ברגע שהרמטכ"ל החדש, דן חלוץ, נכנס רשמית לתפקידו, מחיתי עם קבוצת מפגינים מול שער משרד הביטחון על מינויו. הסיסמה היתה: "יש לך דם על הכנפיים" – תזכורת לדברים שאמר אחרי שחיל האוויר הטיל את הפצצה במשקל טונה על אזור מגורים בעזה, כדי להרוג את פעיל החמאס סאלח שחאדה. הפצצה הרגה, כזכור, גם 14 פלסטינים אחרים, מהם תשעה ילדים. כשנשאל אז חלוץ מה הוא מרגיש כשהוא משחרר פצצה כזאת, הוא השיב: "מכה קלה באווירון". הוא הוסיף שהוא ישן אחרי זה בשקט. אינני חושב שאדם המתבטא כך צריך להיות המפקד העליון של צה"ל.

זאת לא אומרת שקודמו היה יותר טוב. אפשר להחיל עליו רק כלל האומר: "כל בעל תפקיד רע – מחליפו יכול להיות גרוע ממנו". (זה מזכיר, כמובן, את הגביר הרשע שמת, ואיש לא היה מוכן לומר עליו טובות, כפי שנדרש בהספד. לבסוף התנדב מישהו להספידו ואמר: כולנו יודעים שהאיש היה רשע מרושע, גזלן וקמצן, אבל בהשוואה לבנו הוא היה מלאך!").

עוד לפני שהספיק לפשוט את מדיו, שיחרר הרמטכ"ל היוצא, משה "בוגי" יעלון, מטח של הצהרות, שהעידו על אופיו והשקפותיו. בראיון שהעניק לארי שביט, עיתונאי ימני ב"הארץ", הכריז:

1. "אם לא ניתן לפלסטינים עוד ועוד ועוד, תהיה התפרצות אלימה. יש סבירות גבוהה למלחמת טרור שנייה … דין כפר סבא יהיה כדין שדרות. גם תל אביב וירושלים".
   
   
2. "מה יהיה אחרי ההתנתקות? … פיגועים מכל הסוגים, ירי, מטענים, מתאבדים, מרגמות, קסאם … יצאתם מעזה? שקט. תצאו מיהודה ושומרון? יהיה שקט. תצאו מתל אביב, בכלל יהיה שקט … (הצד הפלסטיני) מדבר על צפת ועל חיפה ועל תל-אביב".
   
   
3. "הפרדיגמה של שתי מדינות לא מביאה ליציבות. לא … (פיתרון זה) לא רלוונטי. לא רלוונטי … היא תהיה מדינה שתחתור תחת מדינת ישראל. משם יימשך העימות".
   
   
4. "מדינת ישראל מוכנה לתת לפלסטינים מדינה פלסטינית עצמאית ואילו הפלסטינים לא מוכנים לתת לנו מדינה יהודית עצמאית … כל הסכם שתעשה הוא נקודת המוצא לאירידנטה (התקוממות) הבאה. לסכסוך הבא. למלחמה הבאה".
   
   
5. "הקמת מדינה פלסטינית תוביל בשלב כלשהו למלחמה. מלחמה כזאת עלולה להיות מסוכנת לישראל. הרעיון שאפשר לקיים עד 2008 מדינה פלסטינית ולהשיג יציבות מנותק מהמציאות ומסוכן … החזון של בוש מנותק מהמציאות".
   
   
6. "(אז מה כן?) תהליך הרבה יותר ארוך, שיחייב קודם כל מהפכת ערכים בצד השני … אני לא רואה סיום לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדורי".
   
   
7. "אבו-מאזן לא ויתר על זכות השיבה … לחזור לבתים, לחזור אל הכפרים … משמעות הדבר שלא תהיה כאן מדינה יהודית … אפילו אבו-מאזן לא מוכן לקבל כאן מדינה יהודית".
   
   
8. (על הדמוקרטיה הפלסטינית) "זו דמוקרטיה? זה כנופיות!"
   
   
9. "קיימת אפשרות שצה"ל ייאלץ (אחרי ההינתקות) לחזור לרצועת עזה".

והחזון הכללי: "אנחנו חברת מאבק. החרב שלנו חייבת להיות שלופה. יום-יום היא חייבת להיות שלופה … חברת-מאבק. בלי אשליות. בלי אמונות-שווא שנפתור זאת במהלך כזה או אחר. לא, זה לא ייפתר".

מה זה מזכיר? זהו העתק כמעט מדויק של הנאום שנשא משה דיין במאי 1955 על קברו של רועי רוטנברג. משה יעלון היה אז תינוק. כמו הבורבונים, הוא לא שכח דבר ולא למד דבר מאז.

אפשר להתייחס אל האמירות האלה בציניות. יעלון מלא זעם על אריאל שרון ושאול מופז, שני האנשים שהדיחו אותו מתפקידו אחרי שלוש שנים, במקום להעניק לו שנת כהונה רביעית, כמקובל.

מכיוון שהנסיגה מעזה היא הבייבי של שרון ומופז, יעלון מנסה לטרפד אותה.

אפשר להרחיב את הגישה הצינית ולומר שיעלון מבטא את רוח הצבא, והצבא אינו מעוניין בשלום. שום ארגון אנושי אינו שואף למצב שבו הוא יהיה מיותר. להפך, הוא שואף למצב שבו הוא יהיה נחוץ יותר ויותר. לכן אין הקצונה הבכירה של צה"ל מעוניינת באמת בפתרון של שלום.

ולראייה: אחרי שהתפרסמו הדברים האלה, ביום פרישת יעלון מתפקידו, הוא זכה להפגנה אדירה של תמיכה וחיבה מצד עמיתיו. איש מהם לא הסתייג, אפילו לא בעילום שם.

אבל הגישה הצינית אינה מביאה להבנה מעמיקה. היא מתעלמת מזה שהתופעה חורגת מאינטרסים אישיים מודעים. עובדה היא שהצבא מחנך למלחמה, הוא כולו חושב במושגים של מלחמה. גנרל אמיתי כלל אינו יכול לתאר לעצמו מצב של שלום. זה שנים רבות לא השמיע אף גנרל חשוב אחד (מלבד עמרם מצנע ועמי איילון) הכרזה שממנה ניתן להסיק שהוא מאמין באמת בשלום.

זה חמור משני טעמים:

ראשית, מפני שיעלון מייצג קבוצה אליטיסטית שיש לה השפעה עצומה בחברה הישראלית. באמצעות מאות האלופים בדימוס שולטת "מפלגת הגנרלים" בכל הצמתים הפוליטיים והכלכליים במדינה, החל בממשלה, בכנסת ובמפלגות וכלה במרבית החברות הציבוריות והפרטיות הגדולות.

שנית, מפני שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ משתתפים בישיבות הממשלה, והערכותיהם מכתיבות למעשה את צעדיה. השקפת עולמו של הרמטכ"ל אינה עניין פרטי – יש לה השלכה עצומה על התנהלות המדינה כולה.

במשך שלוש שנים היה יעלון המפקד העליון של צה"ל. בתקופה זו כוסתה הגדה המערבית ביותר ממאה "מאחזים". אחד ממקימי המאחזים העיד בסדרתו של חיים יבין שכל המאחזים הוקמו בהנחיה של צה"ל, לפי תוכנית אסטרטגית מגובשת, כדי לבתר את הגדה לאורכה ולרוחבה ובכך למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית. דבריו אלה של יעלון מסבירים את הרקע האידיאולוגי לכך.

כאשר מאמין הרמטכ"ל שהשלום אינו אפשרי, לא עכשיו ולא בעתיד, מובן שכל עצותיו לממשלה – עצות שהן כמעט בבחינת הוראות – מושפעות מאמונה זו.

מדבריו של יעלון נובע שאין, וגם לא יכול להיות, פרטנר פלסטיני. בעניין זה יש תמימות דעים גמורה בין הגנרל יעלון, הגנרל אהוד ברק והגנרל אריאל שרון. לדעתם, אבו מאזן, הזומם להחדיר לישראל ארבעה מיליון פליטים פלסטיניים ולהחזירם לבתיהם ולכפריהם, בוודאי איננו פרטנר. מכאן שההינתקות צריכה להיות חד צדדית, כפי שהחליט שרון. מכאן גם שאין מקום למהלך מדיני אחרי ההינתקות, מכיוון שהפלסטינים פשוט רוצים "עוד ועוד ועוד".

שלום? הצחקתם את בוגי. וגם את אהוד. וגם את אריק.

במשך כמה שבועות ערך משה יעלון מסע פרידה לעצמו. הוא הלך מפיקוד לפיקוד, ממחנה למחנה, ובכל מקום הצטלם מכל הצדדים, הקסדה לראשו, הנעלים הגבוהות לרגליו, הרובה על כתפו. זה היה די פאתטי.

פקודיו ועמיתיו סגדו לו כאילו היה מצביא דגול, וכתרו לראשו את זר הדפנה של מי ש"ניצח את הטרור". האמת היא, כמובן, שיעלון היה מצביא קטן מאוד. במקרה הטוב ביותר, סיים צה"ל את "המלחמה" הזאת בתיק"ו. הוא לא מצא תשובה לפצצות המרגמה וטילי הקסאם. הוא נאלץ, בעל כורחו, לקבל מעין שביתת נשק. כאשר נטוש מאבק בין צבא אדיר וארגוני מחתרת קטנים, מצב של תיק"ו הוא כשלון גדול לרמטכ"ל. בסך הכול הוא נכשל כמו כל קודמיו, וכפי שייכשל יורשו. כשם שנכשלו כל הגנרלים בכל העולם במצבים דומים.

כפי שמעידים דבריו האחרונים, יעלון הוא אדם מוגבל, בעל אינטלקט ממוצע ותפיסה פרימיטיבית. אפשר למצוא בדברים את כל הסטראוטיפים ואת כל המיתוסים העבשים של 120 שנות ציונות. אין בהם ולו קורטוב של מחשבה עצמאית.

זהו אולי הצד המדכא ביותר בכל הפרשה.

ראשי צה"ל מוגנים בישראל מכל ביקורת אמיתית. הם מוקפים במעטפת מגינה של כתבים צבאיים מלחכי פינכה ודוברים למודי שקר. הם נראים תמיד כיודעי כל, בעלי מוח אנליטי, המסורים בלב ובנפש לביטחון המדינה ולעתידה, ואין להם שום אינטרס אחר.

כאשר הם פושטים את המדים ומאבדים את ההילה הצבאית, הם מתגלים כאנשים שונים לגמרי. כאשר הפכו לאזרחים, נראו ראשי הצבא, השב"כ והמוסד כאנשים רגילים, לרוב בינוניים, לפעמים אף פחות מזה. היו ביניהם מעט מאוד בעלי רמה, אך גם לא מעט טיפשים, ולא מעט מופרעים. די מחריד לחשוב שאנשים כאלה הנהיגו את המדינה והיו אחראים לחייהם ולמותם של בני אדם. כלומר, שלנו.

ומפחידה מאוד המחשבה שהפריץ נראה כמעט מלאך לעומת ממשיכו.

Share on Facebook