בכל פעם שמתקיים מרד איכרים (המכונה בתקשורת "מהומות"), ומתחלף בעקבותיו נשיא, מגיעות גם אלינו ידיעות על המתרחש במדינה רחוקה בדרום אמריקה. הפעם הגיעו אלינו הידיעות על בוליביה. התקשורת הישראלית כהרגלה מתייחסת רק למישור השלטוני: הנשיא קרלוס מסה התפטר ובית הנבחרים קיבל את התפטרותו בעקבות הפגנות סוערות חסימות כבישים ועימותים קשים בין המשטרה לאיכרים. אנסה כאן להביא תיאור של מה שקורה בבוליביה מנקודת מבט שונה: על מה מורדים האיכרים דוברי הקשואה והאיימרה (או במלים אחרות: הקמפזינוס, יושבי הארץ לפני בוא הספרדים, המחולקים לקבוצות אתניות לפי השפות שהם דוברים), ואיך המרד הזה קשור בתיאוריית התלות, בגלובליזציה, ובזהות האתנית שלהם.
חוק הגז של קרלוס מסה ומשאל העם
בטיול שערכתי בבוליביה לפני פחות משנה (אוגוסט 2004), כותרות העיתונים זעקו בעד ונגד חוק חדש שהציע הנשיא קרלוס מסה, המסדיר את הפקת הגז הטבעי בבוליביה. הנשיא לא הצליח להעביר את החוק בפרלמנט, ולכן ניסה דרך משאל העם לכפות אותו על נבחרי העם. משאל העם היה פארסה, ובשיחות רבות עם קמפזינוס ומנהיגי קמפזינוס, הם טענו שלא התייחסו אליו משום שהוא כולו רמאות. מנימוקי המתנגדים לדרך של מסה היה ברור שאין לו דרך חוקית של ממש להעביר את החוק. במלים אחרות, הבורגנות המקומית השולטת בפרלמנט התנגדה. גם באיגוד התעשיינים היתה התנגדות לחוק החדש. הארגונים המייצגים את הקמפזינוס ואת הכפרים של דוברי האיימרה והקשואה (pueblos indigenas להלן: אינדיחנס), התנגדו לחוק ודרשו להכניס לחוק פרוצדורה ברורה ולהקצות תקציבים בכדי להגן על זכויות האינדיחנס, בטענה שהחוק גוזל מהם את אדמתם.
כלומר, קרלוס מסה הציע חוק שנכפה עליו על ידי החברות הרב-לאומיות, כאשר רוב הקבוצות והמעמדות המקומיים מתנגדים. החוק החדש הוא בעצם המשכו של חוק קודם שניסה להעביר קודמו של מסה בספטמבר 2003, שנאלץ להתפטר 34 ימים אחרי שאושר החוק בפרלמנט, לאחר סערה ציבורית כולל כיבוש הרחובות הבירה על ידי הקמפזינוס, ובימים אלה שוב מרד קמפזינוס והנשיא הודח. החוק החדש דומה מאוד לחוק הקודם שעיקרו, העברת זכויות לניצול ומכירת משאבי נפט וגז טבעי לחברות זרות תמורת הכנסה של 400 מיליון דולר לשנה לבוליביה (החוק הקודם).
החוק החדש מציע לבטל את החוק הקודם אבל להשאיר על כנם את החוזים הקיימים שכבר נחתמו בגלל ההכרח לכבד חוזים ישנים. מסה טען בפרלמנט לטובת החוק ש: א) הוא מעביר 50% מהרווחים למדינה; ב) הרווחים יתחלקו גם למחוזות ולא רק לתקציב השלטון המרכזי. אין פלא שנשיא חסר בסיס פוליטי מודח, אבל כדאי לבחון יותר לעומק מה עומד מאחורי פרשת החוק ומשאל העם הזה.
ייצוג אתני בשלטון
בבוליביה קונגרס המורכב מבית תחתון (פרלמנט) ובית עליון (סנאט), הכולל נציגי מחוזות. קיים ייצוג של כ-10% (לפי מידע שקיבלתי) של קמפזינוס בקונגרס ואין להם נציגות כלל בממשלה (הנשלטת על ידי אליטה עשירה ולבנה). חשוב להבין שבבוליביה (כמו גם בגואטמלה) יש יותר מ-50% אינדיחנס (דוברי קשואה ואיימרה). הארגונים הפוליטיים שלהם הם חוץ פרלמנטריים. פירושו של דבר שיותר מ-50% מהתושבים הם חסרי ייצוג וכמעט חסרי כוח בשלטון.
חשוב גם לזכור שהאבחנה בין לבנים, מעורבים (מסטיסוס) אינדיחנס, ומעט שחורים באזורים הטרופיים של בוליביה, היא אבחנה אתנית חדה. הקמפזינוס הם גם איכרים עניים מאוד, וגם עובדי מכרה ועובדי עבודות שחורות עניים למדי. במדינות כאלה בדרום אמריקה אין עובדים זרים, אין ה"אחר", הפרולטר, ואיכרי בוליביה הם האינדיחנס, הנראים אחרת, נמצאים בפער כלכלי גדול מאוד מהעשירים, וחסרי סיכויים למוביליזציה. יש סיפורים מעטים על אינדיחנס שהתעשרו וקנו חברות מכרות בבוליביה, אבל הם גרים באירופה ומנוכרים לגמרי לאחיהם העניים בבוליביה. ויש דוברי קשואה ואיימרה עירוניים שלהם סיכויי מוביליזציה אבל עם תקרת זכוכית ברורה.
גלובליזציה, אתניות ותיאוריית התלות
בוליביה היא מהמדינות העניות ביותר בדרום אמריקה. אם דרום אמריקה היא הפריפריה ("החצר האחורית") והמערב הוא המרכז (ארה"ב), בדרום אמריקה בוליביה היא הפריפריה והשאר הן המרכז – צ’ילה וארגנטינה. כשהייתי בבוליביה נערכה בארה"ב פגישה של מדינות אמריקה הלטינית לדיון בחוק לסחר חופשי עם מדינות אמריקה – ACLA, בין ארה"ב וכמה מדינות שכנות לבוליביה (בוליביה הפסידה את המוצא לים במלחמות עם המדינות העשירות והחזקות ממנה, צ’ילה השכנה). בוליביה בחרה שלא לבוא למפגש הזה, וארה"ב איימה עליה שאם לא תשתתף בהסכמים תאחר את הרכבת. הסכמי סחר חופשי רעים לכל החקלאים שאין למדינתם כסף לסבסד אותם. כלומר קודם כל בוליביה תפסיד כי היא ענייה משכנותיה, אבל במיוחד יפסידו הקמפזינוס של בוליביה, ועוד יותר במיוחד יפסידו הקמפזינוס של האלטיפלנו (המישורים הגדולים, הגבוהים של בוליביה). כך מגיעה הגלובליזציה לכל פינה בעולמנו. במדינות כמו בוליביה (וגואטמלה), האינדיחנס שומרים בקנאות על תרבותם-זהותם: באורח החיים החקלאי, במוסיקה, בריקודים, בפסטיבלים. אבל העוני של הקמפזינוס באלטיפלנו זועק יותר, אפילו ביחס לכפרים בגואטמלה (התרשמות בלבד).
חשוב להבין שהגלובליזציה בדמות הסכם הסחר החופשי הנ"ל, פוגעת ישירות גם בנשמה ובזהות של האינדיחנס בכך שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד כחקלאים. הבעיות המרכזיות שלהם הן המחירים הנמוכים שהם מקבלים עבור התוצרת, יבוא מוצרים חקלאיים מצ’ילה וארגנטינה, ומחירי תובלה גבוהים (תשתית לקוייה מאוד של דרכים וכבישים). ולכן מתקיימת הנהירה העירה והרס התרבות והזהות.
אם מחברים ביחד את הניצול של משאבי הטבע הברוכים של בוליביה על ידי חברות הנפט מבחוץ, עם חוק הסחר החופשי והעדר הייצוג בשלטון של האינדיחנס, מבינים למה מתחיל מרד קטן של האיכרים. "מהומות" כאלה הן ריטואל קבוע בדרום אמריקה. מתחלף נשיא, או למצער מביאים תוכנית עם קצת הטבות לעניים, אבל משאבי הטבע לא מביאים כסף לקופת המדינה, והמשבר הבא בדרך.
שלום מיכה
נראה לי שראוי לתקן מעט
CAMPESIOS בספרדית אפשר לתרגם איכרים או עובדי אדמה ללא שום קשר לשפה שהם מדברים ובטח שאין זה כינוי לתושביה של יבשת אמריקה לפני הכיבוש הספרדי, אלו נקראיםINDIGENAS או בעברית ילידים ודוברים שפות שונות.
זה נכון לומר שרוב הילידים באמריקה הלטינית הם עובדי אדמה-ולכן נקראים "קמפסינוס"- אבל זה מאד מטעה להתייחס לשני המושגים כנרדפים.
באופן כללי:מיכה, אני בטוח שהיה לך טיול פורה ומעניין ושלמדת דברים רבים-במיוחד במדינה מדהימה כמו בוליביה שהיא אולי הבבואה הכי ברורה לטרגדיה של אמריקה הלטינית- אבל לכתוב מאמר ברמה שיטחית כזאת (לכל אורכו) על המתרחש בבוליביה זה פשוט לא בסדר. אני חייב לטעון על כך בעיקר אל מול הנהלת האתר. לבוליביניים(מהאמיצים שבעמי עולם) ולמאבקם מגיע הרבה יותר.
ערן
קצת הגזמת… לא? מיכל לא בציגה עצמה כמומחית גדולה לבוליביה, אלא רק כמתרשמת מזדמנת שהייתה שם זמן מסויים. אם הייתה מציגה עצמה כיודעת הכל על בוליביה הביקורת שלך הייתה מצודקת, אבל זה לא המקרה.
כמאמר הוא מעניין ומלמד משהו.
ולגבי הנהלת האתר, אם יחכו כל פעם למומחה הכי גדול בתחום בכל נושא לא נדע כלום על בוליביה.
מאמר יפה נוסף של מיכהו רחמן.
מאמרו מצטיין בנתוח הוגן וישר של המציאות העגומה בבוליביה. ראייתו של הכותב חושפת אותנו למציאות הנסתרת של דרום אמריקה, העניה והמנוצלת הנופלת טרף לתאגידים עסקיים פורחים מארצות החוץ. מיכיהו מצטיין בתאוריו עד כי מרגישים משש את ריח המקומות בהם שהה וטייל. הלוואי היו רבים מהמטיילים זהובי הלחיים מארצנו קוראים את המאמר טרם צאתם לטרק בהרריה.