הכביש מתפתל לאורך חומת הבטון האפורה, המתנשאת לגובה תשעה מטרים. החומה המכוסה בגרפיטי אנגלי/ערבי (make love not walls), מסתירה את החיים המתנהלים מאחוריה. רק קול המכוניות הנוסעות מהעבר השני נשמע. במעלה הכביש, משובץ בתוך החומה, ניגלה לעינינו קליף הוטל. בנוי אבן ירושלמית לבנה. כל חלונותיו מנופצים. גדר תלתלית מקיפה את הקומות התחתונות. בחצר מושלכת אשפה שאיש לא טורח לאסוף. בקומה העליונה, רק זוג רגליים בנעליים צבאיות הנשענות על אדן החלון, מעידות על היות המלון עמדה קדמית לכוחות המגן העבריים. דיבורים וצחוקים של החיילים המשועממים מפירים את השקט.
קליף הוטל. אבו דיס. חומת ההפרדה ניתקה את מבנה המלון ההרוס מבעליו – הוא בשטח ירושלים, הם בשטח פלשתין, במרחק שלושה מטרים, כרוחב הרחוב (ואולי להפך. הם בשטח ירושלים, הוא בשטח פלשתין. אין שום אפשרות להבין את הגיאוגרפיה של חומת הבטון). ולשם מה באמת נחוץ המלון לבעליו? הוא ממילא הרוס. רק כמשלט יצלח.
שבת בבוקר. סיור לאורך חומת ההפרדה באזור ירושלים. ציונות עכורה במיטבה.
חומת בטון אפורה, שהוקמה בתירוץ של מניעת פיגועים, משנה את המרחב הפיסי העירוני של שכונות הפלסטינים סביב ירושלים. משנה את אורח החיים, את הנגישות הפשוטה והישירה בין רחובות שכנים ובין בתים משני צדדיו של אותו רחוב. המסייר לאורך הקילומטרים של החומה לא יכול לעולם לדעת אם הוא בשטח ירושלים או בשטח פלשתין. אתה מתרחק מהחומה כשהיא בגבך, ולאחר מרחק לא גדול היא מתגלית לך מלפנים. פלאי הלבירינט הציוני. חומת הבטון יצרה גטואיזציה של הפלסטינים. יצרה גיאוגרפיה נציונאל-סוציליסטית בלתי נסלחת. יצרה חרפה ורוע צרוף וחסר פשר.
קלנדיה. דגלי ישראל המתנופפים ברוח מזכירים למבקר שהוא לא הגיע למקום במנהרת זמן שהחזירה אותו לזמן אחר ולמקום אחר. זו מדינת ישראל, 2005. בקלנדיה התמזגה החומה עם המחסום. חרפה נשקה לחרפה. טורים ארוכים של פלסטינים עם ילדים על ידיהם, נושאי חבילות ושקיות מכל המינים והצבעים, זקנים, זקנות, צעירים. ערב רב המזדחל לאיטו לתוך הסככות ומשם נעלמים מעין הצופה. כן. הם כנראה ישובו בערב (אלה שיהיו מוכנים לעבור שנית את יסורי הכניסה לארץ המובטחת) ויפגשו שנית את הדגלים הנישאים.
הציונות, התנועה שקמה בתגובה לנישול, הדרה ודכאנות לא חיסנה עצמה כנגד נישול, הדרה ודיכוי של אחרים. ניתן להעיד על הציונות כיוצרת גַלויות, תוך שלילת הגלות של הסובייקטים בשמם היא פועלת. וכאן, בתפר הזה, מגייסת הציונות של אחרי מלחמת העולם השנייה, את השואה כאינסטרומנט הבא לסתור את הטיעונים הפלסטיניים כנגדה. כאילו הפתרון הסופי הוא המחילה לכל עוול, עוולה ומעשים ברוטליים שעושה הציונות בשכניה הפלסטינים. הן בשיח הציוני והן בשיח הפלסטיני. אותה פיסת ארץ, מדומיינת כמרחב שבאמצעותו מבקשות זהויות עקורות להחלים ממכאובי ההיסטוריה.
אדוארד סעיד, הכותב על גלותו של הפלסטיני (ושל האינטלקטואל הפלסטיני) מנקודת מבטו של הקורבן הפלסטיני, אומר: "קשה מאוד לפלסטיני שחש עצמו כקורבן העוול שביצעו היהודים, יהודים-ישראלים, לאהוד או להיות יצירתי ולקבל את ההיסטוריה של השואה, ולומר: טוב, אנחנו סולחים להם על מה שהם עשו, כי אחרי הכל, הם סבלו בטרגדיה ההיסטורית העצומה, הענקית הזו, והעובדה שהם מפנים אותנו מהשטח שלנו, שהם שמים אותנו תחת כיבוש, שהם מתייחסים אלינו כמו לאזרחים סוג ג’, שהם הורגים את אנשינו, שהם סוגרים אותנו במחנות וכו’ וכו’ – אנחנו מבינים. תראו, אף אחד לא יכול להבין את זה. אתה יכול לתפוס את העובדה הראשונה, עובדת השואה, אך אינך יכול לתרגמה לגורלך המר, אני מתכוון כאיש אחר, הגורל המר שנגרם לך על ידי אנשים אלה. קשה מאוד לעשות זאת. […] חשתי תחושת חורבן, משום שהבנתי את השואה כפי שהיתה, כמו שמבין אירופאי או מערבי. אבל אז, כשהגעתי לנקודה שבה אמרתי, מה המשמעות של זה לגביי, המשמעות היא שזוהי הלגיטמציה למה שקורה לנו כעם, לפלסטינים. ואז זה פרדוקס. אתם יכולים לקרוא לזה סתירה, אתם יכולים לקרוא לזה טרגדיה, אך זה לא מפחית את הרצון שלך להאבק נגד זה".
כך, באמצעות האידיאולוגיה של שלילת הגולה המופנית גם כנגד הגולה הפלסטינית, ובאמצעות האינסטרומנטליזציה של השואה, בה נעשה שימוש מצדיק ומטהר, מגשימה הציונות את מטרותיה הפוליטיות והמדיניות בארץ ישראל.
ובאידיאולוגיה, כמו באידיאולוגיה. אין צורך באמירה מפורשת, אין צורך להצמיד שוטרים ומפקחים-מטעם לכל אזרח של הישות הציונית. המנגנונים האידיאולוגיים של המדינה מפעילים את בני האדם, כלומר את היחידים הקונקרטיים, ה"פועלים".
