בשבת האחרונה נחתה בתיבת האימייל שלנו הודעה מ"אומץ לסרב" שמפרסמת משחק "חמוד", כהגדרתם, מטרת המשחק היא לפנות התנחלויות. בדיקה נוספת הפנתה אותנו לאתר חוזרים לישראל: יום של סרטים, הופעות וסדנאות ברחבת מוזיאון תל אביב. במשחק מופיעים קראוונים ודמויות סטריאוטיפיות של מתנחלים (דהיינו, זקן ופיאות). המשחק, חלק מקמפיין תקשורתי, מתאפיין בסממנים מובהקים של שמאל לבן ושבע, שיודע לעשות ספינים, קמפיינים ואירועים שמנותקים מרוב הציבור בישראל.
ראשית, פינוי ההתנחלויות איננו משחק. ההתנתקות היא חלק מקמפיין אסטרטגי של אריק שרון וספין של איל ארד, שזוכה לתמיכה המלאה של האופוזיציה, לפנות קומץ התנחלויות בזמן שעושקים את אותה כמות אדמה בגדה המערבית (עיין ערך כפר בלעין שנגנבו ממנו 60% מאדמותיו לבניית חומת ההפרדה וזו רק דוגמא אחת משלושים כפרים).
פינוי ההתנחלויות איננו אירוע משמח. הפרויקט הגזעני והאלים הזה הוא הרי תוצר של מניפולציה של הנהגה פוליטית, שהעצימה כת משיחית קטנה שקראו לה גוש אמונים ונתנה לה גיבוי מלא. גם ממשלות ימין, גם ממשלות שקראו לעצמן שמאל.
העידוד לפינוי ההתנחלויות המלוות בקריצות וחיוכים ולא מעט שמחה לאיד, איננו רק ביטוי לחוסר רגישות של גברים ליברלים, לבנים ושבעים, הוא מהווה את הניתוק המוחלט של "יפי הבלורית והתואר" – גם אם הם סרבנים מהציבור בישראל. אותו ציבור בישראל שלא רואה את הפינוי כשמחה גדולה, משום שאנשים המפונים מביתם בכוח, בין אם זה על ידי פקידי ההוצאה לפועל או חיילי צה"ל שעושים תפקיד של משטרה, איננו מחזה נעים לאף אחד שאינו גנרל, חוץ ממי שיש בליבו שמחה לאיד. כי קשה לראות בפינוי שמחה גדולה, משום שמסובך לראות לאן כל זה הולך, איך זה מסדר פה את הבלגן עם הפלסטינים ואיך זה הולך למנוע מאנשים לאבד את ביתם לבנקים בהוצאות לפועל, ולהמשיך לאבד את מקומות העבודה שלהם.
המשחק הזה הוא לא של אנשי שמאל. אנשי שמאל אינם אנשים ששונאים, אינם אנשים ששמחים לאיד, ואינם אנשים ששמחים ללכת לצבא כדי לפנות אזרחים. גם אם אותם אזרחים הם בחלקם ציבור גזען ואלים שמוכן לפגוע ולהרוג בפלסטינים בגלל עליונותם היהודית.
מי ששמאלני קומפלט, שמאלני 360 מעלות, שמעניינים אותו גם צדק חלוקתי ושוויון חברתי, גם זכויות קיבוציות ותרבותיות ושוויון מגדרי, איננו אדם ששמח לראות את המדינה מפעילה אלימות כלפי אזרחיה. איננו אדם שלוחץ על איקונים של פיאות וזקנים ומקליק את ההתנחלויות.
שמאלן הוא מי שמוכן גם ללכת בית בית, לבנות מלמטה, ברמה הקהילתית, לפעול בוועד שכונה, ליצור מחדש התאגדויות של עובדים, מפרנסים, עצמאים, לתמוך בתרבות שמאלנית, להיות שותפים למאבק ולאורח חיים בקהילות מודרות, להתנגד לשלטון התאגידים, ויותר מהכל, לא להמשיך לעשות פוליטיקה רק מעבר למסכים, בספינים, בקמפיינים התקשורתיים שמופנים לקהל בצפון תל אביב.
בעיני, מי שמשחק בעולם וירטואלי ומקליק על מתנחלים, יכול גם למצוא הצדקה לבוא במילואים להגן על הגדר ולירות על מפגינים לא אלימים ולגבות עורכי דין שמפעילים מערך גבייה של מאפיונרים כדי לגבות חובות לאנשי עסקים.
אממ…נשמע לא טוף. אם אתה זקוק למשמעות בחיים, אני מייד יכולה לספק לך כמה מטלות חיוניות. צור קשר דרך מערכת האתר – כלומר אני אבקש באמייל שיעבירו לי את האימייל שלך, או שתשאיר פה אימייל . חוץ מזה דיברנו פה על מקלט מיני בגרמניה, אולי תנסה ? למצער, אני יכולה להציע לך להתראיין אצלי לסרט דוקומנטרי שאני עושה, ולהגיד את כל מה שאתה חושב ש"עם ישראל" צריך לדעת. נו ? (איך אני בתור נכנעת לסחיטה רגשית ואיומים ? )
יאללה, באמת…
כתבת, "החיים הם תמיד איפה שהוא מעבר לאיזה אירוע עתידי שאו טו טו מגיע, עד אז – סבל ושעבוד כי אין ברירה"…
לו היית יודעת, כמה זה דומה לחיינו, העניים והמובטלים… חיים חסרי-עניין ונטולי-טעם, חיי בטלה-מאונס, כאשר אין כסף לשום-דבר כמעט, מלבד לאוכל, תשלומים לבריוני-המשק (ביטוח-לאומי, בנקים, חברת-החשמל, עיריה…) ולאינטרנט (האופיום היחיד, המרכך את הכאב, פה ושם…)…
בא לי להפסיק עם זה ולא להיות יותר.
שלום לכולם.
אני הוא אחד העומדים מאחורי המשחק, ולאחר שקיבלתי מייל כביכול אישי מהחתומה על המאמר פה גיליתי שהוא מופץ בכל במה אפשרית. לכן אני מצרף כאן את התשובה האישית ששלחתי לה, כלשונה.
תודה על ההטפה.
מי שרואה במשחק מחשב שהוא חלק ממערך השיווק של יום שמטרתו מאבק בכיבוש, הצהרה -ערכית-מוסרית, מניפסט-רוחני-פילוסופי, סובל ללא ספק מעודף קיצוני של רצינות תהומית.
אני מסתדר יופי גם בלי המצע האלטרנטיבי שנפרש כאן על כמה מאות מילים, ובאופן כללי מסתדר יופי גם בלי שכל מיני פעילים מוסרניים מאגפים אותי משמאל. אני מספיק בטוח בשמאלניותי.
לגופו של עניין, אין כאן שום דה-הומניזציה, יש כאן נסיון לפנות לקהלים חדשים, לאנשים שלא קוראים גדעון לוי, שלא קוראים את הידיעות בעמוד 8 ב"הארץ" (שלא קוראים את "הארץ" בכלל), ולדבר בשפה של הדור הצעיר. זוהי שפת האינטרנט, הפלאש, והקליקים. לא קליק על הדק של רובה. קליק על כפתור של עכבר. אותה חתיכת פלסטיק שמחוברת למחשב. אין כאן גם שום שמחה לאיד, ובבקשה אל תתיימרי לבחון את כליותי ולבבי, את אינך מכירה אותי ולא את מעשיי.
אני אינני עושה רק "פוליטיקה מעבר למסכים", ובפעם הבאה שאפגין בשטחים את מוזמנת להצטרף אלי. לא שיש משהו רע ב"פוליטיקה מעבר למסכים". נהפוך הוא – ככה מזיזים דעת קהל.
גם נמאס לי לגמרי לשמוע כמה פעילי "אומץ" הם מיליטנטים. אני ישבתי בכלא כי סירבתי לשרת בשטחים. את עשית את זה? אני ישבתי עם עשרות שמיניסטים שמסרבים להתגייס לצה"ל ועזרתי להם להתארגן ולפנות לתקשורת. אני משתף פעולה עם פרופיל חדש, ובתור מי שבילה 4 שנים בצבא אני לא צריך שיסבירו לי מה רע בצבא.
בוודאי שאיני צריך הטפה על כך שתכנית ההתנתקות אין פירושה סוף הכיבוש. לו היית טורחת לקרוא באתר היוזמה שלנו היית נוכחת בעצמך שזה כתוב שם.
אני מתנצל על כך שאני לבן, מצטער, כך נולדתי, ומגיל צעיר חינכו אותי לא להתבייש בצבע עורי. איני מתבייש בו. יחד עם זאת אני לא ממש שבע. את כל מה שהשגתי עד היום השגתי בעשר אצבעותי.
אני גם מתנצל שאני גבר ליברלי. מקווה שבגלגול הבא אהיה אישה שמרנית.
נעם ליבנה,
סרבן, לבן, גבר, קצין לשעבר, סוציאליסט, הומניסט, ליברל, דואליסט. וכן, שמאלן (אם כי לא כמוך).
אתם מודעים לכך שרוב האנשים בארץ, כולל מרבית הפלשתינאים, הם לבנים?
ושיוצאים מכך רק יוצאי אתיופיה, הודו והעובדים הזרים?
בפעם הבאה שמישהו מתבקש להתנצל על כך שהוא לבן.
שוב, מה שאינני מסוגל להבין, בשום-פנים-ואופן: מדוע *ל?א* לחוש שמחה לאיד, כאשר כנופיות של בריונים – המביעים, בכל הזדמנות אפשרית שהיא, את שנאתם כלפינו והאחראים, במידה רבה מאד, לכל צרותינו דהיום – הולכים לחטוף? באמת, אשמח לתשובה ברורה בנושא הזה.
מלבד נקודה אחת זו – כמובן, חותם על כל דברייך ובאמת, הגיע כבר הזמן, שמישהו יעלה כאן גם את הנושאים החברתיים!! יישר כח!!
עד כה שיחקו במשחק ההתנחלויות עשרות אלפי גולשים. בעקבותיו ביקרו בשבוע האחרון יותר מבקרים באתר "בחזרה לישראל" מאשר בכל אתרי השמאל גם יחד. מדובר פה בהצלחה יוצאת מהכלל.
בתקופה שבה ההינתקות משתלטת על השיח הציבורי וכל כך קשה לדבר על הכיבוש- קמה קבוצה של פעילים והחליטה לנסות להניח על סדר היום את נושא הכיבוש בכללותו. הם אספו קואליציה של ארגונים ולאחר חודשים של עמל רב הצליחו לשתף פעולה: — קישור — . ניסיונם למסד יום בשנה המוקדש כולו למאבק נגד הכיבוש הוא מעשה אמיץ וחשוב, שאם יצליח (ואני מאוד מקווה שכן) יהווה אבן דרך בתולדות המאבק.
יכול להיות שנעשו טעויות פה ושם, תמיד יש מקום לביקורת, אבל חברה’, לא טיפה הגזמתם? יום לפני אחד מאירועי השמאל הגדולים והחשובים ביותר בשנת 2005 אתם כותבים מאמרי ביקורת נגדו?
אני בכל זאת מזמין את כל הגולשים והכותבים באתר הגדה השמאלית, לרבות את יעל ורפרם לבוא ביום שישי לעצרת ולהצטרף למאמץ המשותף של רוב תנועות השמאל בארץ.
עבדנו קשה. בחיית, קצת פירגון.
לדניאל,
אף אחד כמובן לא יכול לומר לך לא להרגיש שמחה לאיד או לגרום לך לא להרגיש כך. זה גם נראה לי די טבעי להרגיש כך, אבל לא כל רגש צריך לכתוב ישר על דגל או לעשות ממנו משחק מחשב סטיריאוטיפי. יתכן, למשל, שמישהו שקיבל חינוך בבית מסורתי ירגיש דחיה כשהוא יראה זוג הומואים מתנשקים. אני יכולה להבין את זה, אבל אני מצפה מאדם בחברה תרבותית שיתאפק וינסה לראות שהוא לא לבד בעולם ולא יהפוך אותו לנושא ללעג. יש רגשות שצריך לשלוט בהם או לתעל אותם למקום לא לועג ומקום שמקבל את האחר.
"משחק הפינוי" אם יש בו שמחה לאיד, הוא לא מכובד בעיני משום כך, וגם כרעיון שיווקי נראה לי בעייתי. אם אתה משווק את הסחורה שלך דרך שנאה, מה תקצור?
לאריק – באתרונצ’יק שלך, מופיעה מפה, ממנה ניתן להסיק, ש"הכיבוש" – זה רק בעזה!! רק ברצועה!! הגדה – מה, זה חלק *בלתי-נפרד*!! מראה, מה שווה ה"""שמאל""" הזה, שאתה חלק ממנו.
ולאיריס – מבחינתי, זה פשוט מאד: הם מפגינים שנאה כלפינו = אנחנו נפגין, שנאה כלפיהם. ובכיף!
— קישור —
האמת, אני קצת בשוק! אנחנו מנסים להיות כל כך צדקנים שאנחנו שוכחים גם את הדרך וגם את המטרה – ושניהם חשובים. המטרה ברורה לכולם – סיום הכיבוש, שלום, שיתוף פעולה, אחווה וסוף טוב. הדרך גם כן בדרך כלל ברורה, אם כי אנחנו כולנו במצב מעט מסובך בעניין זה, אבל אין לי ספק שנתגבר.
אבל בתכל’ס, ראיתי את המשחק, שיחקתי ונהניתי – זו לא היתה שמחה לאיד אלא שילוב של משחק משעשע בפני עצמו (הרבה יותר טוב ממשחקים אלימים רבים שניתן למצוא) ועם מסר ערכי מאוד משמעותי של התנגדות לקיום ההתנחלויות.
אבל חשוב להוסיף על זה – אני בעד שצה"ל לא ישרת בשטחים (חשבתי שברור אבל שיהיה עוד יותר) – אז אני שמח ללחוץ על חייל ולהוציא אותו. אני בעד לפנות התנחלויות – אלו הן כידוע אחד מהמקורות המשמעותיים לבעיות חברתיות רבות בישראל – וגם על כך למיטב ידיעתי אין ויכוח. נכון שיש אולי איזה סטרואטיפ במסגרת המשחק, אבל לא צריך להגזים ולהתמקד בו במקום להתמקד בבעיה שיוצרות ההתנחלויות והמתנחלים. לכן, פינוי התנחלויות לדעתי הוא כן אירוע משמח – זה לטובת מדינת ישראל וכל אזרחיה, לטובת המתנחלים וודאי לטובת הפלסטינים, אז למה לא לשמוח? זה מצער כמובן שיגרמו למתנחלים מסויימים בעיות רגשיות כתוצאה מכך – אני מקווה שהמדינה תוכל לעזור להם להתגבר על כך במהרה – אבל זה לא משנה את העובדה שזה משמח אותי שיפונו התנחלויות וודאי שאני מקווה שזה יעבור בצורה בלתי אלימה עד כמה שניתן – אבל אני לא מוכן שהמתנחלים ישתמשו באלימות על מנת להאריך את הסבל שהם גורמים לאזרחי מדינת ישראל ולפלסטינים מזה שנים כל כך רבות.
הנה לפלשתינים אין צבא והם עדיין בחיים, לא הודות לטוב לבך.
בלי צבא בממדיו המפלצתיים הנוכחיים במדינת ישראל אולי היה יותר חינוך, יותר רווחה, יותר תשתיות ויותר שכל.
שטיפת המוח הצבאית הופכת את ישראל למה שהיא: קלגסית אפרטהייד שמייצרת כל הזמן עילות למעשי איבה שאיתם כבייכול על הצבא להתמודד (וכמה שהוא לא מתמודד!)
אריק שלום ,
מצד אחד כל הכבוד על היוזמה והעשייה אבל , זה מאה אחוז במקום לאפשר לאנשים להביע ביקורת גם לפני אחד הימים החשובים של המאבק בכיבוש כדברייך.
אני לא נכנסתי וכנראה לא אשתתף במשחק מאותה סיבה כי אני אכן חושב שאתם טועים בכוונכם את הנשק והכוח כלפי מתנחלים ולא כלפי הממשלות השולחות אותם . לדעתי זה אחד הדברים הבעייתיים בקריאה שקראתם לפרק אותם מנשקם . השלטון לא יכול לבקש לעצמו מתנה טובה יותר מזו המתבטאת בהסתה והסטה של הדיון והאשמה אל ציבור זה או אחר . אתה באמת חושב שהמתנחלים היו שם או בגדה יום אחד נוסף לו בעבר לא היו מקבלים גיבוי ? .
יעל מציגה דבר שגם לי לא קל לראות אותו והוא שעצם שימוש בכוח מצד המדינה כלפי כל תושב/אזרח/אדם בכל מקום בעולם היא לא דבר שיש לשמוח בו אלא לחשוש לחופש ודיכויו. קשה לי לזכור כי גם המתנחלים הם אנשים אם כי אכן איני רוצה להתחבר אל אלו מהם החיים בשאננות גזענית נוכח התוצר של מעשה ועצם ישיבתם בשטחים.
כפי שאתה יודע גם לי נראה כי אומץ לסרב אכן מיליטנטית גם כאשר היא יוצאת כנגד מעשי הכיבוש וניכר בה כי היא עדיין קבוצה של זכרים , אנשי צבא לשעבר ובהווה . מה לעשות , זה הרושם שנוצר וזה מבלי להקל ראש (כמי שנמצא במעל הפעילים )בפעילות תנועות הסירוב.
יחד עם זה אני חש שיש בדברי יעל מן התגובה הפבלובית משהו כנגד הממסד השבע באשכנזי : תבדקי טוב אם אינך משליכה ומכלילה .
בהצלחה עם המאבקים
מסכימה לגמרי עם איתן לרנר בשתי הנקודות העיקריות. ראשית, המתנחלים אינם הכתובת אלא הונטילציה. שנית, אכן ארגוני הסירובים והגבולות למיניהם לא מציגים אלטרנטיבה באופן מהותי אלא נקודתי מאד ועל אותו "תדר" של אנשי צבא וכוחניות. לגבי ייחוס הבעיה לאשכנזיות…גם לי יש בעיה – אם אכן כך הדבר הפתרון הוא בבניית אלטרנטיבה מזרחית ולא תיוג האשכנזים שמוביל להתבצרות. לבסוף, אני בתחושה שקצת מיותר להיכנס לכל זה, שכן צודקת איריס, עד שלא ניראה התנתקות, הכל זה השחתת אנרגיות לשוא. הספקות שלי לפחות בדבר הביצוע, הולכים וגוברים דוקא ככל שהממשלה משדרת "עסקים כרגיל" בנושא הזה. חשוד ביותר.
שיחקתי במשחק ואני מסכים עם יעל ברדה ורפרם חדד.
אבל…
החלטתי לשפר את המשחק. לא רק שהקלקתי על המתנחלים שיעזבוא את אדמת הפלסטינים ולא רק שהקלקתי על ההתנחלויות בכדי שיפורקו, גם גררתי את כל החיילים וצבאם לים… האמינו לי, שתי ציפורים במכה אחת. גם בלי התנחלויות וגם בלי צבא. דמיינו איזה עולם נפלא היה אז…
בלי צבא היינו מתים. כולנו. גם אתה.
לנעם ליבנה ולאריק דיאמנט מאומץ לסרב.
ככלל אני נגד ההתנתקות, וגם בגלל זה אני נגד הקמפיין שלכם ונגד המשחק הזה.
ההתנתקות היא שימוש באלימות כלפי בני אדם, כלפי אזרחים. אני נגד אלימות. אני גם נגד הכיבוש, שנכפה באלימות. אבל דרכם היא לא הדרך. אם היו מציעים לי את סוף הכיבוש ברגע זה, תמורת החלפתו בכיבוש אחר, למשל, הייתי מתנגד. זהו עקרון. השקפת עולם. אני נגד כיבוש, נקודה.
תחת זו יש לי אלטרנטיבה. מה דעתכם להוציא את הצבא מעזה (וכמובן מהשטחים)? מי שרוצה להישאר שם, על אחריותו. מה דעתכם?
מדוע אינכם מציעים גרסה של משחק כזה? מטרת המשחק תהיה לגרור את חיילי הצבא מהשטחים הכבושים, ולראות מה יקרה למתנחלים/להתנחלויות בלי שגדודים של חיילים שומרים עליהם. במשחק כזה אני מוכן לשחק.
הייתם חלק מהצבא ומעולם לא הודעתם שאתם מחוצה לו. להפך, באתר של אומץ לסרב דרגותיכם ושמות יחידותיכם מתנוססות בעמוד הראשי בגאווה. לא דין סמל ראשון סרבן כדין רב סרן סרבן. גדלתם ואכלתם מאותו המסטינג של פושעי המלחמה של צה"ל, ואני לא רואה כל שינוי מצדכם.
לדניאל,
האמת שזה עוד לא נראה לי כל כך פשוט ועד שאני לא אראה שהתנחלויות פונו, ואני לא מתכוונת לאיזו הצגה לטלויזיה, לא אאמין, וגם אז אם במקביל ממשיך סיפוח האדמות ומעמיק הכיבוש, אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
בענין השנאה, כל אחד ודרכו, אבל אם אתה מחזיר שנאה אז אל תתפלא אם זה מה שתקבל בחזרה וכך הלאה במעגל הרשע. לא חייבים להיות צפיחית בדבש כמובן. בתור דו מיני מוצהר, שמכיר הרבה אפשרויות בחיים, למה שלא תיישם את זה הלאה?
מספר בני האדם, כולל יהודים, שמתו כתוצאה מקיום הצבא הישראלי הולך ומתרבה על אלה שחייהם ניצלו כתוצאה מקיומו. ודוק
מי יתנני שמאלני מושלם
שמאלני עגול של ש"ס מעלות
טהור וזך ונאבק עד כלות
כארי נלחם למען המודרים כולם
כמו ברדה יעל וחדד רפרם
הבעיה היא כזו :
מצד אחד, חשוב להעביר מסק שלפיו גירוש אנשים מבתיהם הוא פשע בלתי נסבל (כמו שישראל עושה בירושלים, בנגב ובהר חברון).
מצד שני, חשוב להעיבר מסר שלפיו פינוי ההתנחלויות אינו פשע והוא צודק וראוי, כי ההתנחלויות אינן ייושבים לגיטימיים בשום קנה מידה.
לכן חשוב להסביר את אי-הלגיטימיות של ההתנחלויות באמצעות התמקדות במה שהן מהוות. אם המסר הוא שאפשר לפנות יישובים בקליק של עכבר, הרי הישראלי הממוצע שרואה במתנחלים יישות יותר לגיטימית מהפלסטינים, פשוט יסיק שמחר (במסגרת "הסכם קבע" כלשהו) הוא מגרש את אם אלפחם בקליק של עכבר ולא יבין למה זה לא בסדר, הרי גם הם רק אנשים עם זקנים ונשים במטפחות שגרים רחוק מהעין…
לכן, אם כבר משחקים בפינוי התנחלויות על המחשב (לדעתי זה טפשי, להפוך ענינים אמיתיים של חיים ומות למשחק, אבל זה עניין של טעם) זה צריך להיות מעוצב כך שיהיה ברור האופי האימננטי האלים והבלתי נסבל של ההתנחלויות.
מסכים עם יורם – ולדג: אני בהחלט מסכים אתך, בנושא השארת המתנחלים בלי הצבא. נראה אותם! הם הרי דורשים זאת, לא? נראה אותם, עם "מדינת יהודה" שלהם! תפאדל!
יחד עם זאת, לדעתי נסחפת בצורה די רצינית, במתקפתך נגד אריק ונעם – הם *בטח* לא אותו דבר, כמו פושעי-המלחמה!! באמת! הם עשו צעד גדול מאד לכיוון שלנו, ולא לעשות את כל הדרך, כדברי אוגוסטינוס הקדוש, זה לא כמו לטעות לגמרי…
לאירית,
תנועת אומץ לסרב היא תנועה של סרבנים קרביים, שלפי הצהרתם הם גם ציוניים ולוחמים ופטריוטים. ככאלו, יש בעיה במחאה שלהם: הם כמו ילד שנותן לאמא’לה בעיטה מתחת לסינור. תנועות המחאה שרוצות להישאר אהובות, עוד לא חוללו שינויים בעולמינו.
הם נשארים בתוך השיח הבטחוניסטי גברי והתיוג שלהם כ"לבנים" או "אשכנזים" הוא מכיוון שהם חווים את עצמם כאליטה.
בפסטיבל ברלין האחרון (סליחה, אבל הייתי מוכרחה…) הוקרן סירטה של שירי ארצי "רציתי להיות גיבור" שמלווה חמישה מהם. הרושם הבולט שעולה מהסרט, הוא היעדרן של נשים, חוץ מאשר אמא-מטגנת-שניצלים אחת, אישה-של וגיסה-של. למרות זאת היו שם הרבה אבות לוחמים ומאוכזבים ואמירות שלהם עצמם שבהן הם מתארים איך הם היו משוכנעים שהיציאה שלהם לתקשורת תעשה המון רעש ותביא לשינוי "כי אם אני, מלח הארץ קרבי שכמוני מרגיש וחושב כך אז סימן שבארזים נפלה שלהבת". והסב טקסט: חברה לא מדובר כאן באיזה ג’ובניק הודי ממחנה נתן שחוזר כל יום לאמא שלו בירוחם. אני, הנסיך הלבן, אומר לכם את זה.
אין לי כוונה ללעוג להם, אלא רק להצביע על זה. בסרט רואים כמה השייכות הזו לאליטה היא גם הכוח שלהם וגם המכשלה. חלק מהכוח הזה מופנה נגד המתנחלים, שהם כמובן מטרה נוחה יותר מהממשלה אם אתה רוצה להישאר פטריוט.
הוצאת לי המילים מהפה. מוסכם לחלוטין. אמרתי, אין לי שום הזדהות ויכולת לפעול בתוך המסגרות האלה בדיוק משום שאני קורבן של "אומץ לסרב" בדיוק כמו של "אומץ להרוג או להתנחל", זה שיח מילואים לעילא (גם פה באתר התופעה ניכרת). היום יגאל שוורץ מבטא עד קבס בדיוק את המגבלה הישראלית, הפתיחות והקידמה נעצרות בפתח של האוהל הצבאי ואיתו היחס לקוס ששייך למתחם הנכבשים הנחותים עד אקזוטים. אין להם שום כוח, ל"אמיצי סירוב" אלה שחותמים עם הדרגות שלהם, בעיני לפחות. לוחמי השייטת חשבו שסיירותם תעמוד להם במאבק על הקישון וגילו שאת הזין שהם נהגו לתקוע לאחרים, אפשר גם לחוות מצד שני, ואין מה לעשות, גם אם אתה סיירת שייטת (הביטוי הגס והגברי, לצורך הדגמת צורת החשיבה שלהם). קויתי בתמימותי אז, שהם יבינו וישכילו להפוך את מאבקם למאבק חברתי כללי, ואז היו בעיני עושים תמורה ניסית אמיתית וגם זוכים במאבק שלהם. אבל הם כניראה לא השתנו, כפי ש"אומץ לסרב" אינם מבטאים שום שינוי מהותי אלא סקטוריאלי, מעמדי ואולי קצת אשכנזי (בוגי-מופז-דיכטר סטייל). אין בישראל תנועת שמאל, אפילו לא אחת, ואמרתי את זה בראשית ימי פה באתר שאם זו הגדה השמאלית של השמאל, והטונוס הכללי כל כך מאצ’ואיסטי-מילואימניקי, אז אין בישראל שמאל, אולי רק במגזר הערבי – לא מכירה מספיק בשביל לחרוץ דין. יתכן שנגיע באמת למצב איראני כזה, ואז יהיה לנו המוג’הדין שלנו, עם מנהיגות נשית גולה, אני לא יודעת. בכל מקרה זה כל כך מדכא שאני מעדיפה לא לחשוב על זה.
הכוונה בטאיומווירט בוגי מופז דיכטר הוא להגיד שהאשכנזים "נעלבו" ממופז, והתנחמו בדיכטר, אלה הגוונים והמחלוקות לכאורה בין הגנרלים ויתר החיילים בישראל. כלומר, עלינו באמת לקחת ברצינות את ה"מחלוקת" בין בוגי לבין דיכטר בשאלת ההתנתקות או הגולן או להעלב באנחות ולהקים אתרים לבוגי שהודח על ידי "הפרענק", איך העז, למרות שאין ביניהם שום הבדל רעיוני. זו רמת ההתארגנויות כולל גם של "אומץ לסרב" לצערי. ראיתי אותם בחו"ל, וכולם מחאו לסרבנים כפיים חוץ ממני שחרקתי שיניים, הרי אני יודעת טוב מאד שזה עדיין מאד "קרבי אחי" להריץ את הקמפיין הזה, לבן, עשיר, עם אבא מקושר, ודרגות על הכתפיים. אומץ לסרב זה לספר מה שלטון הצבא בארץ עושה למשל לנשים, על זה לא התחילו לדבר. טוב, אמרו לי שיצא ספר לא רע, של אחת ששירתה במשהב"ט, אבל היא לא תוזמן לכנסים בסן פרנסיסקו כרפיוזניקית. אחרי הכל, אין היא נושאת בזין מפואר וגם לא אכלה חול במסטינג, רק הטרדות מיניות, אונס והשפלה יום יומית מאותם קצינים בדיוק.טוב, זה לא נחשב. לפחות עד שהמשפט הבינלאומי לא יכריח את ישראל להכיר בעבירות מין כחלק מפשעים נגד האנושות במסגרות צבאיות, בין נגד יהודיות ובין נגד ערביות, וכל מה שבאמצע. אין דבר שיותר מעציב אותי מהבגידה של ה"סרבנים" ותנועות השתיקה והשבירה, בנשות ישראל, הן כחיילות, הן כאמהות והן כ"מנחמות" בכפייה או בכפייה מרצון…אגב, הנשים שותפות לזה, ואינני מבינה למה.
הדבר היחיד שמנחם קצת, הוא שהם ייאלצו להבין "דרך הרגליים" (משפט חביב עליהם מהצבא) שכל מאבק שלהם ייכשל כשלון חרוץ בדיוק מן הסיבה הזו.
אשה יקרה, את כותבת:
"אין לי שום הזדהות ויכולת לפעול בתוך המסגרות האלה בדיוק משום שאני קורבן של…"
איפה את כן מוכנה לפעול?
בעולם האידיאלי כל בני האדם עושים רק מה שאנחנו מוצאים לנכון. ואז נצטרף אליהם ונפעל – אבל זה כבר יהיה מיותר כי העולם כבר יהיה מתוקן ויפה.
עד שהאוטופיה תתגשם לא כדאי, צריך והכרח לפעול עם מי שכאן, ורוצה לעשות משהו בכיוון שמתאים לנו?
ניראה לי שהתגובה היא פסיכולוגיזם די זול.
ראשית, אני לא מציעה "לפעול" לאף אחד, ולכן אני לא כובלת את עצמי בחובה הזו. כל אחד עושה מה שהוא רוצה ויכול, ואני בוחרת כרגע לעסוק בביקורת, שגם היא עשייה. מה שדמגוגי בתגובתך הוא מעין הנחה של יקום סגור, שהמבחר בו מצטמצם לחיילות שונים בצה"ל שמביניהם עלי לבחור. אני מסרבת לכך, ואם אכן זה מה שמציעה כרגע השיטה הישראלית המלצתי לעצמי להסתגר ולשמור על ערכי שלי. בזמן הרייך השלישי, טוב עשה מי שלא הצטרף לפעילות כלשהי, לא במסגרת המשטר, ולא נגדו (שכן אז גורלו היה נחרץ למות וזה חבל, למות בשביל היטלר להערכתי, במיוחד אם אתה אדם בעל ערך לעצמו ולסביבה). בעיני מגונה ביותר להציע מסגרת שהיא כביכול אופוזיציונית לצבא, אך למעשה היא תומכת בו, ורק מחרחרת ריב דמיוני בין פלוגות וגנרלים כאלה או אחרים.
בין המצב של ישראל כיום ובין "אוטופיה" יש ברוך השם ותודה לאל, מרחב עצום, שבתוכו מתקיימות רוב המדינות והחברות המתוקנות. יצירת ההסגר הזה, והמבחר המדומה בין גנרלים, היא מראית עין שלא אתן לה יד, ככל שאני יכולה, ואם המשמעות היא לשבת ולא "לפעול" במסגרות קקיוניות, אלא לבשל ולקרוא ספר טוב, או לכתוב כאן, כך יהיה. לקוות שמשטר (צבאי וכלכלי) המושחת והברוטאלי של ישראל יעבור מין העולם איננו אוטופיה, אני מקווה. מי שאינו במציאות ממש הוא זה שמאמין שאפשר להמשיך כך… הבעיה שבישראל גם מי שמתנער לו בשקט ויושב בבית מגוייס בסופו של דבר למשטר הצבאי, המדינה לא אוהבת אזרחים סתם, בפרט לא כאלה שמצטרפים ל"פעילות אזרחית" מחויילת.
לאיריס: כתבת, "השייכות הזו לאליטה היא גם הכוח שלהם וגם המכשלה"…
די-מזכיר לי את הדקמבריסטים, מרוסיה ב-1825 – שרצו להביא לשינויים, אך ידעו רק צרפתית, ולא רוסית, אז לא יכלו להידבר עם ההמון…
אצלנו, זה אמנם עדיין לא שתי *שפות* נפרדות – אבל, קשה לומר, שהמצב, הלשוני והדיאלקטי, חיובי בהרבה.
לאירית: אין בישראל, לא שמאל יהודי, לא שמאל ערבי, ולא שמאל פולינזי. פשוט – א?ין כ??אן ש??מ?אל, נ?ק?ד??ה – מלבד, כמובן, אנו, שלושה ורבע מגיבים קבועים בגדה. נו, יופי לנו…:-(
וכמובן, שגם הנשים שותפות לזה… כל מאמיני ומאמינות דת הציונות, הםן חלק מהתועבה, הכוחנית-ברוטאלית, הזאת. בהכרח.
לאירית,
טוב אחרי ששכחו הצחוקים שלי נשאר היאוש ונשארה התקוה: יש לי כבר רעיון איפה אפשר להקים את הממשלה הנשית הגולה!…
למה הנשים מודרות ומדירות את עצמן מתוך המאבק הזה זו שאלה חשובה בשבילנו. וקודם כל וידוי מעברי האפל: תמכתי ב"אומץ לסרב" בממון והפגנות מול הכלא ושם באמת עמדתי רק עם נשים-של שבהתחלה גם הקימו תנועת סרבניות-נלוות. חלמתי שאולי איזה חרם מיני בסגנון נשות יון וספרטה במימדים ציוניים אולי יקרה, אבל אלו היו כמובן חלומות באספמיה. הבעיה היא שהמאבק הבטחוניסטי רק מחזק את השיח הזה כמובן.
כמו כל מדוכא גם הנשים קונות את נחיתותן מול הגברים בשיח הזה, אולי כדי להימנע מקונפליקט. בואי ננסה לדמיין את האישה, שמחכה בזרועות פתוחות לשובו של השייט-סייר שלה. אחרי שהוא הכניס מכות לכמה נערים, עצר "מבוקש" או שניים והעיר ילדה בת שלוש משנתה בבהלה נוראית. עכשיו הוא בורח מהר מהר אל האי(שה) שלו: והיא גם נהיית חלק מזה.
יש קטע חזק בסרט, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל רואים שם נדמה לי את חנה שיגולה גומרת תוך כדי קריאות "אופיציר, אופיציר" אחרי שהיא שומעת מהחיל שלה שהוא יהיה קצין. כאן מודגמת הבעיה: יש הרבה נשים שגומרות מזה.
לפני שתוקפים את "אומץ לסרב" (ובהחלט יש על מה) שווה להפנות מבט ביקורתי גם על דיסקורס הסרבנות הא-ציוני, זה של סרבנות הגיוס המלאה.
שלא יהיה ספק, אני תומך בסרבנות ובסרבנים וחושב שהם מסמנים את הגבול (אחד הגבולות) בין אדם שחי פה כי הוא נולד פה לבין קולוניאליסט מדכא. מבחינה רגשית אני מלא הערכה וגם חיבה לסרבני הגיוס (אני גם לא חושב שהסרבנים עצמם הם האשמים בתופעות שאתאר בשורות הבאות).
כל זה לא סותר את העובדה שהדיסקורס הסרבני משעתק כמה מהיסודות הכי בולטים של הדיסקורס הצבאי הישראלי. למשל, יש בו תמיד סרבנים (גברים) ואמהות (נשים) ממש כמו חיילים ואמהות של חיילים, ואין בו כמעט סרבניות (למרות שיש כאלו במציאות). תפקיד הנשים הצעירות במחנה הסרבנות הוא לעמוד על ההר ולשיר שירי תמיכה שנשמעים כמעט כמו "יש לי אהוב בסיירת סירוב". נכון שיש גם הרבה ביקורת על התופעות האלו אבל הן ממשיכות להתקיים.
עוד דבר שאין בדיסקורס הסרבני הוא סרבנים ערבים, וגם כאלו יש במציאות, ולא מעט (אלו המסווגים כ"דרוזים"), אבל הם כמעט לא מוזכרים ברשימות ולא צועקים להם מההר אלא אם מישהו טורח במיוחד כדי שיעשו זאת. הסרבנים הערבים נתפסים לעתים קרובות כ"סרבנים לאומניים" ולא מצפוניים.
הדיסקורס הסרבני גם מתעלם מהתופעה הרחבה של "סרבנות אפורה" או לכל היותר רואה בה "סרבנים סוג ב’". ישנם הרבה אנשים הנמנעים משירות צבאי מכל מיני סיבות ובכל מיני אמצעים, המשותף לכולם הוא שהם אינם רואים את ישראל הנוכחית כראויה לכך שהם יגנו עליה בגופם, והם מוכנים לצאת החוצה מהמכבש החברתי הצבאי. האנשים האלו ראויים לתמיכה ולא לזילזול או ליחס של "אנחנו סרבני העלית ואתם פחות טובים". יש לזה גם מימד אתני-מעמדי, הסרבנות האפורה נפוצה למדי בקרב החלקים העניים של האוכלוסיה היהודית (מזרחים ברובם) וההתנשאות עליה הופכת לסוג של התנשאות אשכנזית זעיר-בורגנית.
ואחרון אחרון חביב, כמעט בכל הפגנת סרבנים אנחנו שומעים ש"הסרבנות היא המאבק העיקרי נגד הכיבוש", מה חסר כאן ? אה, כן, שכחנו, יש גם עם פלסטיני שמנהל אנתיפאדה נגד הכיבוש, נהרג באלפיו ונכלא ברבבותיו, אבל מי סופר…
טוב, איריס, אני שמחה שהצחקתי מישהו היום…אני מבינה שהמוג’הדין עשו את זה. אם אנחנו בקטע של וידויים, או למעשה "שוברות שתיקה", אני מוכנה להודות הרבה מעבר לתמיכה באומץ לסרב – (גם עשיתי זאת באתר זה כמה פעמים) – שגמרתי כמה וכמה פעמים מאופיציירים…והיתה לי תקופה של "טייסים" בתיכון וכל הכרוך בזה. אני חושבת שזה העיסוק הכי רציני שאפשר לעשות בימים אלה. לא מדובר במשהו מצחיק, אלא בהתניות חזקות, שמקבעות את המצב על בסיס כמעט ביולוגי יצרי (ואפשר להיכנס עוד לעומק הסוגיה מבחינת הברירה הטבעית, גנטיקה, דפוסי רבייה וכולי, שכן האשה קובעת הרבה מזה בהעדפה של דפוס זכרי מסויים על פני האחר וכולי). זהו ש….בדיוק על זה לא מדברים,מדברות. וכמו בשוברים שתיקה אני בעד קבלה עצמית מוחלטת, והשאלה מה עושים עם זה הלאה, גם מבחינה אישית וגם בגידול הילדים והילדות. דוקא ההשוואה לארוטיקה הנאצית היא מאד במקומה, וד"ל. היסוד הארוטי במשטרים כאלה הוא מה שמאפשר את הצלחתם (הזמנית או הקבועה). אין מה להתבייש, צריך לדבר ולדבר. זו לדעתי הסרבנות שלנו. ניראה שאנחנו מסכימות בנקודה הזו, רק חבל שזה מאד נדיר במקומותנו. אני גיליתי שאחד המחסומים הרציניים הוא בושה וסוג של מאצ’ואיזם נשי כלפי אלה שכן מדברות. בדיוק כמו אצל הגברים למעשה.
יורם בר חיים מציין נקודות דומות בשיח הסרבנות הקרבית. הייתי מוסיפה שיש סרבנות נשית הרבה מעבר למה שנוטים לחשוב ואין לכך כל איזכור וגם לא שום מערך הרואי או תמיכה. נשים נמצאות תחת לחץ לשרת את מנגנון הבטחון לא פחות מגברים, וסירוב מצדן גורר ענישה קשה ביותר, הרבה יותר ממאסר, והרבה פחות מובנה וברור (תמיד אמרתי שמאסר הוא עונש קל בישראל, כיון שיש ערכאה, יש תיחום של העונש בזמן, יש אוכל בכלא ובגדים חמים,ועוד ועוד. הטענה שלי בחו"ל נגד הסרבנים היחצ"נים הקרביים היתה שהם בעצם משקרים קצת את הקהל התמים שלהם. הם מציירים תמונה של סרבנות רגילה, עם ענישה צבאית רגילה. אבל בישראל אם המדינה מאפשרת למישהו לנסוע לחו"ל ולספר על זה, סימן שהיא מסכימה גם לסרבנות שלו, בגדול. זו פסדה שמחזקת את הדימוי הנורמאלי-דמוקרטי של ישראל. בעוד שהסרבנות שהמדינה פוחדת ממנה, אינה יכולה להגיע לציבור, והמדינה גם דואגת לזה. בקיצור, אלה שקוטפים את הילת הגיבורים המסרבים הם לא כל כך גיבורים, וגם לא כל כך סרבנים. טוב, זה נושא לדיון הרבה יותר ארוך.
תודה דניאל. אני ממש גאה שעשיתי "חלק מהדרך" אליך, המגדלור המוסרי, מגדיר המוסר האבסולוטי עלי אדמות.
מי יתן ויום אחד אשתפר ואעבור את *כל* הדרך אליך, ואהיה אדם טוב ומוסרי. עד אז אתבושש לי במוסריותי החלקית…
לגבי השארת המתנחלים – דוגמה קלאסית למה שנקרא "דעה של עיתונאי", או "דיעה מתחת לפלורסנט". ולו היית אתה ראש הממשלה, מה בדיוק היית אומר לאבו-מאזן? תטפל אתה במתנחלים? ומה היית אומר לו כשהם היו מתארגנים במיליציות כדי להגן על עצמם ויורים על שוטרים פלסטינים? ומה היית עושה כשהיה גובר הלחץ בציבור הישראלי להגן עליהם?
רעיון הזוי. אתם בטוחים שחשבתם עליו עד הסוף?
חברות, אני דמחה מאוד על הדיון. רציתי רק לאמר, אחרי מן יום מעייף כזה שנדמה שכל הפעילות שלנו היא לתקוע אצבעות בסכר כשיש שטפון,
שאני מעריכה ומוקירה כל פעילות. בחברה הזאת, לסרב זה קשה ואכן אמיץ. לפעמים זו גם פריבילגיה, נכס יקר של מי שגבו חזק מספיק כדי להתנגד…
אני מעריכה מאוד את פעולת הסרבנים ומאמרי התייחס לדפוס פעולה, תרבות פוליטית ואמצעי הפצה, אולי אנחנו יכולות לנהל שיח פעיל ומעודד שיוכל לבסס את מרחבי השותפות שלנו, תוך כדי ביקורת מתמדת ותשומת לב למוקדי הכח בשמאל החדש. נראה לי שזה שווה את המאמץ.
הייתי מתחילה עם דיון בסרבנות הלא מוכרת, במטרה להעניק לה שם, או שמות. יורם בר חיים התחיל כאן למעלה לערוך רשימה וקטיגוריות, הייתי מוסיפה לזה. כך למשל מה מרחב הבחירה של מישהו חסר השכלה ודי עני לסרב לשירות סדיר ואפילו לשירות קבע במשמר הגבול שנשלח לירות בפלשתינאים בשטחים ? ואיך אפשר להעצים סרבנות כזו כאשר אין לנו למעשה הצעות פרקטיות לאלטרנטיבה כלכלית ? (הצעות להתאבד כלכלית אינן מקובלות עלי למשל) מה עם סרבנות לעבוד במפעלים המייצרים נשק, או סרבנות בתוך מפעלים כאלה להשתתף בייצור או מכירה לא=אתית ? מה שמעניין אותי אישית זה דיון בסרבנות של נשים, להגדיר אותה (זה לא בדיוק הטייס ששולח מכתב לרמטכ"ל, נכון? אולי זה יותר "חשיפת שחיתויות", סירוב להנעים זמן ולנחם לוחמים, סירוב לגמור מאופיציירים ) ומשם להמשיך לחשיבה על שותפות. עם מי בכלל ?
אירית
בחברה הישראלית, כמובן, תמיד (ובעיקר מאז 1967) יש האלהה אירוטית של מושג החייל/ת, באשר המה. מן הראוי לשים את לבנו לכך, שהאלהה אירוטית זו, דומה היא ביותר להאלהתם האירוטית של סיגריות-סרטן שונות, וילות רב-מפלסיות, עם בריכות שחיה גדולות ומכוניות-ספורט אדומות. קרי: אנחנו כבר נעבוד על הנתין/צרכן/בשר-תותחים (מחק את המיותר), שיחשוב, שמה שרע לו הוא, ב??ע?צ??ם, טו?ב לו; שיאמין, באמת ובתמים, שסיגריות מביאות בריאות, שמכוניות הן דבר נפלא (בתנאי, כמובן, שיהיו אלה אדומות, ובעלות מושבי-עור שחורים וגג נפתח), שגיוס-חובה הוא סממן לחברה חופשית ודמוקרטית ושצבא גדול ורווי-תחמושת, הוא המביא, בוודאות, לשלום. זוהי משפחה אחת, של המצאות קופירייטריות, המקדשות (כהגדרת המגזין הנהדר "שנקין" זצ"ל) את המלים על מזבח-החארטה. כעת – לכל גיל, שלו! בגיל שלוש, ניתן לילדים חיילים קטנים מפלסטיק, לשחק בהם בום-בום-בום; בגיל שש, נלמד אותם, איך שולחים חבילה עם ממתקים, לדוד גיבור, אשר על-המשמרת! במרוצת כל שנות בית-הספר, החל מטקסי-האביב השונים ועד לנסיעה לפולין, נלמדם, באומר ובשירה, על איך – רק בזכות צה"ל! – אין סכנה, שנהפוך, פעם נוספת, לסבונים! (ותאמינו או לא: במו-אזני יצא לי כבר לשמוע, אנשים מבוגרים, יוצאי-מר"צ, התומכים כיום בלה-פיד ובפורז, שהודיעו, במפורש, שהם בעד "גדר-ההפרדה", כי – אם לא יבנוה בתוואי הנוכחי – נהפוך כולנו לסבונים… ממש, במלים הללו!) ואז, תוך כדי שהילדות, הופכת לנעורים – נחשפם, אט-אט ובהדרגה, למסרים האומרים: "הטובות לטייסים!"
וכך, הופכת האהבה האירוטית – הדבר היפה והקדוש ביותר הקיים!! – למכשיר-גיוס לצבא… וכבר התייחסתי כבר בעבר, לטירוף הנקרופילי, המעדיף צילומי כלי-נשק (מביאי-מוות) על-פני צילומי איברי-מין (גורמי-הנאה ומביאי-חיים). העדפה זו, של המוות על-פני החיים, היא סימן-ההיכר, הבולט ביותר – וגם המחריד מכולם! – של הברית בלתי-הקדושה, שנרקמה בין ישראל, בריטניה, וארצות-הברית. ואשמח להרחיב בנושא בהזדמנות אחרת.
היי, כמה מכםן ראו, לפני איזה עשר, או שתיים-עשרה שנה – היה תשדיר-שירות, בטלוויזיה ה"""חינוכית""", שהשתמש בשיר "Take my Breath Away", בהפכו אותו לשיר-גיוס לפנימייה הצבאית, אשר לחיל-האוויר ("הסיכוי שלך"…)? ובסוף התשדיר, מה רואים?
הבחור מסיים לבדוק את המטוס – והנה התמורה: חיילת בלונדינית (בת לשבטי-האר?יה!), המגיחה מאחורי המדחף, ומחייכת לעברו… "הטובות לטייסים", כבר אמרנו? מיידל’ה, בלשון נשיא מסויים…
כעת – כמובן, שאילולא נטו, הנערות והעלמות, להעדיף את ה"""גיבורים""" הללו, יפי-הבלורית והתואר, המטילים פצצה בת-טונה, על-גבי בתים מלאים בילדים (ואני כבר רואה את התגובה, מפי אלישע, או חיים, או איזשהו "אלמונימי": "דניאל קלטי בחר לשכוח, כמובן, שבבתים האלה הסתתרו מחבלים!!!" אז על-מנת לחסוך עשרים תגובות בנידון, אענה כבר כעת: א’ – לא הפלשתינאים, כי-אם הכובש הישראלי, הוא-הוא המחבל פה, בסיכוי לשלום וב’ – נראה את תגובתכם, לו פעיל פלשתינאי, היה מפוצץ בית שלם, על כל יושביו – רק כי דן חלוץ, אולי, ישב בו… אז הנה, חיימלישע, חסכתי לכם) – אילולא היו הן, מעדיפות *או?ת?ם*, את ה"""גבר-גבר" האלה – או-אז, היה זן זה, נכחד ונעלם…
כי – ממש כמו בתעשיית הפרוות, השנהב וכיוצא-בזה – בלי הלקוחות, גם הציד, כבר, היה נעלם. תקף גם כאן.
אבל כמובן, שמנגנון שטיפת-המח, הוא-הוא שורש כל רע!! וחשיפתו לעין-כל – *ז?ה* צריך להיות היום, תפקיד השמאל – ז?ה, ולא *עוד* איזושהי חקיקה זעירה, על "כמה אחוזי-מס ישלם ברל וכמה אחוזים שמרל". ז?ה, ולא רגשות המפונים, מן ההתנחלויות. ז?ה, ולא נושא-השמיתנתקות.
יש בעיה עם העברת המסרים, בגלל שהם מורכבים כולל האופן שבו סרבנות לא מוכרת נעשית, כמו ש"גיוס" לא פורמאלי נעשה בחברה הישראלית. זה לא צריך לקבוע את סדר היום.
ישנו פסק דין מלפני שנתיים של בית המשפט הפדראלי בסן פרנסיסקו (התשיעי), שלראשונה הכיר במבקש מקלט מדיני משיראל, ערבי ישראלי. פסק הדין שוטח מסכת ארוכה, ומורכבת מאד של עובדות כדי לבסס את הרדיפה. לא, לא דובר במשהו מצטלם טוב, כמו מעצר שוא, יריות באישון לילה, אלא על סדרה ארוכה, ממושכת, מתוחכמת של הטרדות, מידור מעבודה (לא על ידי צו או הנחתת הוראה כתובה שניתן להביא כהוכחה) על ידי פיזור "רעל" והכפשות עלומות, מעקבים סמויים, תקלות ביורוקרטיות "מקריות" כביכול, וכולי וכולי. דוקא על הרקע הזה, שאינו מצטלם טוב, הכיר בית המשפט האמריקאי הראשון (ולדעתי בעולם כולו) בפליט המדיני מישראל. אני חושבת שצריך ללכת בדרך זו, ולא לפי הצרכים של התקשורת ו"קליטות" של הקהל הנמוך ביותר. הגיוס בישראל הוא יותר מן הצו להתייצב בבקום בגיל שמונה עשרה, והענישה היא הרבה יותר מורכבת וקטלנית מאשר מאסר לעשרים יום עם הפגנות של שלום עכשיו בחוץ והרצאות בחו"ל. נידמה לי שהציבור לפחות בחו"ל בשל בהחלט לקבל ולדון במציאות הקשה וגם להעניק תמיכה מוסרית לנפגעים. בודאי בגרמניה שם מודעים מאד לשיטות אלה, הרי כך גם התרחשה השואה, טיפין טיפין, בהטרדות והתנכלויות, עד לסוף המר שאז כבר הכל היה כל כך מעוות ואטום למסרים, שאפשר היה לירות באנשים באלפים ולסמוך על מסך השתיקה. חובה לדבר על הסרבנות הסמויה, ולפני כן על הגיוס הסמוי, לא הגיוס הפורמאלי לצה"ל, אלא על גיוס משת"פים, על גיוס ישראלים ויהודים בחו"ל לכל מיני "טובות" מפוקפקות, על "גיוס הנשים למאמץ המלחמתי" במסגרות האזרחיות כביכול, ועוד. תקני אותי אם אני טועה.
לאירית ויורם,
מסכימה כמובן עם הבעייתיות של השיח הסרבני, ועל הסרבנות האפורה כביכול שהדיון בה עולה בקדמה מדי פעם. אני מכירה מעט נשים סרבניות שכשעשו זאת מתוך הציונות נענשו בצורת סילוק מתנועת הנוער, מהאפשרות לשנת שירות ומיכולת להתקבל לאוניברסיטה בישראל.
נראה לי בכל מקרה חשוב לזכור שהמעשה הסרבני והעונשים לו צריכים להיתפס בתוך ההקשר בו הם קורים. בשביל מי שגדלה בבית ציוני וחלומה היה להדריך בקומונה של השומר הצעיר, הסנקציות הללו הן חמורות.הסרבנים מאומץ לסרב משלמים מחיר כבד והם לא במקרה מילואימניקים ולא בני שמונה עשרה.
הבעיה עם הסרבנות האפורה היא חוסר הארגון שלה ושהיא מצטלמת רע. השיח של הסרבנות שיורם דיבר עליו רק מקשה יותר.
הנשים הסרבניות,אבל יכולות "להצטלם" טוב יותר, לא?
לדניאל,
אתה מיטיב לתאר איך חונכתי למרבה הצער. את הקישור בין מוות לארוטיקה לא המציאו כמובן הקופירייטרים, אבל הם עושים בו שימוש "למען המולדת". כאן אני רואה תפקיד גם לגברים שמנסים לצאת מתוך הסד הכובל של "להיות גבר ישראלי" תפקיד חשוב. ולכן "שוברים שתיקה" ו"אומץ לסרב" תורמים בדרכם גם לזה.
נראה לי שלא קל להיוולד כבן בחברה כזו ולהתבגר בה. בגיל בו גבר-בחור מערבי בדרך כלל עסוק בחיפוש זהותו דרך מרד, אמור הבחור הישראלי להיות קונפורמיסט שמשלם על כך בחייו. כדי להתגבר על הדיסוננס הזה מתפתחות ומתוחזקות מערכות של הצדקה עצמית, והגיוס מושלם בחיול של כל המשפחה שעוברת יחד רגרסיה: מהרגע הזה כולם עסוקים בשעות השינה, בהאכלה וביציאות של בן התשע עשרה.
בעיני, זה לא נורמלי, וכנראה שגם בעיני רבים אחרים, אחרת לא היו מנסים לשכנע אותנו בסיסמאות של "הבחורים הישראליים הרבה יותר בוגרים מהאירופאיים שעסוקים במנעמי החיים במקום בעניינים של חיים ומות".
בנות!: יש חיים אחרי הגבר הישראלי המצוי!
פגשתי לא מעט אירופאיים חנונים כאלו, אחלה גברים, שבזמן ש"בחורינו הטובים" היו עסוקים בהטלת פצצות וסגרים ולקיחת חיים בצורות מגוונות, היו החנונים עסוקים בניסוח מכתבים שמסבירים למה הם לא רוצים לשרת בצבא, בעבודה במעונות ילדים במצוקה ושאר חוויות חיים מכוננות וחיוביות יותר בהשלכותיהן.
לא עדיף להתאהב בחיים מאשר להשתתף בפסטיבל הנקרופיליה?
סוף-כל-סוף מישהי, שמבינה במה דברים אמורים…
לאירית,
אין מה לתקן כל כך, אבל ממה שאת כותבת נשמע שאולי שווה לעבוד דרך בתי משפט של מדינות אחרות. בגרמניה אין סיכוי שבית המשפט יגיע לדיון על מקלט מדיני לנושא דרכון ישראלי. אם הוא יפנה, ונראה לי שלא משנה אם הוא יהיה פלסטיני או יהודי או רוסי, הוא יקבל דרכון גרמני, רק כדי שלא יהיה צורך לדון בענין בבית המשפט. הלואי והיה מגיע מקרה כזה לדיון משפטי, אני מכירה כמה שהיו שמחים לקבל דרכון אירופאי במקום הישראלי שלהם.
למה התכוונת כשכתבת שהסרבנים מ"אומץ לסרב" נתמכים בהרצאותיהם בחו"ל על ידי המדינה?
ובהזדמנות זו: טייסים?! how low , אבל ברוח קבוצת התמיכה (איך נקרא לה: "מילואימניקיות אנונימיות"? חלש…): אנחנו אוהבות אותך גם ככה
מה, כל-כך קל לקבל דרכון אירופאי?
הממם, אולי שווה לי לנסות…
וכולנו אוהבים את אירית.:-)
חן חן.
אם אתה באמת דו מיני כפי שאתה כותב, זו יכולה להיות עילה לקבל מטעמים הומניטריים במדינות מסויימות, הרואות בישראל תיאוקרטיה חשוכה מבחינה זו.
דניאל,
יללה, צריך test case לדבר הזה.יש כאן ארגונים שזה המקצוע שלהם (כמו pro asyl ) וזה נראה לי חשוב לנסות. יש לך איך להוכיח רדיפה בצורה קונקרטית (לא נראה לי שתגובות עוינות בגדה השמאלית נחשבות…), או שאנחנו חוזרים לבעיה שאירית הצביעה עליה.
אירית, את עורכת דין מפולפלת, הלא כן?
אל תקלי עם החוטאות…לא מילואימניקיות אנונימיות אלא "נערות ניחומים בדימוס" _משהו דומה למונח היפאני.
לגבי מקלט מדיני בחו"ל…נושא כאוב (מבחינה מאד אישית…בהזדמנות), הסיכוי הוא אפס, לא רק בגרמניה, וזאת משום שישראל תעשה הכל – כולל התנקשות, שוחד, דילים ומה לא, כדי למנוע החלטה ברוח זאת. למעשה, וזה קצת מצחיק ומזכיר את המתרחש היום עם קונדוליסה הנוזפת, רק בית משפט אמריקאי יכול !. החונטה הישראלית נאלמת דום רק מול אמריקאים (וגם אמריקאיות..מסכנים, חוטפים על הראש עכשיו כמו ילדים קטנים מאשה, ועוד שחורה, ועוד די חתיכה למען האמת). כמובן, היו ריכולים בסן פרנסיסקו שהשופטים הפדרלים שהעזו לפסוק נגד ישראל, צריכים לבדוק טוב את הבלמים ברכב, ואכן כשנה לאחר פסק הדין הוא עבר להליך שעד היום לא נשמע כמותו של "עיון מחדש". מנפלאות הפוליטיקה. אגב המבקש היה דרוזי, כמדומני והעלילות הן של השייטת שהטרידה אותו משך שנים. הסיפור מוזר, שווה לקרוא את פסק הדין.
היום, מצבו של ישראלי תחת דיכוי פוליטי או גזעי הוא גרוע מכל אדם אחר בעולם שיש לו לפחות סיכוי תיאורטי למצוא מקלט. ישראל לא מאפשרת זאת, והמקרה של אוסטרובסקי, מן הבודדים שהצליחו לנצח את הסיסטם הוא ייחודי משני טעמים – הוא בעל אזרחות זרה מראש (לא יליד ישראל) והוא גם בעל הכשרה מאד טובה בהישרדרות, למד אצל המומחים. והוא לא נזקק להליך משפטי בכלל. פליטים אחרים הצליחו לקבל חסות מארצות הברית, שוב משום שמהם גם ממשלת ישראל פוחדת. ויש נידמה לי מאיר וענונו שקיבל מקלט מדיני באוסטרליה בהסכמת ישראל. להזכירך, אפילו רוסים נוצרים (בעלי אזרחות ישראלית הנשואים בנישואים מעורבים) שבקשו מקלט בקנדה על רקע הפליה דתית, נתקלו במלחמה ממש של משרד החוץ, ולאחר תקופת זוהר קצרה, העניין הזה נפסק, בהסכם עם קנדה. ממשלת גרמניה, אגב, מודעת לאותו ציבור מסויים בישראל שזקוק להגנה מסוג מקלט מדיני, ומתערבת בצורות שונות בעניין זה, אך כמובן לא בגלוי, כדי לא "להביך" את ממשלת ישראל ברבים. זה לא יפה, בגלל השואה, ולכן מותר לעצום עיניים אם הניצולים מתעללים בבני עמם…(זה ממש מגוחך..). אבל לפחות גרמניה עושה משהו, מאחורי הקלעים.
הטענה שלי שהמדינה תומכת בסרבנים המרצים (מה אתה עושה ? אני "סרבן מרצה אורח") -מבוססת על ניתוח פרנואידי של אירועים. לדוגמא, בזמן מלחמת המפרץ השניה, נערכו הפגנות בסן פרנסיסקו, והשתתפו גם סרבנים ישראלים. טוב ויפה, אלא שבדיקה של הגופים והמארגנים הוליכה לקשרים (עקיפים, אבל זה ברור שיהיה כך) עם הממסד. כך למשל, ראשי JVP מקושרים לממסד הבטחוני של ישראל בארצות הברית; מייקל לרנר, ודאי וודאי. אף אחד מן הסרבנים לא חווה התנכלות של הקונסוליה (דבר שהם עושים בדרך כלל למי שמעצבן אותם) או השמצות,
בהפגנה שהם ארגנו מתחת לקונסוליה אמנם לא קיבלנו קפה מהנציגות, אבל זה לא היה בדיוק באוירה "קשה" כמתבקש. לי היתה תחושה שבאופן מאד מתוחכם נעשה נסיון להכיל, לחבק, למיין, לשלוט בהתנגדות ובמחאה נגד ישראל בהפגנות האלה. הסרבנים הם חלק מזה. נוכחתי בישיבת היגוי של אחד הארגונים הללו, וראיתי איך המשתתפים הישראלים מנתבים במניפולציות את האג’נדה המאד נוקבת לעבר מחאה לא אפקטיבית על דברים לא חשובים. האמריקאים לא ממש הבינו את הניואנסים, וכך אפשר לתחמן אותם בקלות, בעיקר את הליברלים היהודים שהם די לא חכמים, בוא נאמר, מבחינה פוליטית. אין מה להשוות לגרמנים. זה ציבור די מטומטם בגלל שהוא שבע, אוהב את עצמו, צדקן, וחסר כל ניסיון בתחום הפוליטיקה וישראל. המוסד הישראלי הגיע לכל קבוצה "ליבראלית" שמאלנית יהודית, ואמריקאי יהודי גם אם הוא שמאלי מייד נשפך לקראתם, זה רפלקס אצלם. כך ראיתי את אחד המבקרים הקשים ביותר של ישראל בקליפורניה (יהודי, לשעבר חי בישראל) הופך לפודל חביב האוכל מן היד של הממסד הישראלי, ועוד מי …משרד החוץ הישראלי שהצליח לגייס אותו לטובת שיקום נפגעי טראומה, טרור וכולי וכולי, בקיצור צחוק מהעבודה. אני התרשמתי גם שהסרבנים שהרצו והיו פעילים, היו מהזן "האחראי" וגם די אמיד כמובן, מה שאומר שהם מקושרים לממסד ועם איזה אבא בנקאי ממפלגת העבודה. בקיצור, לא רציני. כמובן, ביניהם ודאי יש גם אנשים גדולים, אותנטיים ואמיצים, אני מדברת על התופםעה המאורגנת ולא על הפרטים, לא מכירה אותם, ולא רוצה להשמיץ.
כאילו כזה.
אפשר באמת לנסות על דניאל את הרעיון של מקלט מ(ד)יני(sexual asylum), או אפילו לא עד כדי כך אלא התחשבות הומניטרית בקבלת סטטוס. תמורת קומבינה, אני מוכנה לייעץ ולהגיש לו את המסמכים, ואיריס תתרגם ללשון עמלק ותערב את ארגון הדו מיניים. הנה דניאל, יש לך כמעט אזרחות בשוק המשותף, מה יותר נחשק מזה ? _כל זה בדרך לממשלה הגולה שנקים בע"ה …
אגב, לתיקון האגו שלי. כל אותם הטייסים רצו להתחתן איתי, והרגישו מאוכזבים מן הסירוב. לגבי אחד מהם, שרצינו להתחתן, אני עשיתי את הטעות של האשה הישראלית הלא מנוסה, והצבתי אולטימטום, אני או האף-16…ועל זה אומרים ביידיש "אל תאיים בהתפטרות אם יש סיכוי שיקבלו את הצעתך…". סיפור ארוך, שצריך פעם להפוך אותו לתסריט. הקנדידט נהיה טייס מהולל ביותר, ואיש עסקים מהולל עוד יותר, התחתן עם "נערת ניחומים" אמיתית, והסתבך לאחרונה בעבירות כלכליות מתוקשרות. הסיפור של הזכר הישראלי. במקום אהבה ופשטות – כובש שחקים, מפציץ ילדים, אוגר כסף אובססיווי, ומפיל את עצמו לעבירות פליליות, בגלל רגשות האשם הלא מטופלים. מי מרוויח ? ה"אשה הקטנה" נשארת בסוף אלמנה עשירה ועטויית יגון…ממילא התחתנה עם הכרטיס אשראי והסטטוס, ונפטרה סופוסף מהבשר ודם שצמוד אליו. רק נקרופיליה משתלמת פה.
בוא נחזור לעריכת דין…
איריס, בהמשך לעלילות יהודי ארצות הברית, ופוליטיקת ה"שמאל". קישור לרשימה המתארת את השיטות של אייפאק לניטרול השמאל היהודי בימי הזוהר של אייפאק ראשית שנות התשעים.
— קישור —
אמנם הנימה היא מתבכיינת על השיטות הכוחניות של סטיב רוזן הפועל כ"מרגל" בשטח, שולח "מתמחים" לתעד פגישות של השמאל (וזה איינער שמאל, כל מיני קבוצות ניו אייג’ יהודיות) וגורם לפיטורין של אנשים, וסגירת פיות ועיתונים אלטרנטיבים או עצמאיים. לדעתי, הנקודה החשובה היא העובדה שהשמאל היהודי באמריקה התקרנף ושתק לגמרי נוכח ההשתלטות הגסה של הרוזנים האלה. אין לזה הצדקה לנוכח העובדה שהם לא גרים בישראל, אלא בדמוקרטיה אמריקאית, לא תלויים בממסד היהודי, ויכלו לקחת את העניין הזה החוצה, לרשויות או לארגוני העיתונים האמריקאיים. במקום זה, כמו בשטעטל, עסקים כרגיל, לא מכבסים בחוץ, ומה קרה ? כתב אישום על ריגול שסופו מי ישורנו. עכשיו זה לא רק הכביסה זה סיכון ממשי למעמדם של היהודים באמריקה. ככה הם עשו כאשר הם ראו את הרוזנים האלה הורסים את ישראל כמו טנק (אריק שרון קטן על הרוזנים האלה עם הכסף שלהם), הורסים את הדמוקרטיה שלנו בארץ, נלחמים בישראלים מ"השמאל" כביכול, והופכים את ישראל לשלולית דם. זו הסולידריות, וכאמור, אין לישראלי על מי לסמוך אלא על עצמו ועל "אבינו שבשמיים" כמאמר הסטיקר. מיהודים בחו"ל אין לצפות לעזרה. אם כבר, עדיף ללכת ישר לפריץ.
ללחיים,
האם זה עוזר לך להבין את המשותף בין נשים בהקשר של דיכוי ?"
בהנחה שבישראל יש דיכוי ספציפי של נשים(אפשר להתווכח על זה אבל זה לא חשוב כלכך לטענה שלי)
אז אני בהחלט מבין את המשותף בין נשים בהקשר של דיכוי. אני רק לא מבין את הסיבה שנשים משחקות את המשחק הזה. אין שום קשר בין מאבק לשוויון מלא ל"נשים" או לכל הגדרה אחרת המשמשת את המדכא כמפתח לאפלייה לבין העובדה הפשוטה שמעבר להקשר הזה שהינו מלאכותי לחלוטין ונוצר על ידי המדכא כדי להצדיק את הדיכוי אין שום מכנה משותף בין "נשים" כקבוצה. לנשים יש זכות מלאה לכל דעה ומבנה אישיות בספקטרום. כך שמי שטוענת שקיימת דעה "נשית" או מאבק "נשי" להבנתי משחקת לידי המדכא. איך? למשל, אומר לעצמו המדכא: "ניתן לנשותינו המשכילות שיודעות לדבר משרד וקצח כח ונגישות לתקשורת ואז הן לא יזהו את אפלייתן עם זו של דימונה, לוד וסכנין".
לדידי ישנו מאבק לשוויון אזרחי לכולם ללא יוצא מן הכלל וזהו.
אם הפלסטינים היו מפוצצים את ביתו של חלוץ או שרון או מופז על יושביהם לא הייתי קורא לזה טרור כי אם גרילה וזה די לגיטימי לעם כבוש להתגרל בכובשיו.
בקשר לדיונים על בנות ובנים ומה שבניהם, אני די מסכים עם הטענות המושמעות, ואם להודות על האמת הן די לעוסות. העניין הקטן הוא ש..(תיפוף דרמטי) אף אחד לא מתכנן את כל זה באיזה חדר חשוך אפוף עשן סיגרים. זו רק חברה אינושית על כל תחלואיה הכלכך רגילים שאחד מהם למשל הוא הנטיה לפתח תאוריות קונספירציה מורכבות, "המטוטלת של פוקו" לאומברטו אקו מדגים את העניין באופן מאד אפקטיבי ומענג בו זמנית.
חוץ מזה, להודות על האמת דיונים מכלילים הדנים במבנה האישיות של אנשים שאף אחד מהמיתדיינים לא מכיר ומעולם לא פגש(99 אחוז מהאוכלוסיה בישראל או בגרמניה או באמריקה) קצת מגוכחים בעני, אבל אם אנשים מפיקים עונג מכך אז למה לא.
אולי תהיה קצת יותר חושפני ואישי. מה דעתך בדיוק בנושא של הבנים והבנות ומה שביניהם? אל תהיה כל כך מופשט. לא מבינים כלום, חוץ מזה שאתה מת להגיד משהו ולא מצליח.
באמת לא מצליח, בעיקר משום שאין לי שום דבר מיוחד להגיד בנושא בנים ובנות ומה שבניהם, מדובר בבחירות אישיות המבוססות על כלכך הרבה גורמים רובם סובייקטיבים לחלוטין שכל אמירה מכלילה תהה רדודה. מה זה "נשים" בכלל? מנסיוני האישי נשים שונות אחת מהשניה יותר מאשר "הנשים" שונות מ"הגברים" כנ"ל גברים. אם השאלה מכוונת לאוריינטציה מינית אזי דעתי היא שדעתי לא חשובה בכלל, לי אין שום זכות או בסיס לבקר או לשפוט מה "עושה" את זה לאדם אחר ואני בוודאי לא מחפש אישור חברתי לבחירות האישיות שלי.
אבל אני אנסה(וכנראה לא אצליח) להיות אישי יותר. חבר, איש חב"ד כבן 23 נכנס למעגל השידוכים לפני כשנה, הבחור התאהב באשתו אחרי חמש פגישות בלבד(והיא הראשונה שפגש). ככל שאני מסוגל לשפוט הם מאושרים למדי ביחד(ואף חובקים בת זעירה וחייכנית) ויש רבים כמותם. חברתי הטובה ביותר היא כבת 34, אשת קריירה מצליחה שלא מתכננת חתונה+בעל*ילדים(המשוואה באדיבותה) בעתיד הנראה לעין, ככל שאני מסוגל לשפוט היא מאושרת למדי ויש רבות כמותה. אז מה זה אומר? האם אשתו של חברי וחברתי הטובה הן שתיהן "נשים" באיזשהוא מובן עמוק יותר מזה הביולוגי הבנאלי? לדעתי לא. בדיוק כפי שאני(בשנות השלושים, רווק, עצמאי, מאושר למדי) וחברי ירא השמיים לא "גברים" באיזשהו אופן. להבנתי הפמיניזם לא אמור לחרוג מהשגת שוויון זכויות אזרחי מלא לנשים. מבחינתי אין דבר כזה אידיאולוגיה פמיניסטית, "נשים" הן לא קבוצה אחת אחידה עם דעה "נשית" בנושא כלשהו ולו הקטן ביותר או הגדול ביותר, עצם האמירה שהן כן היא בעני שוביניזם.
מסכים עם כל מלה, שכתבת פה.