הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 ביוני, 2005 45 תגובות

השבוע קראתי מאמר שגרתי למדי שמנהיג יחד יוסי ביילין פירסם באתר המעניין "אופקים חדשים", בעריכת נתן רענן. זהו אתר רשמי למחצה של אנשי העבודה, עם קריצה די ברורה לכיוון היוני ופתיחות די מפתיעה גם לרעיונות אחרים. לא מצאתי שום דבר חדש במאמר של ביילין, ש"קרא" לממשלת שרון-פרס להגיע להסכם שלום על בסיס תוכנית קלינטון ויוזמת ז’נבה. הניסיון של ביילין להפיח רוח חיים בגוויות שצחנת הריקבון כבר עולה מהן למרחקים הוא אולי משעשע, אבל אין בו ממש. ממשלת שרון מאוישת באנשים ציניים ורעים, שאוכלים אנשים כמו ביילין לארוחת הבוקר, ולא נודע כי בא אל קרבם.

לביילין יש כבר קיבעון כמעט פתולוגי על הישגי העבר שלו, ובעיקר על רגעי התהילה הקצרצרים שהדהדו בעולם כולו באוסלו ואחר-כך גם בז’נבה. זה די טיפוסי שאיש כמו ביילין צובר את כל מדליות הזהב שלו באירופה, אבל בארץ אינו מסוגל אפילו לשווק את שמה הרשמי של תנועתו. למרות כל הביקורת שיש לי עליו הוא עדיף על רוב הפוליטיקאים שיושבים בכנסת, אבל השפעתו הממשית על הפוליטיקה הישראלית נופלת מזו של טירון כמו ח"כ עומרי שרון. זה אולי מצער, אבל נכון ומשקף את מצבנו העגום לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מנקודת ראות תרבותית.


אחרי שהוא ערך ניתוח די ארוך, המתאר נכוחה את תרומת ישראל לכישלונותיה של הרשות הפלסטינית, מתריע ביילין מפני הסכנה שתנועת החמאס תשתלט על מוסדות הרשות בדרכי שלום, בהצבעה דמוקרטית. לזכותו יש לומר שהוא מסביר באותות ובמופתים כיצד ישראל מסייעת, שלא בטובתה, לחאמס להגיע לשלטון ברמאללה. והמסקנה? "אנחנו נוכל להתרווח בכורסה ולומר: ‘הנה, אמרנו לכם – אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר’". אין שום פגם בניתוח הזה. זה נכון ששלטון החמאס בשטחים יעזור לישראל להתחמק ממשא ומתן ולהאשים את הצד השני, וזה ממילא הספורט הלאומי הישראלי מקדמא דנא.


אבל עם המסקנה של ביילין יש לנו ויכוח נוקב, שבבסיסו טמון גם הצורך לשנות את המדיניות כלפי האיסלם בכלל והתנועה הלאומית הפלסטינית בפרט, מן הקצה עד הקצה. זה מחייב שידוד מערכות כללי בשמאל, שינוי מאסיבי של האוריינטציה ושל דפוסי החשיבה שלנו, כדי להתמודד עם מה שמצפה לנו מעבר לאופק המיידי שבו מתנהלים חיינו עתה.


כל ההסכמה הלאומית בישראל, הכוללת גם את היונים ואת אלה שמכנים את עצמם שמאל ציוני (גם להם יש זכות להגדרה עצמית), מבוססת על הצטרפות אוטומטית של כל ישראלי למלחמה שהימין העולמי מנהל נגד האיסלם. מתוך נקודת ראות צרה ואינטרסנטית לטווח קצר, גררה ישראל גם את יהודי העולם למאבק הזה, והמיטה עליהם צרה שטרם מוצתה עד תום. זה נכון בעיקר לגבי אירופה. המוסלמים הפכו לגורם פוליטי חשוב בארצות אירופיות רבות, ולמדו להפעיל את השפעתם על הסביבה לפי המודל שישראל ויהודי אמריקה היתוו לשדולות אחרות. אם זה לגיטימי לסנטור בניו-יורק לתמוך בכל גחמה של ממשלת ישראל כדי להיבחר מחדש, מדוע שפוליטיקאי בפאריס, במרסיי, בבראדפורד או ברוטרדאם לא יעשה שיקול דומה ולא יתחשב ברגשותיהם של בוחריו המוסלמים?


בעבר היה שיתוף פעולה די ידידותי בין יהודי אירופה לבין המהגרים מארצות האיסלם. באנגליה ובמידת מה גם בצרפת הם לחמו שכם אחד נגד הנאצים המקומיים ונגד הגזענות הלבנה. היו גם אינטרסים משותפים בנושאים כמו בשר חזיר או סובלנות דתית ומניעת השתלטות נוצרית על חיי התרבות בערים השונות. בשנים האחרונות הוכחדה ההידברות בשל הקצנה פוליטית של שני הצדדים על רקע הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. האירגונים היהודיים תמכו במדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של ממשלות ישראל, ובעת ובעונה אחת גברה גם הסולידאריות בין המוסלמים באירופה לבין בני דתם בשטחים הכבושים. המצב בשטחים גורם לתסיסה בקרב המוני המוסלמים באירופה ולזה יש השלכה ישירה על היחסים ביניהם לבין הקהילות היהודיות באירופה. כדי לשפר את מצב הדברים, חייב לחול שינוי עמדות מוחלט של כל הציבור הליבראלי בארץ ביחס לאיסלם. השמאל אמור לעשות את הצעד הראשון, המכריע, מתוך הבנת ההשלכות הגלובאליות והמקומיות של התמורה באסטרטגיה שלו.


זה מחייב אותנו, כמובן, להתאים את הפרופיל הרעיוני שלנו למציאות באזור ובעולם בתחילת המאה ה-21. נכון שיותר קל לעשות את ההפך: להטות את ניתוח העובדות שלנו לנתיבים בלתי מציאותיים, כדי שהוא יתאים לדפוסי החשיבה שהתיישנו. החבירה בין עצלות אינטלקטואלית לבין דוגמטיות אידיאולוגית תחיש את התפוררות השמאל, ותאלץ את שרידיו לחפש להם מקום תחת השמש במרכז הלאומני. את ההתמוטטות המוסרית והרעיונית של השמאל יש למנוע בכל מחיר, כיוון שאת הוואקום ימלאו כוחות שכבר הביאו את ישראל לעברי פי פחת.


אנחנו, שחלמנו על עולם נטול דת, נצטרך להתאים את עצמנו למציאות של עולם דתי הרבה יותר מאשר בעבר. השמאל הפרו-פלסטיני, שביקש הידברות עם החוגים הלאומיים הפלסטינים גם כדי למנוע את השתלטות החמאס על השטחים הכבושים ואת השתרשות התנועה האיסלמית בתוך ישראל עצמה, חייב לבחון מחדש את המציאות ולהסיק את המסקנות הדרושות מההישגים הגדולים של ההנהגה הדתית הפלסטינית. אני לא מציע להפסיק את המגעים עם ראשי הרשות הפלסטינית, אבל מעדיף עתה למצוא מסילות לדיאלוג מהפכני מבחינה רעיונית ומדינית עם האיסלמים.


כדי להרגיע את אבירי התקינות הפוליטית שינפנפו לנגד עינינו בחטאי הקנאים האיסלמים אני ממהר להדגיש, שבעצם ההידברות אין שום העדפה רעיונית או קבלה מוסרית של החמאס ושיטותיו, אלא הכרה במציאות המרה באזור ונכונות אמיתית ושפויה להתמודד איתה. המטרות שלנו לא השתנו: אנחנו רוצים בשלום אמת, בהחזרת כל השטחים, בפירוק כל ההתנחלויות, ובמשא ומתן רציני בשאלת הפליטים. אבל הפרטנרים שלנו הם עתה אנשים אחרים, הרבה יותר קשים מקודמיהם. המימסד הישראלי העדיף דמוניזציה של יאסר עראפת על פני משא ומתן הוגן עם הנציג המובהק של הלאומנות הפלסטינית החילונית, כדי שלא יצטרך לשלם את מלוא המחיר למען השלום. עתה עלינו לסלול דרך חדשה בעבור החברה הישראלית כולה, במחיר אישי ותנועתי גבוה, כמעט בלתי נסבל.


כאשר ייסדנו את המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני בשנת 1975, עמדנו בפני מכשולים פסיכולוגיים ופוליטיים אדירים. השותפים שלנו לדיאלוג היו אנשי ציבור ולוחמי מחתרת פלסטינים עם דם על הידיים, שהיו פעילים בזוועת מעלות וכביש החוף ובטבח הנורא במינכן. בתוך השמאל הישראלי היו רבים שהתנגדו לניסיון שלנו למסד הידברות עם אש"ף, גם כאשר הבינו שעצם קיומו מקדם את ההכרה הפלסטינית בישראל. רוב אנשי השמאל שהגדירו את עצמם כציונים נשרו בהדרגה מהמועצה לשלום, כדי שיוכלו לעבור בביטחה לתנועות שבתוך הקונסנזוס הציוני כמו ר"צ (רן כהן), מפ"ם (יאיר צבן) ואפילו מפלגת העבודה (לובה אליאב). האנשים האלה הידרדרו עתה עד לתמיכה אקטיבית או פסיבית באריאל שרון או גרוע מזה, באהוד ברק.


מקץ שלושים שנה הגיע זמנו של מעשה חלוצי חדש, קשה הרבה יותר מבחינה רעיונית מקודמו. עתה עלינו לייסד את המועצה להידברות יהודית-מוסלמית, ולחפש לנו בני-שיח בארץ, בשטחים וברחבי העולם, בעיקר באירופה. נקודת המוצא חייבת להיות שמאלית. כיוון שאנחנו לא רואים בעצמנו שותפים למדיניות האימפריאליסטית של ושינגטון, מתנגדים לגלובליזציה ולדומיננטיות של ההון העולמי בכלכלת המדינות המתפתחות, בכללן האיסלמיות, ומסרבים להאמין שהאינטרס הישראלי האמיתי מנוגד קוטבית לצרכים של העולם המוסלמי, יש בסיס ליחסים חדשים בין היהודים והמוסלמים.


בצד המאמץ הפוליטי והרעיוני, אסור להזניח גם את העבודה האינטלקטואלית והמחקרית. לפני פלישת ישראל ללבנון, ביוני 1982 עברה החברה הישראלית שטיפת מוח מאסיבית שסילפה לחלוטין את צביונה של החברה הלבנונית. זה איפשר למנחם בגין ולשרון, שני השותפים לתוקפנות הנפשעת הזאת, לשווק את המלחמה לציבור הישראלי ולברבר על "הצלת הנוצרים" מידי אחיהם המוסלמים. היו קולות בודדים של מומחים לא משוחדים, כמו אהרון כהן המנוח, שניסו לשכנע את החלק הנאור בציבור שהנוצרים בלבנון אינם עשויים מעור אחד, ושאין לישראל שום סיכוי לשנות את מאזן הכוחות במדינה השכנה בכוח, אבל איש לא הקשיב להם. כמו באסון 1973, גם ב-1982 שלטה הקונספציה. איש לא למד לקח אז, ולדעתי אסונות כאלה יחזרו על עצמם כיוון שהאליטה הישראלית היא קונפורמיסטית מדי.


עתה יש לחקור היטב את הזרמים השונים והמגוונים באיסלם, לחפש בני שיח מתונים יחסית, לבדוק היטב את התנאים להידברות ואת מחירה, ולנסות להיות גמישים ופתוחים מבחינה רעיונית ופוליטית. כמו בנושא השיחות עם מתוני אש"ף בשנות השבעים עלינו לגלות טאקט ורוחב דעת, להבין שגם להם קשה לדבר איתנו, ושאת רוב הוויתורים עד כה עשו דווקא הפלסטינים. המימסד הישראלי מעדיף לרצוח כהני דת, אבל אנחנו מחויבים לדרך חלופית, שפניה לעתיד. כל זה לא מחייב אותנו להיות יותר דתיים, או לאמץ את יחסם של אנשי הדת לנשים ולעולם בכלל. אבל עלינו להבין שלא מדובר כאן בשלום בין יוסי ביילין ליוסי שריד, ואפילו לא בין מוחמד ברכה לאפרים סנה. את השלום יש לעשות עם העם השני וגם עם המוסלמים ברחבי העולם, מבלי לדרוש מהם שהם יהיו כמונו, ויאמינו במה שאנחנו מאמינים.

תגובות
נושאים: מאמרים

45 תגובות

  1. איריס הגיב:

    לאירית,
    היו לי "חשדות" שזו את שכתבת ממעמקים ובכלל מעניין היה לראות גם את תחילת הדיון כאן, כשלא היה ברור מי חתום על המאמר. לרובינו יש צורך לדעת מי עומד מאחורי הדברים, ואם אנחנו לא יודעים אז משלימים…
    בעניין המשיכה לדת זרה, זה נראה לי כמו ההבדל בין להגיד למישהו "אני אוהבת אותך" בשפת האם שלך או בצרפתית נגיד… זה פחות מחייב ושייך לעולם אחר. כך גם הנוצרים נראים לך אולי יותר מושכים, אולי. אני יכולה לדמיין שכשאת אומרת "אנשי דת נוצרים" את רואה מול העיניים את הפרוטוטיפ של הגבר הלבן הקתולי, בצורת בישופ או כומר. זו ראיה גם של מה שאירופה מייצגת כיותר מתקדמת. זה שאין שם בכתובים אפליה ודיכוי של נשים, לא מעיד על הפרקטיקה. אצל הקתולים נשים אמורות להינשא לכל החיים, ללדת כמה שיותר ילדים ולעשות את שאר העבודות המסורתיות של נשים. אצל הפרוטסטנטים מותר להן קצת יותר. בהסתכלות המערבית האיסלם הוא המדכא הגדול, אבל בעצם בכל תרבות לא מערבית שנפגשה עם המערב הנשים נהיו לזונות של המערב. הן או מיובאות אליו (ממולדובה, למשל) או שהוא בא אליהן (תיירות המין הענפה בתאילנד, למשל). החבילה של האיסלם והיהדות האורתודוקסית כוללת בעלות על האישה וסגירות, כך שהיא לפחות לא נהיית זונה.
    למערב אין דגם משכנע ומפתה להציע, ועד שלא יצליח להראות אחד כזה, לא נראה לי שיש דת אחת שעדיפה על השניה, אם בכלל היה אפשר לבחור.
    בענין הלבנים העשירים והנוצרים בארה"ב: שאלה טובה. אולי אם יש לך הרבה חטאים לכפר עליהם אתה יותר צריך את אלוהים (שהוא כמובן גם גבר לבן) לידך?

  2. אלישע הגיב:

    בהמשך לדבריו של "מעמקים" ברצוני לפתח את הדיון בנושאים שהוא מעלה.
    ידיד שלי, דווקא יאפי תיקני עם קבלות, הבקי בעפיצות יינות צרפתיים ובסוגי גבינות גורמה, סח לי פעם כי השתתף בשני ימי עיון ביוזמת איזה אירגון של מחזירים בתשובה, ושם "גילו" לו סוד מופלא: רצח רבין, השואה, מלחמת העולם השניה, הקמת מדינת ישראל, מופיעים בטכסט אם מדלגים על אותיות בסדר מסויים. "טוב", אמרתי לו, אתה בודאי יודע שאם מדלגים על אותיות בסדר מסויים ב"בשורה על פי מתי" שבברית החדשה, מקבלים ישוע בן מרים משיח (הדבר הזה מודגם בחוברת של מיסיונרים נוצרים שהתגלגלה לידי לפני שנים רבות) "איך אתה יכול להשוות" השיב לי ידידי, "מה, אתה מאמין בברית החדשה? זה הרי ספר של נוצרים"
    נו, הדבר הזה גם מתקשר ליחס המוזר שמגלים ישראלים מזן מסויים כשהם מתייחסים לחרדים מצד אחד, ולתורות ומנהגים של דתות אחרות.לשיטתם, החרדים תמיד הם פונדמנטליסטים חשוכים המאמינים בגבב של אמונות תפלות, ולעומת זאת נזירים בודהיסטים והינדים המקריבים מנחות לאל קרישנה הם תמיד "רוחניים שזכו להארה", "אקזוטיים", וראויים שישחרו לפתח האשרמים שלהם.
    הנגטיב של התופעה הזו בא לידי ביטוי כשאתה מנהל ויכוח עם חרדים. לשיטתם, רק תורת ישראל היא היחידה וכל הדתות, האמונות, הפולחנים של מאות מיליוני מאמינים אינם שווים לקליפת השום. זכורני שפעם, במהלך ויכוח עם חרדי (משכיל דווקא) שאלתי אותו האם אינו סבור כי יש גם אמיתות וחכמה אצל הבודהיסטים למשל. מני ובי הוא השיב לי כי כל חכמת הבודהיזם הועתקה מתורת ישראל. כאשר הקשיתי ושאלתי כיצד דבר כזה יתכן, שהרי לא ידוע על קשר כל שהוא שהתקיים אי פעם בין שתי הדתות, השיב לי כי הדבר ידוע, והוא גם מוזכר אצל התנאים והאמוראים. כנגד הנימוק הזה לא הייתה לי תשובה.

  3. דניאל לאירית הגיב:

    השאלה היא, האם ניתן לדלג על שלבים, בדרכי התפתחותו של עם.

    כלומר, כידוע לך, בוודאי שאינני מרקסיסט, אולם – כפי שאני רואה זאת, מדינת ישראל, עם ישראל, חייב עוד לעבור דרך השלב, הדתי-חומייניסטי (שלטון ש"ס למשך עשור וחצי ~ שניים), השלב הלניניסטי (שלטון חד"ש החל ממתישהו בסביבות שנות העשרים, או השלושים, והלאה?) וכולי, בטרם נזכה – או, נינינו יזכו – להגיע אל המנוחה והנחלה. ואני בספק גדול מאד, אם אמנם, נוכל למנוע זאת. יש דברים, שפשוט – נועדו להיות…

  4. אלישע הגיב:

    יש איזו סתירה במאמר הזה.
    אם מתכוון אבנרי לומר כי הקיץ הקץ על המגעים בין השמאל העיקבי לבין אש"ף והחלק החילוני של החברה הפלסטינית, הרי שקשה מאד להבין כיצד הטיל אבנרי את יהבו-ובמשך שלושים שנה רצופות- על אותה תנועה שהיום הוא רומז כי אבד עליה הכלח, ויש לפתוח ערוצים למו"מ עם החמאס, הג’יאד האיסלמי, ופונדמנטליסטים אחרים.
    מפליא הדבר להיווכח, כיצד אדם שכל חייו הבוגרים תקף בשצף קצף כל גילוי של פונדמנטליזם יהודי, מתייחס בסלחנות ובסובלנות כזו לפונדמנטליסטים איסלמיים.
    קשה גם להבין על איזה פרוגרמה מדינית יוכל אבנרי להסכים עם חאלד משעל. על פי מצע החמאס כל שטח פלסטין הוא מוסלמי ואין ליהודים מקום בו. אולי מתכוון אבנרי "להשיג" מן החמאס הסכמה לקיום היהודים בפלסטין כבני חסות (ד’ימי)? בלי ספק הסכמה כזו תהווה ויתור משמעותי של החמאס, והישג גדול לתנועת השלום החדשה אותה בודאי יקים אבנרי בקרוב.

  5. חיים הגיב:

    מי הכותב?
    מאמר מצויין, סאטירה נוקבת וחריפה על איש השמאל הכורת את אפו מפאת מראה פניו.
    אהבתי.

  6. דניאל הגיב:

    מאמר מצוין. אבל לא רשמתם את שם המחבר\ת!

  7. אירית הגיב:

    זה של חיים ברעם כמובן, אבל רצוי שיהיה כתוב.
    אכן מאמר במקום. הבעיה ה"דתית" היא לא טכנית. שתי מחשבות עולות לי בהקשר זה. הדתיזציה של האזור יכולה בהחלט להיות תוצאה של פעילות חתרנית אמריקאית לעודד את התופעה. הרבה נכתב על הפעילות של הסי.איי.איי לעודד את התנועות האסלאמיות אין לזלזל בזה. יתכן שיש פעילות דומה בקרב ישראל. שתיים, כדי שהשמאל בארץ ישנה עמדה על האיסלם צריך קודם קצת לקבל יותר את הדוסים אצלנו, וזה קשה ביותר כניראה ברמה התודעתית.

  8. Michael Bartura הגיב:

    Brilliant stuff as usual. (assuming this is Baraam) How sad it is to think that the chances of the Israeli govt. using a slightly wider perspective than their normal ‘with us or against us’ dichotomy (formulated by that great thinker
    Bush) are so minimal, no great breakthrough in West-Arab dialogue is expected in the one country where it is most necessary, and most likely to benefit all. Was it not the same Govt. who delayed Dr. Mahathir on his recent visit to the PA at the border; forbade him from going where he wanted to travel (he was to open a Malysian sponsored school in Jenin)? One might say the ex Malaysian PM is no ‘friend of the Jews’ all right, but how much political oomph and respectful kudos in the Arab world an invitation to Jerusalem could have gathered? But, oh no – we really showed them who’s Gever, right

  9. שלמה לדניאל הגיב:

    יש רמז בטקסט : "כאשר ייסדנו את המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני בשנת 1975.."
    ראית את תמונתו העדכנית של "גרון עמןק"
    גיבור שנת 1975 ? אז תדמיין מי , פחות או יותר הכותב "..

  10. הצמחוני הימני הגיב:

    דניאל, זהו חיים ברעם! אתה רואה חיים, איזה קוראים ימניים יש לך. מזהים אותך על פי הסגנון. איפה עוד תמצא כאלה.

    טוב, בוא נהיה כנים. לא ימניים. מהמרכז.בתוך הקהילה שלי אני נחשב לשמאלני.

  11. חיים ברעם הגיב:

    תודה דניאל, הילד הזה הוא אני. אני מתאר לי שזה יתוקן בהמשך. המאמר הופיע אתמול בשבועון הירושלמי כל העיר.

  12. איריס הגיב:

    לחיים ברעם,
    תודה על המאמר ועל החשיבה המרעננת – סופסוף משהו קצת אחר.
    אני מסכימה איתך שצריך לעשות שינוי של התודעה, ואפשר אולי להתחיל בבחינה של העמדה שאתה מציג כאילו החמאס מורכב מאנשים קשים יותר מאשר בכירי אש"פ. ראינו כבר איך האחרונים התנהגו בימי אוסלו העליזים ומה מחמוד עבאס עושה היום.בחמאס יש פעילים עם אג’נדה פחות גמישה מול האינטרסים הישראליים אולי, אבל זה יכול להיות גם יתרון. יש שם אנשים שיש להם אלוהים, שהוא אולי לא בדיוק האלוהים שלי אבל זה לא שונה מהרבה חברים אחרים שלי שאינם חולקים איתי את אותה האלוהים. יש להם סדר יום חברתי, ושלא כמו אש"פ הם דואגים לפעילים שלהם ולמשפחותיהם כמו שאף מערכת רווחה לא עושה שם.
    אין ספק שצריך ללמוד עליהם יותר: והשאלה היא האם ההנחה הזו שלך היא באמת נכונה?

  13. ע.ג הגיב:

    מאמר משעשע. תמיד נחמד לראות איש שמאל משלים עם המציאות אבל האם ברעם מוכן לכתוב על ישראל שהוא משלים עם שלטון הדת או שהפריבילגיה להיות דתים ולהטיף לרצח בשם הדת שמורה רק לערבים בכלל ולפלשתינים בפרט.

  14. הגרמני הגיב:

    מאמר מצויין של ברעם, למרות שבנקודה הנוגעת ליהודי אירופה, אינני יודע מה קדם למה.
    האם היו אלו יהודי אירופה, שנסחפו אחר ישראל, או האם התנהגותם הצבועה ביחס למיעוטים דתיים אחרים, אינה בעצם חשיפת פניהם האמיתיות.
    לפחות בגרמניה רובם של היהודים מזהים עצמם עם מפלגות הCDU והFDP כך שמלכתחילה מפלס הסובלנות והסבלנות שלהם לאחרים די מוגבל.(ראו תגובתם, או חוסר תגובתם לאיסור על לבישת כיסוי ראש).
    לאלישע ידידי(טוב לשמוע אותך שוב),
    אני לא מצליח להבין אותך. במשך שנים רבות ניסתה ישראל לרסק בכל כוחה את תנועת הפת"ח, וולמנוע את השפעתו של ערפאת, כאשר במקביל לא עשתה דבר למנוע את ההתעוררות האיסלמית הקיצונית בשטחים. ועכשיו כאשר הגולם קם על יוצרו מלינים אנו שבצד הפלשתיני אין עם מי לדבר. מי הביא לכך שהחמאס והג’יהאד האיסלמי כה התחזקו, אם לא מדיניות גאוותנית ומזלזלת של גנרלים לשעבר??
    וכעת אנו דורשים מהצד הפלשתיני להתעלם מכוחות חדשים ואוטנטים שצמחו בקרבו(ומאוד אלימים וקיצוניים), לנהל דו-שיח עימנו, ולהלחם בחורמה בתנועות אלו. האם אנו מוכנים לשלם אותו מחיר, ולדרוש מעצמנו לעשות אותו דבר עם הקיצוניים היושבים בקרבנו?
    כל עוד מסתובבים ברוך מרזל וחבריו חופשיים ומאושרים, תהיה זו יותר מחוצפה לדרוש מהפלשתינים להאבק בברוך מרזלים שלהם!

  15. ראובן קמינר הגיב:

    עולם אחר אפשרי – שלום ישראלי-פלסטיני אפשרי!

    חיים ברעם מתחבר ל’בון טון’ האולטרה שמאלנית כאשר הוא נוקט במטבע הלשון של "צחנת ג’נבה". הרי הכסם ג’נבה אינו אלא שם קוד לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד מדינת ישראל. אכן, שמעתי שיש דעות שונות לגבי הסיכויים לפתרון כזה. אך לשון הזהב של ח.ב במקרה זה דומה מאד ללשונם של אלה שדחו את עצם הרעיוני הזה מלהתחילה על בסיס עקרוני!

    אין לדעת כרגע מהם הסיכויים של פתרון של שתי מדינות. אין לדעת כרגע מהם הסיכויים להביס את תהליך הגלובולאזציה הקפיטלסטית. אך שני היעדים האלה – שלום ישראלי-פלסטיני והבסת הגלובולזאציה הקפיטליסטית הם אקטואליים פי מאה מיעד של שותפות בין השמאל הישראלי ובין כוחות איסלאמיים שמאליים כבסיס לשלום ישראלי פלסטיני. האם ברית זאת היא שתפלס דרך למדינה חילונית דמוקרטית אחת לכל תושבי הארץ?

    אם האלטרנטיבה היא בין המשך המאבק הקשה והמייגע להסכם שלום בקווי ג’נבה ובין אורינטציה על הסכם בין השמאל הישראלי ובין "כוחות איסלאמיים שמאליים" כדרך אל השלום – הסכם ג’נבה מצטיין ברעננות, דינמיקה, ריאליות. .

    ראובן קמינר

  16. חיים ברעם הגיב:

    לאלישע,
    אמנם הייתי בין המייסדים של המועצה לשלום ישראל-פלסטין אבל השמות שציינת היו כמובן יותר בולטים בתקופה ההיא.
    אשר להידברות, אני מסכים איתך. שלום עדיף על הפסקת אש, הפסקת אש עדיפה על פיגועים פלסטינים ועל טירור ממלכתי ישראלי. צריך לבדוק. ייתכן שלא כולם מעור אחד. גם אנחנו, בלשון המעטה, לא בדיוק מעור אחד. ואם זה נכון לגבי חמאס, בוודאי שזה נכון לגבי האיסלם באופן כללי. כאתיאיסט מושבע, נקודת המוצא שלי להרפתקה האינטלקטואלית והאידיאלוגית החשובה הזאת, היא סוציאליסטית.

  17. עמי הגיב:

    איני מרגיש נח עם הרעיון "להתאים את עצמנו למציאות של עולם דתי".

    כוונתי שאומנם אם יתרחש האסון ששרון מוליך אותנו לעברו, שמחזק את החמאס על חשבון הפתח והשמאל הפלסטיני, כמובן שלא תיוותר ברירה אלה להתרגל גם לזה. אך בל נשלה את עצמנו. שלטון דתי לאומני, יהוה אסון לנו, ועד יותר מכך לפלסטינאים.

  18. חיים ברעם הגיב:

    ייחלתי וגם זכיתי להמון פתיחות בתגובות, ולכן הצטערתי על תגובתו הפאבלובית של ידידי הטוב ראובן קמינר, שקיבל על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של מגן ימני מפני אולטרא-שמאלנות.
    ובכן, אינני אולטרא שמאלני אלא סתם סוציאליסט מהאסכולה הישנה, מינוס לנין. אני גם לא מחפש "שותפות" עם דתיים כלשהם, אלא רק מנסה להחיל את המציאות החדשה על החשיבה השמאלית בישראל ולעורר ויכוח אמיתי על העתיד.
    אשר לצחנת ג’נבה, כמובן שלא דיברתי על הפגישונת שם. ה"צחנה" עולה מהכישלון הטוטאלי, ואין בה כדי לתקוף את הכוונות הטובות של היוזמים. פשוט, צריך להתקדם הלאה, לבחון את הכוחות בשטח, להבחין בין צבעים לבין גוונים ותתי-גוונים, לא לפחד מרעיונות חדשים ולא להשמיץ את אלה המאמצים את מוחם למצוא פתח של תקווה. רק תתרגל, ראובן, לעובדה שלא רק שנות השבעים אלא גם ספיחיהם כבר עברו מן העולם.

  19. אלישע הגיב:

    וראשית-התנצלות.
    בתגובתי הראשונה התייחסתי אל אבנרי כאל כותב המאמר, ומסתבר שטעיתי. סיבת הטעות (שלי) המשפט שהופיע במאמר: "כשייסדנו בשנת 75 את המועצה לשלום ישראלי פלסטיני". עד כמה שזיכרוני מגיע, את המועצה ייסדו אבנרי, מאיר פעיל, לובה אליאב, יעקב ארנון ויוסי אמיתי. לא היה זכור לי כי חיים ברעם היה בין המייסדים. אם טעות בידי, אני מתנצל.\
    לעצם הענייןף התפתח כאן דיון מרתק, ולי יש כמה הערות בנושא:
    עד כמה שאני מבין, הרי שדוברי החמאס מעולם לא התייחסו למצב של שלום בין תנועתם לבין היישות הציונית. לכל היותר היביעו נכונות להפסקת אש מוגבלת בזמן. אם טעות בידי, ומישהו מהמגיבית באתר,או וחיים ברעם יכולים להעמידני על טעותי, אחזור בי מדברי.
    יתכן שחיים ברעם, בקריאתו למשא ומתן עם החמאס מתכוון לומר כי עדיף להשיג מן האירגון הפסקת אש ממושכת, וכי הדבר הזה כשלעצמו יהווה הישג משמעותי. אם כ ך הם פני הדברים, הרי שיש לברך על היוזמה, משום שאם תימשכנה התקפותיו של החמאס על תושבי ישראל בצורת מתאבדים וטילי קסאם הרי שלא ירחק היום ומדינת ישראל תיתמוטט מלחץ המיתקפות הללו. לכן יש להתייחס בחיוב אל כל יוזמה שתביא להפסקת אש מכל סוג שהוא

  20. אלישע הגיב:

    לחיים שלום,
    מסכים איתך שיש לנסות ולבדוק. הרב יואל פורמן, רב היישוב תקוע, קיים דיאלוג עם אנשי דת מוסלמים, ואם אינני טועה חלקם לפחות היו מזוהים עם החמאס. האם מה שאתה מכוון אליו הוא משהו דומה?
    ושאלה נוספת- אני מסכים כי הפסקת אש עדיפה על סיבוב נוסף של מרחץ דמים. נשאלת השאלה אם המקסימום שאפשר להשיג מן החמאס (לדעתך) יהיה הפסקת אש? ואם כך איזה מחיר ידרש ע"י החמאס כתמורה, שהרי זהו משא ומתן שכל צד דורש (ומקבל) משהו מן הצד השני.

  21. יסמין הגיב:

    וראו את האפולוגטיקה, הקבלה וההבנה של הסיסמאות בדבר "פילסטין ערבית" ו"פילשתין איסלמית" של יואב בר חיים בשרשור אחר (לא חשבתי על הקשר לחיים ברם, אבל אולי בכל זאת יש).

  22. יורם בר-חיים לאלישע הגיב:

    לשאלתך בעניין מרקס, מרקסיזם ודת.
    ההציטוט המלא של מרקס אומר "הדת היא האופיום של ההמונים, היא דמעת המעונים", הסיפא משנה קצת את המשמעות, וכך גם העובדה שאופיום באותם ימים שימש כתרופה להרגעת כאבים…
    המשפט הזה בעצם אומר שהדת מהווה ביטוי לכאבם של הנדכאים ונסיון להרגיע אותו, ובמשתמע – היא איננה מה שיכול לרפא אותו…
    מרקס גם אמר בנוגע למלחמות הדת באירופה משהו כמו (אינני זוכר את המילים המדוייקות) שלא אכפת לו מהצד הקתולי או הפרוטסטנטי אבל אכפת לו באיזה צד עמדו בעלי האחוזות ובאיזה צד עמדו האיכרים.

    בין שמרקס צדק, טעה, או לא התייחס לכל המצבים אלא רק למצב קונקרטי שאותו ניתח, הדת מהווה בתנאי דיכוי מסויימים פלטרפורמה של התנגדות לדיכוי וביטוי לשאיפות שחרור. אותי לא צריך לשכנע שהדת לא יכולה לספק שחרור, ושהיא בעצמה אידאולוגיה של דיכוי, אבל יש אנשים שלא משוכנעים בזה, ובקרב העם המדוכא בפסלטין (אגב, זה נכון גם לגבי המזרחים, לפחות בתקופה מסויימת) לתנועות הדתיות יש תמיכה מצד אנשים רבים הרואים בהן דרך להשתחרר ויש להן תפקיד חשוב במאבק השחרור.
    כיוון שכך, יהיה זה מטופש להתייחס לתנועות הדתיות רק בהיבט של ריאקציה חברתית (שאין להתעלם ממנו) וחשוב להבין את תפקידן הפוליטי למלוא עומקו, אשר כולל את היותן חלק חשוב מהמאבק הפטריוטי של העם הכבוש, זו משמעות המושג "גופים פטריוטיים דתיים".
    כחבר בתנועה חילונית פלסטינין, אני לא עוסק ב"גינוי" או "תמיכה" בתנועות דתיות אלא במאבק על עמדותיי שלי ונסיון להבין נכון את תפקידן ועמדותיהן שלהן. ודאי שאינני מתכוון "לגנות" אותן באתר שרוב קוראיו שונאים את התנועות האלו מטעמים הפוכים לגמרי ממהמחלוקת שלי יש איתן.

    ולמגיבה מעליי, קחי קורס מזורז בהבנת הנקרא, ואולי גם תשימי לחכמתך את סייגי חז"ל.

  23. ליגאל הגיב:

    איתכם (הימין) אנחנו כבר מידברים, הרבה מעבר למה שהיינו רוצים, שהרי אתם השולטים.
    אתם מחנכים את ילדינו וכותבים את תכניות הלימוד שלהם, ממכם אנחנו צריכים לקבל רשות לכתוב היסטוריה שונה מזו שהימצאתם (ולא תמיד מקבלים), אתכם אנחנו מנהלים משא ומתן על הזכות לבנות בתים, לכם אנחנו מנסים כל הזמן להוכיח (לא ברור למה) שאנחנו "איכשהו בסדר" לפי איזשהם קריטריונים שאתם קבעתם.
    עם הכהניסטים שבקריית ארבע אנחנו אולי לא מידברים, אבל הכהניסטים שבבית הלבן הם אלו שקובעים את כל חוקי ה"הידברות" כאן.

  24. יגאל הגיב:

    מר ברעם היקר,

    אע"פ המאמר המעניין, הרי שוב מתבקשת השוואה, מטעמי סימטריה –> "ומה איתנו"?

    האם יש הידברות עם אנשי ימין?
    האם ניתן באותה צורה להידבר עם אנשי ברוך מרזל?

  25. יגאל למר ברעם הגיב:

    מר חיים ברעם היקר,

    עצם העובדה שביקרתי את המאמר לא אומרת בהכרח שהשקפותי ימניות, ועצם הרעיון פשוט מצחיק אותי. לעניות דעתי, והיא כנראה באמת עניה, אני קרוב הרבה יותר לדעותיך משהינך חושב.
    ברם, כפי שהינך קורא לדיאלוג נטול סטיגמות ודיעות קדומות עם גורמים אלו ואחרים בחמאס, באותה נשימה נדמה לי כי הביקורת העוקצת (טוב טוב, החובטת…) נגד הימין סובלת מאותה דוגמה. אולי ציינתי את המובן מאליו, אולם אני לא הבנתי כך מדבריך.

    אין בכוונתי ללמד סניגוריה על הימין ו/או על השלטון, דעותי רחוקות מדעותיו כמרחק מזרח ומערב.
    אולם אין בכך בכדי לקבל כל סוג של ביקורת פטרוניסטית ומתנשאת רק מפני שהיא באה מפיו של אינטלקטואל מצוחצח ורהוט מהצד השמאלי (והנכון…) של המפה הפוליטית (וסליחה מראש על הסיווג).

    אעפ"כ, יש אמת בדבריך, שבסופו של יום, השב"כ, הצבא ואף הממסד הפוליטי בישראל, יצטרך להידבר עם הכוח העולה בצד הפלסטיני, החמאס, כפי שגם החמאס בוודאי יבין זאת, במוקדם או במאוחר, וייתכן ששני הצדדים יצטרכו לרדת מהעץ האידאולוגי ולהיכנס לביתן הפרגמטיות.

    האם קיימת כיום סוג של הידברות עם החמאס מצד ארגוני שמאל בארץ? (ואין כוונתי לתנועות איסלאמיות ישראליות).

  26. אלישע הגיב:

    ליורם בר חיים:
    תראה יורם, אני אינני קורא גרמנית, ולכן לא אוכל להתייחס לפרשנות שאתה נותן לפתגם ההוא. אם הגרמני רןאה את התגובה הזו, ויכול לתרום לדיון אולי נוכל לרדת לשורש העניין. במידה ואתה אישית קורא את מרכס בשפת המקור הרי שזה עניין אחר.
    בעניין אחד אינך מדייק: נכון שהאופיום שימש פה ושם כמשכך כאבים, אבל שימושו העיקרי היה, כמו היום, להתמסטלות נטו. זו אגב הסיבה שהוא הוצא אל מחוץ לחוק בתחילת המאה העשרים אם אינני טועה. תסכים איתי שאין שום סיבה להוציא אל מחוץ לחוק תרופה לשיכוך כאבים. אחרי הפתיח הטרחני הזה ברור הוא שמרכס גזר גזירה שווה בין הדת, המשכיחה מן ההמונים את המציאות וגורמת להם להזיות, לבין הסוטול הנגרם כתוצאה מעישון מיקטרת או שניים של אופיום.
    בעניין החמאס ואלה שאתה מכנה פטריוטים איסלמיים: על פי תגובותיך באתר אתה מצוי היטב בזרמי המחשבה החשובים (אידיאולוגיים ודתיים) המשוטטים ברחבי המזרח התיכון. החמאס אינו תנועה "מקורית" כמו שנוטים לחשוב, ואין היא מין אנדמי של איסלאם עזתי מבית מדרשו של השייך המצפצף ההוא. היא סניף, או שלוחה, של "האחים המוסלמים" המצרית. עד כמה שאני מכיר את השקפת העולם של האחים המוסלמים על פי כתביו של אל בנא המייסד היא מתייחסת אל היהודים כאל נטע זר, מזהם, שאין מקומו בפלסטין. בהתאם לכך גם מצע החמאס מגדיר פלסטין כהביטאט איסלמי, שליהודים אין בו מקום.
    עכשיו ככה: ללא קשר להיותך חילוני או דתי או מרכסיסט, הרי אינך סבור כי יש לקיים את מה שהחמאס מטיף אליו- סילוק הגורם המזהם (היהודים) מן השטח שמן הים התיכון ועד לנהר, שהרי עד כמה שאני מבין אתה והתנועה שבה אתה חבר מטיפים למדינת כל אזרחיה, עם דומיננטיות קלה לצד הפלסטיני. איך שני הדברים האלה יכולים לדור זה לצד זה? האם אין כאן סתירה?
    אבל יתכן שאני טועה, ואכן החמאס יסכים להתפשר, ויבטל את תביעתו להעיף את היהודים (הקולוניאליסטים לשיטתך ולשיטתם) לארצות מוצאם, ויסכים להשארת היהודים בפלסטין, במעמד של ד’ימי. האם מבחינתך הדבר הזה תואם את השקפתך, או אולי אני טועה?
    לסיום אבקש ממך טובה אישית קטנה: אל תביא לי את הנימוק החבוט "שגם ברוך מרזל (הרשע) רוצה להעיף מפה את כל הערבים" אתה הולך לנהל משא ומתן עם החמאס, ולא עם מרזל.

  27. איריס הגיב:

    דווקא מקריאת הטקסט במקור הגרמני, עושה רושם שיורם בר חיים צדק: מרקס מדבר על כך שהדלות והעוני הדתי הם ביטוי של זה של המדוכא והדרך שלו לצאת ממצבו, היא האופיום שלו כמשכך כאבים דווקא ולא כמשהו מסמם.
    האופיום שימש כמובן לשני הדברים, כי אז לא היו שווקים של הירואין כמו היום והיה קשה יותר להגיע לאפגניסטן (רק בשביל הדמוקרטיה כמובן…) וסיני ולזקק חומרים שטובים רק להתמסטלות.
    אין לי כל כך הרבה זמן לעמוד על כל מילה בתרגום כרגע, אבל מאוחר יותר אתעמק בענין ואתן תשובה יותר מסודרת, למרות שהטקסט בלי ספק כבר תורגם לעברית ע"י טובים ממני.

  28. ממעמקים הגיב:

    העיון האקראי בכתבי אלישע מזכיר לי את "דבר התנועה" של מלומדי האוריינטליזם המזרחנות-בטחוניזם. העולם הערבי נתפס כגוש מעצבן שנע בין לאומיות פן ערבית (רע ליהודים) ובין פן איסלמיות (רע ליהודים אבל קצת פחות אולי). נאצר מחד, האחים המוסלמים מאידך, והאימפריאליזם של הנפט בידי המעצמות ובעיקר ארצות הברית. לפי השיטה, הערבים שונאים אותנו והם מגעילים סתם, האסלאם שונא אותנו על פי שיטתו הדתית, והאמריקאים רוצים נפט ואפשר איכשהו לתמרן בין כולם בעיקר על ידי סכסך ומשול. המיעוטים הלא ערבים ולא מוסלמים הם בני ברית טבעיים לשיחוד וניצול בחרחור מהומות, והיהודים לפי השיטה המורכבת הם גזע נבחר, למרות שהדת היהודית זה סרח עודף מיותר (במיוחד עם כל הדיברות האלה שאסור זה וזה וזה וגם אסור לאכול מה שרוצים). העליונות כמובן היא קצת יותר לאשכנזים, או הרבה יותר, אבל הספרדים יכולים להיות חיילים לא רעים עם קצת הכוונה. "הם מכירים את הערבים" וגם יודעים ערבית תודה לאל, חוסך זמן ולימוד. בעיות מהסוג הזה פותרים בהרבה אלימות, כי הקם להרגך השכם והורגו, ובכלל כל מי שמוכר לך לוקשים על כוונות טובות ושלום ואחווה הוא שקרן ומסוכן. מי שלא מסכים עם הניתוח הזה, הוא בוגד, או מנוון, או תלוש, או שונא את עצמו (בגלל שהתרגל בגולה). והעיקר, זה משחק של גברים.

  29. שמעון הגיב:

    יורם בר-חיים מסלף את דברי מארקס.

    הינה הציטוט של מארקס במקור (מתוך ביקורת פילוסופיית המשפט של הגל):

    Das religiöse Elend ist in einem der Ausdruck des wirklichen Elendes und in einem die Protestation gegen, das wirkliche Elend. Die Religion ist der Seufzer der bedrängten Kreatur, das Gemüt einer herzlosen Welt, wie sie der Geist geistloser Zustände ist. Sie ist das Opium des Volks.

    לא ‘סיפא’, לא ‘דמעת המעונים’ ולא בטיח.
    הסיפא של המשפט היא ‘הדת היא האופיום לעם’ נקודה.

  30. חיים-ברעם הגיב:

    התגובה "ליגאל" לא הייתה שלי, מצטער.

  31. יורם בר-חיים לאלישע הגיב:

    לא קראתי את מרקס במקור, ההוגה המרקסיסטי החשוב היחיד שקראתי טקסט שלו במקור הוא עבדאללה עלי אלח’אמרי (וגם משהו של מנצור חיכמת, אבל הוא לא-לניניסט במפורש כך כך שאין לו סיכוי להיות קאנוני).

    לעצם העניין, בוא נתחיל מהסוף, אני לא עומד לנהל משא ומתן עם חמאס ולא, להבדיל, עם מרזל. לגבי חמאס, זה בעיקר בגלל שבניגוד לרוח הנושבת מדבריו של חיים ברעם (ומפתיעה אותי) אני לא רואה עצמי כדיפלומט צללים המייצג מול הפלסטינים את "ישראל שהיתה צריכה להיות". חמאס היא התארגנות פוליטית בקרב האנשים שאני שותף למאבקם ואין ביני לבינה סיטואציה של משא ומתן.
    באשר לשאלה (השונה משאלתך הקודמת) האם חמאס מעוניינים לגרש יהודים, ובכן, זו לכל הפחות לא דרישתם הפוליטית. גם אם חמאס רואה בפלסטין "וקף אסלאמי" מסוג כלשהו הרי שבהקשר זה אין הבדל בין יהודים לנוצרים וחמאס בשום פנים ואופן לא קוראת לגירוש של נוצרים, נהפוך הוא, היא למשל גינתה בכרוזים שלה התנפלויות ספוראדיות (מינוריות) על נוצרים. המעמד שרוב תנועות האסלאם הפוליטי נותנות למיעוטים דתיים אינו מקובל עליי כי אינו עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, אבל הוא גם לא גירוש.
    במקום מיפוי השלוחות המפוקפק, ראוי להבחין בין תאולוגיה לבין פוליטיקה אצל כל ארגון דתי פוליטי, לדוגמא – ראאד צלאח ועבדאללה נימר דרויש מאמינים באותה תאולוגיה בדיוק והיו יחד באותה תנועה, ועמדותיהם הפוליטיות שונות למדי. לא כל אמירה (ואפילו לא כל פתוה) של מישהו מהאחים המוסלמים במצרים מהדהדת בעמדות הממשיות של חמאס בפלסטין. אם אתה רוצה דוגמא קיצונית לאבחנה כזו, חיזבאללה נתפס בישראל כשלוחה של איראן והם אכן אותו זרם תאולוגי (פורמאלית), אבל העמדות שחסן נסראללה (וגם המופתי השישעי של לבנון) הביע בשאלות של דת ומדינה הן שונות לגמרי ממה שיש באיראן. להבדיל, גם מימ"ד וכ"ך מחזיקות באותה תאולוגיה (ושתיהן הוקמו על-ידי פורשי מפד"ל) ויש להן עמדות פוליטיות שונות.

  32. יאיר לחיים ברעם הגיב:

    הנה לך חיים ברעם, פרטנר מהחמאס הפוליטי, לא הצבאי. לא משהו מחתרתי, אלא מי שמשודר בטלויזיה הפלסטינית בדרשה המרכזית של יום שישי(צפיית שיא). שיהיה לך בהצלחה במשא ומתן איתו.

    — קישור —

  33. יורם בר-חיים לשמעון הגיב:

    הנה הציטוט באנגלית :

    Religious suffering is, at one and the same time, the expression of real suffering and a protest against real suffering. Religion is the sigh of the oppressed creature, the heart of a heartless world, and the soul of soulless conditions. It is the opium of the people.

    כלומר, מה שציטטתי אינו נכון מילולית אבל נכון לחלוטין לגבי רוח הטקסט. אני מתנצל על הטעות וההטעיה המילולית ומכפיל ומשלש את דבקותי בפרשנות.

  34. שמעון ליורם הגיב:

    כדאי שתתעמק בקטע של מארקס הקודם לפיסקה עם האופיום:

    Die Religion ist die allgemeine Theorie dieser Welt, ihr enzyklopädisches Kompendium, ihre Logik in populärer Form, ihr spiritualistischer Point-d’honneur, ihr Enthusiasmus, ihre moralische Sanktion, ihre feierliche Ergänzung, ihr allgemeiner Trost- und Rechtfertigungsgrund. Sie ist die phantastische Verwirklichung des menschlichen Wesens, weil das menschliche Wesen keine wahre Wirklichkeit besitzt. Der Kampf gegen die Religion ist also mittelbar der Kampf gegen jene Welt, deren geistiges Aroma die Religion ist.

    "הדת היא התיאוריה הכללית של העולם הזה, המכלול האנציקלופדי שלו, ההיגיון שלו בצורתו העממית… ההצדקה המוסרית שלו, ההשלמה החגיגית שלו… היא ההתגשמות הדימיונית של המהות האנושית… המאבק בדת הוא לכן באופן בלתי ישיר המאבק נגד אותו העולם שהדת היא הניחוח הרוחני שלו."

    תמהני איך אתה רוצה להיאבק בדתם של ‘הזרמים הפטריוטיים’ ולהסביר לציבור הערבי שמה שהם מטיפים לו הוא למעשה ההצדקה של עמק הבכא וה’ניחוח הרוחני’ (=אופיום) שלו כדי למכור את עמק הבכא הזה לעם ‘בצורתו העממית’.

    השמאל האיראני, למשל, שהתחבר ל’זרמים הדתיים הפטריוטיים’ א-לה-חומייני ‘נגד האימפריאליזם’, למד להכיר אותם מהר מאוד במרתפי העינויים ומול כיתות היורים. הוא אחראי במידה רבה למה שקרה באיראן ב-25 השנים האחרונות.

    אני תוהה אם זה הגורל שאתה מועיד לחבריך בשמאל.

  35. לאיריס הגיב:

    ממעמקים, כתבתי (אירית) ממקום של קצת ייאוש לקרוא שוב את התעמולה הזו והפעם באתר הגדה, מפי אלישע. מה שמדכא יותר זה להיווכח שאותה תמונת עולם רדודה עדיין שולטת בכיפה גם אחרי ששתינו סיימנו מזמן את שתים עשרה שנות הלימוד. אותו תקליט שבור, רק הדוברים מתחלפים, ואפילו הטון נשאר זהה. כמו שיכפולים היוצאים מבטן סמויה. יש אכן מידה רבה של צביעות ביחס בישראל לדת (היהודית) לעומת הפתיחות ואפילו הרעב למסגרות דומות שאינן יהודיות. גם לי נכונה הפתעה בתחום זה, כאשר התלהבתי לפרק זמן מאיזה גורו הינדי, והאשרם היאפי שלו. מורה שלי, שהיא הודית במוצאה ומאד חכמה, צחקה ואמרה שיוגה זה נחמד, אבל כוהני הדת האלה ומשנתם הובילו לדיכוי ואפליה קשים מאד בהודו, וללאומניות חשוכה ואנטי מוסלמית, עד היום הזה. שאלה נוספת היתה "נו, מה עושים עם כל השלווה והרוחניות שמקבלים באשרם"?" וכולי וכולי, בשבילה זה היה מוקצה מבחינה פוליטית, דוקא כהודית הינדית כמובן. אז הבנתי בעצם, שתמיד קל יותר לחבק רוחניות זרה, במובן זה שהיא אינה חלק מהשיטה החברתית והפוליטית של אותו אדם. יש גם משהו קצת פחות מרתיע, בחיצוניות בלבד, באנשים דתיים נוצרים. בדרך כלל אין תביעות על התנהגות (לבוש, הפליית נשים כמעט לא קיימת במסגרת החיים המשפחתיים), והם נראים "נורמאלים". בארצות מוצאם הם לוקים בדיוק באותה בעייתיות כמו ש"ס, בתחום ההפלות ותחומים נוספים. המעניין בעיני הוא הצימוד של דתיות מתעוררת וכסף גדול, בארצות הברית. בניגוד לניתוח של מרקס, האוונגליסטים למשל אינם דוקא משכבות המצוקה. אולי זה היה פעם כך. הם בהחלט מגיבים לניכור, ועונים על ההגדרה הרחבה שלו (התרסה ל soullessness),.

  36. איריס הגיב:

    ליורם ושמעון,
    התרגום באנגלית נראה מדוייק למקור ופותר את המחלוקת: מרקס אומר בבירור שהדת היא ביטוי ומחאה לסבלו של המדוכא. כלומר המדוכאים לא מסניפים דת כדי לברוח אלא היא משמשת כמחאה, זאת אומרת שיש כאן משהו שמנסה להתריס ולא לברוח.
    זה ההקשר שבו חשוב גם לראות צמיחה של תנועות כמו החמאס או ש"ס. הן לא במקרה מורכבות מאנשים מדוכאים. פרות הבשן אכן צעקו "רק לא ש"ס" וקראו לעצמם שמאל, אבל עם פונדמנטליסטים נוצרים לבנים עשירים פתאום נעלמת הבעיה של הדתיות והנאורות עלק.
    ול"מעמקים":
    חבל שאת/ה לא מזוהה, הצלחת לסכם את כל מה שלמדתי בבית הספר היסודי ובתיכון במשך תריסר שנים בכמה משפטים קולעים וקצרים. פשוט מייאש.

  37. לאיריס הגיב:

    כן, לפעמים מעניין לא לכתוב את השם, שאז ההתייחסות היא אוטומטית קצת. אני בכל זאת מתעקשת קצת שהנצרות מבין השלוש היא הכי פחות מפלה נשים לרעה. הזנות היא תוצאה של קפיטליזם ניכור ותיעוש לא כל כך מובנית בנצרות. וגם ביהדות היתה זנות מאז ומתמיד. וגם לא ברור אם להחזיק כמה נשים זה לא זנות בצורה אחרת. בנצרות לא היתה פוליגמיה (ביהדות עד לפני כמאה שנה כן, וגם היום זו תקנה עם חריגים). בנצרות בכל זאת אין תפיסת האשה כ"טמאה", כמובן יש בעיות, כיון שנשים הופלו לא רק על רקע רוחני אלא בעיקר כתוצאה מחולשה ביולוגית. נישואין קתולים מגינים על האשה מפני גירושין חד צדדים שנהוגים באסלם ובמידה מסויימת גם אצלנו. (יכול לשאת אשה על פניה בנסיבות מסויימות או לגרשה אם אין ילדים ויד "מורדת" וכל מיני דברים). אז מהצד הזה, יש עדיפות. בכל מקרה זו לא סיבה להתנצר.

  38. איריס הגיב:

    לאירית,
    מסכימה איתך סך הכל על הגורמים להזניה של נשים, אלא שכוונתי לומר שמערכת הדת הסגורה מגינה עליהן כמו שציינת לגבי איסור על גירושין בנצרות הקתולית. אני גם מסכימה שהנצרות (וזה להבדיל מהכנסיה) היא דת אנושית יותר, אם לזה התכוונת, וזה נראה לי מכיוון שזו דת מאוחרת יותר, כלומר היא התפתחה מאוחר יותר באנושות והיתה צריכה להתמסד מול עולם שונה מזה שמולו התמסדה היהדות למשל. עלי הנצרות מועדפת באופן כללי כיוון שהיא לא עניין של דם, והחלק היהודי שלי מעדיף את זה דווקא. זה שנולדת להורים נוצרים לא עושה אותך לכזו, וההצטרפות לעומת זאת מאוד קשה לטעמי, דווקא משום שהיא לא טכנית.
    בכל מקרה העולם מלא באנשים דתיים וזה צורך אנושי בסיסי כנראה שעוד לא נמצא לו התחליף הראוי ואת זה כדאי כבר לקבל ולא להלחם בזה כל הזמן, לפחות כל זמן שאין אלטרנטיבה טובה יותר להציע.

  39. דניאל הגיב:

    חיים ברעם כותב, "רוב אנשי השמאל שהגדירו את עצמם כציונים נשרו בהדרגה מהמועצה לשלום, כדי שיוכלו לעבור בביטחה לתנועות שבתוך הקונסנזוס הציוני כמו ר"צ (רן כהן), מפ"ם (יאיר צבן) ואפילו מפלגת העבודה (לובה אליאב). האנשים האלה הידרדרו עתה עד לתמיכה אקטיבית או פסיבית באריאל שרון או גרוע מזה, באהוד ברק".

    דבר זה, צריך בהחלט לשמש דוגמא נוספת והוכחה לכך, שאין חיה כזאת, "שמאל ציוני". או ציוני –> או? שמאל. רן כהן, יאיר צבן וחבריהם, הם ימין מתון; לא שום שמאל!

    כעת – לעניין המאמר… אז ככה: אני מסכים, בהחלט, עם הצורך לתמוך באסלאם, מעצם העיקרון, שאנו מחוייבים תמיד, מעצם היותנו אנשי שמאל "רדיקאליים" (=א?מ?ת??י??ים), לעמוד לצד ה"אנדר-דוג". יחד עם זאת!, אל לנו להתעלם מן העובדה, שראשי היהדות, הנצרות והאסלאם, דווקא מצאו גם-מצאו לעצמם נושא משותף… כפי ששמענו לא מזמן… ע"ע ירושלים, מצעד.
    ככה שאם אתה מציע כאן, הידברות בין הומופובים יהודיים להומופובים אסלאמיים – זה כבר קיים, והלוואי שלא היה!! קרי – עם כל הכבוד לשלום, ל?א ע?ל ח?ש??ב?ו?נ?נ?ו?. חובה עלינו לתמוך בכוחות המתקדמים, המביאים לחילון בכל חברה שהיא – תוך שאנו מזכירים, שוב ושוב, את הברית הטבעית, הקיימת בין כוחות הריאקציה, בכל מקום ואתר, גם אם הם, כרגע, לכאורה לפחות, נאבקים ביניהם (או עושים הצגה של מאבק, תוך שהם, שניהם, מחסלים את ה"פיונים", האחד של רעהו –> אותנו, האוכלוסייה האזרחית…). אני בהחלט בעד דיאלוגים, בעד משא-ומתן עם כל מי שלא יהיה, בכיף, כמה שיותר, גם עם החמא"ס, גם עם הג’יהאד, גם עם כולם – אבל, וזה אבל גדול: במקביל ותוך כדי כך, ש?ו?מ?ה עלינו להיאבק, בכל הכח, למען חיסול הסקסיזם וההומופוביה, באשר הם! עלינו להיאבק למען חילון כ??ל החברה, החיה בין הים לנהר, כאילו אין אפארטהייד, ולהיאבק נגד האפארטהייד, כאילו אין סקסיזם והומופוביה, בחברה המוסלמית כביהודית, כאחד.

    ואיך משיגים זאת… נו, שוין.
    שאלה טובה.

  40. חיים ברעם הגיב:

    עד כמה שידוע לי האיסור ביהדות על פוליגמיה נקבע כבר במאה ה-11 על ידי הרב גרשום מאור הגולה (חרם דברנו גרשום).
    אני רוצה להזכיר שוב שמאמרי לא נכתב מתוך זיקה לדת כלשהי (אני אתאיסט מושבע) אלא כדי להתכונן לעידן האיסלמי בפלסטין. מה נעשה אז? האם השמאל יצטרף למרכז הלאומני ויישבע אמונים להגמוניה האמריקאית?

  41. דניאל לאירית הגיב:

    כן, אירית – זה באמת קשה, לקבל את הדוסים אצלנו. מעניין למה… הממם, אולי בגלל, שנשים אצלם נחשבות לטומאה, והם סוגדים לספר, בו כתוב, שצריך לסקול הומואים וטראנסים למוות?

    חומר למחשבה…

    אוה, ובנגע לאמריקה – אז ככה:
    א’ – עוסאמה בין-לאדן אומן במחנה אמריקאני (להילחם נגד ה"אדומים" באפגניסטאן), כמו גם המולה מחמד עומר.
    ב’ – עד ל-11 לספטמבר 2001, ה"פופולאריות" של ג’ורג’ דביליו היתה בזבל.
    ג’ – אחרי ה-11 לספטמבר 2001, הפופולאריות של ג’ורג’ דביליו דנן הרקיעה שחקים.
    ד’ – הקלטת, בה נראים עוסאמה בין-לאדן וסגנו משוחחים, שיחת-רעים קטנה, בדבר פיגועי ה-11 לספטמבר 2001 דנן, היתה הדבר הכי-הכי מפוברק, שראיתי בגלגולי הנוכחי.
    ==============================
    המסקנה?

    לכל הפותרים נכונה את החידה, יוענק שי: האתר, בו מוצג הדבר, בצורה מאירת-עיניים ביותר…

  42. דניאל הגיב:

    לראובן קמינר: יוזמת ז’נבה היתה, אמנם, רעיון מצויין – אבל, עליה השלום.
    ההתנחלויות הגדולות והמבוססות, קבועות כבר במקומן. זהו-זה, נגמר. ולפיכך, אל תאמר עוד, "המאבק בכיבוש" – כי אם, "המאבק באפארטהייד".

    לאיריס: גם אני צעקתי "רק לא ש"ס", ודעותי על פרות-הבשן ידועות לך היטב, סבורני. אמנם, לפני שש שנים עדיין לא הבנתי, שצריך אני לצעוק גם, "רק לא שינוי", אבל זה רבים וטובים, עוד לא הבינו אז… "שינוי" נתפסה אז כמר"צ ב’, קרי – מפלגה, שאמנם היא ציונית וימנית, אך מתונה ו – נו, אפשר לחיות איתה, יותר מאשר עם כל יתר המפלגות היהודיות. ש"ס היא פרי-הבאושים, של יחס האליטות האשכנזיות הארורות האלה משנקין לכל מי, שאיננו לבנבן טהור (או משתאכנז מתרפס) ושל מדיניותן, החברתית-כלכלית, של כלל ממשלות ישראל, מאז תש"ח ועד תשט"ח. וכל מי, שבעד שיתוף-פעולה עם הפשיסטים ההם מאמריקה (או עם לה-פן ויורשי-מוסוליני) הוא בעצמו פשיסט, נקודה. זה פשוט מאד.

    לאירית: מלבד בעיית הסקסיזם – ממנה יש לרפאם, כמובן, מיידית!! – ההינדואיזם היא אחת הדתות היפות ביותר, הנעימות ביותר, שקיימות… בטח ובטח שעדיפה היא, על כל המונותאיזם של התנ"כניקים המערביים… (לעניין זה מערב: מן הצד הלא-נכון, של עמק האינדוס – והלאה, כל מה שמבוסס, איכשהו, על המונותאיסטים ותרבותם) אם-כי – טוב, נו, הכל עדיף *עליו*.
    והלאומנות ההודית היא בכלל פרי-הבאושים, של הרעל המערבי, האירופאי, שנכנס לשם עם הבריטים… בדיוק כמו הרעל המערבי, המוסלמי, שנכנס לשם איזה אלף שנה קודם, עם המוסלמים. לפני פלישות אומללות אלה, של רעלי-המערב הריאקציונרי, היתה הודו מקור כל היופי בתבל. וזאת עובדה.
    כמובן שהיום, עם חדירת הרעל המערבי, הפכה, גם שם, הדת לאמצעי לעשיית-כסף… וכמו שנאמר, "השכינה, אצלו זה עיי-סק"…

    לאלישע: ההבדל הוא, שתרבות הודו (בטרם הושחתה ע"י המערב החומרני) היא היופי והאור, ואילו המונותאיזם – הוא הבערות והחושך. פשוט מאד. מה כבר אפשר לעשות.
    אוה, ורק לידיעתך: בג’ייניזם ההודי, בהינדואיזם ויותר מכל – בדאואיזם הסיני (מקור החכמה עלי-אדמות), מופיעים במפורש(!) דברים, אותם מגלה, רק כעת, המדע המודרני…

    ידע עתיק, שהוסווה באמונות עממיות ומתגלה עכשיו שוב? אולי…

  43. אירית הגיב:

    באמת לא יודעת מתי בדיוק גרשום תיקן מכל מקום, אפשר גם תמיד לבטל את התקנה…(ושמעתי על כך בדיחות שעוררו אצלי תחושות לא נעימות). האסלאם דוקא המאוחר מבין כולנה, אבל נידמה לי שזה לא העוקץ. הנצרות פשוט יותר נאורה, והנה היהדות אפילו היום תקועה עם השוביניזם שגם הוא התלבש במחלצות לאומיות חילוניות ציוניות וחזר אלינו בדמותם של גנרלים במקום רבנים.יש מקום לחשוד שישו הוקע והוקא גם בגלל ההקלות לנשים, ואני לא אומרת את זה בבדיחות דעת. המניעים הלא מודעים הם החזקים תמיד מכל משנה וטענה שהעלו רבנים נגדו. זה אולי קצת מסביר את הגישה המקלה של שמאלנים נאורים לכהני דת נוצרים, אם כי לדעתי הפקטור המכריע הוא הכסף שלהם ומוצאם האמריקאי.
    חיים ברעם צודק – נותרנו עם עולם צר מאד. הגמוניה אמריקאית או חומייניזם למינהו. למעשה אפשר היה לצפות זאת כבר במהפכה של איראן. ישראל תמיד יוצרת חיץ ברור בינה ובין איראן, אך הנסיבות דומות מאד ואולי הבחירות יהיו דומות אף הן. השמאל הרדיקלי בחר לתמוך במהפכה הדתית על פני השחיתות של השאה והאימפריאליזם ובחירה זו מופנית נגדו תמיד בכל דיון פוליטי. לדעתי, צריך להתנגד לצמצום הכפוי הזו בין הברירות, וליצור כיוונים נוספים. לא חשוב כל כך כרגע הויכוחים הדקים על ניואנסים אלא ההתנגדות לצמצום העולם לשתי ברירות שאמריקה כופה עלינו.

  44. עופר יהלום הגיב:

    התהליך שעובר כיום החמאס מזכיר את התהליך שעבר אש"ף במהלך שנות ה-70, מגוף טרוריסטי המייצג מיעוט ניכר מבין הפלסטינים ובתחרות עם גופים אחרים (תומכי ירדן ונאצריסטים דאז), אל ליבו של הקונצנזוס בחברה הפלסטינית.

    וכמו אז גם היום אומרים ראשי השלטון בישראל ש"לעולם לא ננהל מו"מ עם אנשי הטרור", "ההתחזקות שלהם מראה שאין עם מי לדבר", וכן הלאה. אבל מה לעשות שכנראה אצל החמאס המעבר מארגון טרור לתנועה פוליטית הוא הרבה יותר מהר מאשר היה באש"ף, ולו מהסיבה שחלק ניכר מן הפלסטינים, לפי כל הסקרים, מאסו בדרך זו ומבינים שלא תוביל אותם לשום מקום.גם עצם ההשתתפות של החמאס בבחירות גורמת להם לזנוח בהדרגה את הדרך הצבאית, ירצו או לא, ואם ינצחו בבחירות לא תהיה לממשלת ישראל ברירה אלא לנהל איתם מו"מ כנציגים הנבחרים של הפלסטינים.

  45. אלישע הגיב:

    אתה צודק דניאל-אחרי השלב של הלניניסטי של חד"ש תבוא ההתפכחות כמו שזה קרה במשטרים הלניניסטיים בבריה"מ לשעבר ובארצות מזרח אירופה, וישראל תשוב להיות דמוקרטיה. לא נוכל למנוע זאת. יש דברים, שפשוט-נועדו להיות.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים