בלגרד 2005. ימים מעניינים במיוחד כאן בעיר שהיתה בירתה של יוגוסלביה עד שזו חדלה מלהתקיים. היום, בלגרד היא בירת האיחוד של סרביה ומונטנגרו, עיר במעבר המבקשת לעוט קדימה לעבר האיחוד האירופי ויחד עם זאת עוד מדשדשת בעברה המדמם; בזיכרון של 15 השנה האחרונות. זיכרון המלחמות, האובדן, שלטונו של סלובודן מילושביץ’, ופשעי המלחמה בקרואטיה, בבוסניה ובקוסובו. בימים אלה לפני 6 שנים, ב-10 ביוני 1999, הסתיימו הפצצות נאט"ו מעל שמי סרביה וקוסובו. ב-11 ביולי, יצוין עשור לרצח ההמוני של כ-8,000 מוסלמים בוסנים בסרברניצה. בשבוע האחרון התקיימו בבלגרד מספר אירועים המציינים אירוע זה.
למתבונן מן הצד קשה להבין מה בדיוק ארע כאן. מי נגד מי? מתי? למה? לשם מה?
כך גם רבים מהתושבים כאן מוצאים עצמם מבולבלים כל כך. רבים מעדיפים לשכוח, לא להיזכר, לא לדעת שבמרחק כמה שעות נסיעה מהם התבצע טיהור אתני, רצח עם של תושביה המוסלמים של בוסניה, על ידי הכוחות הסרבים.
בינתיים, בשל לחץ בינלאומי כבד, נשלחו מספר חשודים בפשעים לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג, אבל רבים מתושביה של סרביה עדין רואים באלה שנלחמו שם גיבורים סרבים, פטריוטים. בלגרד כולה מכוסה בגרפיטי עם שמותיהם של "הגיבורים" הללו. אותם אלה שביקרו את המלחמות ואת הלאומנות, שיצאו נגד מדיניות ההרג והשנאה, נחשבו ונחשבים עדין לבוגדים.
ב-1 ביוני גם אלה הטוענים שדבר לא ארע, גם אלה המכחישים את רצח העם בבוסניה, התקשו למצוא טענות וצידוקים כאשר כלי התקשורת בעולם כולו, כמו כן גם בסרביה, שידרו מעל מסכי הטלוויזיה קטעים מהקלטת שנמסרה על ידי לוחם ביחידת עלית סרבית לנציגת ארגון זכויות אדם בבלגרד. בקלטת נראים לוחמי יחידת "העקרבים" כשהם מתארגנים לצאת לקרב. הם עומדים בשלשות, "משופצרים" מכף רגל ועד ראש, מקשיבים לדרשת הכומר האורתודוכסי המברך אותם לפני צאתם לדרך. לאורך 40 הדקות הבאות, כתה של חיילים עם מפקדם מתועדים באורח מצמרר בעודם מצעידים שישה בחורים צעירים (מוסלמים בוסנים) אל עבר מותם. הם משכיבים אותם על הרצפה, כשידיהם כפותות מאחורי גבם, מעשנים סגריה בנחת, מתבדחים על חשבונם ומתכוננים להוצאה להורג. ששת הצעירים, שפניהם טמונות בחול, רועדים; הצעירים העומדים להרוג אינם מניחים להם ולו לרגע, גם לא לפני מותם. הרוצחים וקורבנותיהם מדברים באותה השפה, הם גדלו כולם ביוגוסלביה בטרם זו התפרקה.
בשבת, במרכז האירועים של בלגרד (Sava Center) התקיים כנס תחת הכותרת Srebrenica beyond Reasonable Doubt. יום ארוך ומרתק שהביא את סרברניצה לקהל הבלגרדי. סרברניצה והזיכרון שלה עומדים זה מכבר כסמל לזוועות המלחמה בבוסניה, לשדות הקטל שנראו שוב באירופה גם לאחר שואת היהודים שנשאה את ההבטחה לעולם לא עוד. בסרביה של תחילת שנות ה-2000, יש אלו הטוענים שדבר לא ארע שם, שכ-8,000 גברים מוסלמים בוסנים לא נרצחו בסרברניצה, שהנשים והילדים לא הופרדו מהגברים, הועלו על האוטובוסים וגורשו לעיר טוזלה, שהסרבים לא בצעו טיהור אתני. יש אפילו אלה הטוענים שביולי 1995, סרברניצה למעשה שוחררה – שכן הסרבים קיבלו אותה אז במתנה.
כעת, עשור אחרי, מתקיימים בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג משפטיהם של הנאשמים כששניים מהמבוקשים העיקרים (רטקו מלאדיץ’ ורדובן קרדיץ’) עדין מתחבאים וקרלה דל פונטו, התובעת הראשית, מבטיחה לא לשקוט עד אשר יוסגרו השניים. כעת על סרביה להתמודד עם התמונות הנוראות המעידות על הקשר בין בלגרד למחוזות ההרג בבוסניה. בכנס בשבת נראה היה שבית הדין בהאג הגיע לביקור בבלגרד. בנוכחות של אבטחה כבדה מחוץ להיכל, הסבירו התובעים את תהליך העבודה ואיסוף העדויות והנתונים בקברי ההמונים בבוסניה ובבית הדין בהאג. אחר הצהרים, חמש נשים בוסניות שאיבדו את כל הגברים במשפחותיהן (בעלים, בנים, אחים, אבות) נתנו עדויות מצמררות על אשר ראו עיניהן, על הרגעים בהם הופרדו בכוח מבניהם. בסוף היום, הוקרנה הקלטת המתעדת את הרצח, אותה קלטת שהוקרנה בשבוע שעבר בהאג ובכל מסכי הטלוויזיה בבלגרד ובעולם כולו.
בעודי יושבת בקהל ומביטה בתמונות העדויות, חשבתי על התמונות המוכרות לנו כל כך של רצח היהודים באירופה. הרבה דמיון, רק שהשנה היא שנת 1995 והתמונות מבוסניה כולן בצבע, לא עוד בשחור לבן. למרות השוני הרב בין מה שהתרחש בבוסניה למתרחש במחוזותינו אנו, כשהקשבתי לנשים מסרברניצה נותנות את עדויותיהן המפורטות, והבטתי בקהל הבלגרדי מאזין בדממה לעדויות הקשות, חשבתי גם על היום שבו אולי הישראלים והפלסטינים ישבו לספר את אשר ארע, בפלסטין ובישראל במהלך 38 שנות כיבוש במהלך שנות האינתיפאדה. האם נוכל אז אנו הישראלים לשבת ולשמוע? האם נאפשר להם לבוא לתל אביב ולספר לנו?
בסרביה יש הטוענים שיהיה עליהם כחברה, להתמודד עם אשר ארע בעבר (הלא רחוק כל כך) על מנת להבטיח שאכן יהיה להם עתיד. בכותרת על גבי ההזמנה שקיבלתי לרגל פתיחת תערוכת התמונות מסרברניצה נכתב: "זיכרון סרברניצה למען העתיד". האם אנחנו הישראלים, כמו גם הסרבים, נבחר לשכוח או ולזכור? האם נוכל לעצב עתיד שונה עבור הצעירים שאינם יודעים עדין?
חבל שגם באתר הזה מוצגים הסרבים כ’רעים’.
את חשבון הנפש על האסון שהתחולל ביוגוסלוויה צריכים לעשות ראשי נטו, ובעיקר גרמניה.
הם אלה שהכירו אוטומטית ב"הכרזת העצמאות" של קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה, בגבולותיהן כרפובליקות אוטונומיות ביוגוסלוויה.
לא הייתה שום אפשרות לחלק את יוגוסלוויה לכמה מדינות, כי עמי המשנה שהרכיבו את האומה היוגוסלווית נכחו בכל שטחה, וכל פיצול הוביל לפיצול נוסף.
הבדלנים הקרואטים והבוסנים בראשית שנות ה-90 ביטאו הערכה גלויה לממשלי הבובות צמאי הדם שפעלו באצותיהם בימי הכיבוש הנאצי וטבחו ביהודים, בצוענים ובסרבים. האם מישהו העלה בדעתו שהדבר לא יביא את הסרבים בארצות אלה, שבאחת מהן לפחות היוו יותר משליש האוכלוסייה והתרכזו באזורים רציפים, להכריז על עצמאות גם מצדן?
כאז כן היום, גרמניה שבה וביקשה להרחיב את השפעתה כלפי דרום, ובכל הנוגע לבלקן את שום גרמניה אחרת.
דורות על דורות נאבקו הסלובנים, הבוסנים והקרואטים נגד הטורקים, ואחר כך נגד האוסטרים, לשחרור לאומי במסגרת איחוד כל הסלאבים הדרומיים. המתיחות בין החלקים השונים של האומה היוגוסלווית הייתה קטנה בהרבה מזו שבין תושבי צפון איטליה לדרומה, בין תושבי צפון ארצות הברית לדרומה, או בין הקטלונים לשאר תושבי ספרד. בשנות ה-20-40 פעלה אמנם בקרואטיה "מפלגת איכרים" שחתרה לאוטונומיה וזכתה בה ב-1931. אך כשביקשו הנאצים להכניס לראשם של הקרואטים כי הם מעוניינים ב"עצמאות", היה עליהם לייבא מהגלות את הקיקיונאי פווליץ’.
בהכרזת העצמאות של הטורקים בקפריסין איש אינו מכיר, אף שבפועל הם עומדים במריים ומצויים תחת כיבוש טורקי. אותה אי הכרה, פורמלית מעיקרה, היא המחסום בפני הפיכת האי הקטן הזה ליוגוסלוויה או ללבנון נוספת.
את סולובודן מילוסביץ’ יש לשחרר מכלאו בבית הדין בהאג. לא כדי לשוב למולדתו כגיבור,
אלא כדי לעמוד בה לדין על שהפקיר את הסרבים במדינות הפיקטיביות ההן, בגד בזכרם של הפרטיזנים שבזמנם עמדו בידיים ריקות מול מעצמה רצחנית ועושי דברה, והכריז על "יוגוסלוויה החדשה".
מה שקרה ביגוסלביה הוא הוכחה (פעם נוספת) שמשאת נפשם של אבירי השמאל הלא אחראי – מדינה רב לאומית – הוא חלום באספמיה שיכול להתקים רק תחת משטר של דיקטטורה וסופו מרחץ דמים. אם תבינו את זה תבינו גם שהחלום המשותף לכם ולשוטי הימין – מדינה אחת מהירדן לים – סופה אסון.
אז מה אתה אומר בעצם? שאם לסרבים בבוסניה היתה סיבה מוצדקת לדרוש עצמאות אז התוצאה של רצח בדם קר של 8000 גברים בוסנים היא מובנת? מתי והיכן בדיוק מתחילה האחריות של האדם על מעשיו?
לדידי,
שום טבח לא מובן. אמרתי רק שמלכתחילה אסור היה לפרק את יוגוסלוויה, כפי שאיש לא ייתן ידו לפירוק איטליה או ספרד או בריטניה או ארצות הברית, אף שבארצות אלה (במידה מרובה בהרבה מכפי שהיה ביוגוסלוויה) ה’אומה’ אינה אלא מעטה שברירי ודק על פני ניגודים טריטוריאליים ואתניים, ומה שמונע פיצול ואף את עצם הרצון לחתור לפיצול, הוא עצם הידיעה האפריורית שכל ניסיון פירוק לא יוכר מבפנים ולא מבחוץ, ולמדינה תישמר הסמכות להפעיל את ריבונותה כדי למונעו (בארצות הברית זה גם הוכח ‘בזמן אמיתי’).
לנתן,
היה מקום לדון בדבריך אילו לכל תושבי השטחים הכבושים, יהודים כפלסטינים, הייתה ניתנת אזרחות וזכויות שוות, ואבו מאזן יכול היה להיבחר לרשות ממשלת ישראל-פלסטין, כפי שטיטו, הקרואטי למחצה, היה נשיא יוגוסלוויה. הדרישה למדינה אחת היא לגיטימית, אף שאיני מסכים לה. והיה ותצא אל הפועל, ברור שפיצולה מחדש יהיה כרוך בפרוצדורה שתיקבע בחוקתה של אותה מדינה אחת, וברור שבמצב שכזה לא אתמוך בהכרזת עצמאות חד צדדית של עיריית ת"א-יפו, של עפולה והתענכים, של עיריית שכם, של הגליל או של של הגדה המערבית.
כותב יובל הלפרין:
"לא הייתה שום אפשרות לחלק את יוגוסלוויה לכמה מדינות,"
ראשית, יוגוסלביה מעצם הגדרתה היתה פדרציה של 6 רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה.
שנית בשנת 1992 היא אכן התפרקה חזרה לסרביה,סלובניה,קרואטיה,מקדוניה,סרביה-מונטנגרו,בוסניה-הרצגובינה.
אז אם לא היתה "שום אפשרות" איך בכל זאת היתה אפשרות?
ואיך יתכן שאיש שמאל מתנגד לזכותם של עמים להגדרה עצמית?
ולסיום המשפט " עמי המשנה שהרכיבו את האומה היוגוסלווית נכחו בכל שטחה, וכל פיצול הוביל לפיצול נוסף." הוא טיעון מצויין כנגד פינוי ההתנחלויות, שכידוע גם הם שוכנים בכל השטחים הכבושים וכל "פיצול עלול להוביל לפיצול נוסף".
ודי לחכימה ,ואידך זיל ושבוע טוב.
ליובל,
הנסיון המלאכותי לייצר מדינה כמו יגוסלביה נדון מלכתחילה לכישלון. כמו כל נסיון ליצור גבולות מלאכותיים באפריקה על ידי המעצמות הקולוניליסטיות. ראה מה מתרחש מזה שנים ביבשת השחורה.
כיצד אתה מסביר אם כך את התפרקותה היחסית שלווה של צכוסלובקיה לצכיה וסלובקיה?
כמו כן לא מובנת לי האשמתך את גרמניה. נכון שהגרמנים אינם חפים מצביעות, לפחות בכל התנהלותם כלפי נאט"ו, אך ממתי ההכרה בדרישות הלאומיות של עם הינן פשע?
או שאולי הינך מחזיק בדעה שגבולות הינן דבר אבסולוטי אשר לא ניתן לשינוי, ואת כל מי שחי במסגרת גבולות אלה יש לחנך ל"ואהבת לרעך כמוך". האם זה לא מעט נאיבי?
יובל הלפרין מתייחס בהבנה לפשעיו של מילושביץ’, ומזדהה עם קריאתם של הפאשיסטים הסרבים לשחררו מבית-הדין "חסר הסמכות" היושב בהאג.
אני מתחיל להבין את אותם כותבי טורים משעממים מן העיתון שמדברים על קרבה פוליטית בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני.
זכותם של עמים להגדרה עצמית היא סוגיה לויכוח, בהחלט כך, אך היא אינה מצדיקה כיבוש אכזרי ומתמשך של עם זר (כפי שעושה ישראל לפלסטינים) או מעשי טבח ספונטניים כמו אלה שהתבצעו בסרביה, סלובניה וקרואטיה.
הלפרין הוא פניו המפחידות של השמאל הקיצוני, שאיבד את ההבחנה בין טוב לרע.
אני לא סבור ש"הלפרין הוא פניו המפחידות של השמאל הקיצוני" ולא רק משום שבארצנו קיים רק ימין ולכן לשמאל אין סיכוי מציאותי להפחיד מישהו.
אבל יובל טועה, בעיקר בחוסר נכונותו או יכולתו להבחין בין עמדות מדיניות לבין פשעי מלחמה.בסך הכל, הסימפטיה האוטומטית של כל סוציאליסט הזוכר את הסרבים ולעומתם את הבוסנים ואת הקרואטים בתקופת המאבק ההירואי נגד היטלר,היא אולי לצד הסרבי. אבל הרקורד של הסרבים במלחמת האזרחים הרצחנית הוא איום ונורא, אין לו שום הצדקה, שמאלית או ימנית, ומקומם של מחוללי הזוועות בספסל הנאשמים. לא רק הקרואטים והבוסנים הזדהו עם לאומנים פשיסטים בין שתי מלחמות העולם ובמהלכה של המלחמה. גם הסרבים נטשו את האינטרנציונליזם לטובת הלאומנות הכי בוטה והכי אלימה.