אצל חברים שלנו על הקיר יש תמונה קטנה של זוג צעיר ונאה. הוא מביט על משהו למטה, מחייך חיוך גברי מסתורי אל מתחת לכתפיו החשופות והשריריות ובלוריתו הבהירה והמקורזלת. היא מישירה מבט אל המצלמה, ידה האחת חובקת את כתפיו. על שפתיה חצי חיוך, ועיניה הכהות שולחות אל הצופה מבט מצועף המשדר אושר ושותפות לסוד. אילו היה מבטה חצוף קצת יותר ואלמלא השתנות אופנות הביגוד והתספורת, היתה יכולה זו להיות מודעת תדמית של בושם CK. פרסומת לנעורים, ליופי, לאהבה ולמסתורין המתלווה אליהם. התמונה היא של סבא וסבתא. השנה היא 1934. המקום: פלשתינה – א"י.
מרגע פרוץ החלום הציוני אל תודעת יהודי העולם הפך הנוער לחומר הדלק העיקרי להגשמתו.
מה טוב יותר מאשר לברוח מן העיירה העלובה, מהמשפחה החונקת ומתווית היהודון – אל ארץ בה מסתובבים חשופים בנופים פראיים ושטופי שמש, מסתבכים בהרפתקאות, מרשימים את הבנות (או הבנים) ובעיקר – אין שם הורים.
ידידות וידידים: הציונות – מעבר לכל דבר אחר – היא תנועת נוער. תערובת של רומנטיקה, הרפתקה קבוצתית והבטחה לסקס, עם מעט תיבול אידיאולוגי המשלים את תחושת הקסם.
הבורחים הראשונים לפני מאה שנה, ממש ברחו. בבתים רבים סירבו לסלוח להם. בשנות ה-20 זה הפך לצקצוק לשון, מלווה סדרת עצות ואזהרות אשר (לא במקרה) נשמעו כמו דברי הורים מודאגים בימינו לחייל החוזר לצבא. ההורים אמנם הירשו או אף עודדו את הילדים ללכת לתנועת נוער ציונית; מי התכוון שיקחו את זה ברצינות? אבל משהחלו לחוש באירופה את אימי הנאצים, כבר שמחו ההורים לשלוח את הילדים לפלשתינה שפתאום לא נראתה כל-כך מפחידה. לא פעם הגיעו ההורים מאוחר יותר, כפליטים הנתונים לחסות ילדיהם (זה קרה גם להורי הסבא-סבתא בתמונה לעיל). הנוער ניצח.
* * *
כוח המשיכה הזה עודנו קיים. זאת יודעים שליחי הסוכנות ושאר רועי הנוער היהודי בתפוצות. עצם ההכרה שאת מסתובבת בארץ בה כולם יהודים – "טרף כשר" – אבל נראים לא גלותיים וכמובן, כל-כך סקסיים – די בה להטביע חותם של עונג משכר בנוער יהודי המבקר בארץ. כך סיפרה לי ידידה אמריקאית שהתנדבה בארץ בנעוריה. העובדה שכמעט כל יהודי המערב אשכנזים, ורוב יהודי ישראל לא, רק עוזרת להגביר את הקסם הישראלי בעיניהם.
הכל טוב ויפה, אבל מה לעשות כאשר רוב מי שאמור לתחזק את הציונות כבר גדל בארץ – ועבורו היא לא ארץ פלאות אלא פשוט בית, שיש בו גם – רחמנא לצלן – הורים? איך יצטרפו אלה לחגיגה?
עם הקושיה הזו התחבטו כבר בני הדור השני לחלוצים. הם היו הכי מסכנים: ההורים שלהם לא הפסיקו לחיות מחדש את סיפורי הגבורה והאהבה של נעוריהם. אבל יגעת ומצאת, תאמין: "מסביב יהום הסער". ההידרדרות אל מלחמת העולם השנייה – אותו "נס" שאירע לציונות – (ועליו כבר סופר במקומות אחרים) הפגישה את הנוער הארצישראלי עם הרומנטיקה של הקרב, של חיי המחתרת, של המדים ושל המוות. זו היתה אהבה ממבט ראשון. כך השקיע עצמו דור שלם בבניית מחתרות, מן המחתרות בנה צבא, וסביב הצבא בנה מדינה. אפילו כשהגיע לארץ חצי עם ישראל על זקניו וטפו ונוצרה הוויית פליטים לא כל-כך רומנטית, הצליח הצבא לקסום גם לנוער העולה בהבטיחו שחרור ממרות ההורים.
הסיסמאות התאימו עצמן בזריזות לשינויים הדמוגרפיים והתרבותיים: אם בימי תש"ח רצו בנות הפלמ"ח ללחום בצד הבנים, הרי כעת זה הפך להיות "הטובים לטיס – והטובות לטייסים", או במילותיה הבלתי נשכחות של נעמי שמר "הטנק שלך ואת שלנו". החייל העייף והמאובק חוזר משדה הקרב אל נערתו הרעננה והבשומה. לנערות שאפתניות קצת יותר הומצאו מיני תפקידים עם ניחוח מתאים – ממקפלת המצנחים והפקידה הפלוגתית דרך פקידת השב"כ (ששש… משרד הביטחון) ההולכת על אזרחי, לקצינת החינוך (אחי הגדול התחתן עם קצינת החינוך שלו), ושיא השיאים – מדריכה בבית ספר שדה. נו, גם לי היתה חברה בבית ספר שדה, אלא מה? (השם והכתובת שמורים במערכת).
סיפור האהבה בין הנוער הישראלי למדים הגיע כל-כך רחוק והשתרש כל-כך עמוק, עד שהצליח להעמיד בצל את סיפור האהבה המקורי של החלוצים, להשתלט על זהות התנועה, ולשרוד – ראו זה פלא – יותר מדור אחד. שוב הנוער ניצח.
בינתיים נשאה השמועה על גן-העדן-לאוהבים כנפיים, וגם הגויים התחילו להתעניין. כך נוצר מוסד המתנדבות. הקיבוץ – מלכתחילה מין ואריאצית-נוער הורמונלית על נושא השטעטל – הפך למוקד מפגשים בינלאומיים סוערים. את היתר ניתן לקרוא ב"ארול" של מאיר אריאל.
* * *
הסיפור הצבאי אמנם הגיע רחוק יותר מן הסיפור של החלוצים, אך ללא ספק נופל ממנו באיכות. קודם כל, בצד הרומנטיקה של המוות, דבר חולני לכשעצמו, יש גם מוות ממש. ובכלל, כשמסתכלים מקרוב (ורוב מי שנמצא שם שנתיים-שלוש מוצא זמן להסתכל מקרוב) צבא – בעיקר גדול, מסואב ומכור לשליטה בערבים כמו שצה"ל הפך להיות – הוא פחות או יותר ההיפך הגמור מרומנטיקה. מה ששמר על צה"ל כלהיט לאורך זמן היה בעיקר הביקוש המטורף מצד הנוער, שהאמין בכל ליבו כי המסלול לאהבה ולהגשמה מינית חייב לעבור דרך "מעשה הקרבה" כלשהו. אבל ברגע שהעולם השתנה קצת, הביקוש החל להיסדק והעיניים נפתחו. חטיבות החי"ר המהוללות הנאבקות על הבכורה הפכו פתאום לחבורות בריונים רשלניות ונפוחות, שכל חיזבאללה קטן עושה מהן צחוק. תשומת הלב מצד המפקד הנערץ הפכה לסתם הטרדה מינית של אשמאי זקן. גם החבר הקרבי המאובק והעייף כבר לא נראה כמו מציאה גדולה, והתפשטה תופעת "אל תדאג אני חושבת עליך" (תודה לאביב גפן). הצבא ניסה לצמצם נזקים, למשל על-ידי החזרת הבנות לקו החזית – אבל מדובר בקרב נסיגה. ליבו של הנוער החל לנדוד למקום אחר.
הציונות, אותה זקנה עקשנית, ניסתה לנדוד אחריו. אם לא הרומנטיקה של הצבא – אז הרומנטיקה של "נמאס מהצבא". הגירסה הזו היתה מוזיקלית במיוחד, מ"שיר לשלום" שהקדים את זמנו ב-50 שנה בערך, דרך "שיר חייל" של נמרוד גאון ושלמה ארצי ועד "גיבור מפלסטיק ירוק" של סי היימן ו"תותים" של אתניקס. אבל המסר היה מבלבל ובעיקר חסר הוראות פעולה ברורות, תנאי הכרחי כשמתעסקים בנוער (נו, אז יורים או לא יורים? בוכים או לא בוכים??). קהל היעד החליט שנמאס לו מפוליטיקה והמשיך לנדוד.
לאן? לדת, למשל. אותו חלק מן הנוער שהרגיש ובצדק כמו כינור שלישי בחגיגות החלוצים-וצנחנים, הביא אותה בהפוכה לכולנו. ממרחק דור-שניים ומן הזווית הנכונה, נראית פתאום השטעטל (פולניה או מרוקאית, לא חשוב) כעטרה מנצנצת, שהשבתה ליושנה היא שיא הרומנטיקה. אבל מה, אליה וקוץ בה. המרד הדתי והשחרור הרוחני שהוא מבטיח באים במחיר כבד הנגבה יום-יום, ולטפל בגיל 20 ומשהו בארבעה-חמישה ילדים זה מתכון בדוק לחיסול רומנטיקה. ואחרי כל זה, מתברר גם שהדת בארץ היא בעצם רק סניף של אותה פוליטיקה שנואה. אז רוב הנוער בחר לנדוד הלאה.
לאן? להודו, למשל. באיזשהו מקום ההתנפלות של צעירינו על פינות העולם הנידחות ביותר, היא אולי ניסיון קולקטיבי (וההתנפלות הזו היא מאוד-מאוד קולקטיבית) לממש את הדחף להמשך החלום הציוני, חלום הנעורים הנצחיים. וגם למועדונים, למשל. גדעון לוי קשישא נשלח על-ידי "הארץ" באביב האחרון לתור את חיי הלילה הישראלים, וחזר מ-זוע-זע מסצינות המין והסמים הפרועות. אני מלא תודה והערכה על פועלו העיתונאי של לוי, אבל הפעם הוא פיספס בגדול. במקום שהוא ראה קלגסים וקלגסיות פורקים את המתחים בתאוות-בשרים זוללת כל, אני רואה (לא שאני באמת רואה, אני שמרני מדי בשביל הסצינה) – אני רואה נוער נואש מנסה בכוח להחיות את ההבטחה שהבטיחו לו, כדברי אבא של אביב: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…". כן, ניסיון להמשיך את הציונות בכל מחיר. זה מה שנשפך שם על הרצפות השחורות. ואני גם רואה נוער מבוהל משתולל באובססיביות של חרדה, כי מקומות הבילוי שלו הפכו למטרות ראשונות במעלה לפיגועים.
ולא במקרה. מי מבצע את הפיגועים האלה? נוער. דור פלסטיני שכל סיכוי לרומנטיקה נורמלית נמנע ממנו, מוצא פורקן ברומנטיקה של הקרב, של חיי המחתרת, של המדים ושל המוות. לדרך שמכווניו של הדור הזה מצאו לפגוע בנו יש אפקט אסטרטגי שראוי לשים לב אליו. הם פוגעים בבטן הרכה ביותר שלנו – בתמציתו של החלום הציוני. עיר שמתפוצצים בה אוטובוסים היא לא ממש דבר רומנטי. אז דחיפת תמונות הפיגועים לגרון של העולם היתה אולי טובה ל"הסברה" שלנו, אבל בדרך איבדה הארץ את מעמדה כמקום טוב לצעירים – ונוער יהודי כבר לא מתכנן תקופה בישראל כתחנת חובה במסלול החיפוש העצמי. למעשה צריך לשחד אותו בטיול חינם, רק בשביל שייתן הצצה מאובטחת היטב של עשרה ימים. גם המתנדבות מאירופה כבר מזמן לא מגיעות (חוץ מאשר בסרט "ללכת על המים". תודה על הנוסטלגיה, גל), ובעצם רעיון הקיבוץ כולו הפך למוסד גריאטרי.
כן כן, הרומנטיקה הציונית נדחקה לשוליים. מי עדיין יכול לראות את המאבק על הארץ כחווייה קולקטיבית משכרת, הרפתקה מסעירה והזדמנות לפגוש את בני המין השני? רק "נוער הגבעות" ואוהדיו האמריקאים מזה, ונוער ה"שמאל הקיצוני" וה-ISM מזה (אחי הצעיר מצא את זוגתו בפעילות של תעאיוש).
* * *
בקיצור, חלום הנעורים הציוני מתפורר לאלפי רסיסים, נדחף לאוסף אילתורים קיצוניים והזויים בכדי לשרוד איכשהו. הבחורות הישראליות הן עדיין הכי יפות בעולם, אבל כנראה שזה כבר לא מספיק. הציונות פיתחה תלות ברומנטיקה מזן "אקסטרים" – משהו שגורם לנוער להשתגע כאיש אחד ולא לשים לב לכלום.
גם זה לא במקרה. כי ברגע שפג קסם הנעורים הקולקטיבי, ומתישהו בין גיל עשרים ומשהו לשלושים ומשהו הוא פג לכולם – אנחנו מגלים שהארץ אולי נראתה כמו מקום טוב לצעירים, אבל היא לא בדיוק מקום מדהים לבנות בו משפחה ו"סתם" לנסות לחיות חיים טובים. וללכת לצבא זה ממש לא כמו לשלוח לשם ילד.
אז יכול להיות שיום אחד בעוד X שנים, כשהמדינה תתגלגל בין סקנדל לפסטיבל, הפלסטינים ייטלטלו בין סבל וייאוש לבין גלי "מאבק מזויין", והכל ייראה לגמרי כרגיל – פתאום ללא אזהרה מוקדמת, החלום הציוני יתפוגג סופית – פוף! – פשוט בגלל שכבר לא יהיה נוער תמים מספיק להאמין בו.
יש לך כמה טעויות בסיסיות. העליות המאסויות והגדולות החלו לא"י החלו לאחר מלחמת העולם הראשונה.
אלה היו משפחות עם ילדים שביקשו להימלט מחיי העוני והאנטשמיות במיוחד עם הפגיעה הכלכלית ביהודים ע"י מדינות הלאום החדשות.
החלוצים הצעירים הרומנטים היו מיעוט אפילו בעליה ראשונה ושניה הרוב היו משפחות שברחו מהפרעות ברוסיה אל ארבעת ערי הקודש.
לאחר מלחמת העולם הראשונה משפחות העולים הגיעו לא"י בעיקר בגלל סגירת שערי ההגירה במיוחד ע"י ארה"ב שאליה הגיעו בגל העליה הקודם שני מיליון יהודים.
רוב היהודים קנו כאמור אדמות פרטיות בכסף מלא באיזור ת"א, ירושלים ושאר הערים המתפתחות. המיעוט שהלך לקיבוצים ולגליל היה מיעוט קטן שההסתדרות והסוכנות ניסו בעזרת תעמולה לפאר, ונראה שגם אותך הפילו בפח.
רואים גם שאתה מסתובב הרבה בחוגי הסרבנים כי אני מכיר לא מעט חיילים קרבים שבוזים ועצובים בגלל השירות השוחק שבנות מעדיפות להתרחק מהן לטובת חייל ג’ובניק שעושה יומית.
הנתוח יכול להיות נכון או לא אבל תמיד מצחיקים אותי הקומוניסטים שיודעים בדיוק נמרץ מה התהליכים הדיאלקטים שמובילים למסקנה אחת שהיא בלתי נמנעת. סטלין אמר שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית, ברה"מ למרות שתמכה בהקמת ישראל שינתה את דעתה אחרי שהבינה שישראל ממש לא מתכוונת להצטרף לגוש הקומוניסטי ומאז עשתה כמיטב יכולתה שהישות הציונית המתועבת תעלם. מה שקרה בינתים זה שפוף – הקומוניזם נעלם וישראל קימת ואפילו חיה לא רע. ומה המסקנה של האיסטרטג המהולל – פוף, הציונות תעלם. שלא יהיה ספק, כמו כל תנועה היסטורית גם הציונות תסיים את תפקידה ותוחלף בדבר אחר אבל לנתח עכשיו איך בדיוק ולמה זה יקרה ועוד מפי מי שמחזיק בתיאוריה שנכשלה במבחן המעשה בכל ניסוי שקרה בעולם? קצת צניעות לא תזיק.
בסדרת מאמרים מנסה אסף אורון לתאר/לתקוף את הציונות, ולעניות דעתי תמיד מחמיץ את המטרה.
פעם הציונות היא תוצר של השואה (הביצה והתרנגולת – יום השואה ויום העצמאות), כל הרעיון הציוני לפי אסף אורון קרם עור וגידים בזכות השואה.
אח"כ הבעיה עם הציונות היא הרצון לבנות חברה חדשה, ואז מה עושים עם מי שאינו מתאים (הביצה והתרנגולת – יום השואה ויום העצמאות (המשך לא מתוכנן)). לפי אורון זו הסתירה שרודפת את הציונות עד היום.
עכשיו הבעיה עם הציונות לפי אורון היא, שהיתה זו בעצם תנועת נוער רומנטית, שהזתה הזויות של בני נוער. המוטיבציה שלה היתה הורמונלית בעיקרה, ולכן כשבגרה גילתה שאי אפשר לחיות לעד באידאות של בני/בנות 17.
מה לעשות וכל אלה הנמקות המנותקות מהמציאות.
הציונות רצתה לייסד בית לאומי לעם היהודי. מדינה שתהיה מושטתת על קבוצה אתנית אחת – היהודים. זה בסיס הרעיון שנהגה עשרות שנים לפני השואה והיטלר, וזה מה שהציונות עשתה. היא הקימה מדינה שההשתייכות אליה היא על בסיס היותו של אדם יהודי. ומה אם הוא לא יהודי? ראו מה קורה לפלסטינים, לעובדים זרים, לרוסים נוצרים שהיגרו לכאן. מי שאינו יהודי הוא חסר זכויות פוליטיות, מדוכא, מושפל או מגורש מהטריטוריה. הכל שתהיה טריטוריה "נקייה" מלא-יהודים (או לפחות שהיהודים ימשיכו להיות בה רוב דמוגרפי). נשמע מוכר? בוודאי. לא שונה משום תאוריה גזענית אחרת במאה ה-20.
כל הבעיות האחרות שהציונות התמודדה איתם בעבר הרחוק והקרוב, הן בעיות משניות. השואה בוודאי נתנה זריקת מרץ לרעיון הזה. הרומנטיות בוודאי קסמה לבני נוער בשלב זה או אחר. לחשוב שאלה הן הבעיות, אני מצטער מאוד. אפשר להביא עשרות דוגמאות לתנועות רומנטיות שלא הביאו כזו אומללות למיליוני בני אנוש. השואה יצרה עוד תנועות ורעיונות שלימדו את ההפך. שהשואה היתה תוצר של גזענות ועל בני אנוש להכיר בזכויות של כל אדם באשר הוא אדם.
לדג
ככל הזכור לי, עולים מרוסיה לפי חוק השבות בין אם הם יהודים אם לאו, לא מגורשים, לא מדוכאים ובהחלט בעלי זכויות פוליטיות, גם דרוזים, גם ערביי ישראל(ערביי 48′ בשבילך) שמיוצגים בכמה תנועות פוליטיות, גם נוצרים, גם שומרונים וגם עד כמה ששכחתי.
עובדים זרים אינם אזרחי המדינה, אפשר לבקר את הדרך בה מתייחסים אליהם אבל אין מה לדבר על זכויות פוליטיות בהקשר של מהגרי עבודה זמניים. הפלסטינים אינם אזרחי ישראל, לא רוצים להיות אזרחי ישראל ולא צריכים להיות אזרחי ישראל. אז מה אתה רוצה בדיוק?
מאמר כתוב היטב ובהומור, ולדעתי נוגע בנקודה חשובה. הציונות היא ביסודה תנועה הרפתקנית שמתאימה לרוח צעירה. אף אם הצעירים בני "העליה השניה" היו מיעוט קטן היתה להם חשיבות רבה בהתוויית הדרך האידיאולוגית של הציונות.
יש בציונות בודאי גם יסודות אירוטים. הקשיבו לאופן בו מתנחלים ומתנחלות מדברים על "אדמת ארץ ישראל" במונחים כמעט מיניים. הרבה מרוח המאבק של המתנחלים/ות יש בה מהלהט המיני המודחק באופן כה חזק בחברה דתית, ומוצא לו אפקים אחרים של ביטוי.
אספסוף!
הנה עוד שיר נחמד ששווה להציץ בו:
— קישור —
מכיר?
אני דווקא חושב שהאדרנלין והמין תמיד יהיו שם ודווקא הציונות, מלחמת וייטנאם והאוניברסיטאות בארה"ב, מהפכת התרבות בסין, מסיבות הטראנס או ההורה והאניטיפאדה הראשונה או השניה (מצידן הישראלי או הפלסטיני), ימשיכו להתחלף כרקע צבעוני ומעשעשע יותר או פחות.
הציונות הייתה משהו אחד לפני 100 שנה, אחר לפני 50 שנה ותהיה משהו אחר עוד 50 שנה. זה לא כל כך משנה איך נקרא לה, יותר חשוב איך אנחנו נעצב אותה, והאפשרויות רבות ומגוונות.
בתור חוזר טרי מהודו אני חייב לציין שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע ( — קישור — ) ! מה עוד שלמרות הצער הרב שיש לי על המצב המבאס בהתנתקות, ללא ספק בימים אלו למרות שאנחנו מתאמצים מאוד להכחיש, עדיין יש בלבנו בכל זאת איזשהי שמחה לאיד למראה המתנחלים המתפתלים אל מול גדרות גוש קטיף, וטועמים את טעם המחסומים שהם הם הציבו, ובין שבירת רגל לחייל ודריסת קצין, מתלוננים על כך שהם צריכים להציג תעודת זהות במעבר, ואני שואל: האם אין מקום עכשיו דווקא לצהלה קטנה בלבו של שמאלני הרד-קור?
ד"ש למשפוחה,
אודי.
נ.ב.
אני מוסיף שההורים של זוגתי נפגשו שהוא היה בקורס טייס והיא מתנדבת בקיבוץ… מש"ל…
מאמר משעשע ומעורר מחשבה. כל הכבוד.
שאלה לחיים:
מנין לך ש"הפלסטינים" לא רוצים להיות אזרחי ישראל?
תשובה לדן,
אופי המאבק הפלסטיני הוא לאומי ולא של שוויון זכויות. עד לא ראיתי הפגנה פלסטינית שבה הצועדים נושאים שלטים הקוראים לאיזרוח הפליטים. יותר מכך, תושבי ירושלים המזרחית שחוקית רשאים לקבל אזרחות ישראלית סירבו לקבל אותה.