בשבת האחרונה נחתה בתיבת האימייל שלנו הודעה מ"אומץ לסרב" שמפרסמת משחק "חמוד", כהגדרתם, מטרת המשחק היא לפנות התנחלויות. בדיקה נוספת הפנתה אותנו לאתר חוזרים לישראל: יום של סרטים, הופעות וסדנאות ברחבת מוזיאון תל אביב. במשחק מופיעים קראוונים ודמויות סטריאוטיפיות של מתנחלים (דהיינו, זקן ופיאות). המשחק, חלק מקמפיין תקשורתי, מתאפיין בסממנים מובהקים של שמאל לבן ושבע, שיודע לעשות ספינים, קמפיינים ואירועים שמנותקים מרוב הציבור בישראל.
ראשית, פינוי ההתנחלויות איננו משחק. ההתנתקות היא חלק מקמפיין אסטרטגי של אריק שרון וספין של איל ארד, שזוכה לתמיכה המלאה של האופוזיציה, לפנות קומץ התנחלויות בזמן שעושקים את אותה כמות אדמה בגדה המערבית (עיין ערך כפר בלעין שנגנבו ממנו 60% מאדמותיו לבניית חומת ההפרדה וזו רק דוגמא אחת משלושים כפרים).
פינוי ההתנחלויות איננו אירוע משמח. הפרויקט הגזעני והאלים הזה הוא הרי תוצר של מניפולציה של הנהגה פוליטית, שהעצימה כת משיחית קטנה שקראו לה גוש אמונים ונתנה לה גיבוי מלא. גם ממשלות ימין, גם ממשלות שקראו לעצמן שמאל.
העידוד לפינוי ההתנחלויות המלוות בקריצות וחיוכים ולא מעט שמחה לאיד, איננו רק ביטוי לחוסר רגישות של גברים ליברלים, לבנים ושבעים, הוא מהווה את הניתוק המוחלט של "יפי הבלורית והתואר" – גם אם הם סרבנים מהציבור בישראל. אותו ציבור בישראל שלא רואה את הפינוי כשמחה גדולה, משום שאנשים המפונים מביתם בכוח, בין אם זה על ידי פקידי ההוצאה לפועל או חיילי צה"ל שעושים תפקיד של משטרה, איננו מחזה נעים לאף אחד שאינו גנרל, חוץ ממי שיש בליבו שמחה לאיד. כי קשה לראות בפינוי שמחה גדולה, משום שמסובך לראות לאן כל זה הולך, איך זה מסדר פה את הבלגן עם הפלסטינים ואיך זה הולך למנוע מאנשים לאבד את ביתם לבנקים בהוצאות לפועל, ולהמשיך לאבד את מקומות העבודה שלהם.
המשחק הזה הוא לא של אנשי שמאל. אנשי שמאל אינם אנשים ששונאים, אינם אנשים ששמחים לאיד, ואינם אנשים ששמחים ללכת לצבא כדי לפנות אזרחים. גם אם אותם אזרחים הם בחלקם ציבור גזען ואלים שמוכן לפגוע ולהרוג בפלסטינים בגלל עליונותם היהודית.
מי ששמאלני קומפלט, שמאלני 360 מעלות, שמעניינים אותו גם צדק חלוקתי ושוויון חברתי, גם זכויות קיבוציות ותרבותיות ושוויון מגדרי, איננו אדם ששמח לראות את המדינה מפעילה אלימות כלפי אזרחיה. איננו אדם שלוחץ על איקונים של פיאות וזקנים ומקליק את ההתנחלויות.
שמאלן הוא מי שמוכן גם ללכת בית בית, לבנות מלמטה, ברמה הקהילתית, לפעול בוועד שכונה, ליצור מחדש התאגדויות של עובדים, מפרנסים, עצמאים, לתמוך בתרבות שמאלנית, להיות שותפים למאבק ולאורח חיים בקהילות מודרות, להתנגד לשלטון התאגידים, ויותר מהכל, לא להמשיך לעשות פוליטיקה רק מעבר למסכים, בספינים, בקמפיינים התקשורתיים שמופנים לקהל בצפון תל אביב.
בעיני, מי שמשחק בעולם וירטואלי ומקליק על מתנחלים, יכול גם למצוא הצדקה לבוא במילואים להגן על הגדר ולירות על מפגינים לא אלימים ולגבות עורכי דין שמפעילים מערך גבייה של מאפיונרים כדי לגבות חובות לאנשי עסקים.
לנעם ליבנה,
אתה לא מכיר אותי אז אני אמחל לך על הטעויות הגסות באיבחון שלי.
אני לא רדיקל שמאל, אני אפילו לא כלכך שמאל, לא מוצא את עצמי בהגדרות הללו. הסרבנות בעני היא תופעה חיובית למדי אבל אנמית, אתה לא צריך להפגע מזה, זה בסדר להיות אנמי ולפעמים אין ממש ברירה.
יתכן שאתה תמים, וייסגלס לא. אם אתה חושב שוייסגלס ושרון יעניקו לכם מתנות או לחילופין שהשפעתכם כה גדולה עד שאין ברירה בידם אלא להודות על ה"אמת" אתה מעריך מאד לא נכון את שרון ואת וייסגלס ואתה מעריך יתר על המידה את השפעתכם. קרא שוב את שכתבתי, וייסגלס לא עזר לכם, וייסגלס "השתמש" בכם בכדי להסיט את המבט מההשפעה ההאמריקאית שהיא לדידו של שרון חשובה לאין ערוך יותר מכמה מאות סרבנים, הוא דיבר למחנה הלאומי לא אליכם. הוא כמובן סמך עליכם שתחזקו את דבריו, כפי שאכן עשיתם.
הערה קטנה, כאשר המדינה מכניסה חמישה נערים בני 18 לשנה לכלא על סרבנות מצפונית והמחאה היחידה היא של החברות וההורים של אותם חמישה זה אומר המון.
למר בן חיים,
מי שגרם לישראל לנסיגה משמעותית ואמיתית מהשטחים היו ילדי האבנים של האינטיפדה הראשונה. חגורת הנפץ רק הכניסה את צה"ל חזרה ובברוטליות חסרת תקדים…