עם כל אי הנעימות שבדבר, הרי שלעתים רבות הסכנה בעימות בין שלטונות המדינה לבין לאומנים קיצוניים הנה פחותה בהרבה מסכנת החבירה ביניהם. למול ההאשמות שאריאל שרון נוהג כדיקטטור, ונוכח החששות מעימות אלים בין הצבא והמשטרה לבין מפגינים, ראוי להיזכר באירועים דומים מהמאה האחרונה.
במאי 1932 הקים הפוליטיקאי האוסטרי אנגלברט דולפוס ממשלת ימין שנשענה על רוב בפרלמנט. אולם הרוב היה זעום, והמשבר הכלכלי החריף והתסיסה החברתית הגוברת ערערו את יציבות הממשלה.
במארס 1933 פיזר דולפוס את הפרלמנט, והחל לשלוט כדיקטטור לכל דבר ועניין, באמצעות צווים וחקיקה מיוחדת שהתקין. בספטמבר 1933 איגד דולפוס מספר ארגוני ימין והקים מפלגה חדשה, "חזית המולדת", כדי שתשמש לו בסיס תמיכה נגד נסיונות התנגדות. כשאלה אכן באו, בהתקוממות פועלים בפברואר 1934, לא היסס לשלוח את הצבא להפגיז שכונות מגורים שלמות על יושביהן, תוך הרג של מאות ופציעתם של אלפי אזרחים. מפלגות השמאל באוסטריה הוצאו אל מחוץ לחוק, חלק מראשיהן הוצאו להורג ורבים אחרים נשלחו למאסר.
אך הדיכוי האלים שהפעיל דולפוס נגד השמאל לא סייע לו. למרות שניהל מדיניות לאומית גאה ותקיפה, ולמרות שמעולם לא נחשד ב"שמאלנות" או ב"רכרוכיות", לא היה דולפוס מספיק לאומי לטעמם של פעילי המפלגה הנאצית האוסטרית. בדיוק השבוע לפני 81 שנה, ב-25 ביולי 1934, הצליחו פעילי המפלגה הנאצית האוסטרית להתפרץ למשרדו ולרצוח אותו, בנסיון הפיכה גלוי. אך קורט פון שושניג, יורשו של דולפוס, דיכא את המרד בכוח, ונסיון ההפיכה נכשל מכיוון שהצבא והמשטרה נשארו נאמנים לממשלה. הנאצים הצליחו להשתלט על אוסטריה רק ארבע שנים לאחר מכן.
דולפוס לא היה העריץ הלאומני היחיד וגם לא הראשון שעמד מול מרידות של קנאים פאשיסטיים. גם המרשל אנטונסקו לא היה דמוקרט, אך לא היסס להדוף באלימות את נסיונות ההשתלטות על רומניה מצידם של הורִיָה סימה וחבריו (Horia Sima) אחוזי הטירוף המשיחי בשנות ה-40; הגנרל פרנסיסקו פרנקו היכה את השמאל ואת הרפובליקה ללא רחם וביטל כל סממן דמוקרטי בספרד, אולם לאחר עלייתו לשלטון ידע לדכא היטב גם את המפלגה הפאשיסטית הספרדית, "הפלנגה"; גם גטוליו ורגס, שליטה של ברזיל בשנות ה-30 וה-40, לא היה אביר התקינות השלטונית, אך דיכא היטב גזענים ופאשיסטים. כל השליטים האלה ועוד רבים אחרים היו רחוקים מאוד מלהיות דמוקרטיים, ולרוב היו משטריהם נגועים בשחיתות. הם היו ימניים, ריכוזיים, שירתו לרוב את בעלי ההון והמעמדות העליונים, וזכויות אדם לא עמדו תמיד בראש מעיניהם, אם להשתמש בלשון המעטה. אולם הם ידעו לשים מעצור בפני תנועות וארגונים ששאפו להשתלט על ארצותיהם בשם אידיאולוגיות רצחניות או רעיונות משיחיים הזויים, מתוך כוונה להשליט בהן שלטון קיצוני ואלים פי כמה וכמה.
במדינות אחרות, לעומת זאת, לא היה עימות בין הממשלה הימנית לבין אלה שקמו על המדינה לכלותה. בשנת 1922 נכנע המלך האיטלקי ויטוריו עמנואל מול הפגנת הכוח של הפאשיסטים: למרות שעמדו לרשותו צבא מאומן ומשטרה מיומנת, העדיף המלך שלא להשתמש בכוח מול אלפי הפאשיסטים שצעדו לכיוון רומא, ומינה את מוסוליני לראש ממשלה. 11 שנים לאחר מכן, הסכים ראש מדינה ימני אחר לבוא לקראת גורמים שערערו על עצם הלגיטימיות של המשטר: למרות שלא היה חייב לעשות כן, מינה הנשיא הגרמני הינדנבורג את אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה.
שלא כמו דולפוס, פרנקו, ורגס ואנטונסקו, שעמדו איתנים מול כל מפלגה ששאפה להשתלט על המדינה "בשם העם", העדיפו ויטוריו עמנואל והינדנבורג להתפשר עם מי שקראו במפורש תגר על עצם סמכותם. התוצאה ידועה: בעוד שמשטריהם של עריצים כמו ורגס, פרנקו ודולפוס היו מאוד לא נעימים, הרי שאיטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית היו רצחניות ממש.
מול האיומים ב"מלחמת אחים" או "קרע בעם", ראוי ללמוד את לקח המשטרים האלה. יש להבחין בין גורמים פוליטיים שמרניים ולאומניים, אך הנטועים עמוק בעולם החומר (שחיתות ורדיפת בצע הן דווקא סימן לכך) המעוניינים לשמור על סמכות המדינה, לבין גורמים המבקשים להרוס את המדינה על מנת לכפות אידיאולוגיה קיצונית ואלימה. עם כל הסלידה מממשלות אוטוריטריות הנגועות בשחיתות, הרי שהתפשרות עם כחות אלימים וגזעניים החדורים בחזונות אחרית הימים יכולה להתברר כחלופה גרועה בהרבה.
המאמר מעניין מבחינה היסטורית.מבחינה השוואתית ישראל שונה ממדינות אחרות. ראשית ישראל איננה מדינה טריטוריאלית. אין היא רפובליקה.היא חסרת חוקה.האידיאולוגיה של המתנחלים " הכתומים" היא דתית- אמונית ולכן לא יכולה להיות רפובליקנית- פאשיסטית. גם
"הכחולים" או " הכחולים- לבנים" אינם רפובליקנים- תחוקתיים מבחינת תפיסת עולם, כמו כל מי שמצדד במדינה יהודית – דמוקרטית ולא במדינה ישראלית- דמוקרטית.
המסקנות העצובות,שהמאבק הזה,והחשש ממלחמת אחים חסר יעוד ראוי של כינון רפובליקה תחוקתית של כל אזרחיה.
במקום לברבר כל כך הרבה , תאמר בפשטות שאזרחי ישראל צריכים להודות בוקר צהריים וערב על כך שנפל בחלקם להיות נשלטים ע" שרון וחבורתו שכן ע"י כך יש במדינת ישראל מי שימנע את תפיסת השלטון ע"י חבורות קנאים בעלות אידאלוגיות רצחניות
עוד אחת מן ההתלבטויות הרבות באתר בקשר לעמדה שיש לנקוט בין הימין לבין המתנחלים כרגע. ישי מנוחין המליץ כמוך לתמוך ב"דמוקרטיה הישראלית" נגד מתנחלים וגם עוזי ברעם, לאחר התלבטות נוגעת ללב, מגיע למסקנה מעשית דומה אך בלי התואר "דמוקרטיה" למה שאנחנו צריכים לתמוך בו. אורי אבנרי נחרץ יותר וקובע שהמתנחלים הם נאצים קצת, והשילוב של סכסוך לכאורה ביניהם לבין שרון הוא עוד יותר מדאיג. היתר סבורים שאין לנקוט עמדה לטובת המדינה בעניין זה. נידמה לי שהניסיון לחזות מה יותר גרוע הוא עיסוק בניחושים. העמדה נגזרת בין היתר מהתנסות אישית ספורדית שאינה עולה כדי ניתוח שיטתי. מי שסבל בידי המדינה יעדיף כל דבר על פני המצב הקיים, ומי שסבל מהמתנחלים וגר בירושלים (וחושש משלטון דתי יותר מכל) יעדיף אחרת. השחיתות הכלכלית אינה ניראית לך נוראה כיון שאתה לא רעב עכשיו כמו מאות המשפחות שעליהם כותב היום עיתון "תל אביב". אתה לא מושלך מדירתך, לא סובל בחום בלי חשמל, ולא מתהפך במיטה מלוכלכת מדאגה מנין תבוא פת הלחם שלך או תרופת ההרצפטין. קל להפליג באימי החומייניזם ממקום של יתרון כלכלי. העובדה היא שברוב המקומות בעולם הציבור בחר כביכול נגד ההגיון שלך, בחומייניזם על פני שחיתות "סבירה" ולא קיצונית. מה לעשות, הקיבה עומדת לפני העקרונות, החיים לפני החירויות וכולי. עני, חשוב כמת, ואילו דוס פנאט שבע, וילד שקורא תלמוד ויש לו בגד נקי, עדיף על דמוקרט מת מסרטן. עובדות חיים פשוטות. מה שרואים מפה לא רואים משם, וההיפך. אבל כאשר נכתבים פה מאמרים חוצבי להבות, אולי כדאי לזכור שאף מילה יפה לא עומדת מול בטן מקרקרת. תציעו פתרון ועצה נגד ביבי, תלחצו על שרידי המערך העלוב לעשות משהו בתחום החברתי, ואז מישהו בכלל יקשיב לאמירות האלה.
אז בסך הכל מצבנו לא רע.
שרון עדיף על מועצת יש"ע, העדיפה על נערי הגבעות, העדיפים על תנועת החמאס, העדיפה על הג’יהאד האיסלאמי שעדיף על אל קאעידה.
בקיצור, הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
גם היטלר חיסל את האס.איי אחרי שהוא עלה לשלטון, כי הוא היה מוקד כח לא נאמן מספיק. ככה היה גם כניראה ביחסי פרנקו-פלנגות ודולפוס-נאצים. מה לזה ולשרון? בכל זאת, הוא עוד לא ביטל את הפרלמנט והוציא להורג את ביילין וברכה.
במה בדיוק, גדעון ספירו, עדיפים נערי הגבעות על תנועת החמאס, מלבד היותם של הראשונים יהודים והאחרונים מוסלמים?
המאמר נחמד וחביב, הסטורי ומעניין. אבל מה הקשר בין ההסטוריה שהבאת לבין מה שהולך כאן במדינה?
הציבור ‘הכתום’ לא משתווה ללאומנים (בעלי אידיאולגיה רצחנית, כדברי צחי) ראינו את זה בשבוע הקודם בכ. מימון שלא הורמה יד על חייל. חבל סתם להכפיש..
כל ההכפשה הזאת (עם כל הכבוד כבר טחנו את הנושא כאן באתר) מראה קצת על חוסר יציבות בשמאל. אני לא ראיתי בציבור הימין הכפשה לכיוון השמאלי. כדאי לשים לב.
שלום עקיבא,
שים לב למשפט הבא, הלקוח מן הפסקה האחרונה במאמר:
יש להבחין בין גורמים פוליטיים שמרניים ולאומניים, אך הנטועים עמוק בעולם החומר (שחיתות ורדיפת בצע הן דווקא סימן לכך) המעוניינים לשמור על סמכות המדינה, לבין גורמים המבקשים להרוס את המדינה על מנת לכפות אידיאולוגיה קיצונית ואלימה.
הדבר מתקשר היטב להבחנה בין ימין שפוי יחסית לימין מטורלל. נראה לי שהדברים נכונים גם כיום, במדינת ישראל.
אמנם זה קצת מאוחר להגיב על דברים אלו,אך אני בכל זאת אוסיף כאן שההשוואה של שרון למנהיגין\ם אחו תואמת למציאות המרה ולאישיותו של שרון.
שרון הוא אכן לא אנמי וחלש כמו ויטוריו עמנואל ה-2 או לינדנברג.
ההשוואה לפרנקו היא זאת שמפחידה אותי. יותר מדי מסוכן ללכת בדרכו של רוצח המונים שגרם למותם של מליוני אזרחים במדינתו.
אני מקווה שיום יבוא ויימצא לנו מנהיג שלא יהיה, לא לינדנברג ולא פרנקו אלא יהיה מנהיג ערכי שיוביל אותנו לקיומה של חברה ערכית.
לצערי אין עדיין אדם כזה אצלנו בפוליטיקה.
בתקווה לתקופה טובה יותר.
שמעון