בשבת האחרונה נחתה בתיבת האימייל שלנו הודעה מ"אומץ לסרב" שמפרסמת משחק "חמוד", כהגדרתם, מטרת המשחק היא לפנות התנחלויות. בדיקה נוספת הפנתה אותנו לאתר חוזרים לישראל: יום של סרטים, הופעות וסדנאות ברחבת מוזיאון תל אביב. במשחק מופיעים קראוונים ודמויות סטריאוטיפיות של מתנחלים (דהיינו, זקן ופיאות). המשחק, חלק מקמפיין תקשורתי, מתאפיין בסממנים מובהקים של שמאל לבן ושבע, שיודע לעשות ספינים, קמפיינים ואירועים שמנותקים מרוב הציבור בישראל.
ראשית, פינוי ההתנחלויות איננו משחק. ההתנתקות היא חלק מקמפיין אסטרטגי של אריק שרון וספין של איל ארד, שזוכה לתמיכה המלאה של האופוזיציה, לפנות קומץ התנחלויות בזמן שעושקים את אותה כמות אדמה בגדה המערבית (עיין ערך כפר בלעין שנגנבו ממנו 60% מאדמותיו לבניית חומת ההפרדה וזו רק דוגמא אחת משלושים כפרים).
פינוי ההתנחלויות איננו אירוע משמח. הפרויקט הגזעני והאלים הזה הוא הרי תוצר של מניפולציה של הנהגה פוליטית, שהעצימה כת משיחית קטנה שקראו לה גוש אמונים ונתנה לה גיבוי מלא. גם ממשלות ימין, גם ממשלות שקראו לעצמן שמאל.
העידוד לפינוי ההתנחלויות המלוות בקריצות וחיוכים ולא מעט שמחה לאיד, איננו רק ביטוי לחוסר רגישות של גברים ליברלים, לבנים ושבעים, הוא מהווה את הניתוק המוחלט של "יפי הבלורית והתואר" – גם אם הם סרבנים מהציבור בישראל. אותו ציבור בישראל שלא רואה את הפינוי כשמחה גדולה, משום שאנשים המפונים מביתם בכוח, בין אם זה על ידי פקידי ההוצאה לפועל או חיילי צה"ל שעושים תפקיד של משטרה, איננו מחזה נעים לאף אחד שאינו גנרל, חוץ ממי שיש בליבו שמחה לאיד. כי קשה לראות בפינוי שמחה גדולה, משום שמסובך לראות לאן כל זה הולך, איך זה מסדר פה את הבלגן עם הפלסטינים ואיך זה הולך למנוע מאנשים לאבד את ביתם לבנקים בהוצאות לפועל, ולהמשיך לאבד את מקומות העבודה שלהם.
המשחק הזה הוא לא של אנשי שמאל. אנשי שמאל אינם אנשים ששונאים, אינם אנשים ששמחים לאיד, ואינם אנשים ששמחים ללכת לצבא כדי לפנות אזרחים. גם אם אותם אזרחים הם בחלקם ציבור גזען ואלים שמוכן לפגוע ולהרוג בפלסטינים בגלל עליונותם היהודית.
מי ששמאלני קומפלט, שמאלני 360 מעלות, שמעניינים אותו גם צדק חלוקתי ושוויון חברתי, גם זכויות קיבוציות ותרבותיות ושוויון מגדרי, איננו אדם ששמח לראות את המדינה מפעילה אלימות כלפי אזרחיה. איננו אדם שלוחץ על איקונים של פיאות וזקנים ומקליק את ההתנחלויות.
שמאלן הוא מי שמוכן גם ללכת בית בית, לבנות מלמטה, ברמה הקהילתית, לפעול בוועד שכונה, ליצור מחדש התאגדויות של עובדים, מפרנסים, עצמאים, לתמוך בתרבות שמאלנית, להיות שותפים למאבק ולאורח חיים בקהילות מודרות, להתנגד לשלטון התאגידים, ויותר מהכל, לא להמשיך לעשות פוליטיקה רק מעבר למסכים, בספינים, בקמפיינים התקשורתיים שמופנים לקהל בצפון תל אביב.
בעיני, מי שמשחק בעולם וירטואלי ומקליק על מתנחלים, יכול גם למצוא הצדקה לבוא במילואים להגן על הגדר ולירות על מפגינים לא אלימים ולגבות עורכי דין שמפעילים מערך גבייה של מאפיונרים כדי לגבות חובות לאנשי עסקים.
לאיריס,
בוודאי שיש לנשים דברים המשותפים להן כקבוצה, גם לשמנים יש, הנקודה שלי היא שהיות שמן לא אומר כלום על האישיות שלך או על האדם שאתה. כנ"ל היות אישה, יש נשים בכל מופעי האישיות המוכרים במין האינושי ובעד כמה כאלה שלא ממש זוהו עדיין.
הסיפור שלך עם ראש המועצה נוגע לאישיות של ראש המועצה, אישה יכלה להתנהג בדיוק באותו אופן.
בנוגע להטרדות מיניות, האם לדעתך הענישה צריכה להיות זהה למקרה זהה?
כלומר בוגר\ת שבעל\ה בהסכמה בן\ת 14 האם הענישה אמורה להיות זהה לכל ארבעת הקומבינציות האפשריות?
לחיים,
נו, אז אנחנו חוזרים לדיון הישן של הכללות ודברים משותפים.זה שיש הרבה דרכים להיות אישה, או הרבה דברים להיות גבר, זה לא אומר אין לנשים דברים משותפים ביניהן כקבוצה.
אם ניקח את מצבן של הנשים הישראליות (היהודיות והלא דתיות) שנכנסות למערכת הצבאית, הרי שיש להן עניינים משותפים. ובקיצור: כל אחת הגיבה שונה להטרדות המיניות להן היא היתה חשופה.
כלומר, יש עניינים משותפים לנשים בכלל, לנשים במפגש עם עולם גברי במושגיו, לנשים יהודיות או לנשים ישראליות.
יכול להיות שאתה לא מזהה את זה, כי אם היו טסים לך מעל הבית מטוסי קרב כל היום כמו לי, והיית בכלל שומע את זה וזה היה מפריע לך והיית הולך לראש המועצה, סביר להניח שאם אתה נראה בדיוק כמו מישהו שהרגע גמר או הרגע יוצא למילואים, היית נתקל בתגובה אחרת מזו שאני נתקלתי בה. (הבטחוניזם הרגיל שאיפשר לראש המועצה הקודם שלי להיות פתאום חייל גיבור לשתי דקות כי רפול לחש לו בדיוק משהו אתמול על האוזן, שזה כמובן הדבר היחיד שהוא יכול היה לספר לי…).
זו רק דוגמא אחת מיני רבות, על איך הדברים האישיים בהחלט מתערבבים ב"לאומיים" ובאוניברסליים. זה שאתה רווק ומאושר אומר מעט מאוד על איזה גבר אתה ואיזה היית רוצה להיות. אם אני יודעת שכל זה קורה בישראל, אז זה אומר לי קצת יותר. זה לא מעניין ברמה הרכילותית, אבל זה מעניין לכל אחד מאיתנו להבין איך הוא מתנהל מול העולם שפועל בחוקים של גברים בדרך כלל (סליחה על הגלישה לענייני מגדר אקדמיים).
גם המשותף בין היהודים הוא בעיניך לא מחייב? הרי רב השונה על הדומה, ובכל זאת יש תביעה למדינה ולגרימת סבל לאחרים בשם הזכות של "היהודים" למשהו. האם זה עוזר לך להבין את המשותף בין נשים בהקשר של דיכוי ? יכול להיות שוני בין אנשים, תודה לאל, אבל אחרים לא רוצים לראות את זה. יש כאלה שבעיניהם כל הנשים הן חפץ.
לחיים,
יופי של שאלה! כדי לנקות את השולחן: בודאי שהענישה צריכה להיות זהה. אלא מאי? יותר מתשעים אחוז ממקרי האונס הם גברים שאונסים נשים כמו שגם אם לנשים יש את כל מגוון האישויות שבעולם, יש מאפיינים נשיים שנמצאים בשכיחות גבוהה יותר אצלן מאשר אצל גברים. כל זה לא אומר כמובן, שאין גברים שהם כאלו ואין נשים שהן אחרות, אבל מדובר בשכיחות שהיא מעבר למקרית ויש לה משמעות. ראש המועצה יש לו אישיות כזו שמחזיקה מבטחוניזם וגבורה-בסגנון עדות הגברים היהודים הישראלים, ובצירוף מקרים מדהים, הוא חבר בקבוצה גדולה (יחד עם חלק מהחברה הטובים של "אומץ לסרב").
כמו כל דרך ללמוד את העולם: מתחילים בלעשות סדר, לחלק לקבוצות ולמצוא את ההבדלים. כך עובד כל המדע כמעט (לפחות זה שאני מכירה). למי שרוצה להבין את העולם, זה עוזר נראה לי.
ראייתם, של קיום יחסי-אהבה יפים, בהסכמה הדדית, באושר ובהנאה, בתור משהו, המזכיר איכשהו אונס, היא נקרופילית ובעליל, ושורש בעיותיה, של החברה המערבית בכללותה. את "גיל-ההסכמה" יש לבטל.
לאיריס,
התאמה לא גוררת בהכרח סיבתיות וזו נקודה שמסורתית נוהגים לשכוח. מעבר לכך, 99 אחוז מהגברים אינם אונסים נשים מסיבות השמורות עמם כך שאת מדברת על קבוצת פרינג’ של גברים.
הנה נתון מעניין למדי, בארה"ב בעשורים האחרונים ישנה ירידה דרסטית במספר מקרי האונס של נשים(ירידה של כשישים אחוז משנת 93 ועד היום לפי נתוני הNCVS הנתון הזה מרשים עד יותר אם מוסיפים את העליה במספר המקרים המדווחים)לעומת זאת יש עליה במספר הנערים\גברים המנוצלים מינית על ידי נשים וגידול פראי בתעשיית המין הפונה לנשים ובמספר הגברים המועסקים בתעשיה זו, סביר להניח ששום שינוי ביולוגי משמעותי לא חל בנשים או גברים בעשורים האחרונים כך שהשוני הזה הוא כנראה חברתי\תרבותי ולא במובהק ביולוגי.
במדע אגב נהוג לחפש את המודל הפשוט ביותר, נשים הן קצת יותר ממחצית האינושות והן מפוזרות באופן אחיד למדי בכל מבנה חברתי ובכל תרבות, אני לא יודע איך התייחסות אליהן כקבוצה נפרדת מסייעת. איך זה עוזר לשים את אמונה אלון עם שולמית אלוני באותה חבילה?
הערונת לדניאל,
ראוי לציין שאני מדבר על *ענישה זהה* לכולם ולאו דווקא על החמרת רמת הענישה לנשים כך שתחפוף את זו של גברים.
הטענה שלך, אגב, לגבי הנשים ניתנת להחלה מוחלטת גם על התגובה של "היהודים" לאפלייה, כמו הציונות ומדינת ישראל – תגובה המשחקת לידי המפלים והמבקשים ליצור הומוגניות מלאכותית מקום שאיננה. קרי גזענות.
זו שאלה מעניינת, ועלתה כאן גם בין דן תמיר לבין מבקריו, כאשר הוא טען שהערבים משחקים לידי הגזענים בכך שהם דבקים ב"זהות הלאומית". ככלל, מהי התגובה ה"נכונה" לגזענות? האם לפעול כקבוצה ואז ממילא קצת ליפול לידיים של..אבל להעמיד מלחמה חזקה או "להתעלם" ולפעול כפרטים. נידמה לי שאם תמצא לכך תשובה, תזכה להדים בינלאומיים נרחבים. זה עניין מורכב של זהות, כוח, פוליטיקה הכל מכל כל.
1. מסכים בהחלט עם כל דבריו של חיים (וזה חידוש מרענן!).
2. איריס – התוקפנות הגברית והתוקפנות הנשית זהות לחלוטין, ישנם גברים בלתי-אלימות וישנן נשים אלימות מאד, אז מספיק כבר, עם כל הסקסיזם הגזעני והמחליא הזה. די כבר. התרגלתי לחשוב, שאת, לפחות, מעל לזה.
3. ל"לדניאל" – כל סיפור הנער והמטפלת הזה נשמע לי רקוב מבסיסו. האם הנער התלונן? או אמו (המכשפתע)? מה אגיד – כשאני הייתי בן 14, גם אני וגם כל חברי, דווקא רצינו מאד, שאיזושהי בחורה מנוסה """תטריד""" ו"""תנצל""" אותנו…;-)) מה, מדהים אותך? מצטער, אני לא אשנה את העובדות, רק על-מנת להתאימן, לאיזושהי תמונת-עולם שקרית ונקרופילית. מנסיוני, דווקא אמהות שמרניות הן רעה חולה, הדופקת, את מהותנו הרגשית, לכל החיים. הלוואי עלי, להיות במקומו, עם הסקס, ואני שמח, שאינני במקומו, עם האם!
ו…מה שנגע לרס"ר… היית צריכה לשבור עליו איזה סיפולוקס, כעצתו הנבונה ל חכם מיימון. אבל, אם לא עשית זאת ואת מתוסכלת – אל-נא תוציאי את תסכולך, על צעירים מאוהבים והנאותיהם היפהפיות!! האהבה, לרבות (כמובן!!) גילוייה הגופניים, היא הטעם היחיד לחיות.
4. ולנעם – שמע, לא מתאים לך הדיון, איש אינו כובל אותך! אבל זה, שאנחנו *מעיזים* להגות כאן, גם בנושאים *שאינם* קשורים לכיבוש (באמת, כפירה בעיקר), אין פירושו, שאיננו פעילים גם בנושא דנן… ואפילו אם לא, מה זה לעזאזל עניינך? מה, האם אנו זקוקים, לחותמת-הכשר *ממך*, על מנת להחליט, במה לדון ובמה לא?
לחיים,
כמובן שלא צריך לקפוץ ישר מקורלציה לקאוזליות, אבל צריך להבדיל גם בין תופעה לבין ההסבר לה. יהא ההסבר אשר יהא (ביולוגי או חברתי או שילוב של שניהם גם יחד), אתה עדיין לא מסכים לומר שיש כאן תופעה, כמו שאני טוענת.
אינספור מחקרים מראים שנשים מגדירות את עצמן אחרת ביחס לעולם מאשר גברים, יש להן תוקפנות שונה (שפונה פנימה) מאשר לגברים (החוצה). אז יתכן שהרוב הכמעט מוחלט של רציחות בני הזוג נעשה כך שגברים רוצחים נשים ולא להיפך, לא בגלל שמדובר בגבר אלא כי יש כאן משתנה שלישי (נאמר רמות טסטוסטרון, יותר מדי שעות צפיה בפוואר ריינג’ר או השד יודע מה). קודם תסכים שיש תופעה ואחר כך תקפוץ להסבר. אתה מגייס חוסר יכולת לתת הסבר כדי להתכחש לתופעה.
מה זה בדיוק "בהסכמה"?
אם מטפלת מקיימת יחסי מין עם מטופל בן 14, מה היכולת שלו "להסכים" כשהוא צעיר בגילו ונמצא בסטטוס אחר של פחות כוח.
גם אני "הסכמתי" שהרס"ר של הבסיס יעביר לי יד על החולצה כדי לבדוק אם אני לובשת חזיה כל יום לפני שהוא כתב לי את ה"פס" לצאת הביתה.
לא ברור לי איך מהשיח ההזוי שלכם (שבאמת שניסיתי אבל פשוט לא הצלחתי לקרוא את כולו. מתישהו נשברתי, אי שם בתוך דיונים על מיניות, הדרה נשית, אזרחות אירופית ושאר נושאים) יוצאת פעולה שמכוונת להפסקת הכיבוש, שיפור המציאות או כל דבר אופרטיבי אחר. אתם עסוקים כאן באוננות מחשבתית כ"כ נרקיסיסטית ומרוכזת בעצמה שאיבדתם כל קשר עם המציאות. התחיל כאן דיון על משחק מחשב ולקחתם אותו לדיון על כל העולם ואשתו. אם את כל האנרגיה הזו הייתם מפנים לפעולה בעולם המציאות אולי היה יוצא מזה משהו. אז זהו, כשאני הוצאתי את המשחק כוונתי היתה להשפיע על המציאות, לא לדבר עליה. אולי אם תשפכו כאן עוד כמה אלפי מילים תצליחו לנסח את עצמכם אפילו קצת יותר טוב אבל עדיין תשארו חבורת ברברנים שלא מסוגלים למקד דיון, שלא לדבר על פעולה אמתיתית בעולם המציאות. לא שדיונים אינם חשובים, וכמובן שסוף מעשה במחשבה תחילה. אבל ראבק, כ"כ הרבה דיבורים? באיזה שלב אתם עוצרים ולוקחים אותם למעשים?! ומה מבטיח לכם שאם הר הדיבורים הזה יסתיים גם באיזה מעשון קטן, לא יבוא פעיל אחר ואבוי, יאגף אתכם משמאל ויצביע על כל הכשלים במעשון שעשיתם? זה כמובן יגרור עוד הר אדיר של מילים, וחוזר חלילה. בכל אופן תזכרו: It’s not about saying the right thing, it’s about doing the right thing!
בקיצור די לברברת! אולי היא גורמת לנו להרגיש טוב וזה נחמד להשחיז את ציפורני המוסריות שלנו על הזולת, אבל היא לא משנה את המציאות!
לדניאל,
המציאות קצת יותר מורכבת ופחות שטוחה ממה שאתה היית רוצה. אני לא רוצה ולא יכולה להיות מעל או מחוץ למציאות ולנתונים, אבל אם אתה בוחר לא להסתכל למקומות הללו, אז לא.
הויכוח שלך הוא לא מולי באופן אישי, אלא מול הסטטיסטיקה והמציאות ואלפי המחקרים שמראים אחרת.
לנועם,
כמובן שאיני יכולה לענות לך בשם ה"אתם" שאתה כותב לו ולכן אענה בשמי.
לפני שלוש שנים עזבתי את ישראל עם משפחתי בעקבות יאוש עמוק מחוסר הפרספקטיבה שחויתי בחיים בישראל. זה קרה אחרי תמיכה בין השאר ב"אומץ לסרב" בצורות שונות שנמשכו עוד בגלות. אחד הדברים שהבהירו לי את הכשלון היה הגיוס המהיר וההתנדבות של רבים מהחיילים למלחמה בג’נין, כאילו לא היו סרבנים מעולם. גם הם רצו להיות גיבורים.
אני מבינה שאין לי שליטה על מה שנעשה בכסף שלי ואם מה שנשאר לי זה רק למחות על זה שהוא משמש לבנית "משחקים" כאלו כדי להילחם בכיבוש, אז כל מה שנותר לי לעשות זה לכתוב על זה קצת ב"גדה" וללמוד מזה לעתיד.
מקריאה של התגובות ב"אתרי השמאל" אפשר ללמוד שיש אנשים שפעילים בהרבה צורות וכאלו שבשבילם הפורומים הללו הם קבוצת תמיכה, כי קשה להיות לבד עם הדעות הללו.
ההנחה שלך היא שכל עשיה עדיפה על אי עשיה, וזו הנחה שאני לא מסכימה איתה. העשיה של "אומץ לסרב" עושה הרבה נזק במכירת דמותה של ישראל כ"דמוקרטית" ובחיזוק השיח הבטחוניסטי: אתם מגש הכסף עליו ממשלת ישראל מוכרת את מרכולתה ה"נאורה". אין לי ספק שאתה משקיע אנרגיות רבות ומאמין במה שאתה עושה ואם זה היה גם מצליח אז עם הצלחה היה קשה לי להתווכח.
מכיון שהכתבה מנסה לפרק את הדימוי ה"שמאלי" שאתהם מנסים לשווק, אני חושבת שהיא נכונה, כיון שכדי שתיווצר בישראל אלטרנטיבה אמיתית צריך לעשות לה מקום. כרגע יושבת מפלגת העבודה וארגונים רעיוניים שקשורים לה (כמוכם וכמו "שלום עכשיו" שבחו"ל מאוד נחשבת כאילו לא מדובר בהליקופטר שיש לו תנועה). אולי הפירוק הזה יצור את הואקום שבו יוכל להיווצר פעם שמאל אמיתי? כזה שמאמין בצדק ושוויון ולא בהפרדות ודמוגרפיות וחלוקה לפי דם?
למי שיש ענין בקיומו של שמאל כזה, יש ענין לעסוק לא רק ב"פינוי שטחים" באופן מבודד.
לאיריס,
הרשי לי לתקן טעות אחת בדבריך. המבצע בג’נין לא גרם לשום התגייסות של סרבנים חזרה לצבא, וממש לא ברור לי מהיכן שאבת את המידע הזה. האמת הפוכה ב-180 מעלות: בתקופת "חומת מגן" נוספו לנו המון המון סרבנים. בשיא המבצע ישבו בכלא כמה עשרות סרבנים בו זמנית.
וברשותך תרשי לי להבהיר עוד נקודה: אם תדברי עם פעילי "אומץ" תגלי שדיעותיהם מתקדמות פחות או יותר כמו דיעותיך. הענין הוא שהדיון המלומד שמתנהל כאן אינו נוגע כלל ל-99% מהציבור. הוא עובר הרחק מעליו. לדעתי את מבלבלת בין המטרה לדרך השגתה. "אומץ" עושה לגמרי במודע שימוש בהילה הצבאית בדיוק כדי לקדם אג’נדה אנטי-צבאית. ובסופו של דבר אני חושב ש"אומץ" תורמת לדה-מיליטריזציה של החברה הרבה יותר מרוב הארגונים האחרים שפועלים בנושא. כי כמו שמארקס אמר: "ההוויה מעצבת את התודעה". בסופו של דבר אין דבר שיתרום לאזרוח החברה יותר מיציאת צה"ל מהשטחים. לדעתי זוהי טעות איומה לחשוב שצריך לפעול נגד המיליטינטיות בחברה הישראלית וע"י כך לגרום לצה"ל לצאת מהשטחים.
בקיצור, ה"מיליטניות" כביכול של אומץ, היא בסה"כ כלי להשגת מטרת העל שהגדרנו לעצמנו: להוציא את צה"ל המשטחים.
מה בין יציאה מן השטחים לאזרוח החברה?
לנעם
צר לי שהדיון כאן הופך לדיון על "אומץ לסרב".
האמן לי שכמוני בוודאי עוד כותבים/מגיבים באתר הזה עוסקים גם בפעילות שטח מלבד הדיונים כאן (אני למשל מפגין כשאני יכול בבילעין). כך שלא רק אתם עוסקים "בעשייה".
אם כדבריך אומץ לסרב משתמשים בצבאיות בכדי לתקוף את הצבא, הרשה לי להוריד את הכובע.
לא כך הדבר מצטייר בשיחות עמכם ובאתר האינטרנט שלכם.
האתר כולו משדר צבאיות: דרגות, סמלים, שמות יחידות. רק חסר שתוסיפו באיזה "מבצע" כל אחד ממכם לקח חלק. ישראלי. ציוני. לוחם. סרבן (בסדר הזה) אתם כותבים.
לא רק שאתם מתגאים בהיותכם לוחמים (עומדים בפוזה מצ’ואיסטית בעמוד הבית), אתם גם תומכים באידיאולגיה גזענית שמטרתה הפרדה בין היהודים לשאר האנושות (כוונתי לציונות).
ההתרשמות שלי ממכם שכולכם הייתם "מתים" לחזור לצבא. שעבורכם הצבא זה סם החיים (רק בלי הכיבוש של 67′). צר לי אבל לא זו הדרך. זה אותו הצבא שדיכא את הפלסטינים מהנכבה ועד ימינו, שראשיתו בהגנה, השומר ובר-גיורא, שכל תכליתם היתה לגזול את הארץ בכוח הזרוע מתושביה המקוריים – הילידים הפלסטינים.
דג אילם ממש כותב את זה כפי שזה. אפשר להוסיף, שלגייס את הצבאיות למען השלום מתחיל להריח מכיבוסי שפה…(מלחמה היא שלום, או fighting for peace in the Middle East is like fucking for virginity
או הצידוק של ההרתעה הגרעינית כ"חוסכת בחיי אדם" ועוד ועוד…
הוסף לזה את גיוס השחיתות למען ביעור השחיתות (ההתנתקות הרי נודעה לבער את נגע השחיתות, הנובע מההתנחלות) והרי לך סוד (הנגע של) החברה הישראלית. אי אפשר להלחם בדבר מסויים על ידי שימוש באותו דבר עצמו (חרף העקרון ההומיאופתי).
"אתם גם תומכים באידיאולגיה גזענית שמטרתה הפרדה בין היהודים לשאר האנושות (כוונתי לציונות)."
וכרגים תמיד בסוף תגיע האמירה המופרכת הצבועה והמטופשת שתייתר כל צורך בדיון. מר דג-אילם(וחבל שלא שותק) האם הלאומיות הפלסטינית אף היא אידיאולוגיה גזענית שמטרתה הפרדת הפלסטינים משאר האינושות או שרק יהודים אמורים להיות מדוללים באחרים?
לנועם,
כנראה שלא הסברתי את עצמי טוב: לא התכוונתי בכלל לטעון שהמלחמה בג’נין נעשתה על ידי שום סרבן, אלא שהיו מספיק מילואימניקים לא סרבנים ולא בטיח שיצאו לקרב בשמחה ומכרו את הפטריוטיות שלהם לתקשורת. אי אפשר כמובן גם להיות סרבן וגם לצאת לקרב בג’נין.
עכשיו לענין הדרך והמטרה: כאן באמת אנחנו חלוקים. כשהחלתי לתמוך ב"אומץ לסרב" היו לי תהיות בענין ודיונים ארוכים עם סרבן מ"יש גבול" שלא התקבל לרשימתכם, מפני שהוא לא היה בחיל לוחם. נקטתי מולו בדיוק בטיעונים שאתה נוקט מולי והיום אני מודה שטעיתי: ההפרדה בין האמצעים למטרה היא חשובה כשמתכננים מאבק, אבל יש בה משהו מלאכותי. מאבק שבו האמצעים אינם לוקחים בחשבון צדק ושוויון מקרין גם על המטרה. (ואולי זה להיפך? מטרה מבודדת כמו "להוציא את צה"ל מהשטחים" מקרינה על האמצעים?)
מה שאתה מנסה להגיד לי זה שעם "העם" אתם מדברים בשפה שלו: כלומר, אם מה שהולך בשוק זה פטריוטיות ומיליטנטיות, אז ככה אתה הולך למכור את הסחורה. כלומר, יש כאן איזו ברית של "אנשים שמבינים ענין" שהולכים למכור לאלו שלא באמת מבינים או שמבינים רק "מיליטנטית".
אז כאן יש בעיה של אמינות: איך אני יודעת מה באמת ומה בכאילו? כי אתה אומר לי? ככה בינינו?
בעיה נוספת היא שמי שקונה סחורה מיליטנטית, למה לו ללכת על החיקוי כשיש לו את שרון, מופז, בוגי וקוקי? בזה הם לוקחים אתכם בהליכה: הם ראו להרבה יותר ערבים מכם את הלבן בעינים.
ואני, שמנין שנותי קצת יותר ממנין שנות "הכיבוש", שאולי הטפתי לך פעם באיזה שיעור מורשת קרב משהו, נשארת בחוץ. אני יכולה לתמוך בתור גיסתו של או חברה של אישתו של החבר שלי. כי אני, לא ראיתי (תודה לאלים ולאלות כולם) לאף ערבי את הלבן בעינים.
ההודעה של איריס מתקרבת כבר יותר להגדרה המדוייקת של הטונוס, שהוא המהות של ההוויה הישראלית הצבאית. יש שיאמרו התוכן של הפעולה הוא החשוב (כמו גנרל שממליץ על מפקד לאומי, או התנתקות או יציאה מלבנון) ויש שיאמרו שהגנרליות בעצמה היא הבעיה. אני מסכימה עם איריס לחלוטין, שהמסר – קרי, היציאה מהשטחים – מתמסמס והופך בלתי רלוונטי כאשר הוא נעשה ונאמר בקונטקסט, טונים, ותרבות של מיליטריזם. אצל רבים, עצם השיח מנכר ומדיר, ולא יוצר תקווה סולידריות והבטחה לעתיד אחר. מובטח לנו על ידי האומצים, שניוותר תלויים בצבאיות, על שגיונותיה מדי עשור. (הכיבושים למיניהם ואז הנסיגות המתישות אחרי שכבר יצא החשק מכל המאבק, ראה הנסיגה מלבנון). הנסיגה שאני ממתינה לה וכניראה עוד כמוני, היא נסיגה מהתרבות הצבאית על כל מאפייניה המרים. לדעתי השאלה אינה אם הפעילות של אומץ לסרב או יש גבול היא לגיטימית או רצויה, ודאי שכן, אלא שלדעתי היא סימפטומטית. חסרה לחלוטין פעילות, תודעה וקבוצה מאורגנת היטב שחותרת לחלוטין תחת השיח הצבאי וה"הישרדות הציונית" על החרב. חסרים תקווה ועתיד שמעבר לטקטיקות. הגנרלים אגב לא מתביישים לאמר את התחזית שלהם (בזה כולם מסכימים מביניהם) שהמצב הצבאי יישאר עוד עשרות שנים אם לא יותר. הדד ליין שהם מציבים דומה קצת ל"ביאת המשיח" המפורסמת (שלום אמת ויציב עם כל מדינות ערב, חיסול הנשק הגרעיני בפקיסטן וקוריאה ועוד ועוד ענינים לא מעשיים ולא רלוונטיים אלינו כלל). עם אופק חשוך כזה, אין חשק לשתף פעולה. אגב, זה באמת מעניין לערוך השוואה בין אמצעי השליטה הדתיים ואלו הצבאיים שהחליפו אותם בקרב הציונות החילונית. כך למשל, כל סוגיית המשיח באה לאמר "כאשר יבוא יבוטלו המצוות, יבוטלו הרבנים וכולי וכולי" עד אז, נדרשת קונפורמיות מוחלטת. וכך עם השלטון הצבאי.
החיים הם תמיד איפה שהוא מעבר לאיזה אירוע עתידי שאו טו טו מגיע, עד אז – סבל ושעבוד כי אין ברירה.
שיחות עם נוצרים בחו"ל (לא דתיים, סתם) שתמיד מתמקדים ב"גאולה שבהווה", לחיות את ההווה, כמו ה"נולדים מחדש" אצלם, שממש רואים מלכות שמיים בחייהם. שוחחתי כמה פעמים ושאלו אותי על היהדות בעניין זה. הסברתי שלמיטב ידיעתי הלא מחייבת, אצלנו יש "חישוב קץ" עם תאריך וסימנים ברורים, ועד אז אין משיח ואין גאולה. נידמה לי שזה לפי הקבלה ששת אלפים שנה וזה אומר עוד כמאתיים וחמישים שנה, וגם אז יש סימנים למלך שיבוא מאת הרמב"ם וכולי.
אחת הידידות, גרמניה דוקא, שאלה באירוניה ארסית דקה :
and what are the Jews waiting for
רק היום יש לי את התשובה בשבילה, איך לא ?
להתנתקות.
זה הוליך אותי לחשוב על האופן שבו אצלנו אנשים מסוגלים למחוק את חשיבות החיים בהווה, הסבל האנושי, במחי יד, עבור איזלו חישובים מטכליים אסטרטגיים (עוד עשר שנים נכריח את סוריה לעשות שלום, ואז בלבנון ישלוט הפלג ההוא, ובאירן ההוא, ובמצרים יחליפו את ההוא…ונעשה עוד מלחמה קטנה שם, ונחרחר מלחמה פה ושם…)ואז…ואז..אולי עוד חמישים מלחמות ותוכניות מגרה, ילדים, תוכלו לשמוח ולחיות כמו בני אדם. עד אז אתם חיילים אם תרצו או לא, ואל תצפו לחיות טוב. כל זה חוץ משכבת השליטים שהוגה את התוכניות הכלליות האלה, שחיה טוב מאד על הדם והיזע של הפיונים.
אלישע אלישע, אומץ לסרב פועלת רק לסירוב לשרת בשטחים שנכבשו ב-67, לא לסירוב להתגייס לצבא הכיבוש, כך שכל שאלתך היא חסרת משמעות.
למה השאלות שלך תמיד מזכירות מישהו ששומע הרצאה על הפיזיקה של ניוטון ואז שואל על בוטאניקה של עצי תפוח ?
הרשו לי, מתדיינים מכובדים, להעלות כמה תמיהות:
1 האם תנועת אומץ לסרב היא פציפיסטית?
2. אם זה כך, הרי שאין לי שאלות נוספות
3. אבל, מצד שני, אם היא לא מגדירה עצמה ככזו, באיזה תנאים, לשיטתה, "מותר" לצאת למלחמה?
4.האם השתתפות בהגנה על גבולות 67? האם בהגנה על גבולות החלוקה (47)? איפה עובר הקו ההופך את השרות ללגיטימי?
ל"אומץ לענות לשטויות"
בפעם המי יודע כמה: תפסיקי להסתתר מאחורי כותרות אנונימיות, והזדהי בשמך.
להנהלת האתר: האם לא הגיע הזמן להבהיר שתגובות שאינן נושאות שם לא תתפרסמנה?
לעצם העניין: יש לך כנראה בעיה קלה בהבנת הנקרא: ברור שאומץ לסרב שוללת שירות צבאי בצבא הכיבוש. מה ששאלתי הוא מה יקרה ביום שבו צה"ל יחדל להיות צבא כיבוש, דהיינו כשישראל תיסוג אי"ה לגבולות 67. האם במקרה כזה חברי אומץ לסרב יחזרו לשרת בצה"ל? או שמא חלקם, או כולם, יסרבו לעשות זאת משום שלדעתם בעיית הפליטיס לדוגמה לא נפתרה לשביעות רצונם. ובעיה נוספת: במצב שבו השטחים הכבושים נמצאים בשליטה פלסטינית- ואז כמובן שאין להם סיבה לטעון שהם נלחמים להשתחרר מן הכיבוש- ובכל זאת פורצת אינתיפאדה שלישית, מה תהיה אז עמדת אומץ לסרב? תמהני.
Kelet_Ashur_Back@yahoo.com
אני לא קורא קבוע של המאמרים באתר, אך המאמר של יעל ורפרם נראה לי מעניין.
ניסיתי לעקוב אחר שרשרת התגובות הפתלתלה, ובאמת שלמעלה מכוחותי להתמודד עניינית אם שלל הסוגיות שעלו כאן.
ספציפית לגבי "אומץ לסרב" – יש לי התחושה שזה גלגול של בעיה שמאלנית עתיקת יומין: הצורך ליצור תחילה בסיס לגיטימציה מיליטריסטי (שרות צבאי, ועדיף כמה שיותר קרבי) כדי לזכות בזכות לסרב או לבקר את המערכת הצבאית.
זה יחס תלות שאינו מחויב המציאות. יכול אדם פרטי לגבש לעצמו דעות על ארגון מסוים ואופן תפקודו, ואף לבקר אותו בחריפות, גם ללא לקיחת חלק בפעילויות הארגון הזה.
נדמה לי, שההתהדרות בסמנני הארגון (דרגה, שם יחידה וכו’) היא מעין רפלקס התגוננות בפני ביקורת שהיא מיסודה לא רצינית, מסוג "לא היית שם, אתה לא יודע" או "לא קנית את הזכות לבקר אותנו".
דבר שהוא פסול מצפונית וערכית מחייב הימנעות ממנו מלכתחילה.
כל שנכתב כאן, אם זאת, לא בא לרפות את ידי הפעילים, שגם אם אימצו לעצמם תודעה ערכית שמאלית מאוחרת, הרי שאימצו אותה בכל זאת.
לאירית,
יש ארגון שמנסה לחתור תחת התרבות הצבאית הישראלית: פרופיל 21 . פעם או פעמיים ביקרתי באתר שלהם ומצאתי מאמרים מעניינים של רלה מזלי, למשל, שמנתחים את השפעות המיליטריזם על החברה (נכון שמספיק לעבור פעם ליד טרמפיאדה באיזור צריפין ולראות את "הפמיניזם הישראלי" במיטבו בצורת נשים שמתחפשות לגברים או לעמוד בתחנת אוטובוס בירושלים בזמן שעולה על המדרכה איזה קומנדקר ויורד משם מאבטח שמתחיל לשאול את הנוסעים המחכים מה שלומם כדי לשמוע אם הם עונים במבטא ערבי או לא: מדינת ישראל מציעה ספקטרום רחב של חוויות…)
כן, שמתי לב למאמרים שלהם ואהבתי אותם. נידמה לי שיש קבוצה לא מבוטלת של אנשים בארץ שחושבים בכיוון הזה, לפחות לפי הארגונים שצצים בתחום זה אך הדיכוי של המגמות האלה הוא ברוטאלי וגם מתוחכם. כמובן, על כל מאמר של פרופיל, יש מאה סגני אלופים שיצטרפו עכשיו לבתי הספר התיכוניים. קשה מאד להלחם נגד המלחמה. אם יש לך זמן, קראי ספר שובה לב
של מארג’ פירסי שנקרא he she it ויורד לשורש בעיות המגדר בעם היהודי והתביעה מנשים להיות גברים. היא לוקחת את זה למקום מצחיק, כיון שזה מד"ב-פנטזיה. קחי בחשבון שהיא כתבה את זה בראשית שנות התשעים ויש שם ממש "ניבוי אינטואיטיבי" של מלחמה עירק ומה קורה בעקבותיה (לא כל כך טוב, ישראל מושמדת על ידי פצצת אטום ונותרת בה קבוצה ממש קטנה במערות של צפת, רק נשים יהודיות וערביות שחיות מתחת לאדמה ומתרבות זו עם זו באמצעים מדעיים חדשניים). גדול ! ומעורר מחשבה. הכי חשוב שם לדעתי זה הקטע המגדרי העצוב מאד, והנכון, והניתוח העמוק והאירוני של יחסי המשפחה, האהבה, והמין בשבט החולני שלנו. זה מאד אשכנזי, אבל מאחר שאנחנו שולטים, צריך לקרוא כדי להבין, ואולי להיערך לפני ההשמדה שנביא על עצמנו. לא בכדי עולם ההוצאה לאור הציוני כמעט מתעלם מהיוצרת המדהימה הזו, שהיא רבת מכר בכל העולם, יהודיה (אפילו יהודיה פעילה). מי צריך נשים חכמות ? מאז חנה ארנדט למדו שעדיף לא ויתחילו עוד לחשוב חס ושלום. עדיף שילבשו מדים וימצצו לקצינים, תוך תחושה מזוייפת של שוויון.
כמה פעמים צריך לומר לך, אומץ לסרב *איננה* שוללת שירות צבאי בצבא הכיבוש אלא רק בשטחי 67 !
אומץ לסרב תומכת בלהתגייס ולהיות חיילים נהדרים של הציונות בשטחי 48.
כלומר, למשל – אם מחר (או אתמול) הממשלה שולחת כוחות מג"ב לירות על מפגינים בנצרת או "לאבטח הריסת בתים" בנגב, אומץ לסרב לא קוראת לחיילים המשרתים במג"ב לסרב לפקודה הזו.
לאירית,
מעניין. בחופשה המממשת אולי עוד אספיק…
תודה ותתחילי ללמוד ערבית אם את רוצה להגיע עם יכולת תקשורת למערה הלא חשמלית…
" ה לא רק שאתם מתגאים בהיותכם לוחמים (עומדים בפוזה מצ’ואיסטית בעמוד הבית), אתם גם תומכים באידיאולגיה גזענית שמטרתה הפרדה בין היהודים לשאר האנושות" אמר דג אילם.
ולא רק זאת, אלא שהם תומכים בין הפרדה בין יוצאי-צבאה (הקרביים) לבין שאר האנושות.
פרופיל 21, לא יורים לא בוכים.
אני מאד אוהבת את הססמא שלכם "לא יורים לא בוכים"…יש לי רק הסתייגות מתחום הביזאר הישראלי. יוצא גם, שאנשים בעלי פרופיל 21, מגיעים למצב בו הם נאלצים לירות. כלומר, האפרטוס המגייס והרוצח של מדינת ישראל אינו מוגבל או מגביל עצמו לשירות צבאי רגיל וסדיר.
להיפך, יש מקרים שבהם רצוי שהרוצח הרשמי יישא פרופיל 21, מכל מיני טעמים.
אפשר להוסיף על משחק המילים גם אזהרה למתגייס המורעל והקרבי – ירית, בכית וקיבלת בסוף במילא פרופיל 21. למה לא להתחיל מהסוף ?
לאירית,
לא הבנתי מי יורה עם הפרופיל הזה?
ההצעה האחרונה שלך מזכירה את ההוא שמגיע הביתה אם ארגז בירה ושופך לאסלה. כשאישתו שואלת אותו מה נפל עליו הוא עונה: "נמאס לי להיות המתווך".
להחיל עם פרופיל 21 אחרי שכל החיים מכינים אותך לחויה האורגזמית במארבים בשוחות?!
יש להבדיל בין פינוי התנחלויות כן וממשי, מכל השטחים שנכבשו ב-1967, לבין הפסאדה המגוחכת והשקופה שמציג שרון, שמפנה קצת (אם בכלל) ובונה הרבה.
אבל חשוב לא פחות להבחין בין "איש שמאל" לבין "פצפיסט".
איש שמאל צריך ללכת משכונה לשכונה, להקים ועדי שכונות וועדי עובדים… מדוע? כדי להילחם באויב. "לקראת אויב היכון לקרב", אומר "האינטרנציונל". לשלום, לשוויון, לצדק יש אויבים, וניצחון עליהם, ולו חלקי, הוא בהחלט סיבה לשמחה. לא "לאיד", אלא בשל ניצחון השלום, השוויון והצדק.
בחודש מאי האחרון חגגתי 60 שנה למפלת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. כן! חגיגה קטנה ביער ע"ש חללי הצבא האדום, ולא רק אבל על עשרות מיליוני הנרצחים עד שהושג הניצחון.
בלי להיכנס לוויכוח על "כן להשוות, לא להשוות", אין אויב גדול לשלום, לשוויון ולצדק (לישראלים ולפלסטינים) מאשר אלו שמתנחלים כגזע אדונים בארץ לא להם, ובקרב אוכלוסייה משוללת זכויות השואפת לעצמאות לאומית.
אגב, אם הפלסטינים תושבי הרצועה ירקדו קצת לאחר הפינוי החלקי והעלוב הזה, האם גם לגביהם יחולו הדברים המובאים במאמר זה?
אהבתי את "נמאס לי להיות המתווך"…זה בערך זה. יש מקרים שבהם נוח שהיורה למשל יהיה "מעורער בנפשו", היו מקרים כאלה אצלנו, נידמה לי פופר וכדומה, והיה גם מקרה בירדן שירו עלינו, או הפוך. כמובן התנקשויות פוליטיות קונספירטיביות (זה בבסיס הפרשנות על קנדי, לנון וכולי) תמיד השתמשו במעורערים, ומאחוריהם עמד ארגון או קבוצה. על אותו משקל, המדינה משתמשת באנשים שיש להם פרופיל במקרים שבהם לא רוצים לקחת אחריות או, חמור מכך, כאשר זה מחסן את המדינה מהתמודדות עתידית עם עדות קבילה או תביעה. כמובן, זה לא שכיח מאד ולא נפוץ מאד בצבא הרגיל, אבל במקומות אחרים שקיימים רק בסרטים בטלויזיה.
על כך, סבתא שלי היתה אומרת "לא זורקים אוכל", כלומר, אם אפשר להשתמש במשהו, דוקא בשל פגימותו לכאורה, משתמשים. בישראל לא מבזבזים משאבי אנוש. גם בעניין זה מיותר לאמר, שאלה שעדותם מסכנת את המדינה איכשהו, גם אם לא התגייסו עם 21, יקבלו אותו או יזכו בו בסופו של דבר. מה לא עושים למען בטחון המדינה ?
נידמה לי שמייקל מור או מישהו כזה ייחס את קולומביין למעורערים מופעלים, ואולי עוד כאלה מקרים, כמו הרוצח מוושינגטון (הצלף השחור המוסלמי), הטרוריסט מאוקלהומה ועוד.
לקרוא ולהאמין, עושים את זה. כמובן לא בישראל הדמוקרטית, אבל רשעים זדים אחרים…
:-))
מרקיאוולי, שידע דבר או שניים על איך העולם עובד באמת, כתב ב"הנסיך" כך (תרגום חופשי שלי):
כל הנביאים שנשאו נשק ניצחו. כל הנביאים ללא נשק הושמדו.
בקיצור, אומץ לסרב קוראים את המפה טוב יותר מאחרים. הבעיה אינה בהם אלא במציאות שבה הם, כולנו, נאלצים לפעול.
אהבתי מאד את הבדיחה!
השאלה היא מה זו "הצלחה", בעיקר אצל נביא. יותר מעניין לדעתי הוא לשאול מה המקבילה ל"נביא" היום ? הנביאים אבדו את כוחם זו טענה מעניינת, אך יש אומרים שהכוח בא מאלוהים, ממילא וזה כניראה לא רצה להציל את ישראל מידי עצמם משיקולים שלו, שניראים די הגיוניים. הניסים של הנביאים הנזכרים לא היו בתחום הביצועי אלא בתחום הפרטי (ריפוי חולים וכולי ולא מבצעים נגד האויב). מקיאוולי לא היה נכנס לפתניאון כלשהו בהקשרים האלה, למעט שהוא מזכיר קצת את אחיתופל. (שהיה די חשוב בזמנו, אבל קצת מוגבל בראייה שלו. כמו בלעם).
לא הייתי אומרת "נביא-שמאל רדיקלי" זו הכללה גסה מידי. לדעתי, נביא היה ונשאר אינדיווידואליסט שאינו מוביל מחנה פוליטי המבקש לרשת או להחליף את המלוכה. הוא עובד לצד המלוכה הקיימת, גם כאשר זו מלוכה רעה מאד בסגנון הקיים כיום. דבורה לא היתה רק נביאה היא היתה שופטת ומצביאה, דמות קצת חריגה בנוף הנביאים שלא לדבר על כך שהיתה אשה בתפקיד שהיה שמור לגברים בדרך כלל. בשאלת ההצלחה, לטעמי הנביאים שאתה מזכיר כנכשלים הצליחו בגדול, מי שנכשל זה המלוכה והעם. כל זה בהסתכלות לטווח ארוך. ההצלחה טמונה בכך שהערכים שלהם שרדו הרבה אחרי המושחתים שניהלו את המדיניות הכושלת אז. אנחנו מנסים להגיע למצב שבו שכנוע יוביל אנשים ולא כפייה, אחרת מה הרווחנו.
לא זכור לי שירמיהו, יחזקאל, ישעיהו היו חמושים. תקן אותי אם אני טועה. אליהו אכן הצטייד גם בלוחמים, והיו גם נביאים חמושים, אבל לא כולם. יונה, נתן הנביא וכולי…הכתובים אצלנו לא מיחסים להם כוח פוליטי או צבאי. מקיאוולי זה טוב למי שרוצה עולם כמו שהוא מתאר וגם כדי לדעת מה חושבים אלה שרוצים להרוס לנו את החיים. (התנ"ך של הציניים)
ירמיהו, יחזקאל וישעיהו באמת לא הצליחו…
דבורה הנביאה היתה בעלת כוח פוליטי וגייסה גם כוח צבאי וניצחה. לנביאים המוקדמים בתנ"כ עמדה יכולת הניסים כסוג של נשק, בשלב מסוים הם איבדו את היכולת הזו.
זה לא חייב להיות מקיאוליזם ציוני, רדיקליזם שמאלי אינו פציפיזם והשמאל הרדיקלי לסוגיו בעולם מכיר בהחלט באופציה הצבאית של נביאים (ואפשר להשוות בין צ’ה או לנין לבין סלבדור איינדה בשאלת חימוש ההמונים ולבחון את התוצאות).
נביאים בהחטל השתמשו ביכולת הניסים שלהם כאופציה צבאית, הנה כמה דוגמאות :
משה ואהרון (לא נביאים רגילים, אבל מילא) מול פרעה
הנביא שגרם לידו של ירבעם שתיבש כשזה פקד לאסור אותו
הדובים שביקעו את הילדים (!) שהתגרו בנביא אלישע וצחקו עליו
ולא לשכוח את שמואל, הנביא שלא רק שלט בצבאות אלא גם המליך מלכים ושלט בהם…
דבורה היתה הרבה יותר מנביאה.
היא גם היתה הרבה יותר מאדם.
בחיאת, אף-אחד פה לא הבין זאת?! הרי זה כ"כ ברור! דבורה היא האלהות הכנענית, של הר התבור. והאלהות *הזו*, התגייסה לצד ברק בן-אבינעם, לאחר, שביקש את סיועה, במלחמתו בססרא…
אבל מה, אחרי, שסיפורי התנ"ך היפהפיים קולקלו, בידי המונותאיסטים – שונה הדבר… הוסווה… אם-כי בצורה מאד-מאד שקופה.
דני, נביא עם נסיון.;-)
קודם כל, התחלת להבין איך חוזרים בתשובה והופכים לחרדים (הייאוש הייאוש). שנית, הבנת גם שהמפתח לכל הצלחה הכי מינימאלית היא סולידריות מוצקה כמו בטון. העניין הוא שמפה אתה טועה כמו רבים בשמאל. סולידריות נכונה אינה מחייבת הדחקה וטשטוש של ויכוחים פנימיים סוערים ככל שניתן, היא בכלל לא קשורה לזה. היא קשורה לפעולה, לערבות הדדית של ממש (שיוצאת גם מהכיס ולא רק מהמקלדת), וכאלה דברים "גסים" שבשמאל לא שמעו עליהם. קואליציות סביב נושא היו הרבה, אבל לך תגייס היום יותר משלושה אנשים לכל פעילות. יש לכך סיבה, בשמאל הישראלי כל אחד דואג לתחת שלו,
אם צריך ללכת להפגנה לא תמצא מישהי שתשים עין על הילדים כאשר אחרים מדברים למשל, שלא לדבר על טרמפ או על עזרה בעבודה וכסף. שבענו מדיבורים, ותמיד אותי מעניין ממה מתפרנס כותב נלהב זה או אחר. למשל אורי אבנרי, חיים ברעם, שמואל אמיר…זו לא רכילות, זו שאלה לגיטימית ב"שמאל סוציאליסטי". צא ולמד מהי ערבות הדדית בימין, ותחזור עם מסקנות או הצעות. לגבי חלק אני יודעת, ויש כאלה שמדברים שמאל ומתפרנסים ימין, אז תאר לך שזה מה שהיה קורא בהתנחלות…לא יעלה על הדעת.
שיחקתי גם שיחקתי במשחק, לא נהניתי, הוא פשוט מתיש כמו בחיים, ההתנחלויות צצות כמו פטריות לאחר הגשם. אז כאן מדובר במשחק, אך המציאות הרבה יותר קשה ומסובכת. לאחר חמש דקות של "פינוי התנחלויות" מאסיבי התעייפה האצבע, העצבים לא עמדו בלחץ וכן, וויתרתי עליו. הפסדתי בארבע התנחלויות…הבעייה שבמציאות ישנן יותר מארבע התנחלויות, והמתנחלים הם לא פאסיביים כמו במשחק הזה ויהיה קשה. וגם הממשלה משחקת בקקי, כמו שאומרים, הו אז, היאוש יתפוס מקום מרכזי בחיינו, היוזמה תאבד ורק תשארנה מספר זעקות לשמיים-אלוהים, אינשאללה, תוציא אותם (את המתנחלים) "ביד חזקה ובזרוע נטויה"..כי אנחנו כבר לא יכולים. אני רק בנאדם קצרה ידי מלהושיע. המשחק רק חידד לי בצורה מטאפורית, מוחשית וויזואלית שאנחנו בחרא וסליחה על הביטוי. אני לא רואה שום פסול במשחק, רק שימו לב שהימין תמיד מאוחד למטרותיו, ואילו אנחנו, תמיד צריכים לריב על זוטות. הגיע הזמן שנראה למי שצריך להראות שגם אנחנו לא יפי נפש, אלא ריאליסטים שרוצים לחיות בשקט עם שכינינו. אז קצת מיליטריזם חיובי, מה רע בכך?
דג אילם – בסך הכל אנשי השומר ובר גיורא הילכו עם דמות הערבי, מעבד האדמה ומגן עליה כדמות מופת שיש לחקות ולא כמנהג הקולוניאליסטים הבריטים או אנשי הלגיונות הצרפתיים למיניהם- יש לך דוגמא טובה יותר אז תביא אותה ולא את השטויות הללו. אכן- אין בכוכחם, הראדיקלים לשנות כאן דבר. אל תצפו שישתנה משהוא בעתיד בישראל זולת השמדתה -לכך אתה שואף? אוקיי- ומה הלאה? אומץ החלה מהלך שהביא את דובי וייסלס (לפחות ע פי דבריו) לשקול את הנסיגה מהרצועה כמהלך שנבע בין השאר גם מעצם הסירוב ההולך וגדל בקרב יחידות העילית של הצבא הישראלי.אני כל כך בז לשמאל הרדיקלי שאין לך מושג כמה אני מרגיש קרוב היום לכאב המתנתקים מאשר ללהגכם המעושה הטבוע באתר הזה
אתה אומר שאין בכוחו של "השמאל הרדיקלי" שאתה בז לו לשנות דבר.
שורה לאחר מכן, אתה מבשר לנו שהנסיגה נולדה מהסירוב ההולך וגדל בקרב יחידות העילית.
אז יש בכוחו לשנות, או אין בכוחו?
לעונה לאבי בלום ולאבי בלום,
הנסיגה לא נולדה מהסירוב, לא קשורה לסירוב ולא נוגעת בסירוב בשום אופן צורה או צד.
הצהרותיו של וייסגלס היו מכוונות פנימה לציבור מצביעי הליכוד וימינה, הוא נפנף בפתיון ממולח לשמאל הישראלי המורעב להישג כלשהו אחרי שנים של כשלונות ותירוצים והם(השמאל) בלעו בשקיקה ומבלי ללעוס.
ה"אשמים" בהנתקות הם האמריקאים והם בלבד, אבל מה אכפת להאשים את הסרבנים? הרי שרון לא העז לא מעז ולא יעז למתוח את היחסים עם ארה"ב או אפילו להעלות דיון במחנה הימין על טיבה ומשמעותה של ההשפעה האמריקאית.
כמובן ששום הישג משמעותי לא הופק מכך על ידי השמאל כיוון שצריך להיות די אהבל כדי לחשוב שכמה מאות סרבנים בשולי המחנה באמת הזיזו למישהו. בימין כמובן לא בלעו את השטיק, הם יודעים בדיוק באיזה צד מרוחה החמאה, גם הם(שרבים מהם אמריקאים) לא "יאשימו" את האמריקאים, הם בחרו להאשים את שרון, מכסת"ח שחיתויות אישיות ואנטי דמוקרט, ולצייר עצמם כמגיני הדמוקרטיה. לשמוע את ולרשטיין מדבר על דמוקרטיה ולחתוך ורידים.
שרון כמובן מחכך את ידיו של וייסגלס בהנאה, הסיבה היחידה אגב ששרון לא מוכן לשמוע על משאל עם היא כדי לא לגלות לעם התוהה עד כמה התמיכה בנסיגה משטחים היא גדולה, עד עלולים לחשוב שגם לנסיגה יותר משמעותית יש כאן רב ואז אנא נוליך עצמנו? כמובן שבשמאל סייעו לו בכך.
לחיים – מאיפה הבאת את השטויות האלה? ואיזו יהירות יש בטון ההחלטי והבוטח שלך. אתה קובע שאין שום השפעה לסרבנות? ובכן אני קובע שיש גם יש. יותר מכך, הסרבנות הינה הסיבה העיקרית ליציאה מעזה. צריך להיות עיוור כדי לחשוב שלשלושה מכבתי סרבנות, אחד של מאות סרבנים, השני של עשרות טייסים והשלישי של היחידה המובחרת בצה"ל, לא היתה השפעה על מקבלי ההחלטות. אפילו כשאומר לך יועצו הבכיר ביותר של רוה"מ מפורשות שזוהי הסיבה אתה מוצא הסברים מפותלים למה זה לא כך. תגובתך משדרת קנאה צרופה על כך שמישהו פעל בדרך פרקטית בהרבה מדרכך, התאים עצמו להלך הרוח הציבורי, כילכל צעדיו בחוכמה והצליח להביא לתוצאה אליה כיוון. לא יעזור לך כלום – אומץ לסרב תרמה ליציאה מעזה יותר ממאות פעולות של שמאל רדיקלי שאינו מנהל דיאלוג עם העם ועם המנהיגים. הדיון והטיעונים שלו עוברים הרחק מעל ראשיהם של העם ושל מקבלי ההחלטות. אתה באמת מאמין שמישהו יכול להתייחס ברצינות או להיות מושפע מפעילות שעורך ארגון שקורא לעצמו "אנרכיסטים נגד הגדר"? הרי הם ממש במודע מיתגו עצמם כחבורה של איזוטרים. אומץ לסרב בחרה לאתגר את הקונצנזוס והצליחה בכך.
הסברך בנוגע ל"פתיון ממולח" כ"כ הזוי שקשה לי להאמין שאתה עצמך מאמין בו. למעשה אין לי ספק שאינך. איזו סיבה בדיוק יש לוייסגלס לשאוף להשביע את רעבונו של השמאל המורעב? ראבק, תחזור למציאות, אף אחד לא יקנה כאלה טיעונים מצוצים.
לעונה לאבי בלום – אם לא הבנת, כוונתו של אבי היא שהסרבנים לא פעלו כשמאל רדיקלי (כן כן, המדים, הדגל, הציונות הם בדיוק מה שהקשה על הציבור למתג אותנו כשמאל רדיקלי וסהרורי), וזה מה שהביא לתוצאות.
אתה צודק יורם. אולי לא הבהרתי את עצמי אבל מראש צימצמתי את הדיון לפעולות ההתנגדות של היהודים, ולא של הערבים. ללא ספק לולא פרצה האינתיפאדה שום מאבק של היהודים לא היה עוזר. כי (מקבלי ההחלטות) היהודים מבינים רק כוח. כן, בהקשר הזה "העם" זה היהודים כי רוה"מ, שר הבטחון, הרמטכ"ל וכמעט כל השרים הינם יהודים. הכוח בידיהם של היהודים ולטוב ולרע כדי להוציא את ישראל מהשטחים צריך לשכנע את היהודים, לא את הערבים (שכמובן כבר משוכנעים בכך).
אבל ההתנגדות האלימה של הפלסטינים לבדה לא הספיקה, ואני חושב שתנועות הסרבנות שפרחו לאחר יציאת "אומץ" היוו קטליזטור אדיר לנסיגה מעזה. אני לא חושב שבלי אותם סרבנים היינו עדים לתכנית ההתנתקות (שהיא ללא ספק הדרך הכי גרועה לפנות שטחים, אך עדיפה על הקיים).
יתכן שמאבקם של האנרכיסטים נגד הגדר עוזר לפלסטינאים, אם כי אני בספק. שתי האינתיפאדות פרצו ללא עזרתם, ואת המאבק הבלתי אלים שהם מנסים להוביל, לצערי צה"ל עושה הכל כדי להפוך למאבק אלים, כי זוהי כמובן זירה הרבה יותר נוחה בשבילו. לצערי הוא די מצליח במשימתו. ההישג המשמעותי היחיד שלהם, לדעתי, הוא חחלטת בג"ץ על שינוי תוואי הגדר. ההחלטה הזו היתה שיאו של מאבק נגד הגדר, בו האנרכיסטים אכן לקחו חלק משמעותי מאוד. אלא שזהו מאבק שהוא מטבעו מקומי. הוא אינו מכוון נגד הכיבוש עצמו, אלא נגד סימפטום שלו.
לטוב ולרע, תנועת "אומץ לסרב" הגדירה את מטרת העל שלה כ"הפסקת הכיבוש". יתכן שזוהי יומרה מגלומנית, אבל החלטנו שאין בכוונתנו להלחם כדי להפוך את הכיבוש לנאור יותר, כלומר לא להעמיד רוצחים מתנחלים לדין, להלחם נגד הפקעות קרקע, הריסות בתים וכו’, אלא להלחם על הפסקת הכיבוש.
אני חושב שבמידה מסויימת כל מאבק על "מיתון הכיבוש" מחליש את המאבק נגד הכיבוש עצמו. אני יכול להרחיב על כך אם תרצה.
ראשית, מי שגרם לזה שממשלת שרון תנקוט מהלך של נסיגה (כלשהי) אלו ארגוני ההתנגדות הפלסטינית.
לטוב ולרע, עיקר המאבק בדיכוי נופל על שכמם של המדוכאים וללא מאבקם לא יתכנו תנאי פעולה מינימליים למתנגדי הכיבוש הישראלים לסוגיהם. השמאל הרדיקלי אולי לא "מדבר אל העם" (כמובן שהעם זה היהודים…) אבל הסולדיריות שלו עם הפלסטינים ומאבקם מחזקת אותם ומדילה במידה מסוימת את מגוון אפשרויות הפעולה העומדות לרשותם.
כעת, אם יטען נועם לבנה שהמאבק העממי בבודרוס, בלעין או בידו אינו חשוב (מאבקים שהאנרכיסטים נגד הגדר סייעו להם מאד ועל כך יבורכו) אזי נובע מכך שהדבר היחיד שחשוב זה הרובה וחגורת הנפץ. בזה לא מאמינים "אפילו" מפקדי הזרועות הצבאיות…