אתמול בערב חזרנו אני וזוגתי מהקרנה של "האינתיפאדה שאחרי", סרטו של יריב הורוביץ’ בסינמטק תל אביב. למי שלא ראה, הסרט עוסק בחזרה של יריב אל חבורה של חיילים סדירים ששירתו באינתיפאדה הראשונה ואשר צולמו על ידו במסגרת פרויקט צה"לי לעידוד והעלאת המורל בקרב חיילי צה"ל. לאחר צילומי הסרט המקורי התברר למפקדי הצבא כי הדברים הנאמרים ורוח הסרט אינם בדיוק מה שרצוי היה להראות, אלא עוסקים בווידוים לגבי מעשי הזוועה שנעשו על ידי החיילים במסגרת השירות בשטחים.
הסרט כמובן נגנז.
לפני מספר שנים חזר כאמור יריב לגיבורי סרטו בכדי לראות מה עלה בגורלם ואיך הם חיים עם עצמם כיום – וזהו בעצם הסרט המוקרן כיום.
בתום ההקרנה נערך דיון, וגילוי שעלה מפיו של יריב גרם לי (ולא לכל האנשים בקהל) הלם מוחלט: מסתבר כי אחד המצולמים בסרט שנראה רק בחטף בעת חזרה מצולמת של המצולמים לחברון, למעשה התוודה מול המצלמה על הריגת פלסטיני. לאחר שיריב נפגש לפני כשלוש שנים עם קצין חינוך ראשי, עם מפקד בכיר במצ"ח ועם אבי בניה, מפקד גל"ץ כיום (מפאת חשש לדיבה איני נוקב בשמות הקצינים) – נאמר לו כי אם ישאיר את קטע הווידוי, או אז ייאלצו לחקור ולהעמיד לדין את החייל.
לדברי יריב, נחתך פה פשוט דיל, נעשתה עסקה כמו בארגוני האופל הכי אפלים (וזה מתקבל איכשהו בסדר גם על ידי קהל "שמאלני") ובמקום להרעיש עולמות ולהעמיד לחקירה טשטשו את הנושא.
לא שחשבתי שדברים כאלו אינם קורים כיום ובעבר בישראל, אבל לקבל מידע כזה בצורה כל כך ישירה וברורה גרם לשיער ראשי לסמור.
הדחף הראשון שלי היה לרוץ עם זה לעיתונות ולגרום ללחץ על הנוגעים בדבר לחקור הן את ההריגה או הרצח והן את טשטוש והדחקת העובדות על ידי הקצינים הבכירים. אך החלטתי לכתוב כאן ולבקש את דעתיכם (האם ניתן לפעול ואיך? מי מוכן להצטרף אליי לבירור וקידום הנושא וכו’) בעניין.
על רקע התגובות החלביות של רוב השומעים ופניית חלק מהם אלי בטענה המאוד לא אינטליגנטית שאנשי שמאל צריכים לסלוח ולחמול (כאילו לי יש את זכות הסליחה לאדם שרצח מישהו), התחלתי לפקפק קצת אולי אני רואה דברים בחומרה רבה מדי, אך ברור לי כי אני חי בתוך מצב מתעתע בו אמות המידה המוסריות נעות כל הזמן במדרון חלקלק ודברים אסורים הופכים עם הזמן לברי עיכול. אינני יודע כיצד לסיים את דבריי חוץ מאשר תקווה שהסחף הזה יוכל להיעצר ואולי זהו מקרה שאפשר להיאחז בו ולהוציאו לאור?!
ניראה לי שעוד אנשים התלהבו מהסרט הגרמני שאת מזכירה, כיון שבשנה שעברה היה "שטף" קטן של סרטי – אני שמאלנית קצת ומדברת על/ועם אבא שלי שהרג שלושה ערבים בארבעים שמונה. אחד מהם, הופיע בסקירה של לאור בהארץ. לא צפיתי כיון שקיבלתי את הרושם שזו מריחה ישראלית וכיבוס הנושא.
קיבלו אז כניראה תמיכות מקרנות שעלו על הנושא, דרך הסרט הגרמני או דומים לו. כמובן, כדי לערוך עימות כזה ושהוא יהיה בעל ערך, ולא אוננות, צריכים להתקיים כמה תנאים. אחד, שהמשטר המדכא נפל (בארץ אותו דור הורים "חשוד" מארבעים שמונה עדיין שולט בכיפה וכולנו תלויים בהם לאוכל שלנו ושל ילדינו עוד שנים רבות. אם נגיד מה שאנחנו חושבים על מה שעשו, לא נשרוד הרבה זמן.) אם המשטר לא השתנה, אזי אי אפשר להסתפק בלוחם מצוי מארבעים ושמונה ולהביא אותו בתור דוגמא. כלומר, קצת לתקוף אבל אז לשמוע ממנו שלא היתה ברירה, כי באירופה רדפו אותם. צריך לקחת את המצב כפי שהוא היום, להתעמת עם קציני שב"כ בכירים, ועם אנשים שעושים מעשים קשים מאד, לא לוחם פשוט מארבעים ושמונה עם קרבין. וסרט כזה לא יכול לכלול סליחה ומחילה והבנה וסחבוק, כיון שזה פשוט מגוחך. בשביל מה לעשות סרט אם כולם מבינים הכל ? זה כמו סרט משפחתי מהבר מצווה.
איריס= יופי של רעיון, תביאי במאי וכסף אני נותנת את הסיפור וגם מצלמת. השבוע צלמתי את הכתבה הראשונה שלי "בשטח" במסגרת לימודית, והמורה אמר..נא להקשיב :"זה צילום באיכות שידור", כלומר, ישר יכול ללכת לטלויזיה מבחינת הצילום. (גם הבמאי היה בסדר, אבל לא בא לי לפרגן לו כאן).
לאיתן
ממה אתה יותר מזועזע? מכך ש"נחתך פה דיל" כמו בארגוני האופל או מעצם העובדה שחייל הודה "און קמרה" שהוא רצח פלסטיני? אני מקווה שמשניהם אתה לא מזועזע, אלא מעצם העובדה שבוצע רצח, נקודה.
אבל האמת, ממה אתה מזועזע? מהעובדה שחייל רצח פלסטיני באינתיפאדה הראשונה (כלומר לפני בערך 15 שנה) והודה בכך מול המצלמה? מאז (וגם קודם), רצחו חיילי צה"ל אלפי פלסטינים. כ-3,000 פלסטינים נרצחו בארבע וחצי שנות אינתיפאדה. ממה אתה מזועזע? פקח את עיניך. לזאת יש להוסיף את העובדה שכמה עשרות אלפי פלסטינים נפצעו מירי של כדורים חיים (כמה עשרות אלפי ניסיונות לרצח, בשפה בהירה). כבר השב"כ הודה שרק 30% היו חמושים. כלומר, גם לפי גרסת השב"כ, כ-2,000 פלסטינים נרצחו וזה רק ב-5 השנים האחרונות.
ראיתי את הסרט. סרט גרוע. הבמאי/צלם/מפיק החל בדובר צה"ל (יחידת ההסרטה) וסיים כשופר צה"ל. אין פלסטינים בסרט. רק מצוקת החיילים. יורים ובוכים ואז בוכים שהדבר צונזר. נו באמת…
של ה"""שמאל""" המטייח.
לא הריגה אלא רצח – ומי, שמסכים "לחתוך" קטע כזה מתוך הסרט, הוא שותף-לפשע.
אני לא כל כך מבינה מה קרה, הכותב נשמע מאד נסער, ואולי חסר מידע על הרקע. ההודעה של דג אילם מוסיפה הקשר מסויים אך לי זה לא מספיק.
יש פה שני מישורים לדעתי שהם נפרדים לחלוטין. כיוצר סרט (האם הבחור הוא בעיקר במאי סרטים ? האם הוא צילם כבמאי או כאיש צבא בשירות סדיר ? ) – אין עליו שום חובה, אם כבר להיפך, לקחת את הוידוי ולעשות איתו משהו במישור המשפטי או החברתי. במאי סרטים, או יוצר, חובתו הראשונה היא לסרט, ואם יתחיל להעמיד לדין מרואיינים, יש ספק אם יישאר במקצוע הזה.
לעומת זה, אם פעל כאיש צבא, כלומר, היה אז בעצמו במסגרת צהל"ית, חלות עליו חובות אחרות, ולדעתי אז היה עליו לרוץ ולעשות בלגן ככל שניתן. (שוב, הבעייתיות של יוצרים בשירות צה"ל = כל זה זנות אחת גדולה, שהצבא מנצל היטב את ההסתחבקות הזו).
אני קוראת את המצב כאילו הבחור רואה עצמו יותר כיוצר, שנשאר כזה גם אם עשה את הסרט בשירות צבאי ואחר כך פרש ממנו (האמנם ?). במצב כזה, ההלם אינו במקומו. או שהסרט עובד או שלא. אם הסרט גרוע, כפי שאומרים פה, אז כל הדיון לא מעניין.
באשר למצב אכיפת החוק על מעשי רצח, עינויים, מעצרי שוא, ועבירות מלחמה – נו, באמת. הרי זה הכל מס שפתיים עלוב ולא מעניין. פעילות אפקטיבית נגד צה"ל יכולה להיעשות רק מחוץ לישראל, בבתי הדין הבינלאומיים, ונגד קצינים בכירים. האמת, לאחר שיחה קורעת לב שהיתה לי עם נהג מונית שאחיו הורשע באלימות נגד פלשתינאים – הגעתי למסקנה שצה"ל עושה פעמיים פשע. קודם כל נותן הנחיות לקסח ולפשוע, ואז מידי פעם בוחר איזה אומלל (בדרך כלל אנשים משכבות נמוכות יחסית, עם בעיות שונות ומשונות) וקורע אותם לגזרים לכל החיים, הופך אותם לעבריינים התורנים – וממצה איתו את הדין כדי לזרוק קצת דם לעיתונות ולשמאל. ובעיקר כדי להציג עצמו כצבא נאור. זו צביעות מאין כמותה שממחזרת עוולות אחרות – למשל, מעניין לחקור כמה מבין המורשעים בחריגות כאלה הם מזרחים, ערבים ועולים חדשים או סתם עניים מהפריפריה ?
אם הוידוי היה מושג מקצין מהולל, צריך היה להפוך עולמות. ככל שאני מבינה זה חפ"ש שנשרט לו המוח, ועשה מה שאומרים לו בעצם.
צודק הדג, קצנו ביורים בוכים ועוד בוכים על הבכייה…יבוטלו הסרטים האלה.
לדג אילם,
נראה לך באמת שאיתן לרנר מופתע מזה שחייל ישראלי רצח פלסתיני?
לדעתי יש כאן כן ענין כאשר החייל לא חושש לספר את זה לפני המצלמה וכאשר הקצינים והחיילים סוגרים דילים וזה ידוע ומקובל. זה בהחלט נותן לגיטימציה. אחד המאפיינים של חברה מתורבתת הוא בושה: יש דברים שכרוכים בבושה וכשגם זה לא קיים זה מראה על הידרדרות נוספת. אם הפקידה במשרד הממשלתי יכולה להגיד לי בטלפון שבקשתי תקבל עדיפות, כי אלו שמחכים אחרי בתור "הם ערבים", אז היא לא מרגישה שאני שונה מה"אנחנו" שלה ושהיא אומרת משהו שאם כבר מאמינים בו אז כדאי לסתום את הפה.
זה שיש פשעים ומעשי רצח זה לא סוד, אבל כל מה שיחשוף את שיטות העבודה הישראליות הלא דמוקרטיות כמעט תמיד יכול להועיל.
איתן,
אתה בהחלט מתנהג ומרגיש כמו שבן אדם אמור. תספר לחברים שלך איך אותו סיפור בדיוק מתרחש במצרים או בדרום אפריקה או בארצות הברית או בדנמרק ותראה איך התגובה משתנה בהתאם ל"גיאוגרפיה"… החייל שבסרט הוא הגיס/חבר/בן דוד של החברים הללו והם לא יכולים לחשוב שהם מצטלמים עם רוצח בחתונה של הבת דודה, אז הם "סולחים" לו ומוחקים את הפשע מעצמם בעיקר.
אני רק תוהה אם יש איזה עיתון שיתעניין בנושא. אולי כתבת מתחילה ושאפתנית?
האינתיפאדה שאחרי – Aftershock
במהלך האינתיפאדה הראשונה, בשלהי שנות השמונים, שירת הבמאי יריב הורוביץ ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. במסגרת תפקידו הוא נשלח לצלם סרט הווי שכלל תיעוד של פעילות צה"ל בשכם. החומרים עמם שב, לאחר שהתלווה לפלוגת צנחנים, היו רחוקים מכל מה שמפקדיו ציפו והסרט נגנז. 10 שנים מאוחר יותר הוא שב אל החומרים ויוצא לבדוק מה קרה לחיילים הפשוטים שתיעד, אלו שהתוודו בפני מצלמתו בכנות על האופן בו הם נוהגים באוכלוסיה האזרחית בשטחים. התוצאה עוסקת באפקט העצום שהיה לשירות הצבאי בשטחים על חיילים אלו והאופן שבו קבעו מעשיהם באותם ימים את מסלול חייהם.
לאיתן
אתה לא צריך לרוץ לתקשורת, היא כבר דנה בזה בהרחבה. הנה כתבה מהמקומון "עיתון תל אביב" של ידיעות אחרונות מה-30 באוגוסט 2002:
— קישור —
לאירית: כפי שאני רואה זאת, ההלם צריך להיות פחות מעניין הרצח (שבאמת, הציונים הלא רוצחים פלשתינאים כל העת, ומאז ומתמיד; זוהי *מהות* הציונות, לפחות מאז בן-גוריון והלאה), ויותר מעניין הצנזורה והחיפוי.
ומלבד זאת – טוב, נו, ברור, שתמיד עדיף להאשים את הש"ג… היי, הוא אשם, לא? הוא בן-אדם, שבחר לציית לפקודה, לא? הוא יכול היה לסרב! אז מי שמעליו אשם *יותר*, אוקיי, אבל, בסופו-של-חשבון – מי שמבצע פקודה כזו, הוא אשם, נקודה. כי הוא בחר לציית. ואין דבר כזה, "לא היתה ברירה". תמיד בוחרים. פשוט, הבעיה היא, שלרוב, 90% מן האנושות, בוחרים לציית. אבל – זוהי בחירה, ואם הוא, מן הבחינה האובייקטיבית, כשיר לעמוד לדין – עליו לשלם על פשעיו, נקודה.
לאיריס ולדג – מסכים בהחלט עם כל דבריכם.
ולפי הכתבה, מאוגוסט 2002 – נו, הצנזורה הידועה של הגל"צניקית השרופה והנאמנה, שושנה דיין… למה כבר *אפשר* לצפות…
אני באופן קבוע פה במיעוט באתר ביחס להגדרות של אחריות, אולי בגלל רקע משפטי שדבק בי ולא יורד. מה לעשות. משם רואים דברים שלא רואים ממקום אחר, בעיקר את הציניות שבקביעת "אחריות" הן מבחינה היררכית והן מבחינת שייכות למיעוטים. נכון, זה לא פופולארי, וגם מסבך אותי עם הנאצים וכל זה. (קיבלנו פקודה). אני לא מתרגשת מזה, ועומדת על דעתי בעניין זה. השאלה אינה פורקן יצרים, או אפילו "צדק" פרטי, כלומר תחושת הצדק בהענשת אדם שהרג חף מפשע או אנס או וכולי. ההתמודדות כבר אינה כמו שהיתה אלא עם מערכות מאד מתוחכמות. בדיוק אותו סיפוק של "קביעת אחריות" על איזה ש.ג., התשת המערכת באישומים כאלה, וכולי וכולי – הן הסיבה שלא ליפול למלכודות כאלה. קל להגיד "הוא בחר, הוא ביצע, הוא ישלם". כל תיק, במיוחד בנסיבות כמו הכיבוש ואיתיפאדה, מעסיק עשרות אנשים, מאות שעות, ערעורים, עורכי דין, עיתונות, מעצר, חקירות, ומה לא. גם האנרגיות של הציבור המוחה, העירני, הן מוגבלות וקל לעשות ספינים מן העיקר לתפל. לדעתי, מאחר שמדובר במלחמה, אז "במלחמה כמו במלחמה" לא דנים בפילוסופיות של אחריות אישית, אלא בהקצאת משאבים, אסטרטגיה, במטרה לנצח. ואם המאבק הוא בשלטון הצבאי הישראלי ובפשעיו המסיבים כלפי התושבים הפלשתינאים וכלפי החיילים הפשוטים שנשלחים במרמה לעסוק בפשעים ולא במלחמה, אזי אין מקום לחשיבה קטנה. זה תשובות של מי שמתכנן להפסיד במאבק המרכזי ולהתמקד בזוטי דברים. ש"ג אחד פחות או יותר לא ישנה כלום. להיפך, ככה מעסיקים את כולם כדי שלא יעשו דברים אחרים, ובסוף אף מרשיעים את הש"ג ומצילים את כבוד מערכת המשפט הישראלית, שמפיקה פסק דין נאור המתפרסם בכל העיתונות. הנה אנחנו שוב טובים וצודקים, יש לנו טוהר נשק, ובו בזמן, הטבח ממשיך ללא הפרעה.
אין קשר בין הדברים. יש להעמיד לדין את כולם ולמצות את הדין עם כולם.
ובכלל לא יזיק, אגב, לבצע זאת במהלך של "שיפוט מהיר"… להחטיף קצת לחיילי צבא הרצח, לא מסוגל להבין, מה רע בזה. מה, לרוצחים ולאנסים האלה מגיעה הגנה? לא לדעתי. הרי, אנו יודעים שהם שירתו שם = משמע, הם אשמים. השאלה היא רק, במה בדיוק; וכך או אחרת, אין שום סיבה לפנק, את פעילי ארגוני הטרור צה"ל, שב"כ, יס"מ, מג"ב וכיו"ב, משל היו בני-אדם מן השורה, נכון? הם נטלו חלק בכיבוש –> ייענשו-נא, כיאות!
ובכל מקרה, אסור, בשום-פנים-ואופן, לסבול את עצם-האפשרות, שאנס יסתובב חופשי; בשום מקרה. זהו עניין עקרוני, ואין לסבול בו הסתייגויות של """יפי-נפש""", המעדיפים את זכויות-האנס(!), על-פני הצדק האמיתי.
לאירית,
יש בדבריך משהו…
נראה לי חשוב להבחין בין אחריות לבין צורך במאבק משפטי. זה שלרוצח, כלומר זה שלוחץ על ההדק, יש אחריות ואשמה במקרה הזה, זה נראה לי ברור.
עכשיו עולה השאלה האם כדאי להתעסק עם זה משפטית? במידה והמוטיבציה לעשות את זה היא לצייר מצד אחד פנים דמוקרטיות לישראל ומצד שני לחזק את הסטיריאוטיפ של "השחור האלים" (יהא הש"ג אתיופי, דרוזי, מרוקני או בדואי), אז הרי שהשלטון תופס שתי ציפורים במכה אחת. במקרה כזה, שלא נשמע כמו מדע בדיוני, אולי לא שווה לעסוק בענין באופן משפטי. באופן חברתי כן וכן (וזה גם אומר לא להצטלם באותו פריים עם הגיס השב"כניק בחתונה של הבת דודה ולקלקל את המסיבה).
גם אם הח"פש נשלח לעשות את העבודה המלוכלכת, הוא לא נטול שיפוט. את יוני גדז’ זה יעצבן, הוא ידיח אותו אבל עדיף להיות מודח ולא רוצח מאשר רוצח ומה שלא יהיה. יוני גדז’ יצא כמובן נקי, זו הקלות הבלתי נסבלת של הרוע. ואם יש לו ילדים, הם יאכלו הרבה ממה שאבאלה בישל, זו הכרוניקה הידועה מראש…
או, תודה לאל שיש סבלנות לקרוא עד הסוף. כן, כמה שזה נשמע נורא, המערכות שאנחנו מתמודדים מולן חושבות בדיוק באופן הזה, הציני, המחושב, המאד מתוחכם וברוטאלי. כאשר אמרתי שניסיון של עורך דין דבק בך, זה אומר פשוט כך – לעולם אל תשמח שהמערכת מעמידה לדין או מתערבת כי אף פעם השיקולים שלהם לא פשוטים ותמי לב כפי שהיינו רוצים. כלומר, לפרקליט המצוי ממש לא נשבר הלב מעוד אונס רצח או התנקשות, ולכן כל העמדה לדין היא "עבודה" וצריכה להיות סיבה נוספת לעשות זאת. לכן, צריך לשים לב מתי המדינה מקצה משאבים להעמיד לדין, ולהיווכח שזה לא לשם שמיים או למען הציבור ושלומו, בפרט בנושאים האלה.
אני מוכנה ללכת צעד קדימה ולאמר שגם בעניין האחריות, וחופש הבחירה, המצב עלול להיות לא פשוט, וצריך לבדוק מקרים. קל להגיד "יש בחירה" כאשר נמצאים מחוץ למצב. אבל אדם ממוצע ומטה, עם חינוך מסויים (שטיפת מוח של "ערבי טוב זה ערבי מת ולהרוג בהם כמה שיותר"), שהשתלבותו בחברה תלויה מאד בצבא, שקבוצת היחס שלו היא מסויימת, שאבא שלו היה "קרבי" (או מספר כך), שאין לו מערכות הגנה ותחכום פסיכולוגי, ומופעל עליו לחץ תחת אש, הוא פוחד, הוא מבולבל, צועקים עליו, מצפים ממנו, וכולי, הרוב יעשו את הדבר הלא נכון. זכות הסירוב היא פריווילגיה בימים אלה. בכל מקרה, שווה להתעסק בבכירים שנותנים את ההוראות ויוצרים את הסיטואציות בקור רוח, ולא בקורבנות המקרבנים. אם למשל ארגון מסויים היה לוקח על עצמו להתמקד רק בבכיר או בבכירים מועטים, ולגבש נגדם תיק טוב לתלונה בחו"ל…זה כבר שונה. לצורך כך אפילו עדויות מה"רוצח" הזה בסרט aftershock בעצם יכולות להפליל בכירים, ואפשר גם לדובב אנשים כאלה, כיון שלמעט פסיכופטים גמורים, גם הרוצחים האלה כועסים על מי שהביא אותם לעשות את זה.
אני זוכרת סרט מדהים, מעולה, על עינויים בטורקיה, נידמה לי בי בי סי, הצליחו לדובב מענים שספרו ממש מה הם עשו לכורדים אומללים. דרך מתן החסינות למתוודים, הגיעו למעשה לבכירים ולהפללות חשובות יותר. הסרט עסק בנושא של "הכשרה למענים" – כאשר המענים דיברו, היה ברור שהם נכנסו לדרך ללא מוצא, אי אפשר היה לסרב לתהליך ההשחתה, והצורה היחידה לצאת משם היתה לברוח או להתחרפן. זה אנשים שעשו דברים שלא ייאמנו והתוודו גם על עינויים שבוצעו בילדים כורדים חפים מפשע, כדי ליצור טרור בקהילה. בעיני השיקול היה מאד נכון, גם מבחינה אמנותית-במאית וגם משפטית. שמעתי מספיק הלומי קרב שמסבירים באיטיות (מהכדורים שהם מקבלים) איך הם בצעו פשעי מלחמה, ונגמרו מזה. מדובר על שניות ספורות, לחץ תחת אש, על פקודה מאד אגרסיבית של מפקד, על פלוגה שלמה שמסתכלת ומצפה שתספק את הסחורה. והאיש הוא בדרך כלל בן תשע עשרה. נו באמת.
באשר לבן דוד השבכניק בחתונה…מבחינתי זה אומר שאין לי משפחה בכלל (מה שבערך קרה ממילא) כיון שכככווווולללללם, עובדים באחד מהארגונים האלה, והמתחים היחידים ביניהם זה על היוקרה של כל ארגון רצח כזה. אבא שלי הועסק מטעם המדינה במכירת כלי משחית למשטרים נאורים כמו דרא"פ בימים הטובים, דוד אחד שירת ממש בפלוגות הרצח של המוסד (עד שנחשף באחת הדרמות שקיבלו קצת פרסום) והשאר פחות זוהרים אך עוסקים במרץ בהרג על צורותיו השונות – מי בתעשיה צבאית כזו או אחרת ומי בדברים אחרים, ורובם מאמינים בכנות שיש לחסל בהדרגה את כל הערבים, לא רק את הפלשתינאים. נידמה לי שזה המצב במשפחות אשכנזיות מסויימות, מה"מלח הארץ" שהפך לחומצת מלח.
לאירית,
אוקיי, השתכנעתי מהמודל של הביביסי וגם בענין האחריות, זה ברור שהיא מורכבת ולסרב זו פריבילגיה, ועדיין לעושה אין פטור.
מכיון שאני נוסעת היום, אין לי יכולת לברר מה תהיה התכנית בפסטיבל הסרטים של ירושלים השנה. אם יוצג שם הסרט של מלטה לודין הגרמני שנקרא "שנים או שלושה דברים שאני יודע עליו" שווה ללכת. בן של נאצי בכיר שמתעמת עם העבר המשפחתי ועם המשפחה. אפרופו עסקי משפוחה…
אסור גם לשכוח שיריב הורביץ הוא במאי פרסומות, הוא לא בדיוק אקטיביסט שמאלן. רחוק מזה. הוא עשה סרט נוסח שלום עכשיו, מצא את עצמו מצונזר, והחליט לרכוב על הגל. אם הוא היה באמת רוצה, הוא היה מוצא דרך לפרסם את זה. בחו"ל, או באינטרנט, או בכל מיני פורומים מחתרתיים. הוא לא עשה את זה. כי הוא הבין שהצנזורה שעשו לו חזקה יותר מכל מה שהוא הביא בפריים.
הסרט הוקרן בחו"ל גם בפסטיבלים גם בצנל 4 האנגלי והחודש מוקרן בסאנדנס האמריקאי.
רק עכשיו אני רואה את הפולמוס.
בתור אחד שהיה בדיון בצבא שיריב מדבר עליו, ויודע מה הצבא עשה עם הסרט, אז הנה העובדות האמיציות, ויסלחו לי כלהשמאלנים:
א. הצבא לא גנז את הסרט שיריב צילם כחייל אלא השתמש בו להסברה למפקדים כהכנה למשימת האינטיפאדה!
ב. כשיריב דיווח לצבא על תוצאות סרט ההמשך שלו אכן נערכה ישיבה, בה הועבר ליריב ולמפיקה שלו מסר חד משמעי: הצבא לא דוחף ביריב לצנזר את הסרט. יריב הוא יוצר עצמאי ויכול לעשות בחומר שצילם מה שיחפוץ!! קטע הוידוי על הרצח לא מכנס מסיבות אחרות. תשאלו את יריב…
כמו כן נפתחה חקירת מצח סביב הנושא- כולל נסיון לאמת את מקרה ה"רצח" מול המשטרה הפלסטינית.
לא התקבלו שום אישורים מהצד הםלסטיני שאכן היה רצח כזה!
זהו. עכשיו אתם יודעים!
סיפורו של מאיר גטר הנס משמיים ריתק אותי כעת אני מבינה למה צהל מפסיד בכול מלחמה
צבא העם היהודי ועוזריו עסוק זה זמן רב בפשע נגד האנושות. כל העולם יודע זאת. כל העולם.
לגליה שלום — גם אני קראתי את הסיפור הנס משמיים של מאיר גטר וגם קראתי ספרים בנושא –הסיפור כפי שסיפר מאיר גטר ספור הכי אמין שקראתי עד היום –הסיפורים שסיפרו צמרת צהל עד היום בלתי אמנים –יש לעשות סדר במחלקת ההסטוריה של צהל –אני מצטער להגד נגעלתי ממה שמפיץ מחלקת ההסטוריה של צהל —–השקרים דרדרו את עם ישראל לשפל המדרגה —הסיפרים שנכחבו בחסות עיחון ידיעות אחרונות אלה סיפורים בלבד לא אמתים למה שלא יספרו את הסיפור של מאיר גטר הכי אמיתי ביותר שקראתי עמכם הסליחה