בכל טענותיהם של המתנחלים כלפי הליך קבלת ההחלטות בנושא ההתנתקות הם צודקים בכל מאת האחוזים. הם צודקים כאשר הם טוענים שאריאל שרון מושחת. אין לדעתי ספק שבמדינה מתוקנת שרון היה חייב לשאת באחריות לכל המהלכים המושחתים שבהם מעורבים בניו וידידיו, ושמהם הוא נהנה אישית ופוליטית. יש מעט ספק בלבי שהמערכת המשפטית מקלה עמו לא רק בשל היותו ראש ממשלה, אלא גם בשל העובדה שהוא מוביל תהליך שהמערכת הזאת מזדהה עמו כצעד נכון.
המתנחלים צודקים גם כאשר הם טוענים שראוי היה ששרון יילך אל העם ברגע שהוא משנה בצורה קיצונית כל-כך את עמדותיו הפוליטיות ומאמץ למעשה את המדיניות שייצג מתחרהו העיקרי בבחירות. הדרישה למשאל עם במסגרת הדמוקרטיה הישראלית אינה דרישה מוצדקת, אבל הדרישה לקיים בחירות על צעד משמעותי כל-כך אינה נטולת היגיון.
המתנחלים צודקים כאשר הם טוענים שיש ערכים העומדים מעל ההליך הדמוקרטי, ושיש לאנשים זכות אזרחית לסרב להשתתף בתהליכים הנוגדים את מצפונם, ושזכות זו עומדת להם גם במסגרת הצבאית.
המתנחלים צודקים כאשר הם טוענים שזכות ההתכנסות, המחאה וההפגנה הופרו באופן בוטה בהפגנותיהם. הם גם צודקים בכך שאין זה תפקידו של הצבא לשטר התכנסויות והפגנות בתוך גבולות המדינה הריבונית.
כל העניינים האלה הם הפרות חמורות של ההליך הדמוקרטי הפורמלי, ואף על פי כן ראוי לדעתי לתמוך במהלך. ההסבר היחיד שאני יכול לתת לכך הוא העובדה שמבחינה ערכית – בניגוד לבחינה הפורמלית – ההשתחררות מהכיבוש היא צעד נכון שיש לתמוך בו בכל מחיר. לאחרונה הושמע המונח "צעד מכונן" בהקשר של הנסיגה מעזה. ואכן, רק אם מבינים את המתרחש בהקשר של כינון הדמוקרטיה ניתן לתמוך – לא להצדיק, אבל לתמוך – בצעדיו של שרון וממשלתו. לעתים כינונה של דמוקרטיה כרוך בצעדים מקדימים שאינם דמוקרטיים.
הדמוקרטיה המודרנית המערבית אינה רק מערכת של הליכים. בלבה של הדמוקרטיה עומדת מערכת של ערכים שהחברה הדמוקרטית מפנימה ופועלת על פיהם. הדמוקרטיה הליברלית מבוססת כידוע על ערכים של שוויון הזכויות של האדם, זכותו לבטא שונוּת אישית וחברתית ואף על פי כן ליהנות מזכויות אדם ואזרח, ועוד כהנה וכהנה ערכים ליברליים ידועים. יש קשר מהותי בין המערכת הערכית למערכת הפרוצדורלית, ואין טעם קיומה של האחרונה אלא בקיומה של הראשונה.
יש כמובן אפשרות שהליכי קבלת החלטות הדומים להליך הדמוקרטי יתקיימו גם במסגרת בלתי-דמוקרטית. קבוצה של אנסים המשתתפים באונס קבוצתי עשויים למשל לערוך הצבעה על התור באונס. זה לא הופך את הקבוצה הזאת לקבוצה דמוקרטית. לכן תמיד מזכירים את "רוח הדמוקרטיה" כתנאי בסיסי לקיומה. ייתכן בהחלט שהעתיד צופן בחובו דמוקרטיות נעלות יותר מזו המערבית (כך לפחות מאמינים סוציאליסטים וקומוניסטים). אבל הדמוקרטיה הליברלית היא היחידה שנוסתה בהצלחה, והיא מהווה מסגרת מוסכמת שבמסגרתה פועלים כיום כל הכוחות החברתיים המשמעותיים (כולל כוחות שינוי כמו מפלגות הירוקים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים וכד’) לצד ליברלים הרוצים לשמר אותה בדיוק כפי שהיא.
מדינת ישראל נולדה לתוך ניגוד מהותי בדמוקרטיה שלה, ניגוד המנוסח היום במונחים של "מדינה יהודית–דמוקרטית". גם אז היו לדמוקרטיה הזאת קורבנות, ובראשן האוכלוסייה הערבית שנותרה בתחומי מדינת ישראל. אבל בעיקרו של דבר, לאחר 19 שנים של ממשל צבאי, שביסס את מדינת ישראל כמדינה אתנית יהודית, ולאחר מדיניות גבול סגור שמנעה את שיבתם של הפליטים לישראל, המדינה הציונית ראתה את עצמה כמדינה שיכולה להתחיל בצעדי ליברליזציה כלפי האוכלוסייה הערבית. ביטול הממשל הצבאי וקיומן של הפגנות סוערות נגד הפקעת קרקעות ונגד ייהוד הגליל (המאבק על שטח 9 והקמת כרמיאל) סימלו את תחילתו של מאבק דמוקרטי בתוך האוכלוסייה היהודית של ישראל, מאבק שאין היום שום אפשרות לחזות מה היו יכולות להיות תוצאותיו. ייתכן שביטול הממשל הצבאי ב-1966 היה יכול לסמל את סופו של הליך הכינון של מדינת ישראל, הליך מכונן בלתי-דמוקרטי שאולי היה מביא למאבק ולהשגת דמוקרטיה רבה יותר במסגרת מדינת ישראל שלפני מלחמת 1967.
אבל כיבוש השטחים ב-1967 טרף את כל הקלפים (הפוטנציאליים) האלה. החל תהליך של מימוש הכיבוש תוך סיפוח שטחים והקמת התנחלויות, שניזון משיח בלתי-דמוקרטי בעליל. הציבור הימני שהמתנחלים היו חוד החנית שלו פיתח שיח המבוסס על הבטחה אלוהית, על קדושת האדמה, על שלמות הארץ, ועל ערכים אחרים המוכרים היטב מחברות אחרות שבסופו של דבר פנו אל דרך העליונות הלאומית או האתנית, ובחלקן הגיעו בסופו של דבר אל הפאשיזם והנאציזם, או במסלול קצת שונה ובתקופה מאוחרת יותר אל הפונדמנטליזם התיאוקרטי. האידיאולוגיה של המתנחלים היא שילוב של שניהם. הניסוח הצרוף של אידיאולוגיה כזאת הוא מנת חלקם של מעטים, אפילו לא כל המתנחלים האידיאולוגיים. אבל השיח הלאומני המשיחי חדר ברמות שונות ובמינונים שונים לחלקים שונים של החברה הישראלית, שכפי שכבר ציינתי, סבלה מלכתחילה מקונפליקט פנימי מהותי, ורק החלה בתהליך של השתחררות מממשל צבאי ובמאבק על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.
בעשור הראשון לכיבוש ניתן למנות בעשרות בודדות את מספר היהודים בישראל שהבינו את משמעותו של הכיבוש והעזו גם לדבר על כך. בעיקרו של דבר היו אלה הקומוניסטים הוותיקים (מק"י על גלגוליה), השמאל החדש (מצפן ושי"ח) וליברלים רדיקליים בודדים כמו ישעיהו ליבוביץ וישראל שחק מן המרכז הליברלי. עמדות אלה המשיכו לחלחל לתוך ארגונים שהמשיכו את דרכם של אלה, אבל גם לתוך ארגוני שמאל ציוניים כמו של"י ור"צ–מרצ–יח"ד. אני לא טוען שרק האישים והארגונים האלה היו דמוקרטיים, ושלא היה בחברה הישראלית סנטימנט דמוקרטי. עצם יצירתו של המונח "מדינה יהודית-דמוקרטית" בשנות ה-80ם, כיעד האמור לגרום לחברה הישראלית "לחזור אל עצמה", מעיד על קיומה ושרידתה של "רוח הדמוקרטיה" בתוך אידיאולוגיה שיש בה קונפליקט מהותי, אשר לדעתי הוא בלתי-פתיר, אבל אשר הוצג על-ידי מדינאים כמו יוסי בילין, למשל, או אברהם בורג, כמתח חיובי ופורה, אשר במסגרתו ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים.
לחצים מבחוץ, כמו המאבק של הפלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה והלחץ הבינלאומי, חברו אל ההתמודדות הפנימית המתמדת של החברה הישראלית עם הקונפליקט של מדינה יהודית-דמוקרטית. ההבנה ההולכת וגוברת של מהות הכיבוש והאינתיפאדה ומחיריהם הכלכליים (הכיבוש הפסיק להשתלם והפך לגורם מעכב השקעות), המוסריים והנפשיים, הביאה חלקים חדשים מן הציבור הישראלי לאימוץ עמדות נגד הכיבוש מבית מדרשם של מק"י, מצפן, שי"ח והליברלים הרדיקליים. הדיבורים בתוך הליכוד על "כיבוש" ועל אי-היכולת "להמשיך לשלוט על עם אחר" מעידים על עמדה פרגמטית המכירה בנזקי הכיבוש ומנסחת אותם במונחים ליברליים. גם הדיבורים על "אי-ההפיכות של הכיבוש" וההצעה שיש פיתרון של מדינה דמוקרטית אחת, מייצגים עמדה שנסבלת היום בשיח השלום הישראלי, עמדת מיעוט שמתייחסים אליה כאל עמדה אוטופית, בלתי-ריאליסטית, אם כי לא מופרכת באופן הגיוני.
אפשר לדבר, אם כן, על שני מרכזי שיח השולחים זרועות לתוך המרכז הפוליטי: שיח המתנחלים, שהוא בלתי-דמוקרטי ביסודו וממשיך לתמוך בכיבוש, והשיח הדמוקרטי, אשר מכיר בנזקי הכיבוש ושואף ברובו – במידה זו או אחרת – לחזור אל הקונפליקט הדמוקרטי הקטן של "מדינה יהודית-דמוקרטית" (ולנסות לפתור אותו), כאשר בשוליו מתקיים שיח דמוקרטי רדיקלי יותר השואף בדרכים שונות (שתי מדינות, מדינה אחת) לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ולפיתרון דמוקרטי רדיקלי.
"התנתקות" היא מונח שִקרי המייצג ניסיון נואל להסתיר את העובדה שזוהי נסיגה תחת אש מעזה. לא תחת האש הנוכחית, שאולי תהיה ואולי לא, אלא האש של ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. זוהי מהדורה חדשה של "ההפרדה" של רבין, שמציגה את ההשתחררות מכיבוש כחזרה אל היתרון שבמדינה בעלת רוב אתני ברור. שרון – כמו בגין בזמנו – מנסה באמצעות המונח הזה להקריב את הפחות חשוב והשולי למען החשוב והמרכזי (סיני לטובת יהודה ושומרון אצל בגין, עזה וצפון השומרון לטובת גושי התנחלות מרכזיים אצל שרון). אבל עבור רוב הציבור זהו המאבק המרכזי על דמותה של מדינת ישראל, וכנראה יש היום בציבור תמיכה מספקת לחזרה כזו או אחרת אל "הקונפליקט הקטן", עד כדי כך ששרון מסוגל להוביל את המהלך הזה.
עיקרו של המהלך, כפי שכבר צוין לעיל, הוא בלתי-דמוקרטי. הליכי ההחלטה והביצוע מעוותים, אבל התמיכה הציבורית מספקת, כך שעם כל הרעש והמהומה שהמתנחלים מצליחים לייצר, הם אינם מסוגלים לעצור את התהליך. הם מנסים ככל יכולתם לייצר שיח ופרקטיקה של "מהפכת קטיפה", דהיינו שיח של מהפכות עממיות דמוקרטיות שהסירו את משטרי האימים בדיקטטורות שונות במהלך עממי של מרי אזרחי. "שרון הוא דיקטטור", "שרון מושחת", "משפחת הפשע", "מרי אזרחי", "הזכות לסרב" וכדומה הם כלי השיח שלהם. ההבדל היחיד הוא שהערכים שלהם הם פאשיסטיים-פונדמנטליסטיים במהותם. אגב, אין לזלזל בפוטנציאל הזה. בתנאים היסטוריים מסוימים זה עבד, ראו המהפכה החומייניסטית, שהיתה בעיקרה מהפכה עממית ללא שפיכות דמים. למרות הצליל הדמוקרטי של דבריהם, הציבור ברובו לא מתגייס למענם, גם אם רבים מניפים את הסרט הכתום על מכוניותיהם באקט של הזדהות רגשית עם חורבן החלום.
מדינות דמוקרטיות רבות הגיעו אל הדמוקרטיה למרות הליך מכונן בלתי דמוקרטי (למשל תפיסת השלטון במאבק מזוין, תוך עריפת ראשים ללא משפט, ולאו דווקא בקלפיות). תמיכה בהתנתקות היא תמיכה במהלך מכונן שמטרתו לשחרר את ישראל מהכיבוש ולעלות על דרך חדשה. לא ברור מהי הדרך החדשה הזאת. עוד יהיו עליה מאבקים רבים. אבל שרון מייצג היום את הסיכוי להתחיל בדרך הזאת, והמהלך כולו מסמל את האפשרות של נסיגה משטחים כבושים ופינוי מסיבי של מתנחלים. מה שאפשר לעשות עם 10,000 מתנחלים, אפשר לעשות גם עם 100,000, וכפי שלמדנו ממלחמת השחרור של אלג’יריה, אפילו עם 1,000,000.
אידיאולוגית הכיבוש עיוותה את התפיסות של מרבית החברה הישראלית באופן כה מרחיק לכת, עד שהסיכוי להגיע להשתחררות מן הכיבוש ביושר ודרך הקלפי הוא סיכוי קלוש. אילו ניסתה ממשלה בראשות העבודה לעשות זאת, היכולת של הימין באופוזיציה להסית הסתה לאומנית פונדמנטליסטית היתה בלי ספק מנוצלת על-ידי מנהיגי הימין עד הטיפה האחרונה של ניצול פוליטי ציני, וכל אותם כתומי-הפסים שמביעים סנטימנט פסיבי של הזדהות עם המתנחלים היו מתייצבים בהמוניהם להפגנות אדירות נגד ההתנתקות. אפילו רבין, גיבור מלחמה מסדר הגודל של שרון, לא הצליח ליצור את הקונסנזוס הלאומי המאפשר את דיכויה של התמרדות המתנחלים באופן ששרון מסוגל. במצב הזה, תוך סתימת האף, אני שם סרט כחול על המכונית.
למרבה הצער, גם בתוך מהלך ההתנתקות, נמשך תהליך הרעלת הנפשות. שטיפת המוח של השוטרים והחיילים על התהליכים הדמוקרטיים כביכול שבשמם הם יבצעו את ההתנתקות, היא מעשה שבעתיד נצטרך לסתור אותו במעש החינוכי. בעתיד לא נוכל לבנות את הדמוקרטיה הישראלית על הדוגמה של שרון, ולא נוכל לבנות מוזיאונים למורשת שרון. יהיה צורך להשתחרר מן הדוגמה הזאת ולהתנתק ממנה בשאט נפש, כדי לבנות דמוקרטיה שבה היועץ המשפטי לממשלה והמערכת המשפטית כולה נאבקים בשחיתות בלי שיקולים פוליטיים, שבה ראש ממשלה ההופך את עורו יהיה חייב ללכת אל העם, שבה תהיה לאנשים זכות לסרב לפקודות בלתי חוקיות שאי-חוקיותן נובעת מרוח הדמוקרטיה, ושבה יש לאזרחים חופש התכנסות, מחאה והפגנה, בלי התערבות של הצבא. בדמוקרטיה ליברלית כל הדברים האלה מובנים מאליהם. אבל אין לנו היום – ככל שהדבר מצער – דרך אחרת לכונן אותה, אלא תוך הצטרפות למסלול המתחיל בהתנתקות המסואבת והמושחתת הזאת.
מסכים עם טענותיך כנגד הכחול, אבל…
בעבורי האלטרנטיבה הייתה סרט אדום-שחור, כטריביוט לתנועה האנרכיסטית בספרד בשנות השלושים. עם זאת, הפגנות רדיקליות או אנטי-ליברליות סימליות שכאלה יכולות רק לסמן פנימה, לא החוצה. אני ועוד אלף איש נדע שהאדום והשחור הם ביטוי מחאתי שגם רומז על אלטרנטיבה, אבל בעיני כל מי שמביט בסרטים הללו נדמה שהם יכולים לסמן רק מיעוט פוליטי שמאלי כקבוצה מוגדרת ותו לא.
אז אני, כמו כוזר, (ובלב כבד), תליתי סרט כחול בתוך המכונית מעל המראה הקידמית, וסרטים אדומים שחורים על האנטנה. זה אומר שאני עושה סימון כפול- זוהי רדיקליות שמתייחסת לשיח ההגמוני, לא רדיקליות המתכנסת בתוך עצמה וכך מייצרת את חוסר האפקטיביות שלה. במובן זה אני מסכים עם רמי הוד, שמוכן לאכול חלק מהמושגים והעיוותים של השיח הציוני כדי לכונן קונצנזוס שמתרכז במחאה אקטיבית.
אין פיתרון הרי, לדילמה האנטי ציונית, כפי שכוזר כתב בצורה ברורה. אין צורך גם ליישב את הסתירה. ניתן בהחלט להציג סלידה מהשיח, ובה בעת להשתמש בחלק מהמאפיינים שלו כדי לקדם מטרות. יהיו שיאמרו שבכך אינני מתעלה מוסרית מעל המניפולציות הפאשיסטיות של הציבור הימני בישראל, וכאן אין לי מפלט מאמירה ניהיליסטית – אם אלוהים (ומארקס) כבר מתו, האם יש עוד ערכים שצריך לציית להם בכל הנוגע למאבק פוליטי לגיטימי? (להבדיל מכניעה ליצרי האלימות שעלולים לעלות, אותם אני מגנה בכל הקשר).
אני חושב שדרך אימוץ הסרטים הכחולים, המגובים באדום (ובשחור, למי שרוצה), ניתן לסמן את הגבול הכפול שעליו מדבר רמי הוד בתגובותיו – זה שמגדיר את השמאל הרדיקלי כחברה בעלת אמירה פוליטית קונקרטית בתוך קונטכס מסוים, וכך מצליח לייצג את הסייגים וההסכמות כשהם מלופפים יחדיו.
אני מקווה שתגובה זו תעורר כמה מהקוראים, ואולי אפילו אותך גדעון, לשים איזה סרט אדום על המכונית המקרטעת, ולידו סרט כחול…
מאמר יוצא מן הכלל המצליח להצביע במדויק, על פניה הרבים של הסוגייה הזו, תוך התייחסות רהוטה ולא דמגוגית… אני מקווה שאת המאמר הזה יקראו הרבה אנשים שלא גולשים באתר הזה, כיוון שכל עמדת שמאל שנשמעת בהקשר היא או פרו-שרונית המקדשת את מהלכיו ואת ועיוות הדמוקרטיה שבה הוא ופמלייתו דוגלת, או עמדה מתבדלת מתנשאת המסרבת לקחת חלק בשיח הזה ( שהוא אכן מוגבל ונוסחתי, אך עדיין-אנו חיים בחברה דינמית ולא באי של אקדמיים רדיקליים).
שמחתי גם לראות כאן סוף סוף התייחסות מורכבת לסוגיית זהות המדינה כיהודית-דמוקרטית כניסיון בר-סיכוי ותלוי במרכיביו להבדיל מכותבים רבים הגורסים חד משמעית שזוהי גזענות נטו ומתעלמים ברוטלית מאופני הכינון של הלאומיות בעולם ומקיום מיעוטים אתניים ומדיניות הגירה סלקטיבית במדינות "נאורות" אחרות"
ההתיחסות לערכים המוטמעים בחברה שלנו כתוצאה מהמהלכים האנטי דמוקרטיים הבאים שמתחילים לפרק פרויקט פשיסטי אנטי דמוקרטי, מאוד מענינת וחכמה. אני רוצה להאמין שאם אמירות שמאל אחרות, שנמצאות מחוץ לגדר ולשיח הלגיטימי בחברה היו מובאות באופן שרון כוזר ניסח, בלי לשפוך את התינוק עם המים ולהשתלח בכל תהליך המתרחש בחברה הישראלית מהסיבה שהוא "ציוני וקולונאליסטי", דברינו היו משפיעים הרבה יותר.
אריק שרון לא שינה את עמדותיו בנושא השטחים בוודאי לא באופן קיצוני, מאז ומתמיד הוא החזיק בעמדות של השמאל הציוני ( אני מתכוון לשמאל של שנות ה 50 וה- 60 ) , מנהיגי המתנחלים העמידו פנים כאילו שהם לא יודעים שמדובר באדם שבא מתנועת העבודה . כל עוד ששרון תמך בכל כוחו בהקמת התנחלויות הם לקחו בשמחה מה שהוא נתן . אתה מכנה את הדמוקרטיות המערביות "דמוקרטיות נעלות" , תגיד לי מר כוזר , אתה מתכוון בוודאי גם לארצות הברית של אמריקה ? אתה מתכוון לאותם אלה שטבחו מיליוני אינדיאנים וייבאו כושים מאפריקה כדי שיבנו להם את מדינתם הדמורטית הנעלה ?
לפני הבחירות שרון אמר שיהיו "ויתורים כואבים"- לדעתי האישית זה כמו להגיד בעצם שתהיה החזרת שטחים. כך שלדעתי, לא צריך היה לערוך משאל לפני ההתנתקות.
קראתי בעניין את המאמר! אני מוצאת אותו פוקח עיניים בכך שהוא מסייע להביט רגע מהצד על התהליכים שמתרחשים, לשיים אותם, ולהכניס אותם לקונטקסט רחב יותר. אולי באמת חשוב לחזור ולהתייחס (כחברה) לרוח הדמוקרטיה, למשמעות של "דמוקרטיה" ולא רק להיבטים "הטכניים" של צורת השלטון הזאת. אשמח לקרוא מאמרים נוספים בנושא.
מסכימה אתך שהמאמר משובח ורציני וראוי לכל שבח.
אשמח אם תואיל לפרט ולהסביר למה התכוונת בפיסקה האחרונה שלך –
" אני רוצה להאמין שאם אמירות שמאל אחרות, שנמצאות מחוץ לגדר ולשיח הלגיטימי בחברה היו מובאות באופן שרון כוזר ניסח, בלי לשפוך את התינוק עם המים ולהשתלח בכל תהליך המתרחש בחברה הישראלית מהסיבה שהוא "ציוני וקולונאליסטי", דברינו היו משפיעים הרבה יותר ".
האם באמת אתה סבור שהמדובר הוא אך ורק ב"רענון הניסוח" של עמדות השמאל על-מנת שהן תהפוכנה למקובלות על כלל הציבור, שכפי שכולנו מסכימים נמצא בתהליך מתמיד של פאשיזציה?
השאלה היא לאן אתה חותר ומה המטרה שלך. אם היא "היפרדות" כלומר המשך המדיניות הציונית בגבולות כאלו או אחרים (דמוקרטיה ליהודים) אזי הגיוני "לשכנע ולהישמע בתוך השיח הציבורי" כלומר היהודי-ציוני. אבל אם המטרה שוויון דמוקרטי לכולם אזי השיח האנטי ציוני הוא הרלוונטי והציבור הזה הוא ציבור לא פחות גדול בלי קשר למוצאם האתני (ולא צריך להיות)
אני לא יודע למה אנשים לא מזדהים. מכל מקום, זוהי תגובתי למי שהזדהה כ"לרון כוזר".
אמרת: "התמיכה של השמאל בהתנתקות היא סופו של תהליך כליון עצמי שכניראה חושף חולשה פנימית של הערכים בבסיס". ועל כך אני אומר: השאלה מה זאת תמיכה. אפשר לתמוך מתוך ביקורת קשה, כפי שעשיתי במאמרי (וכפי שדרך אגב עושה גם מר"ץ-יחד במדיניותה בכנסת בתבונה לא-מעטה, ותוך זהירות רבה, למרות שזה שמאל ציוני ויש לי הרבה ביקורת על העמדות העקרוניות שלהם) ואפשר לתמוך כמו מפלגת העבודה, שזה מאוס ביותר. לכן אני חושב שהמשפט שלך לעיל הוא בלתי-מדויק. לא כל תמיכה מעידה על חולשה פנימית של הערכים.
לגסאן
וודאי שיש לבקר את הציונות ולהפנות כלפיה חצים חדים ולא נעימים אך השאלה היא מהו השיח שאתה לוקח בו חלק. אם ברצונך לשכנע ולהישמע בתוך השיח הציבורי ולדבר עם אנשים רחוקים ממך בדעתם לא הייתי ממליץ לך להביא את מאמריהם של ד"ר יחיעם שורק ואילן פפה לצורך העניין השמים את כל המפעל הציוני תחת הגדרה של קולונאליזם מהסוג הנחות והנאלח ביותר…יש לדעת להשתמש בכלים קיימים ובמושגים רווחים, כמו שעועה ד"ר כוזר, כדי לומר דברים, גם אם זה אומר להקריב הקרבות אידיאולוגיות ולא לומר הכול באופן החד ביותר…זו שאלה של אסטרטגייה ושל גישה, שאלה חשובה בקליקת השמאל העקבי שלדעתי מתכנסת בעצמה ומתחרה במי צועק יותר ושנוא יותר ע"י העם…
שלום דנה.
דבריי נובעים מדעתי כי מדינה "יהודית דמוקרטית" היא ברת-יישום ותלויה במרכיביה ולכן רק ניסיון להשפיע בתוך השיח הזה ישירות מקדם הידברות.
החשיבות של המאמר היא לא רק בניסוח ובסמנטיקות למיניהן אלא בעיקר באופן בו דבריו משתמשים במושגים הקיימים בחברה כדי לנתח ולבקר אותם. אני מאמין שהאלמנטים הבאים במאמר זה בפרט ובכתיבה פוליטית או בהידברות עם אוכלוסיה שלא מסכימה עיתך בכלל, ( בהנחה שהמטרה של כולנו היא לא לשמר את מעגל המשוכנעים הקיים), מועילים מאוד:
: 1.אין פה טרמינולוגיה אנטי ציונית חד ממדית,רואים שהכותב מתייחס לעצמו כחלק ממפעל הציונות והשאיפה היא- לגרום לו להיות מוסרי וצודק ככל האפשר. השתלחות אנרכוניסטית בכל אמיתות היסוד של הציונות טובה לשיחות בית קפה באקדמיה ולא לשינוי ממשי…
2. יש פה ניסיון כנה וחשוב לעסוק במהי "מהות דמוקרטית" ולחזור אחורה להגדרות יסוד כדי למדוד את פעולות המתנחלים בהקשר הזה. אני מאמין שאמצעי התקשורת והשיח הציבורי משתמשים באופן נלוז במילה זו עד כדי כך שהיא נראית אמורפית וגמישה מדי.כמו שכתבה המגיבה יעל סיון.
3. להבדיל מדעות שמאל עקביות אחרות שנשמעות, אין פה גישה של "זה או הכול או כלום", כלומר גם כשברור לנו שהממשלה/ציבור אינם מבינים שכל הכיבוש רע מיסודו ומשתמשים באמצעים אנטי דמוקרטיים כדי להתחיל ולמוסס אותו, ההתנתקות חשובה ונחוצה ויש לתמוך בה.
4. ברור לחלוטין שמהות דבריו של כוזר שואפת למציאות דמוקרטית נטולת כיבוש- בתוך מדינת ישראל. "לכו תחיו בשוויץ" אומר לנו כלל הציבור כשהוא דוחה את טענותנו והוא צודק- אין ניסיון אמיתי של חלק ניכר מהשמאל ( לרוב הרדיקלי) לקחת חלק במציאות הישראלית אלא רק להתנשא מעליה. כוזר כותב "השיח הדמוקרטי, אשר מכיר בנזקי הכיבוש ושואף ברובו – במידה זו או אחרת – לחזור אל הקונפליקט הדמוקרטי הקטן של "מדינה יהודית-דמוקרטית" (ולנסות לפתור אותו)" תחת המטרייה הזו אפשר להכניס כמה קבוצות בחברה הישראלית ויש לחתור לשותפות עמם במקום לבדלנות רדיקלית מהם.
אני מקווה שתסכימי איתי שעל אף הפאשיזציה שעובר השיח הציבורי, כמו שכתבת, יש צורה פרודקטיביות יותר ופחות לדבר ולהציג עמדות.
על כן, המחשבה הרומנטית-פטאליסטית הרווחת באתר של "לעולם לא יקשיבו לשמאל הרדיקלי והתמיד צודק",מן התייסרות מאוסה, מחשבה המובילה לניתוב האנרגיות לפולמוס פנימי ולא להידברות, לא תורמת לנו בכלום. כך לפחות אני חושב בחור בחור צעיר ( 21) ששואף להשפיע ולשנות….
מקווה שהבהרתי את עמדתי.
כותב רמי הוד :
אם ברצונך לשכנע ולהישמע בתוך השיח הציבורי ולדבר עם אנשים רחוקים ממך בדעתם לא הייתי ממליץ לך להביא את מאמריהם של ד"ר יחיעם שורק ואילן פפה לצורך העניין השמים את כל המפעל הציוני תחת הגדרה של קולונאליזם מהסוג הנחות והנאלח ביותר..
כלומר שהשיח הציבורי זה השיח של היהודים.
הניסיון לשים את כל זה במסגרת הוא יפה וגם הניתוח לא רע. אלא שכל זה תמים קצת. נניח שישראל נסוגה סוף סוף מהשטחים, בהפרדה חד צדדית כמו עכשיו, או נסיגה תחת אש ולחץ בינלאומי, זה עלול אף להחמיר את תהליך הפאשיזציה בתוך ישראל. איזו חברה תתפתח כאן ? ואיזו מדינה זו תהיה בהתחשב באידיאלוגיה שלה ("יהודית ודמוקרטית"..נו מילא, מה זה הדבר הזה ?), בחימוש שלה, בהתבססות הכלכלית שלה על יצוא בטחוני מפוקפק, במעמדה הפרובלמטי כשלוחה אמריקאית, בתהליך המסוכן אליו מדרדרת הכלכלה של ביבי…זה הרי גיהנום עלי אדמות מוקף בחומה.
ההתנתקות הזו, בראשות שרון היא אסון. זהו תקדים בגין=מצרים (להימין כדי לסגת ולמנוע מחאה של הימנים). מאד אופנתי היום לערוך השוואה עם אלג’יר, אלא שכל הזמן שוכחים שישראל זה לא צרפת במודל מוקטן. כל ישראל זה התנחלות באלג’יר על פי המודל הזה. התמיכה של השמאל בהתנתקות היא סופו של תהליך כליון עצמי שכניראה חושף חולשה פנימית של הערכים בבסיס כפי שמצביע ניתוח רדיקלי של השמאל הציוני. פתטי בעיני שהשמאל שלם עם כך שתהליך הנסיגה מובל על ידי הימין הקיצוני, ושהמתנחלים הם אלה שצועקים "שרון רוצח ודיקטטור מושחת". יותר נמוך מזה כבר קשה להגיע. השמאל סבור שהכל הפיך, ושאפשר יהיה להפוך את הספין הזה, ביום שאחרי, ולעסוק בנושאים חברתיים דמוקרטיה וזכויות אזרח בתוך ישראל קטנה ודמוקרטית. המציאות צוחקת להם בפנים. אלה מניפולציות בדעת קהל בסגנון האמריקאי (נעשה על ידם באיראן, בדרום אמריקה, במזרח אסיה…תסתכל על התוצאות), שתמיד נגמרו בהרס מוחלט של המדינות והחברות שהיו נתונות לו, הרס כה יסודי שלוקח עשרות שנים לצאת ממנו אם בכלל.
כותב רמי הוד :
השתלחות אנרכוניסטית בכל אמיתות היסוד של הציונות טובה לשיחות בית קפה באקדמיה ולא לשינוי ממשי…
ביישוב שלי רוב האנשים לא מבלים בכלל בבתי קפה (גם האחוז שלהם באקדמיה נמוך) ובכל זאת הם לא מקבלים את "אמיתות היסוד של הציונות", איפה הם במשוואה שלך ? אין עולם ואנשים מחוץ לציונות ? רק הציונות קיימת כאן ?
לרמי הוד
אם הבנתי נכון אתה תומך במדינה יהודית ודמוקרטית, אבל זה בדיוק מה שהציונות רוצה. כלומר אתה לא שונה מהציונים. אפילו המתנחלים לא קוראים לבטל את הדמוקרטיה, ובאמת למה להם? אם היא יהודית זה מספיק. הרוב היהודי לא צריך יותר מכלי דמוקרטי ליישם את רעיונותיו כלפי הערבים שאינם יהודים.
רמי הוד קובע כי רון כוזר הוא ציוני. מתוך היכרות עם רון תוך כדי פעילותינו הפוליטית המשותפת בעבר, התרשמתי כי הוא שייך לשמאל הלא ציוני אם לא האנטי ציוני. יתכן וזו טעות שלי. מכל מקום, מתוך מאמרו כאן אין הדבר ברור חד משמעית. אולי כן אולי לא. אולי רון יבהיר, אם יעלה מלפניו הרצון.
אני מעריץ את אומץ ליבו של רון לשים סרט כחול על מכוניתו. לא יכולתי להביא עצמי לכך, על אף רצוני העז להפגין הסתייגות מהכתום הגזעני והפשיסטי. סרטי הכחול של שלום עכשיו (והכחול לבן של קבוצת איילון) מבטאים תמיכה בהתנתקות של שרון, ואני לא תומך בהתנתקות הזו, משום שביסודה מונח העמקת הכיבוש בגדה והמשך בניית חומת האפרטהייד הנוראה.
יחד עם זאת אני תומך בכל נסיגה משטח כבוש, וחבל שאין סרטים בעלי צבע אחר שיבטאו תמיכה בנסיגה מכל השטחים הכבושים.
האם רון תומך במדינה "יהודית דמוקרטית", בגירסה "יצירתית" כזו או אחרת כפרשנותו של הוד, אם לאו? גם על כך אין תשובה חד משמעית. אולי משום שהמאמר כתוב באיפוק אקדמי, כיאה למרצה באוניברסיטה, שמאפשר לאנשים שונים פרשנות כלבבם.
חוץ מזה מאמר מאיר עיניים ומעורר מחשבה.
התגובה ההיא היתה ממני, אירית, אני לא מזדהה בזמן האחרון בשמי כאן. קצת מתוך שעמום, סליחה.
מה שמפריע לדעתי לאפקטיביות של כל השמאל על גווניו הוא חוסר החלטיות, ומכאן חוסר אחריות, ומכאן הרס עצמי. נכון, דוקא עכשיו לשמור על קו "נקי", למה ? זה לא ישיג כלום אתה אומר.אז כך – קודם כל, אם כבר חוסר השפעה לפחות תחושה של "בית רעיוני" בשוליים. כרגע, שני הדברים לא קיימים. הדיונים התיאורטיים מוחלשים משיקולים "פרגמטיים" והפרגמטיים מסתבר לא ממש עובדים. נידמה שאפשר כבר להגיע למסקנה (לא ?) שאין השפעה פרגמית על האירועים כולל אפילו על ההתנתקות. אז למה להכניס שיקולים כאלה בכלל ? אין לפחד לאמר אני לא תומך בהתנתקות, ותומך בנסיגה מכל שטח כבוש. הקהל שאתה פונה אליו, הוא מיעוט שמבין את ההבחנה ואילו הרוב שנקעה נפשו בכל שמאל שהוא, ממילא לא מתעניין בדקויות. לי מאד חסר אזור וירטואלי או אמיתי שבו לא נכנסים שיקולים "מפלגתיים". כמובן, חסר קול פוליטי שישקף את עמדותי, אבל בוא נסתפק כרגע בבית רעיוני, אפילו אקדמי לא מתנצל, שלא לאמר פוחד, בפני ההמון.
את מבטאה בדיוק רב את דעתי. אכן, הנסיון להיות פרגמטים ומשפיעים מעקר ומנטרל רבים מדי ממחנה השמאל (רון כוזר הכותב ורמי הוד המגיב הן דוגמאות מצויינות).
צודקת במאת האחוזים בענין גודל הקהל שאליו פונה השמאל האידאולוגי, התומך בנסיגה מכל שטח כבוש ולא בהתנתקות שהיא אחיזת עינים. והמצב הקשה הזה לא הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין, לצערי ולדאגתי.
לגדעון ספירו: מעניין שלמרות פעילותנו המשותפת בעבר וההסכמה על פרוגרמה פוליטית מובהקת נגד הכיבוש, אתה לא זוכר מה עמדותיי לגבי הציונות. אני חושב שזה סימפטומטי. קראנו לזה בשנות השמונים בנימה קצת אופטימית "פוסט-ציוני". היום המונח הזה משמש באופן כמעט בלעדי כמילה נרדפת לאנטי-ציוני. אז היתה לנו תקווה שאפשר לגייס גם ציונים למאבק רדיקלי נגד הכיבוש. הרעיון היה לערוך הפרדה מהותית בין הניתוח של עד 1967 ואחרי 1967. כלומר יכול להיות ויכוח על מהות הציונות עד 1967, בלי שהוויכוח הזה יפגע בנחישות של כולם להיאבק נגד הכיבוש. לגופו של עניין, אני חושב שאז הייתי קצת יותר בצד הציוני מבחינת ניתוח העבר מאשר היום. אין ספק שמבחינה מבנית, הפרויקט הציוני היה פרויקט קולוניאלי. לא היו, וגם היום אין, אמצעים אחרים ליישב חבל ארץ שיושבים בו אנשים מתוך מגמה להשתלט על חבל הארץ הזה. יחד עם זאת, אני לא מוכן לעצום עין ולהתעלם מהמצוקה הנוראה של היהודים שבקרבם התפתחה הציונות, ומהעובדה שלפחות לגבי חלקם, הגירה לפלשתינה היתה השער היחיד שהיה פתוח בפניהם ברגע המכריע. אני חושב ששיח פוליטי בישראל שלא מכיר בפן הזה של הקמת מדינת ישראל לא יכול להיות רלוונטי. זוהי חוויה מכוננת לחלק ניכר מהישראלים, לפחות האשכנזים, שעליהם אני נמנה.
במאמר עצמו אני לא חושב שאני מציע עמדה התומכת במדינה יהודית-דמוקרטית. הרי כתבתי בבירור ש"עצם יצירתו של המונח ‘מדינה יהודית-דמוקרטית’ בשנות ה-80, כיעד האמור לגרום לחברה הישראלית ‘לחזור אל עצמה’, מעיד על קיומה ושרידתה של ‘רוח הדמוקרטיה’ בתוך אידיאולוגיה שיש בה קונפליקט מהותי, אשר לדעתי הוא בלתי-פתיר, אבל אשר הוצג על-ידי מדינאים כמו יוסי בילין, למשל, או אברהם בורג, כמתח חיובי ופורה, אשר במסגרתו ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים". אמרתי, אם כן, שלדעתי הקונפליקט בצמד המונחים הזה הוא בלתי-פתיר. אבל אם יש היום שמאל ציוני המאמין ביצירתיות של צמד המונחים, אבל מוכן גם התנגד לכיבוש באותה נחישות שהשמאל הפוסט/אנטי ציוני מוכן לנקוט, חובה לשתף עמו פעולה. על מהות המדינה אחרי שהיא תחזור להיות מדינה "יהודית-דמוקרטית" (לכאורה, שהרי איני מאמין בזה), נוכל לריב איתם אח"כ.
אשר להתנתקות עצמה, כמו שאמרתי, זהו צעד נלוז ואנטי-דמוקרטי וצפונות בו כוונות שאינן מנת חלקי, אבל לתהליך תהיה לדעתי דינמיקה משלו, והציבור מתחיל להיות מוכן לכך, גם אם מחוללי הצעד הזה מתכוונים למשהו אחר.
האם להאמין בזה זה אובדן דרך, דנה? באיזה מובן אני דוגמה מצוינת לשמאל מנוטרל ומעוקר?
לרון כוזר,
תודה על ההבהרה. מסכים עם עיקרי הדברים.
תרגיל בהתפתלות מילולית – אנשי השמאל אתם פאתטים – עליכם נאמר הזהרו מן הצבועים
התמיכה בשרון היא לא רק בלתי מוסרית, אלא גם בלתי חכמה-לאיש הזה נטייה להוליך באף לכיוון שהוא רוצה ולרמוס את כל מי שעומד בדרכו (אםילו את בני טיפוחיו לשעבר, אם כי לא באותה מידה כמו הפלשתינים). בינתיים, כמה עצוב, המדינה נשארת ללא אופוזיציה דמוקרטית. כל הטיעונים בזכות תמיכה בהתנתקות (שעל המזבח שלה מוקרב היום כל כך הרבה ותמורת כל כך מעט, אם בכלל), נשענים על משאלות לב שאחרי היציאה מעזה, יתחיל תהליך הדה קולוניזציה המלאה של ישראל (גם בתוך הקו הירוק). רק מה, שרון אינו דה גול (והקשר בין ישראל לפלשתינים יותר דומה למצב באירלנד מאשר לאלז’יריה). בינתיים, נבנית הגדר ומעמיק הכיבוש וגם העוול החברתי והכל בחסות אנשים שקוראים לעצמם עדיין אנשי שמאל ומחנה השלום.
אופוזיציה מפונקת ועלובה, שחושבת בהתנשאות ומגלומניה שהיא מין צדיקה שאת מעשיה יעשו אחרים, ספק רב אם עוד יש לה זכות קיום פוליטית. העבודה ומרצ כבר איבדו את הלגיטימציה לקיומן ואת זה הם גם יגלו בקלפי, כמו תמיד.למרות שאין בזה נחמה רבה, אולי זה עוד יביא להקמת אופוזיציה חדשה וטובה יותר.
כניראה אין מחלוקת בינינו בכלל על הניתוח וההערכות של המצב. אני סבורה עם זאת שהלחץ שיופעל על ישראל עכשיו דוקא מכיוון ממשל בוש יגבר, לא לכיוון של פשרות והסכמי שלום עם הפלשתינאים, אך בהקשר הכולל של המזה"ת. ישראל תאלץ להתרגל למעמד לא מיוחס של עוד משטר מסואב באזור שמתחרה על חסדי וושינגטון ואירופה, והיפרדות מהססמא המחממת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אופי התמיכה בישראל ישתנה ויושווה לסיוע הפונקציונאלי לכל מדינות האזור. מחיר מלחמת עירק שישראל נטלה בה חלק מכונן ומרכזי יהיה בעיקר בהעלמותה של הדמוקרטיה המקומית ואיכות השלטון. בעוד שחכמי ציון סברו ש"האמריקאים יעשו לנו את העבודה" הרי מה שקרה הוא ממש הפוך, וארצות הברית אחרי ניקוי אורוות מסויים, תזוז הלאה לעניינים הבאים.כדי להחזיר את ישראל למימדים שלה, יתכנו פה כמה שינויים בפקידות ששרתה את האמריקאים בעשרים השנה האחרונות. הם יאלצו לעוף כמו כל בובה אמריקאית שהשתן עלה לה לראש, וזה קרה למעשה בכל התקדימים הדומים. ההבדל העיקרי, והוא השדולה היהודית, יחייב עוד קצת משפטי אייפאק שיעשו את שלהם. יתכן מאד שאיזה מנהיג מקומי יירצח או אפילו שניים, כדי לבסס את הרייטינג של ישראל כמשטר שנע איפה שהוא בין סוריה לבין סעודיה מבחינת איכותו ואמינותו כלפי פנים. ישראל תנסה לקפוץ על עגלת אירופה עם אותם תרגילים, אולי סין והודו, כאשר מעמדה כקבלן נשק אמריקאי יתערער. לא סביר שזה ישנה הרבה את המצב הכללי. אירופה לא תלחץ להסדרים פה, והמצב כניראה לא ישתנה באופן מהותי, גם אחרי ההתנתקות המפוארת הזו – קרי, הספין העונתי.
והשמאל ? מה זה ? יהיו עוד קצת "קצינים נגד סירוב להתנתקות" מים תחת הגשר. ההפגנות בבילעין יגוועו כאשר הצורך בהן, כשדה אימונים להתנתקות יסתיים, ויהיו עוד קצת פיגועים יזומים כדי להסיח את שימת הלב מהמתרחש בארצות הברית וגם כאן – מתחת לאף.
המתנחבלים יזעקו חמס וכוחם יגדל, כמו שהיה בסיבוב הקודם והדומה מאד. מעמדו של עמי איילון כ"אופוזציה ושמאל רדיקלי" יגדל מאד. מי שיחלוק על זה, ייעלם. נצטרך להתרגל למילון מונחים חדש. כזה של גרורה אמריקאית באזור לא יציב, שאין בו שמאל כי אין בו זכויות אדם וגם לא זכויות חברתיות. השב"כ יהיה הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני. וכמובן האמצע.
לרון שלום,
קראתי פעמיים את מאמרך המעניין וגם את הסבר ההמשך.
תודה על הניתוח ההיסטורי, שאני מסכים בעיקרון עם כולו.
מעניין, שעל-פי דבריך מבחינת העמדה אל הציונות אני "מימין" לך, כלומר, עדיין רואה עצמי כציוני לפחות כל עוד זה לא הפך למילת-גנאי כמו "מתנחל" במשמעות, שאם בעולם שלנו זכויות אדם מושגות דרך קבלנות-משנה של זהויות לאומיות, אזי אני רוצה זהות לאומית יהודית-ישראלית לעצמי ולצאצאי. אני חושב שזו זהות ראויה ולגיטימית, עם הרבה יופי, מתאימה לי ו(כל עוד לא הושחתה כליל) שווה להיאבק עליה כדי שלא תושחת כליל.
מצד שני, אני חולק עליך קשות בקשר להתנתקות. הרי את המילים שלך בדיוק אמרנו כולנו כשהחל תהליך אוסלו. ראינו לאן זה הוביל.
אתה (ורבים וטובים אחרים) מדבר על "תהליך" או "דינמיקה" בציבור ש"מתחיל להיות מוכן לכך", ומציין כדוגמא את העובדה שהציבור לא מתגייס לטובת המתנחלים.
סליחה, אבל הציבור שלנו לא מתגייס לטובת שום דבר. תהליך ציבורי של דמוקרטיזציה דורש משתתפים, והציבור הישראלי סרוח על הכורסא מול הטלוויזיה, הלום פיגועים, סקנדלים ובורקס.
הציבור שלנו אולי לא אדיש רגשית, אבל הוא הציבור הכי פסיבי בעולם. עם ציבור כזה שום תהליך פוליטי לא יכול לקרות, חוץ מתהליך מתמשך של התנוונות, השחתה ובריחה מהמציאות. היוצא מן הכלל הוא המתנחלים, וזה מקור עוצמתם האדירה.
הציבור שלנו מחכה שיגידו לו מה לחשוב, או יותר נכון: על מה מותר לחשוב ועל מה אסור. דוגמא קלאסית היא היציאה מלבנון. בסוף 98 אחרי שנה או יותר של "ארבע אימהות", 70% מן הציבור היו נגד יציאה חד-צדדית. עברו כמה חודשים ו-70% היו בעד. מה קרה בין הסקר הראשון לשני? ברק התחיל את מסע הבחירות שלו והבטיח שיוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה.
אם כבר מדברים על "דינמיקה, אז ה"תהליך" העיקרית שאני מזהה הוא מעבר מוחלט של הקונצנזוס הישראלי אל הטריטוריה שבין שרון לבין המתנחלים. קשה לראות בכך התחלה למשהו טוב. מפלגת העבודה אפילו לא העזה (או לא ראתה לנכון) לדרוש שינויים באופן ההתנתקות, כמו למשל – כמינימום שבמינימום – פתיחת היציאות מעזה לעולם הגדול, כחלק מתנאי ההצטרפות לממשלה.
טיעונים אחרים (בלשון קלילה מעט יותר) אתה יכול למצוא במאמר שלי באותו נושא, שהתפרסם כאן יום לפניך ומוזמן גם להגיב שם.
שלך, אסף
לרון כוזר
קראתי בעניין רב את המאמר שלך, מצאה חן בעיני הרהיטות והענייניות שבו.
גדלתי באחד מישובי "שטח 9″, מסביבי נבנו ישובים על חורבות כפרים ערביים שננטשו אחרי המערכה על הגליל עם קום המדינה.
האם אתה גורס שיש הבדל בין התנחלויות של אחרי 67 לבין אלפי הישובים שקמו בארץ על שטחים שגרו בהם ערבים עד קום המדינה?
מדוע שנת 67 מסמלת את הכיבוש?
מדוע התנחלות ביש"ע שהוקמה בשנות ה-80 פחות ראויה לקיום מהתנחלות שהוקמה בשנות ה-80 מהצד השני של הקו הירוק? מבחינת ההשקפה הפלסטינאית איני רואה כל הבדל.
וכן, מסכימה איתך בכל לבי שההגדרה "מדינה יהודית-דמוקרטית" היא בעייתית ביותר.
ושאלה לגבי "זכות השיבה" של הפליטים – האם באותה מידה היית מציע לכונן את זכות השיבה של הישוב היהודי לחברון ועזה, שהיהודים שחיו בהן ברחו בעקבות פרעות תרפ"ט?
יודעת מה? אחלה! בואי נעשה, מדינה אחת לכל – ישראטין, או "פלשתין הגדולה" – ובה יוכלו, גם יהודים *וגם* ערבים (וגם כל השאר) לדור, היכן שרק תאווה נפשם…
עדיף פי-אלף בעיני, על-פני שתי מדינונות זעירות, פרנואידיות ומבועתות, ה"חיות" בחרדה מתמדת, האחת מפני שכנתה…
"לעתים כינונה של דמוקרטיה כרוך בצעדים מקדימים שאינם דמוקרטיים".
יופי!! איזה משפט…
ומהו ההגיג הבא בתור, אליבא דהגיון המאמר? הא? "לעתים ראשיתו, של רומן-אהבים, כרוכה באונס"? "לעתים כינון חופש, הוא באמצעות שעבוד"? זהו קו-מחשבה מרתק, כמוהו כ"עבדות היא חירות", "מלחמה היא שלום" וכיו"ב = בסיס אמונותיהם, של דוברי הציונות הפנאטית, מבית מדרשן של האבודה, הליכוד, מר"צ, שינוי וכיוצא-באלה. י ש לך עתיד מנהלתי, בממסד הציוני, מה יש לדבר.
רק בזכות אירית, כבר שווה לבקר ולהגיב באתר הזה. :-)) בחורה אחת, שיודעת על מה היא מדברת וכותבת לעניין, בלא להיכנע, לתכתיבי השיח הסמי-ציוני באתר. המשיכי כך! בזכותך חזרתי.
אני מסכים בהחלט עם כל דבריה, כמו גם עם גסאן, דנה ומודי. לגדעון – נכון, חבל שאין סרטים "שלנו". חבל גם, שהשמאל רץ בלי ראש (והתמסר לפשיסטים של ה"אבודה") בכל שלוש הפעמים, בהן קוללנו בתועבת "הבחירה הישירה". כמו-כן גם חבל, *מ?א?ד-מאד* חבל, שבשונה מפריז או מרסיי, כאן *אין* מצעדים המוניים של "כוחותינו" ברחובות הערים, אפילו לא בראשון למאי, כי כל ארגון – כמעט – מתעקש לעמוד בראש "הפגנה", בת מאתיים איש – במקום לארגן יחד מאתיים אלף. על הרבה דברים חבל…
למתן – רעיון טוב, אבל – מה פת’ום סרט כחול לצדם? שים אדום-שחור, וזהו! גם ורוד, יעשה רק טוב – האמן לי!;-)) סרטים כחולים, מקומם אך ורק בטלוויזיה, במחשב, בווידאו ובעדיוידי. ;-))
לרון כוזר-מאמרך אכן מעניין.היה מי שכתב שהוא פוקח עיניים.ישראל מיסודה אינה תואמת את מדינת הלאום כמו גם הרפובליקה המערבית מאז הקמתה.ישראל חסרת זהות לאומית טריטוריאלית,כמו גם חוקה במובן היסודי שלה.
אין אזרחיה הלאום שלה. ואת הדברים הללו גם השמאל האנטי והא והפוסט ציוני לא גרס.
אתה טועה שאתה מייחס לליבוביץ תפיסת עולם ליברלית. נכון שהוא מתייחס כך למדינה עד כדי ליברטניות אולי,אך לעומת זאת המדינה מעניינת אותו כל עוד היא מדינתו של העם היהודי ההיסטורי. מדינה בעלת ערכים היא לדעתו מדינה פאשיסטית, כלומר מדינה סוציאליסטית היא כמו ליברלית כמו פאשיסטית.אולם מדינת העם היהודי ההיסטורי היא בריה משונה ביותר ולבטח אינה תואמת את הלאומיות הליברלית.
מעבר לכך, לליבוביץ לא היה פתרון לגבי מי שאינם יהודים. עוד בשנת 1966 בטרם מלחמת ששת הימים הוא טען שערבי ישראל אם הם יתרבו יהיו מבחינת המדינה כמו נגע, שאין לו פתרון לקיומו.
והערה למלומד גדעון ספירו שתוקע את המילה פאשיסט אם צריך ובעיקר אם לא. המתנחלים כולל גוש אמונים ואפילו הכהניסטים אינם תופעה פאשיסטית גם אם הם מתנהגים בבריונות,כי מבחינה אידיאולוגית הפאשיזים דגל בלאומיות מכלילה, עמוקה בעוד שהללו מסתגרים בעולמם היהודי.