכוי וטרנספר כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל.
פעילות מחנה זה, ההולך וגדל, היא פעילות פאשיסטית ומסוכנת לכל שוחרי השלום בישראל. יותר מזאת, מסתבר שמחנה זה זוכה ליחס מכובד-מאוד וסלחני – הן על ידי שורה של שרים, הן מצד המשטרה והן על ידי בתי המשפט. בזמן שחברי ארגוני שלום מותקפים באכזריות על ידי הצבא, המשטרה והש.ב, זוכים כנופיות הגבעות והמתנחלים ליחס מאוד סבלני ומעודן. הם זכו לעידוד והכשר משורה של רבנים – הכל להצדקת הפשעים כלפי העם הפלסטיני. לשרותם של כנופיות אלו כלי התקשורת בישראל. ומצער לומר, ההתנגדות נגד הפאשיסטים האלו חלשה. מאכזבת גם העובדה שההשתתפות העלובה של מפלגת העבודה בממשלת שרון והתמיכה בהתנתקות של מפלגת יח"ד בראשות המאכזבת של יוסי ביילין – מאלצת להגיע למסקנה – אלו מסונוורים מהרמאות של תוכנית שרון להתנתקות ואינם מוכנים להתנגדות מאוחדת של שוחרי השלום שתביא להדרדרות זו של ישראל.
גם בכרזות השליטים האמריקאים כביכול נגד הימין הקיצוני המשתולל כאן, מדובר בכרזות כזב בכדי להטעות את העולם הערבי שכביכול בוש וחבריו פעילים לשלום ולדמוקרטיה. ומסתבר שניתן להשליט פאשיזם נוסח הימין הקיצוני בישראל גם בתנאים בהם יש כנסת, בחירות ודמוקרטיה. ניתן גם לאיים ולתקוף שוחרי שלום, הגם שהם יהודים, בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי. עדות לכך היא ההתקפה המופקרת נגד אילן פפה, וזאת משום האומץ של פפה להתייצב לצד אלו המגנים את מעשי הפשע שבוצעו עוד ב-48′.
חיובי היתה תגובת העיתון "אל-אתיחאד" לצידו של אילן פפה. גם אני מצאתי לנכון להביע סולידריות לאדם האמיץ ושוחר השלום כמו פפה. אין לי כל ספק שבמאבק הזה נגד השתוללות הימין יש גם בני ברית בתוך יח"ד, בעיקר אלו המאוכזבים מפעילות יוסי ביילין. לאכזבות מיח"ד עלי להוסיף לצערי את התגובה נוכח הכרזות נשיא סוריה אסעד בדבר פתיחת מו"מ לשלום עם ישראל – מצאתי לנכון בתיאום עם חברי הנהגת חד"ש ליזום ארגון החתמת פטיציה הקוראת לממשלת ישראל להענות בחיוב לקריאת נשיא סוריה. פניתי למזכ"ל "שלום עכשיו" בהצעה לקרוא למפגש של ארגוני שלום לתמוך בפטיציה זו. לצורך זה אף התקיימה פגישה משותפת יהודית-ערבית במשרדי "שלום עכשיו" אולם מאכזבת היתה תגובת מזכירות התנועה שפסלה השתתפות תנועתם בפעולה זו. ובתירוץ – זה מפריע לפעילות בשטחים. למה? ואולי זה נפסל משום שממשלת ישראל בשירות שליטי וואשינגטון מתנגדת ליוזמת נשיא סוריה.
ברצוני להדגיש שאני רואה צורך וחשיבות גדולה לדיון ותכנון פעילות משותפת של כל ארגוני שלום ושל כל הארגונים והמפלגות המתנגדות למדיניות הכיבוש של ממשת ישראל והימין. אני קורא לזה מתוך צורך כזה כעת, ולא קושר זאת עם הבחירות לכנסת. צו השעה מחייב שיתוף פעולה זה, ואני רואה כמזיק את ההכרזות המאכזבות שך קול אל-ערב ועורכו – אשר כבר קובעת כעת כיצד יש להרכיב את רשימת המועמדים לכנסת. מי שכך פועל ונוהג, למעשה מכשיל את הצורך לשיתוף כעת כצורך דחוף בזמן הזה.
עדות מעודדת היתה לי כשהשתתפתי בעצרת בנצרת שאורגנה על ידי עדאלה לכבודה של עורכת הדין ושוחרת השלום הידועה פליציה לנגר, שביקרה לאחרונה בישראל וברמאללה. לראות באיזו אהבה וחום לב קיבלו את פליציה, באיזה חום ברך אותה מעל הבמה ראש עיריית נצרת, ראמז ג’ראיסי, ממש הוכיח ביחס החם, הכנה והלבבי לפליציה. כמו בנצרת, כך צריך לאחד ולהדק את השותפות בכל ישראל נגד הכיבוש ונגד הפאשיזם ובעד השלום.
עד כמה שאני משתוקק לנסוע לדמשק, לדעתי כל עוד נמשכים הכיבוש והאפרטהייד לא צריך לעודד משטרים ערביים לעשות שלום עם המדינה הציונית. זה מחזק את ישראל ומחליש את העמדה הפלסטינית.
אני מת לבקר בדמשק. מוכן לבקר גם אם אמות. מה לא ניתן למען סוריה אחותנו.