במשך יותר משלושים שנה השקפנו על הזירה הפוליטית מעמדת התצפית של השמאל העקבי, והיינו במצב קבוע של המתנה. בדרך כלל נחלקנו פחות או יותר לשני מחנות שווים בגודלם: היו שחלמו על התערבות חיצונית, בעיקר מארצות-הברית, שתחלץ אותנו מהשיתוק המדיני שאחז בנו; ואחרים האמינו שיותר ויותר ורדרדים מקשיבים לנו בחשאי, מפנימים את המסר שלנו וסופם שיבינו ויעשו מעשה. הצורך שלנו להיות רלבנטיים היה כה גדול, עד שנהגנו כמו רבי יהודה מההגדה של פסח, ונתנו בהם סימנים. אחרי ימי הביניים של גולדה מאיר שהמיטה על דור שלם אסון כבד, קיווינו שתהיה התפכחות. בקדחתנות ובאופטימיות שלא היתה להן שום הצדקה במציאות חיפשנו סימני שפיות מדינית ונכונות להכרה בפלסטינים, כמו הגיאולוגים שחיפשו סימני נפט בנגב.

את הנון-קונפורמיסטים חיפשנו בתנועות פוליטיות שיכולות להרכיב ממשלות או למיצער להצטרף אליהן וכך לקבל החלטות של ממש, בדרג של הרשות המבצעת. בכל פעם השתנה הגואל התורן ורובנו התפתינו להאמין, שממנו תצא בשורה חדשה. כלומר, חלמנו שדווקא פוליטיקאי מהוה ממפלגת העבודה, שהשתתף בממשלות יום-האדמה ובטבח של אוקטובר 2000, ושנתן ידו לממשלות גולדה ולממשלות ימניות של "אחדות לאומית", יהיה לפתע בשר מבשרנו. ייחלנו לא רק לשלומניק אלא לאיש רחב-אופקים שחברותו בארגונים כמו האינטרנציונל הסוציאליסטי מחייבת אותו למשהו. יצחק רבין אמר (1974) שהוא מוכן לנסוע לגוש עציון עם דרכון? אז ברור שכדאי למשוח אותו למלך, גם אם הוא תומך בריצ’ארד ניקסון, באפרטהייד בדרום-אפריקה ובשבירת עצמות של מפגינים פלסטינים בשטחים. שמעון פרס זכה לתמיכתו של עמוס עוז? אהוד ברק זכה לתמיכתו של עמוס עוז? אז מי אנחנו כי נלין. אני כבר לא מדבר על עמרם מצנע, ובתקופות שונות ומשונות אפילו חיים רמון. הספקנים שבינינו נחשבו ללא רלבנטים. דרשו מאיתנו לתת לא רק את קולנו, אלא גם את נשמתנו לשרלטנים, מתחזים ונצים המתחפשים ליונים. מי שמחה, נפסל כמתעתע, ותאמינו לי שאני מדבר מניסיון עשיר מאוד בתחום התעתוע.

רוב הוורדרדים, לא רק בפוליטיקה אלא גם בתקשורת, מגיעים בדרך כלל למסקנות הנכונות והצודקות רק כאשר הם איבדו כל השפעה או סיכוי לעצב את מדיניות קבלת ההחלטות. בשבועות האחרונים קראתי ביקורות נלהבות על ספרו של עיתונאי מסוים, שהגיע בשנת 2005 למסקנה הנועזת, שיש לחלק את ירושלים. בתחילת דרכי ב"כל העיר" ראיינתי אותו בהקשר אחר, והוא אמר לי במפורש שאת ירושלים אין לחלק. ניסיתי להסביר לו שאין מנוס מחלוקת הריבונות בעיר, ושכל המאמצים למען השלום נידונו לכישלון אם לא יימצא פיתרון סביר לירושלים. הוא חייך בבוז גלוי, באותה ארשת פנים שהוא מפנה כעת כלפי מבקריו מימין. מה שנראה כיום בעיני רוב המפא"יניקים האלה כדבר מובן מאליו, היה אז (1986) שנוי במחלוקת והדוגלים בו נחשבו לאנשי שוליים. למשל תמיכה במדינה פלסטינית, בדיאלוג עם אש"ף, בהכרה ביאסר ערפאת, בהכרה הדדית בין שני העמים, בפירוק התנחלויות, בחלוקת ירושלים.

אני לא מבקר את עמיתי על ששינה את השקפותיו ואימץ את דעתנו בנושאים האלה. אבל חבל על האיחור הקריטי בהפנמת המרכזיות של ירושלים בכל משא-ומתן עם הפלסטינים. הוא גרם לסכסוך להסתבך, ולסרטן ההתנחלויות להתפשט בכל מקום ולהרעיל כל חלקה טובה. כך הגענו, ממש שלא בטובתנו, למצב כמעט בלתי הפיך. כולנו דיברנו שטויות בשלב זה או אחר בחיינו, ואני לא מוציא את עצמי ואת חברי לדעה מהכלל הזה. אבל אנשי המרכז הוורדרד שלטו במדינה לפני שפשטו סופית את הרגל מבחינה רעיונית, ולא איבדו גם היום את הפוזה השחצנית שלהם. מי שמחכה שהם יוציאו למעננו את הערמונים מן האש טועה ומטעה. הזמן עובד לרעת שוחרי השלום, ומנהיגי מחנה השלום הוורדרד, שהיו מקהילים מאות אלפי אנשים בעבר הלא רחוק להפגנות שלהם, מסוגלים כיום למשוך רק אלפים בודדים, רבים מהם אנשי השמאל העקבי.

תזכורת קצרה: רק לפני ארבע שנים (!) הלך הסופר עמוס עוז למועצת מרצ, ושיכנע את חבריה לתמוך באהוד ברק. מה בדיוק קרה למרצ? חודשים אחדים אחרי שברק ניצח על הפרובוקציה של אריאל שרון בהר הבית ועל טבח האזרחים הערבים בעיקר בגליל, שידרו יוסי שריד וחבריו ליותר ממיליון ערבים במדינה שגורלם אינו נוגע כלל ללבם ואינו מהווה שיקול כלשהו בהצבעתם. בינתיים הסתבר שברק הוא תחתית החבית בעבור כל אדם ליברלי, ואני אפילו לא מדבר כאן על שמאל. האיש הכשיל במתכוון את תהליך השלום, התיימר לעשות "ויתורים" כדי לשכנע את הציבור שאין עם מי לעשות הסכם, והתבטא על הערבים בסגנון גזעני מובהק בראיון מתוקשר ומהדהד לעיתון אמריקאי חשוב.

אז במקום ללמוד לקח מפרשת ברק, נהו רבים מאיתנו אחרי מצנע. טובי חברי יצאו להגנתו כאשר תקפתי אותו כאן ובמקומות אחרים. בסופו של דבר הוא הפך עתה לאחד מראשי מחנה ברק, שעוקף את הליכוד מימין. אני לא דורש מאף אחד להפיק לקחים מהסיפור הזה. מהרקורד של מצנע היה ברור לי שהוא איש מרכז מובהק, לאומן מתון, וידיד רעיוני ואישי של "יזמים" למיניהם. אבל אנשי שלום לא פחות להוטים ממני היו זקוקים לתקווה בעולם עכור ומפחיד. ואני מודה שאין לי שום תשובה על השאלה המתבקשת: אם כל הוורדרדים האלה לא יקדמו את נושאי השלום והשוויון במדינה, אז מי יעצור את המתנחלים ואת חבריהם? ברור שצריך לנסות לשכנע ולקרב אנשים אחרים, אבל אסור להציג אותם כחלק בלתי נפרד מהשמאל. להשתייכות לקטגוריה מסוימת יש כללים, וחבר בקואליציה של ראש-הממשלה, לדוגמה, איננו יכול להיות מנהיג שלנו.

קשה אפילו לראות בראשי הוורדרדים את יורשי תנועת העבודה ההיסטורית. הם מזכירים יותר את עסקני הציונים הכלליים לשעבר, שבסופו של תהליך ארוך התמזגו בתנועת החרות והקימו את הליכוד. אני לא מדבר רק על דעות או הלכי-רוח, אלא בעיקר על הוויה מורכבת וממשית, שעיצבה את הכרתם של האנשים האלה בעבר, ולא קיימת עוד. אין "דבר", אין "על המשמר", אין כוח כלכלי-ציבורי, אין מעגל שלם של חיים הכולל את תנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת, בתי-ספר של זרם העובדים, קופת-חולים הכללית, הדגל האדום, ההימנונים הסוציאליסטיים (תחזקנה והאינטרנציונל) וערכי הערבות ההדדית שלא לדבר על מיסודם. לתזה הפחות או יותר מוכרת הזאת אני מבקש להוסיף היבט חשוב נוסף: אם מדובר בהוויית חיים ולא רק בדעות, אז דווקא המתנחלים ואוהדיהם השכילו להקים מבנה חלופי לזה של תנועת העבודה, ומכאן גם עמידותם במאבקים קשים על עצם הישרדותם.

זה לא מקרה שהסרטים הכתומים נראים בכל מקום, כיוון שהם נישאים בכוחה וברוחה של תנועה שלמה, ולא על-ידי אינדיבידואלים שעברו את תהליך האטומיזציה בערים הוותיקות. למתנחלים ולאוהדיהם יש עיתונים, שירים, תחנות רדיו, תשתית כלכלית איתנה, תקציבי ציבור שופעים, אדמות, יישובים, התארגנויות אזוריות וארציות, לוגיסטיקה, שליחים בצבא ובמשטרה, נוער מאורגן וקנאי, ומשת"פים בכל זרועות הממסד השלטוני. בחודשים האחרונים מאוד התחזקתי בטענתי הישנה, שלאליטות הוותיקות אין תשובה פוליטית ומוסרית לזרמים הפוליטיים הרעיוניים שאימצו את שלושת האתוסים העיקריים של התנועה הציונית: עוד דונם ועוד עז (תנועת העבודה), תורה ועבודה (הציונות הדתית) וארץ-ישראל השלמה (הימין הציוני). המאבק בין הימין הקיצוני לבין המרכז הלאומני הוא בעיקר על המשך קיומה של מדינה חילונית עם אוריינטציה מערבית מול פודנמטאליזם ששואב את כוחו מחורבות החלום הדמוקרטי.

רבים לועגים לביבי נתניהו המתלבט, האופורטוניסט, הנהנתן, תאב-השלטון. אבל לדעתי הוא חווה טרגדיה אישית ורעיונית אמיתית. הוא מזכיר לי יותר את המלט מאשר את ניקסון. את השאיפה הלוהטת שלו להיות גם התגלמות החלום האמריקאי הניאו-שמרני וגם לאומן מתלהם כמו אביו לא ניתן להגשים בישראל. הוא היה יכול להיות סנטור מוצלח מאוד באלבמה, ולספק נימוקים תנ"כיים-נוצריים לתאוות הבצע והשלטון של המעצמה הגדולה. אבל ישראל, כקליינטית קטנה של ארצות-הברית, קטנה עליו. שיגעון הגדלות הרביזיוניסטי איננו מתאים למדינה קטנה, וניסיונותיו של נתניהו להיפרע מהממסד המפא"יי הישן על היחס הקשוח לאביו, פרופ’ בן-ציון נתניהו, הם די פתטיים.

המורכבות של המציאות הפוליטית כאן היא עצומה והסקרים משקפים רק חצאי-אמת. ייתכן שרוב גדול מקרב הישראלים תומך בהתנתקות ורואה בה שלב הכרחי בדרך להסדר. ברוב הזה נכללים גם ליברלים שאינם מאמינים בהסדרי שלום של שרון, אבל סבורים שפירוק התנחלויות בגוש קטיף ובצפון הגדה יהווה תקדים חשוב, ומאמינים שיש להכניע את הימין הקיצוני ולאכוף עליו את ההליכים הדמוקרטיים. אבל הרוב הדומם הזה מאורגן פחות, ותחושת המחויבות שלו היא אישית מאוד. מצב הרוח הלאומי תלוי בעיקר בפיגועים, שככל הנראה עוד ישובו. לדעתי עוד נתגעגע לשנת 2005.

Share on Facebook