בימי שישי האחרונים מפרסם עיתון "הארץ" טור הנושא את השם "מכתבים מגוש קטיף" אותם שולחת תושבת הגוש, שארה יובל. הצעתי לעיתון לפרסם במקביל טור הנושא את השם "מכתבים מהוד השרון". העיתון לא נענה. מצורף המכתב הראשון מהוד השרון שלא פורסם.
שארה שלום
המכתבים אל גוש קטיף וממנו מועברים בוודאי ברכב דואר משוריין המלווה בפלוגת חיילי עילית הרכובה על רכב קרבי המצויד במיטב הטכנולוגיה הצבאית, לכן מכתבי זה יגרום בוודאי טרחה נוספת לפלוגה המסייעת בהעברת הדואר. עמהם הסליחה ואני מקווה שישובו מהמשימה החשובה בשלום. בול הדואר שמחירו שקל ועשרים אגורות, לא מכסה את העלות הכרוכה במבצע העברת המכתבים, אך למען מבצעים כאלה קיימת המדינה, לא?
ברצוני להתוודות ולומר ששמך, שארה, לכד את תשומת ליבי, אולי בשל פנינה שארתי (לשוח אל הגן יצאתי, וכו’). ומתוך שלא לשמה באתי לשמה.
אני חייב להודות. הוד השרון לא הוד לה ולא הדר. לא דיונות זהב, לא ים כחול, לא רוח מלוחה מבדרת שובל שמלתינו, לא עצי דקל שגיבים, לא שבעת המינים. סתם עיר כעורה, שתושביה אנשים קשי יום הנלחמים את מלחמת הקיום בלא ההרואיקה של החלוציות שהיא מציאות חייכם. הפנסיונרים לא מצליחים לסיים את החודש, הנכים והחלשים הושלכו לגורלם, המובטלים בויסקונסין, החינוך לא חינוך, הפשיעה גואה, העובדים הזרים ניצודים כבעלי חיים, בסל התרופות רק אופטלגין ומשחה נגד טחורים – תרופות מצילות חיים יש לרכוש לבד או להסתייע במגביות של שנור.
יחד עם זה, אין פה גדרות תייל מחושמלים, אין כבישים "לאומיים" (כלומר כאלה המיועדים לערבים וכאלה המיועדים ליהודים), הילדים הולכים לבתי הספר, לגני ילדים ולחוגים בעצמם, בלא שיזדקקו לגדוד חיילים מלווה, המצויד במיטב הנשק המודרני. תושבי הוד השרון יצאו מהבונקרים, חסמו את פתחיהם והסירו את השכפ"צים. כשהם פותחים את חלון ביתם הם רואים נוף עירוני שגרתי. פעם גם הם חשבו שאפשר להביט על העולם רק מבעד לחרכי הירי. הם נגמלו זה כבר, ומנהלים מאז שגרת חיים בלתי חמושה. אולם, שלא בטובתם, ואפשר אף לומר בעל כורחם, הם נדרשים לתמוך, לטפח, להגן ולהקריב את חייהם למען התנחלויות אבסורדיות התקועות כמו עצם בגרונם של הפלסטינים ובגרוננו שלנו, שכל מהותן אינה אלא איוולת נצלנית וחמסנית העטופה באידיאולוגיה החומצית של ההבטחה האלוהית. זו הסיבה שהוד השרון היא עיר כעורה בלא הוד ובלא הדר. לא יתכן להיות מלא הוד והדר כשבחצרך האחורית אתה נותן יד לטיפוח מורסות רעילות.
נכון, פעם, בעידן אחר התגורר פה השיח אבו-קישק. לאחר שגורש, נבנו על אדמותיו חלק מבתי העיר. אם ישוב יום אחד וידרוש את אדמתו, תהייה לי בעיה איתו ואצטרך למצוא לה פתרון. בעיות מסוג זה, כמובן, לא מטרידות אותך ואת שכניך מדושני העונג.
ד"ש לילדים המפזזים על דיונות הזהב (לא לילדים הפלסטינים, הם כמובן לא מפזזים – האחרונים מביניהם שפיזזו על הדיונות, שבו לביתם קטועי רגל, או יד, או לא שבו כלל).
להתראות בשבוע הבא
דוד גלעד
הוד השרון
יפה ונחמד.
וגם נכון.