תודה רבה לכל המגיבים על החלק הראשון, שהיה אמור להיות היחיד. בעקבות התגובות – שכצפוי ולמרות תחינותי התגלגלו לבסוף לכיוון הביזאר – עלו בי מחשבות והרהורים נוספים. הקשר בין השואה לבין הישראליות בהחלט מצדיק עוד התייחסות והבהרות – לעצמי ולאחרים. אז למרות רבות מן התגובות (נו באמת… אייכמן ביקר בקיבוץ או לא ביקר, מה זה משנה?) תודה לכם, באמת ולא בצחוק. מה שמאחד כמעט את כל התגובות, הן אלה ה"אנטי-ציוניות" והן אלה ה"ציוניות גאות", הוא ראיית הציונות בשנות ה-30 וה-40 כאילו היתה זו הציונות של ימינו: תנועה שיש לה עם בצלמה וכדמותה, מדינה, צבא, ראש ממשלה, נשיא, כנסת, וכמה מאות פצצות אטום.
זה לא היה כך אז. לא "עזרנו להיטלר" וגם לא "עצרנו אותו" – לא בגלל קונספירציה אלא פשוט כי בקושי היינו במגרש בכלל. אז המאמר הזה יתחיל מהבאת הציונות לגודלה הטבעי והמצומצם ערב השתלטות הנאציזם על גרמניה, וימשיך בתיאור מה שנראה לי כבעיות או שאלות פתוחות אשר הציונות – כלומר אנחנו, בנותיה ובניה – צריכה לענות עליהן.
הציונות, ערב עליית הנאצים, במלאת כשני דורות לקיומה, היתה יותר מתנועת שוליים, אבל לא הרבה יותר. ליתר דיוק, היתה זו תנועה אלטרנטיבית-מהפכנית שהציעה פתרון מקורי וקיצוני לדיכוי שסבלו היהודים בריכוזי האוכלוסין העיקריים שלהם במזרח אירופה. אפילו באגף הפתרונות הקיצוניים הציונות לא היתה לבד, והפתרונות הסוציאליסטיים-קומוניסטיים היו לא פחות ואף יותר פופולריים. אבל הזרם המרכזי של העולם היהודי – בהיותו מורכב מאנשים רגילים – הלך בכיוון של מודרניזציה הדרגתית ופרגמטית, ומטבע הדברים מצא את הפתרון בכך שפנה לכיוון שם מדכאים אותו פחות, כלומר לעולם המערבי. הבעיה המעשית העיקרית של היהודים היתה ששערי המערב הלכו ונסגרו. למרות זאת, המונים לא התדפקו על שערי ארץ-ישראל – עד אחרי עליית הנאצים.
(הערה: לא סתם אני חוזר כל העת לשנת 1933 כשנת המפנה ולא ל-1939 או 1941, כפי שהניחו כמה מגיבים למאמר הראשון. לא אסביר כאן למה – אלא איתלה באילנות גבוהים: זה התאריך המקובל כיום בקרב המומחים כראשית השואה. ראו למשל "שאלות ותשובות" באתר מכון ויזנטל).
אף פתרון מהפכני לא היה נקי מבעיות. הקומוניסטים אחרי תום חגיגות המהפכה הבולשביקית, מצאו עצמם שותפים למשטר אימתני ששם לו את המעמד הבינוני (ובו הרבה יהודים) כקורבן עיקרי וציפה מהיהודים שימחקו את זהותם. ה"בונד" הסוציאליסטי היה גאה ביהדות וביידיש, אבל נאלץ להילחם בכל החזיתות – מול הבורגנות היהודית, מול השלטון ומול המקומיים האנטישמיים. והציונות, אותו פתרון אלגנטי המשאיר מאחור את תחלואיה של אירופה הרקובה? לכל המאמינים בפתרונות-פלא, באה מלחמת העולם הראשונה ואחריה פרעות 1921 ו-1929 והזכירו שהארץ לא פטורה מבעיות העולם הגדול, לא בדיוק ריקה, והערבים פחות-או-יותר מבינים עם מי יש להם עסק. בשביל מה לעבור חצי עולם ולסבול בחמסינים – רק בשביל להחליף את הקוזאק הפורע בערבי הפורע? כך שגם הציונות מצאה עצמה נלחמת בשלוש חזיתות: מול יריביה בעם היהודי, מול הערבים, ומול העולם שיכיר בה כתנועה לאומית ולא כבדיחה.
יתר על כן, כמו הקומוניסטים, הציונים דרשו מן העולים שימחקו את זהותם ויאמצו להם זהות "עברית" – הכוללת לא רק שינוי קיצוני של סגנון חיים וערכים, אלא גם למידת שפה שהוחיאה באופן מלאכותי ושידברו בשפה זו עם ילדיהם! דמיינו לעצמכם, שישראל הפכה לדיקטטורה מוחלטת ובלתי-נסבלת. אתם רוצים לעזוב, ואחת האפשרויות המוצעת לכם היא לעבור לפולין ולקבל דרכון אירופי – אבל רק בתנאי שתשתתפו בפרויקט החייאת היישוב היהודי, תגורו ב"שטעטל", תעסקו במלאכות שהיו מקובלות שם (חייטים, סנדלרים, שוחטים וכו’), ותדברו ביניכם לבין עצמכם, ועם ילדיכם, אך ורק יידיש! לא פלא שהעליות הראשונות היו משופעות בנוער פרוע-שיער ומתוסבך, ודלות באנשים נורמליים.
לזכות הציונות ייאמר, שכמו כל תנועה מהפכנית היתה גדושה באידיאלים חובקי-עולם וברעיונות מקוריים. לרעתה ייאמר שהיא גם "בורכה" מיומה הראשון במידה גדושה של שחיתות. אני לא מבצע "שיפוט לאחור" ממרחק מאה שנה: מספיק לקרוא את "אמת מארץ-ישראל" של אחד העם, שבא ב-1891 לארץ לראות מקרוב את ניצני המפעל הציוני וחזר מזועזע וזועם (עוד על שחיתות – במאמר אחר). הדברים היו ידועים היטב בעולם היהודי, ולא הוסיפו לפופולריות של הפתרון שלנו.
לעומת כל זאת ניתן לטעון: הרי הציונים ראו את המציאות נכון, מבחינת חוסר-התקווה לחיים יהודיים בתנאים שנוצרו באירופה. אולי הפתרון שהציעו לא היה מושלם, אבל לבטח היה טוב בהרבה מכל פתרון שהשאיר את היהודים שם. האם צריך להאשים את הציונים בכך שעם ישראל לא נענה לקריאתם עד שהיה מאוחר מדי?
הציונים, ובמיוחד הרצל, בהחלט ניתחו את אירופה נכון. אבל ראשית יש לשים לב, שכל פתרון שהעביר יהודים מאירופה ליבשת אחרת היה טוב באותה מידה מבחינת הצלת נפשות. מבחינה מספרית, רוב רובה של הצלת הנפשות התבצעה דרך הגירה לאמריקה (הצפונית והדרומית). שנית, כבר אצל הרצל נחשפה הסתירה הפנימית של הפתרון הציוני. מצד אחד הרצל הונע על-ידי דחף אדיר של הצלה. הוא רואה את האסון, ומוכן לעשות הכל (כולל "תוכנית אוגנדה") בכדי למנעו. מצד שני, הרצל כותב את "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד", חיבורים אוטופיים המעידים כי לא רק בהצלה נטו מדובר, אלא גם בעיצובו של אדם חדש.
וזו הסתירה איפוא, סתירה הממשיכה לרדוף אותנו עד היום. אם זו הצלה נטו, אז מקבלים כל אחד, בלי לשאול שאלות. אבל אם זו חברה חדשה, מדינה לדוגמא – אז לא כל אחד מתאים, וכל מי שבא צריך לעבור "חינוך מחדש" עד שיתאים. רוב מנהיגי הציונות בדורותיה הראשונים היו מוטרדים מנושא ההצלה הרבה פחות מהרצל עצמו, וכך השתלטו אנשי ה"לא כל אחד מתאים" מהר מאוד על המנגנון וההווייה של הציונות. לא פחות מהקשיים הפיסיים שנמנו לעיל, הרושם כי הפרויקט בארץ הקודש הוא מועדון-חברים, זיכיון בלעדי של אוסף קבוצות אידיאולוגיות נוקשות – ולא כל אחד מתקבל שם בברכה – הכביד על היכולת של הציונות "למכור" את העלייה לקהל הרחב של יהודי אירופה. והאמת שלא כל-כך רצו למכור אותה לכולם. באיזה שוק זה תמיד הלך טוב? בשוק הנוער, כמובן, ועוד על כך אולי במאמר אחר.
השורה התחתונה קשה: הציונות נכשלה במשימה שייעד לה הרצל, להציל את יהדות אירופה מכלייה; יכול להיות שאפילו קצת "שכחה" שזו משימתה עד שכבר היה מאוחר מדי. אין בכך משום האשמה. סביר שזו היתה משימה בלתי-אפשרית. וחס וחלילה, איני טוען כי הציונות ייחלה לשואה או ניסתה לסייע לה באיזשהי דרך (גם אם ניתן למצוא ציטוטים בעייתיים וגישות ציניות עד כדי רשעות בקרב עסקנים ציוניים באותה תקופה, צריך שוב לזכור את גודלה ועוצמתה האמיתיים של הציונות דאז).
עם זאת, אין להתעלם מכך שהציונות ניזונה מן השואה, "אם כל האסונות". כתוצר-לוואי של האסון הצליחה הציונות להשתלט הן על כברת-ארץ משלה והן על מסה קריטית של אנשים חסרי בית וחסרי אונים, "קהל שבוי" שניתן לתת טעם לחייו על-ידי הפיכתו לעם חדש, כחומר ביד היוצר. עַם החי ב"בית לאומי" שהוא בעצם זיכיון של אוסף קבוצות – אשר הפכו בינתיים לסתם קבוצות לחץ מושחתות. וזה מביא אותי לסתירה השנייה והכואבת יותר.
השואה לבדה – אסון גדול ככל שניתן להעלות על הדעת – עדיין לא היה בה כדי להבטיח מדינה בעלת "רוב יהודי מוצק" וגבולות רחבי-ידיים יחסית. לשם כך היו דרושים שני אסונות גדולים נוספים תוך זמן קצר: "הנכבה" הפלסטינית של 1948-9, והתמוטטות וגירוש קהילות יהדות ארצות ערב מיד לאחר מכן. באסון הראשון שיחקה הציונות תפקיד ראשי. לגבי השני, אין לי מספיק מידע (אני בטוח שקיים, ואשמח לקבל מקורות מידי המגיבים), אך ללא ספק הציונות לא בדיוק הפריעה לו לקרות ולכל הפחות גרמה לו בעקיפין.
שאלות, ועוד שאלות: אולי, בעקבות "האוכל" – הצלחה והתעצמות בלתי-רגילים בשל אסון אחד – בא "התיאבון" – הפיכת המקרה לתקדים? כלומר, שהציונות נעשתה לתנועה הבונה את עצמה באופן שיטתי מאסונות, ממלחמות ומחורבנן של תרבויות וקהילות? תנועה אשר בשעת הצורך אף "עוזרת" לאסונות אלה לקרות? תנועה היודעת כי "בטוב" יהודים לא מגיעים לארץ, ולכן עדיף ליצור באופן מלאכותי מצבים של מצוקה או חוסר ברירה? תנועה המאמינה במלחמות כדרך לעיצוב העולם הסובב אותה, כך שיתאים לצרכיה?
האם זה נמצא ב"קוד הגנטי" התרבותי והמנטלי שלנו, עד לרמת החיים היומיומיים? מדוע נראים לנו פשרות ושיפורים הדרגתיים כמשהו מביך ומזויף, ואנו מייחלים לאיזה "מפץ גדול" שיהרוס הכל ויאפשר לנו לעשות סדר, פעם אחת ולתמיד? ואני כולל בכך את כולנו, גם – למשל – את דרכי החשיבה במחנה הנאבק נגד הכיבוש.
מחכה לתגובותיכם.
כתיבה חזקה, ישירה ופרובוקטיבית. אין מה להוסיף, למעט שבכל הניתוח שלך חסר האלמנט הדתי-משיחי, שנחשף היום כבסיס עומק סמוי לציונות. כלומר, יש להמשיך ולשאול עד כמה הציונות היא לבוש חיצוני לאפוקליפסות דתיות על אופן הקמתו מחדש של בית המקדש ומדינת היהודים בציון ? תאוות החורבן וה"דף החדש" יכול שהיא קשורה גם לכך, גם אם לא באופן גלוי ומודע. כמובן, גם בנבואות הדתיות יש כמה ורסיות, חלקן דוקא פסטורליות, אך נידמה לי – ואינני מומחית ואשמח לשמוע מאלה שיודעים יותר = שהגרסא הנפוצה יותר היא של תקומה תוך כדי שרשרת אסונות קולוסאליים, הרודפים זה את זה, עד להיוותרות קומץ שורדים אומלל שזוכה בברכת האל. אם נכונה התיזה הזו, הרי לצד הניתוח המדיני ההגיוני יש לחזור ולפשפש בחזון הנביאים והמשיחיזם בדת היהודית, למציאת פתרונות. חשוב לזכור שהחזון המשיחי הדתי משפיע היום גם על מדיניות ארצות הברית, באמצעות הנוצרים האוונגליסטים, ומחזק את האגף הזה.
המאמר מעניין מאד, אבל אתה מתעלם מגורם חשוב בהיסטוריה האירופאית הכללית שהשפיע חזק מאד על הרעיון הציוני. אני מדבר על התחזקות התודעה הלאומית באירופה והתחיה הלאומית שבאה לידי ביטוי בהגדרת עם במובן הלאומי, ולא רק בנאמנות לנסיכות זו או אחרת או להשתייכות כנסייתית. הרעיון הציוני לא יכול להיות מנותק מעלייתם של תנועות לאומיות באירופה אצל האיטלקים, הפולנים, הגרמנים והעמים השונים באימפריה האוסטרו הונגרית.
בניגוד לעמים אחרים, לא היתה ליהודים טריטוריה לה הם היו קשורים באלפי השנים שקדמו.
מאמר מעניין אך כרוב המאמרים בגדה (כנראה גם בשלי…), היו במספר אי-דיוקים עובדתיים:
ראשית, גם בלי אידיאולוגיה של שפה עברית, לא היתה ליהודים שבאו לארץ ברירה אלא לדבר ביניהם בעברית כי זו היתה השפה היחידה שכולם שלטו בה לפחות באופן חלקי; שנית, המהגרים הראשונים לכל ארץ הם אותם "נערים פרועי שיער ואנשי שוליים"; שלישית, הרצל לא חזה את השואה ולכן לא דיבר על הצלה ממש.הוא עצמו היה מודע לכך שהעלאת מיליוני יהודים לארץ תוך מספר שנים או אפילו דור אחד אינה אפשרית, ולכן כבר זמן קצר לאחר פרסום "מדינת היהודים" כבר תמך בעמדה שהחשוב הוא לקבל את אותו "צ’רטר" מהמעצמות דאז ובשלב הבא אולי להשיג אוטונומיה/ריבונות, בלי קשר לשאלה כמה יהודים יהיו בארץ בפועל.
לעניין ההשקפה שרק "יחידי סגולה" יורשו לבוא לארץ, זו אכן היתה הגישה של ראשי הציונות מראשיתה ועד לשואה, הן עקב הקשיים הפיזיים – תחבורה, חוסר רצון של יהודים לעלות, מיעוט סרטיפיקאטים, והן עקב התחושה שאין לחץ של זמן, ממש כפי שאמר הרצל.
גם לא נראה שניתן לייחס לציונות דטרמיניזם כל כך גדול, שעקב העובדה שיצאה נשכרת מאסונות בראשית דרכה זה מה שמעצב אותה עד היום; גם אם לא היה עולה אף יהודי מארצות ערב במדינת ישראל היה רוב יהודי מוצק, כפי שהיה בשטחים ששלטה עליהם במאי 48, שהרי אז הנכבה כבר היתה באותם איזורים עובדה מוגמרת.
מאמר מצויין ומעניין, המבהיר נקודות הרבה, כמוהו כמאמרו דנן, של אחד העם – מזכיר לנו דברים כהווייתם. המשך כך!!
ולעניין עצמו – ברור היום, שמי שהיגר לאמריקה, או לאוסטראליה, עשה עסקה טובה פי-כמה, ממי שהיגר לכאן. מה טוב, בוודאי, לשבת על חוף הים באוסטראליה ולגדל כבשים, ולעומת-זאת, מה רע הוא, להיקרע כאן, בין צבא-כיבוש מזה לפונדמנטאליזם חרדי מזה, בין "שינוי" ל’ש"ס’.
ודווקא כאשר היתה הסכנה, בשנות השלושים, ברורה לכל, עשתה הציונות מאמצים רבים, להביא הנה את כולם – מה שהביא, בתורו, למרד הערבי (שראו אלה לאן הרוח הרעה נושבת) ולסגירת השערים בידי בריטאניה. וגם לפני-כן – כל מי שרצה לבוא – בא, אך, כפי שציינת בחכמה, לא רבים היו, המשיגענער דנן, שיעזבו פרקמטיא מצליחה בברלין, או בוורשא, ויבואו להתיישב כאן, בין ביצות למדבר. על-כן, מי שבא היה: או מיעוט של משוגעים לדבר – רובם הגדול בני-נוער וצעירים – או (הרוב) סוחרים נצלניים שראו, כי גם כאן אפשר, לעשות עסקים ולעשוק את עמם…
וכפי, שכותב, במאמרו הלז, אחד העם – "הספיקולנטים העברים, הרואים גם הם בכל העניין רק אמצעי לעשות עושר מדם אחיהם"…
(ובתקווה, מיסייה יהלום, שבהגיבך לי כאן לא תאשים, כדרכך לאחרונה, גם את ‘אחד העם’ באנטישמיות….)
מעניין באמת איך לא "טהרו" עדיין את אחד העם מספרי הציונות ? ככל שקוראים בו יותר, גדולה התמיהה, ואולי זה קשור לעובדה שכבר יש יותר מידי רחובות על שמו בערי ישראל ואת הנעשה אין להשיב ? מה יעשו עם רחוב אחד העם בתל אביב, יחליפו ל"אייפאק" ?
מה אתה רוצה מאחד העם? – הרי הוא היה זה שדיבר על "מרכז רוחני" ועל "הכשרת הלבבות", ובכך ראה ביישוב היהודי בארץ רק את מקום מושה של העלית היהודית לעתיד לבוא. ולכן גם אין פלא בכך שהוא התאכזב אפילו יותר מראשי הציונות האחרים כשבאו בעיקר "עמך", אנשים בשר ודם.
גם עילית רוחנית היא "בשר ודם", אלא אם כן הכוונה לעלית רוחנית כמו בג’ודי ניר מוזס…
הרעיון שלו, למיטב הבנתי, שילב את מירב הצרכים. מרכז רוחני בארץ ישראל, יהדות תפוצות, ריבונות ערבית, ויש להניח שבנסיבות של שואה לא היה פוסל מקלט לפליטים (אף שממילא גם הציונות המדינית לא סיפקה את המקלט הזה). "עמך בשר ודם" בעיני זה החונטות, ארגוני הפשע, משפחות הפשע, וכל הזבל שמכתיב פה את המפלס הרוחני של העם היהודי מאז קום המדינה וקצת לפני כן. מיטב התרבות היהודית מתרחש בחו"ל. ומיטב העברית נכתב על ידי פלשתינאים. מקלט אין פה, ומסתמא גם לא מרכז תרבותי. מה יש כאן ? ספקולנטים, מחרחרי מלחמה, אנשי ריב ומדון, וערב רב שנהנה מקונסטלציה של שלטון על עם אחר.
הינה כי כן אשר היה לאחינו השמאלנין בארץ ישראל הכותבים על דבר הציוניזמוס בהישענם על הדברים שכתבתי בתרנ"א בספינה מיפו לאודסא, עיר ואם בישראל עד אשר עלה עליה הכורת בימי שלטון היטלר ימ"ש והעוזרים על ידו הרומנים ובני אוקראינא שהכריתו את ישובה היהודי כדי עשרים ריבוא קדושים ר"ל, מה שלא היה כן אלמלא אטמו אזנם וליבם לדבר נושאי התחייה הלאומית ואילו יצאו בזמן ציונה – ובכן אחינו השמאלנין בא"י לא נחה דעתם והפכו לחסידי על דרך האפכא מסתברא בעניין הפרופאגאנדא שלהם כנגד הציוניזמוס בכל אתר ואתר, והם נוהגים לקרוא את דברי לפני ומאחורי השיטין ורק לא בהם וביניהם, שהרי כתבתי דברים מפורשים על דבר האמת מארץ ישראל ולא על דבר הפראבדא, כמאמר הז’ורנאל בארץ רוסיא הידוע ומפורסם בעולם כולו בכזביו ודרכיו הנלוזות, ובכן אמת משמע לא רק דברי תוכחה אלא גם דברי קילוסין הדרים אלה אצל אלה ואין האחד מתקיים ללא חברו. וכה כתבתי בקונטרסי ‘אמת מארץ ישראל’ למען ישיתו קוראי את ליבם למלוא האספקלריא ולא לחלקה הנראה להם בלבד:
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"
אשר על כן ברורה הברכה שאחינו הביאו על הערביים בארצנו ואך בידם של אלה היה הדבר ליטול את החלטתם: יאבו או ימאנו ליטול את הברכה, הלשלום יפנו או למלחמה.
ואל נא יזדרזו אחי השמאלנין בא"י לעשות בי שימוש לצורך מלחמתם בציוניזמוס, כי חרב פיפיות בידם.
לאסף,
האסון השני שאתה מונה אחרי הנכבה הוא "התמוטטות וגירוש" הקהילות של יהודי ערב. כבר המינוח הזה בעייתי, שכן הקהילות הללו לא "התמוטטו" מעצמן. רוב יהודי ארצות ערב לא היו ציוניים ובעירק היתה אפילו התנגדות גדולה לפרוייק הציוני. עם קום מדינת ישראל והמלחמה שהיתה כרוכה בכך, חייהם של היהודים שם היו פחות בטוחים, ולתנועה הציונית יש גם חלק יזום בכך. יהודי עירק למשל, קיבלו ארכה של שנה לצאת והיו חייבים להפקיד את הדרכונים שלהם. מי שהצליח היגר לבריטניה ומי שלא, לא נותרה לו אלא ברירה להגר למדינת ישראל ולהחזיר את רכושו, כפי שהמנהיגים הישראליים סיכמו עם אלו העירקיים.
גם על גבם של יהודי צפון אפריקה נעשתה העיסקה הזו, שכללה העברות כספים והשארת הרכוש. יש מסמכים שמתעדים איך כבר אז היו תכניות "לקזז" את הרכוש של יהודי עירק שהם נאלצו להשאיר מאחוריהם עם זה של הפלסטינים מהאסון הראשון, כלומר מהנכבה. בקיצור, האשכנזים אירגנו מדינה ואזרחים ותיכננו לקזז "רכוש של ערבים". למותר לציין שהרכוש שיהודים גרמנים נאלצו להשאיר מאחוריהם, מעולם לא נכנס לחשבון הזה.
עוד מידע באתר של הקשת המזרחית הדמוקרטית, בתור התחלה.
אכן זוהי הבעייה המובנית בציונות מלכחתחילה: זהו נרטיב שאיננו מסוגל להכיל נרטיבים נוספים בתוכו. לכן הציונות נבנתה על החנקת 3נרטיבים לפחות -נרטיב הגולה-התרבות שנוצרה בגלויות השונות על שפתן ותרבותן.תרבות זו הפכה ללא לגיטימית עם העליה לארץ.
הנרטיב הפלסטיני- "ארץ ריקה","גאלנו אותה משממונה" וכדומה וכל ביטוי רומנטי שיסתיר את המצאותו של עם אחר כאן. והנרטיב המזרחי-נרטיב שנתפס שולי ,לא חשוב,לא נזכר בטקסטים קאנונים או בספרי לימוד.
האם תתאפשר ביום מן הימים הכלה של עוד סיפורים בתוך הסיפור הציוני הפשטני. האם עמים ממש כבני אדם יכולים להתבגר ולהתפתח?
תולדות היווצרות המדינות הן תולדות נדידות שבטים ועמים, גירושים, כיבושים, השמדות וכו’. אם נתבונן רק במספר מדינות שנוסדו במאות השנים האחרונות, אוסטרליה, ניו זילנד, ארה"ב, מדינות דרום אמריקה, צפון אירלנד – רשימה חלקית בלבד, נמצא בכולן סיפור דומה של פולש שהשתלט על הארץ, חמס אותה מילידיה, השמיד, הרג ורצח ויצר בה רוב חדש שהורכב מהפולשים. מרבית מדינות ערב נוצרו בצורה דומה.
בדרום אפריקה הסיפור נכשל, כי הלבנים לא הצליחו ליצור רוב מול השחורים ועל כן אולצו בסופו של דבר למסור את השלטון לרוב השחור.
הסיפור הציוני לא שונה ביסודו של דבר מאלה שהוזכרו לעיל. להוציא מספר הבדלים.
ראשית, הפלישה הציונית לא הצליחה להשמיד או למצער להקטין באופו משמעותי את עם הארץ שקדם לו, המוכר כיום כעם הפלסטיני, והוא ממשיך להתקיים הן בשטחי הפלישה והן בריכוזי פליטים בגלות.
שנית, הפלישה הציונית התקיימה ומתקיימת בתקופה של נורמות בינלאומיות מעט שונות מאלו של אוסטרליה או אמריקה בשעתן. כיום להשמיד את עם הארץ או את העם הילידי, עלול להיתקל בתגובות קשות של העולם, עד כדי התערבות צבאית מבחוץ.
שלישית, הפלישה הציונית, בשונה מהפלישות לעיל, מבקשת לתת למעשיה צידוק אידיאולוגי. הלבנים באוסטרליה או באמריקה לא באו מתוך שליחות אידיאולוגית. הפולשים הציונים מנסים לכל אורך הדרך לעגן את פלישתם בזכויות היסטוריות, בתנ"ך, בהבטחות אלוהיות, ומתברר כי טעונים אלה, כשהם מלווים בהצלחות צבאיות, נופלים על קרקע קליטה במערכת הבילאומית.
רביעית, על אף האמור בסעיף השני, יש כיום חלון הזדמנויות לפולש הציוני להשלים את מלאכת 1948 ו-1967, היינו, גירוש הפלסטינים והשמדתם החלקית לפחות. השנאה והדחייה שהעולם הערבי והמוסלמי מעורר היום במערב בעקבות האיסלם הקיצוני, שנתפש כאויב האנושות, ייתכן ויאפשרו לישראל להשלים את המלאכה מבלי שתופרע על ידי מוקדי הכוח בעולם הנוצרי.
הערה לאיריס.
מדוע בכל מה שאת כותבת צריך להתווסף המשפט הקאטואי "האשכנזים".אם היה איש מעדות המזרח שפעל בעיראק הרי לפי דעתך הוא היהחייב להיות אחד שמחק את עצמו ומכר עצמו לאשכנזים. מין זלזול שכזה באנשים. או שהם מרגישים מזרחיים דפוקים או שהם מזרחיים מחוקים.
אבל יש גם מזרחיים *גאים* – הפועלים נ ג ד ההגמוניה האשכנזית, במדינה הזאת.
במידה וזו היתה הערה ולא שאלה, אתה יכול לעבור לתגובה הבאה. מעכשיו באה תשובה למשפט שמתחיל ב"מדוע"…
ראשית השימוש שלי בהגדרה "אשכנזים", הוא אינו קטואי, כיון שאין לי יכולת וכוונה לנבא את נפילת הציונות האשכנזית. שנית, התנועה הציונית היא אשכנזית, זהו אופן החשיבה שלה והביצועים שלה, שלא ממש מפריחים בי עליצות.
את הביצועים הללו מבצעים בחדווה אנשים שמוצאם הגנטי הוא מזרחי ואשכנזי גם יחד. רבים מפעילי העליה בעירק היו עירקים שהאמינו במה שהם עושים, אני נוטה להאמין. עדיין הם היו מועסקים בשירות הציונות האשכנזית, כלומר זו לא היתה יוזמה שלהם. אין לי מושג איך הם יישבו את הדיסוננס בין מה שהם עשו לבין היכרותם את האוכלוסיה הלא ציונית של עירק. אני מקווה שהם באמת האמינו במה שהם עשו ולא מאמינה שהם "מכרו" את עצמם.
המינוחים של מזרחי מחוק או דפוק, הם דווקא מינוחים שלך. אני מאמינה שיש הרבה יותר אפשרויות מאלו שתיארת.
משהו בעובדות שציינתי ושתיארתי לא נכון לדעתך?
לכותב המאמר:
המאמר טוב בתיאור התופעות,אבל חסר בו
הסברמתקבל על הדעת לאותן התופעות.
ההתפתחויות ההסטוריות,כולל הציונות,הנן תוצאה של תהליכי ארוכי טווח ומורכבים מאלמנטים שונים ומגוונים,כולל גורמים חומריים,כלכליים וכביכול,"בלתי חומריים",תרבותיים,אידאולוגיים.אין ספק אלה
הראשוניים,הנם בעלי משקל גדול ביותר,אם לא
העיקרי.
כפי שבר בורוכוב הסביר,היהודים בתפוצות
היו בעלי מבנה כלכלי-חברתי מעוות ושונה מהעמים בהם ישבו.מבנה זה(ה"פירמידה ההפוכה")
היה וודאי אם לא הגורם היחידי,הגורם המרכזי
בתופעות האנטישמיות לדורותיה.
הציונות,לפחות בשלביה המוקדמים,בזרם השמאלי
שלה,התכוונה להפוך את העם היהודי ל"עם נורמלי",קרי,שרובו מתקיים מעבודה.אגף,פתרונות
בלתי ציוניים,כמו זה של ברון הירש,נועדו ליישב יהודים(בארגנטינה)כך שיתקיימו מחקלאות.
מהר מאוד נרטיב זה של הציונות התנוון עד כדי כך מנהיגיה(בינהם בן גוריון)פרשו שהמדינה הציונית תהיה "נורמלית" כשיהיו בה
גנבים וזונות,כמו בכל מדינה "נורמלית" הראויה
לשמה.
ב"נורמליזציה" מהסוג הזה של הציונות,נמצא
את סוד ההרס העצמי שלה,את התאבדותה.
כפי שבר ברוכוב אמר:ללא ציונות,סוציאליזם
יהודי בלתי אפשרי,וללא סוציאליזם,הציונות
בלתי אפשרית גם כן.
לומר שהיתה בקרב יהודי עירק היתה "התנגדות גדולה לפרויקט הציוני" זו הגזמה פראית. אי אפשר לדעת כמה מההתנגדות שאת מתארת היתה אמיתית וכמה ממנה היתה מס שפתיים ששולם על ידי הנהגת הקהילה לשלטונות, בהתחשב בעובדה שפעילות ציונית היתה לא חוקית ויכלה להביא אותך לכלא. תנועת ה"חלוץ" בסוף שנות הארבעים היתה תנועה גדולה עם סניפים בכל מקום שבו היתה קהילה יהודית בעירק, תנועה מאורגנת היטב עם זרוע צבאית,והישגים לא מבוטלים שכללה בשיאה למעלה מאלף חברים (מתוך קהילה של 120 אלף). אי אפשר היה להגיע לכך ללא שתוף פעולה של חלק גדול מהקהילה.
כמו כן מדבריך משתמע שליהודי עירק לא היתה ברירה אלא לבוא לארץ. זה לא נכון. מי שלא רצה להיפרד מרכושו יכול היה להישאר.הסיבה שכמעט כל הקהילה באה ארצה היא החיים הבלתי נסבלים שנכפו עליהם, כשהשלטונות מוציאים בכל יום גזירות חדשות ודוחקים את היהודים ממקורות הפרנסה,אוסרים ומוציאים להורג חלק מפרנסי הקהילה. זה לא שלולא ה"דיל הציוני" הם יכלו להגר למקום אחר עם רכושם. לצייר תמונה לפיה יהדות עירק המסכנה נפלה קורבן לחמדנות הציונית אשכנזית שחברה לתאבת הבצע של השלטון שם, זה פשוט לחטוא לאמת.